האימפריה העות'מאנית 3

כובעים

איסטנבול מלאה בקברים ובבתי קברות, והמצבות שבהם מיוחדות במינן. על רבות מהן מתנוסס כובע. המצבות והכובעים מספרים את סיפור האימפריה העות'מאנית, ששלטה במשך 400 שנה. בולטת הראוותנות של העות'מאנים בכלל ושל הסולטן בפרט. ראוותנות זו באה לידי ביטוי במבנים המפוארים שבנו העות'מאנים, בחגיגות ובתהלוכות, בתכשיטים ובלבוש, בתוארי הכבוד ובסמלי המעמד – וגם בכיסויי הראש. התורכים היו משוגעים על כובעים. הם התהדרו בכובעים מרשימים עוד כשהיו שבטים נודדים במרכז אסיה. סולַימאן המפואר (1566-1520), מחדש ובונה חומות ירושלים, קבע חוקי לבוש, שלפיהם איש אינו יכול לבחור בכיסוי ראש לפי טעמו האישי. בממלכה היו עשרות כיסויי ראש. כשאדם עלה בדרגה הוחלף כובעו בהתאם, בטקס מרשים, ואם סרח – כובעו הוסר בטקס משפיל. הכובע באימפריה העות'מאנית היה מעין תעודת זהות על הראש, וגילה את הכל על דתו, מקצועו, תפקידו ודרגתו של החובש אותו. ככל שהיה אדם חשוב יותר, היה כובעו גדול יותר. לכל סוג של כובע היה שם. היו כיסויי ראש שהתנוססו לגובה של מטר וחצי מעל לראש חובשם, ואחרים היו כה רחבים שהקנו להם מראה של פטריות מהלכות.

הכובע התורכי הנפוץ הורכב בעיקרו משני חלקים: קָבוּק ודוּלְבֶּנְד. הקבוק היה מין כובע קשיח מלֶבֶד או מצמר, שצורתו וגובהו משתנים. לקבוקים גבוהים במיוחד נקבעה מסגרת של עץ או של מתכת בתוכם כדי לשמור על צורתם. על הקבוק היו כורכים בד – כותנה, מוסלין, ברוקאד, משי או בד אחר, לעתים בצבע לבן ולעתים צבעוני או רקום. הבד היה יכול להיכרך בקפלים או בגלילים. הבד הכרוך על הראש נקרא בתורכית דוּלְבֶּנְד, וממנו נגזרה המילה האירופית טורבן – בעברית "מצנפת" – בד שצונפים בו את הראש. לעתים כונתה המצנפת עִמָמָה, בעיקר כשזו התנוססה על ראשם של אנשי דת. לטורבן היו מצמידים גדילים, תכשיטים, אבני חן, נוצות ושאר קישוטים.

כשכבשו התורכים הסלג'וקים את הח'ליפות העבאסית במאה ה־11  הם מצאו על ראשי האנשים את הקלנסואה. הקלנסואה, כובע גבוה בצורת חרוט, התנוסס בתחילה רק על ראש הח'ליף, אך לימים נעשה נפוץ בח'ליפות, והתורכים נהגו לחבשו. הסלג'וקים הביאו את הקלנסואה לאנטליה, ואצל העות'מאנים היא קיבלה את השם קוּלָה. דרך אגב, הכפרים בארץ – קלנסואה וקולה (ליד בן שמן) קיבלו כנראה את שמם מגבעה מקומית שנראתה ככובע. הקולה, העשויה מחומרים שונים ומופיעה בעשרות צורות, היתה נפוצה באימפריה העות'מאנית גם על ראשי גברים וגם על ראשי נשים. הקולה היתה אופיינית לדרווישים, כשלכל מסדר הקולה האופיינית לה. השיח'ים שעמדו בראש המסדרים התהדרו בטורבן מעל לקולה, סמל למעמדם.

הכובע היה סמל מעמד מובהק עד כדי כך שבלוויה היו מניחים את כובעו של המנוח על גב הארון הנישא, ומהמאה ה־15 החלו להניח את הכובע גם על גבי המצבה. אח"מים, כמו סולטנים ובני משפחתם, או אנשי דת, זכו להיקבר במבני קבורה ("טוּרְבֵּה" בתורכית), ושם הכובע נשמר לדורות. באיסטנבול אפשר לראות את כיסויי הראש של רוב הסולטנים ובני משפחתם, מהטורבן העצום של סולימאן המפואר – בטורבה המפוארת שליד מסגד הסולימאנייה, ועד התרבוש הצנוע של עבד אל־חמיד השני, הסולטן האחרון שהיו בידו סמכויות, בטורבה שברחוב דיוואן יולו.

בתוך תחומי איסטנבול יש קרוב ל־400 בתי קברות קטנים, רובם ליד מבני דת למיניהם, וברובם קבורים אנשים חשובים ובני משפחתם. פשוטי עם אינם יכולים להיקבר בתחומי העיר והם נקברו בעשרות בתי הקברות מחוצה לה. בתי הקברות הרגילים נמצאים תחת כיפת השמים, וכדי לשמר את הכובע פיסלו אותו באבן. כך אפשר לשוטט בבתי הקברות האלה ולהתבונן באוסף של כיסויי הראש העות'מאניים שבראשי המצבות. על מצבות הנשים מפוסל לרוב זר פרחים, בדרך כלל ורדים, אך לעתים גם פרחים אחרים, או פירות. מספר הוורדים בזר מציין בדרך כלל את מספר הילדים שילדה האישה השוכבת כעת תחת המצבה.

על פי מסורת האיסלאם, המוות הוא אנונימי ואין להבדיל בין קבר לקבר. במצבת הקבורה הנכונה יש בצד אחד אבן המסמנת את מקומו של ראש המת ובצד השני אבן המציינת את רגליו, כשלרוב פני המת פונים לכיוון מכה. אף שהתורכים היו מוסלמים אדוקים, את הגזֵרה הזאת הם לא היו מוכנים לקבל. את הראוותנות שנהגו בה בחייהם, שגם היא מנוגדת לרוח הסונה, המשיכו התורכים גם לאחר המוות. ככל שהנפטר היה חשוב יותר, או עשיר יותר, הוא דאג לכך שאחרי מותו תהיה מצבתו מפוארת ובולטת יותר. על גבי המצבה נחקקו שמותיו, תאריו וייחוסו, וגם פנייה לעוברים ושבים שיתפללו בעבורו. על כן השתדלו לא רק שהקבר יהיה בולט, אלא גם שיוצב בסמוך למעבר או לדרך. בחומות בתי הקברות שבעיר נקבעו חלונות מסורגים, ודרכם יכולים העוברים והשבים להביט בקברים, להתפעל מהמצבות ולהיענות לבקשת התפילה שעליהן.

 4. ראשית העת החדשה

מאז ניסיונם הראשון בשנת 1529 לא נטשו העות'מאנים את שאיפתם לכבוש את וינה, וב – 1683 הורה מהמט הרביעי לצבא העות'מאני להתחיל בהתקדמותו מאידרנה שבתראקיה צפונה לתוככי אירופה. באמצע חודש יולי החל המצור על העיר ולאחר חודשיים התחולל קרב וינה. בקרב זה ניצבה קואליציה נוצרית "קדושה" מול האימפריה העות'מאנית ובנות בריתה. בראש הכוחות הנוצרים עמד מלך פולין יאן סובייסקי, אשר פיקד על צבאות אוסטריה, האיחוד הפולני-ליטאי ומספר נסיכויות גרמניות. הקואליציה הציבה 70,000 חיילים מול 138,000 חיילים עות'מאנים שרובם לא היו בעלי ניסיון קרבי.

הקרב הוכרע ביום המחרת בתבוסה מוחצת של הצבא העות'מאני, וסובייסקי אשר זכה בעקבותיו בתואר "מושיעה של אירופה", שינה את אימרתו הידועה של יוליוס קיסר ל"באתי, ראיתי, האל ניצח". לקרב וינה הייתה השפעה מרחיקת לכת על תולדותיה של האימפריה העות'מאנית ואירופה בכלל, והוא מסמל את קץ איומה על מרכז אירופה, ואת עלייתו של בית הבסבורג. העות'מאנים המשיכו בלוחמה משך 16 שנים נוספות אך בהסכם קרלוביץ שנחתם ב 1699 נמסרו רובן של הונגריה, טרנסילבניה וסלובניה לאוסטריה, פודוליה הועברה לשליטת הפולנים,ודלמטיה ומוראה (הפלפונס של ימינו) נמסרו לוונציה. הקרב וההסכם יחדיו מסמנים את קץ תקופת ההתפשטות העות'מאנית ואת תחילתו של תהליך שקיעה ארוך שעתיד להמשך כ-220 שנים.

אגדה על מקורו של הקרואסון מספרת שהוא הומצא ב-1683 בווינה על מנת לחגוג את תבוסתו של הצבא התורכי לבית הבסבורג. בסיומו של המצור על העיר, כאשר האופים שנותרו ערים כל הלילה כדי להשגיח על המאפים היו אלו ששמעו את חפירת המנהרה של התורכים והזהירו מפניה (צורת הסהר באה לכאורה לכוון אל הסהר שבדגל תורכיה.

 5. השקיעה: המאות ה-19-18

מלחמות רוסיה-טורקיה היו סדרה של תריסר מלחמות בין האימפריה הרוסית ללאימפריה העות'מאנית, מהמאה ה-17 ועד למאה ה-20.  זו הייתה אחת הסדרות הארוכות ביותר של סכסוכים צבאיים בתולדות אירופה. הסכסוכים הסתיימו בצורה הרת אסון עבור האימפריה העות'מאנית; לעומת זאת, הם הראו את עליית רוסיה כמעצמה אירופית לאחר מאמצי המודרניזציה של פיוטר הגדול בראשית המאה ה-18. במאה ה-18 המשיכה האימפריה העות'מאנית לאבד שטחים באירופה, אם כי היא ניצחה את רוסיה במערכה אחת: מלחמת 1710–1711. בעקבות מלחמה זו, מסרו הרוסים את העיר אזוב שליד ים אזוב לידי העות'מאנים. ים אָזוֹב הוא ים רדוד המהווה שלוחה צפונית של הים השחור. זאת הייתה המלחמה הרביעית בהיסטריה של מלחמות רוסיה – תורכיה

השנים שלאחר מכן הביאו שקט יחסי ונפתחה "תקופת הצבעונים" שהחלה ב 1718 ונמשכה עד 1730. התקופה זכתה לשמה בשל כך שהצבעונים היו חביבים על הסולטאן אהמט השלישי ושלטו באופנה באימפריה ולמעשה באירופה כולה. שיגעון הצבעונים הייתה תופעה בתקופת תור הזהב של הולדנ בשנים 1637-1536 במהלכה חלה גאות מתגברת במסחר בפקעות הצבעוני שהגיע לראשונה להולנדומחירם עלה באופן לא-פרופורציונלי לערכם האמיתי. בשיא שיגעון הצבעונים, בפברואר 1637, מחירם של פריטים מסוימים היה יותר מפי 10 ההכנסה השנתית של בעל מלאכה מיומן. הבועה הכלכלית גברה עקב מסחר ממניעים ספקולטיביים, ובסוף חורף 1637 היא התפוצצה ומחירי פקעות הצבעוני ירדו באופן חד. ירידת המחירים הובילה לגל פשיטות רגל בעקבות אי-יכולת להחזר הלוואות שניטלו לצורך רכישת פקעות צבעוניים וחוזים עתידיים עליהם, ושמחיריהם ירדו בחדות, והובילה למשבר כלכלי.

הסולטאן סלים השלישי שעלה לשלטון ב 1789 השקיע מאמצים בשיפור מצבה של המדינה – הוא הורה על הורדת מיסים, איפשר השקעה פרטית ושיפר את ביצוריהן של ערי הבלקן. עם זאת, שליטתה של האימפריה במחוזותיה הייתה מוגבלת ומספר אזורים כמו מצרים ואלג'יריה תיפקדו כישויות ריבוניות לכל דבר. הוא היה הראשון שהורה על עריכת רפורמה בצבא העות'מאני. מטרתה של הרפורמה שכונתה "הסדר החדש", הייתה להתאים את מצבו של הצבא לרוח הזמן ולהביאו למצב המקובל בצבאות אירופה באותה עת. לשם כך הורה הסולטאן על הבאתם של יועצים אירופים, רובם צרפתים, אף אלה לא הצליחו להביא לשינויים של ממש בשל התנגדותם של גורמים שמרניים, כמו היניצ'רים. בשלב זה יוקרתם וכוחם הפוליטי של היניצ'רים, כוח העלית הוותיק של האימפריה, היו כה גדולים, עד שהם שלטו על הממשלה ויכלו להשפיע על בחירת הסולטאן ואפילו להחליפו. היניצ'רים התנגדו לחידושים ולמודרניזציה בצבא בניסיון לשמר את כוחם והגיבו בהפלתו של סלים השלישי ומינויו של מוסטפא הרביעי ב 1807.

שנה לאחר מכן, ב-1808 עלה מהמוט השני על כס הסולטאן וחידש את מגמת הרפורמה. הצלחתו הגדולה ביותר של מהמוט השני הייתה חיסולם של היניצ'רים. ב-1826 הוא הורה על הקמת יחידה עלית חדשה שנשאה את השם שהוענק לרפורמה כולה "ניזאם-אה ג'דיד", ויש המעריכים כי עשה זאת במכוון כדי להתגרות ביניצ'רים ולגרור אותם למאבק מזוין. תגובת היניצ'רים לא אחרה לבוא, וב-14 ביוני  1826 הם התמרדו באיסטנבול בפעם האחרונה, אך לא זכו בתמיכת הצבא והאוכלוסייה. יחידות נאמנות לסולטאן הביאו לנסיגתם אל מחנותיהם אותם טיווחו באש תותחים. הניצולים הוצאו להורג או נאסרו, ולאחר שנתיים החרים מהמוט השני את שארית נכסיהם ושיחרר את האימפריה מהשפעתם הרעה.אולם ביתר החזיתות נחל מהמוט השני כישלונות צורבים.

מלחמת העצמאות היוונית התקיימה החל מהכרזת העצמאות היוונית מהאימפריה העות'מאנית ב-25 במרס (כיום יום העצמאות היווני) 1821( עד קבלת העצמאות של יוון באמנת קונסטנטינופול ביולי 1832.

מלחמה זאת נפתחה כאשר הארכיהגמון האורתודוקסי של פטרס הניף את נס המרד ב-25 במרס 1821. התקוממויות מתואמות תוכננו ברחבי יוון, כולל במקדוניה, בכרתים ובקפריסין. תחת יתרון ההפתעה ובסיוע חוסר היעילות העות'מאני, הצליחו היוונים לשחרר את הפלפונסוס ואזורים נוספים. העות'מאנים התאוששו במהירות והגיבו באלימות, בין היתר בטבח כיוס, שבמהלכו נרצחו 42,000 מתושבי האי כיוס. מעשיהם גררו תמיכה אירופית ביוונים. היוונים לא הצליחו להקים ממשלה יציבה באזורים שבהם שלטו, ובמהרה החלו להילחם בינם לבין עצמם. לחימה חסרת הכרעה ברורה בין היוונים לעות'מאנים נמשכה עד 1825 כאשר הסולטאן התורכי ביקש עזרה מהואליית (יחידה מנהלית) החזק ביותר שלו, מצרים.

מצרים נשלטה אז בידי מוחמד עלי אשר היה להוט לבחון את כוחותיו הצבאיים החדישים. הסולטאן העות'מאני גם הבטיח לעלי זכויות על סוריה אם מצרים תיכנס למערכה. הכוח המצרי, תחת פיקודו של בנו אברהים פאשא נחת מהים והצליח להשתלט במהירות על האיים האגאיים. להלכה היה מוחמד עלי וסל שלהאימפריה העות'מאנית, אך למעשה פעל באופן עצמאי. בתחילה סייע לסולטאן העות'מאני במלחמת העצמאות היוונית ובדיכוי המרד הווהאבי בחצי האי ערב, אולם לאחר מכן דרכיהם נפרדו, עד כדי מלחמה ביניהם בשנת 1831.

המרד היווני צבר תמיכה רחבה באירופה. יוון נתפסה כערש התרבות המערבית, תוך שהיא מרוממת בידי זרם הרומנטיקה שרווח באותה עת. התופעה שבה אומה נוצרית מנסה להתנער מאימפריה מוסלמית הביא אף הוא לאהדה מצד הציבור האירופי. המשורר הבריטי הלורד ביירון אהד את תנועת השחרור היוונית, והיה ממוביליה של התנועה הפילהלניסטית שהתפשטה באירופה בתמיכה במאבק היוונים לעצמאות. בסוף 1823 הצטרף ביירון באופן פעיל למאבק היווני. ב־19 באפריל 1824 מת במיסולונגי ממחלת המלריה. היוונים, המעריצים את זכרו, קברו את לבו מתחת לעץ בעיר בעוד גופתו נשלחה לאנגליה. מותו של ביירון אף העלה עוד יותר את האהדה האירופית ליוון. דבר זה הניע סופית את הכוחות האירופיים לפעול במישרין. באוקטובר 1827 השמידו ציי המלחמה של בריטניה, צרפת ורוסיה, כל אחת מטעמים שלה, את הצי העות'מאני-מצרי בקרב נאווארינו. הניצחון בקרב היה נקודת מפנה חשובה בתולדות המלחמה.

קרב נאווארינו היה הקרב הגדול האחרון שנערך בין אניות מפרשים מלחמתיות. הלחימה התחוללה בתוך מפרץ נאאוארינו (כיום פִּילוֹס), בחוף המערבי של חצי האי פלופונסוס שביוון, כשאוניות שני הצדדים יורות מתותחיהן ממצב עגינה נייח. לאחר ארבע שעות לחימה הושמד הצי העות'מאני, וחיל המשלוח העות'מאני-מצרי נותר מבודד בארץ אויב מבלי יכולת להיחלץ. הסולטאן מהמוט השני מיהר להודות בתבוסתו, אך בסופו של דבר נאלץ להיכנע ללחצן של המעצמות הגדולות והכיר בעצמאותה של ממלכת יוון החדשה. באוקטובר 1828הנחיתו הצרפתים בפלופונסוס 10,000 חיילים רגליים בפיקודו של הגנרל מייסון, כדי לעצור את העות'מאנים. תחת הגנתם, יכלו היוונים להתארגן מחדש ולייסד ממשלה חדשה. אז התארגנו כוחותיהם כדי להשתלט על כמה שיותר שטח, כוללאתונה ותבאי, לפני שהכוחות המערביים כפו הפסקת אש. בוועידת לונדון ב־ב-11 במאי 1832 הוכרה סופית יוון כמדינה ריבונית. עצמאותה הוכרה רשמית בידי הטורקים והכוחות האירופים בחתימת אמנת קונסטנטינופול ביולי 1832.

במקביל איבדה האימפריה את אלג'יריה.והצרפתים השתלטו עליה ב 1830. עתה התקומם גם מוחמד עלי נגד העות'מאנים, וב -1831הוביל בנו, איברהים פאשא, מסע צבאי לכיבוש ארץ ישראל וסוריה. הוא הגיע עד למרחק של כמה ימי הליכה מאיסטנבול, ורק התערבות רוסית הובילה למשא ומתן שהסתיים בהסכם בשנת 1833 לפיו מוחמד עלי השאיר תחת שלטונו את סוריה וארץ ישראל. בשנת 1839 חידש מהמוט השני את הלחימה, אך הובס על ידי אברהים פאשא בקוניה. הכוחות המצרים שוב הגיעו לסביבות איסטנבול אך נעצרו בשל התערבות בינלאומית, שבסופו של דבר דרשה ממוחמד עלי ואיברהים פאשא לוותר על סוריה בשנת 1841.

הטנזימאט

מול כשלונות אלה ביססו הסולטאנים את מדיניות הטנזימאט – ארגון מחדש. הטנזימאט הייתה תקופה של התחדשות ורפורמה בתולדות האימפריה העות'מאנית אשר החלה בשנת 1839 והסתיימה עם קבלתה של החוקה הראשונה ב.1876.

בשנת 1839 פרסם הסולטאן אבדילמג'יד הראשון את הצהרת הטנזימאט שמטרתה "להביא את יתרונות הממשל התקין לרחבי האימפריה באמצעות הקמתם של מוסדות חדשים". חידושים רבים בתחום הכלכלי, האזרחי והצבאי נכנסו לתוקפם, החוק הצרפתי האזרחי והפלילי אומץ, והונהג מעמד אזרחי אחיד לכל תושבי המדינה ב 1869. בין היתר:

• התחייבות לשלומם, כבודם ושלום רכושם של כל תושבי האימפריה.
• הדפסת שטרות הכסף הראשונים של האימפריה, ארגון המערכת הפיננסית בהתאם לדגם הצרפתי והקמת מערכת לגביית מיסים.
• ארגון מחדש של הצבא, הסדר נוהלי הגיוס ותקופת השירות.
• רפורמה חקיקתית שכללה את אימוץ החוק האזרחי והפלילי הצרפתי.
• הקמתה של אספה ב-1845 שהייתה אב הטיפוס של הפרלמנט העות'מאני הראשון שהוקם בשנת1876.
• הקמת האוניברסיטאות הראשונות.
• השוואת זכויותיהם של לא-מוסלמים, כולל הזכות להתגייס לצבא, ביטול מס הגולגולת ויצירת מעמד אזרחי אחיד לכל תושבי המדינה ב-1869 .
• הענקת זכויות למילֶט הנוצריים (אוטונומיה למיעוטים אתניים או דתיים) להקים אספה, כמו האספה הארמנית שהוקמה ב-1863.

תקופת הטנזימאט הגיעה לשיאה ולסיומה עם קבלת החוקה הראשונה ב-1876. החוקה שכונתה החוק הבסיסי העניקה חירויות פרט ושוויון לכל אזרחי האימפריה ופתחה את תקופת החוקה הראשונה שנמשכה שנתיים בלבד, עד  1878 עת הושעתה והפרלמנט פוזר.

המחצית השנייה של המאה ה-19

התאפיינה בשתי מלחמות חשובות באירופה:

ב-30 בנובמבר 1853 תקפו הרוסים את ספינות הצבא העות'מאני שעגנו בנמל סינופ (עיר השוכנת לחוף הים השחור) והטביעו כמה מהן. תקיפה זו הביאה להתערבותן של בריטניה וצרפת, והיא נחשבת ליריית הפתיחה של מלחמת קרים שבה נלחמו שתי האחרונות לצד העות'מאנים ונגד הרוסים. המלחמה הסתיימה ב-30 במרס 1856בלא שהושג בה ניצחון חד משמעי לצד כלשהו.

מלחמת קרים נערכה בין האימפריה הרוסית מצד אחד, ובין האימפריה העות'מאנית, האימפריה הבריטית, האימפריה הצרפתית ווממלכת סרדיניה מצד שני. במלחמה זו ניצחו המעצמות המתועשות, צרפת ובריטניה, בסיועה של האימפריה העות'מאנית, את רוסיה, האגררית (חקלאית) והמפגרת מבחינה טכנולוגית. אף שהמלחמה התנהלה בזירות רבות, החזית העיקרית בה הייתה בדרומה של רוסיה, בחצי האי קרים לחופו הצפוני של הים השחור, ומכאן שמה. המלחמה הייתה חלק ממאבק ארוך בין המעצמות האירופיות להשתלטות על שטחים מהאימפריה העות'מאנית המתפוררת. מרבית הפעולות המלחמתיות התרכזו במצור על סבסטופול, הנמל העיקרי של הצי הרוסי בים השחור, ובדרכים שהובילו לעיר. סבסטופול עמדה במשך 11 חודשים במצור שהטילו עליה הצבאות היריבים, עד שנכבשה.

המצור על סבסטופול העיר סבסטופול שבחצי האי קרים הייתה בסיס הבית של הצי הרוסי בים השחור, ממנו יכלו לצאת התקפות רוסיות אל עבר המזרח התיכון. לכן, אחת המטרות הראשיות של מדינות הברית כבר עם תחילת המלחמה הייתה כיבוש העיר המבוצרת היטב. שני ניסיונות רוסיים לשבור את המצור כבר בתחילתו נחלו כישלון חרוץ, כשבמהלך ההתקפה נעשו טעויות חמורות של שני הצדדים, הסתערות הבריגדה הקלה. זאת הייתה מתקפת חיל פרשים שהונהגה באופן כושל  במסגרת קרב בלקלווה ב-25 באוקטובר 1854. בקרב זה יצאו פרשי החטיבה הרכובה הקלה הבריטית, תחת פיקודו של הלורד קרדיגן, להסתערות על הצבא הרוסי. בסיום ההסתערות, שנמשכה כ-20 דקות, רק 195 פרשים (מתוך 673) נותרו על סוסיהם, נספרו 118 הרוגים ו-127 פצועים. ההסתערות הפכה לשם דבר בעיקר בשל אופן סיקור המלחמה.

במשך כמעט שנה נלחמו בעלות הברית ברוסים, סבלו ממחלות מגפתיות קשות כמו כולרה ודיזנטריה והשתתפו בקרבות מרים. בחורף 1855 איבדו הבריטים 35% מאנשיהם בגלל המחלות והקור הרוסי. הם לא ציפו שהמצור יימשך זמן כה רב ולא דאגו לחייליהם לחימום. בהמשך החורף, נקברו ההרוגים עירומים בשל הנחיצות הרבה שהייתה לשמיכות חימום. הצרפתים, לעומתם, הצליחו לאלתר וחיו בתנאים נסבלים, יחסית. הרוסים, מצדם, נאלצו להטביע את ספינותיהם כדי לחסום את פתח הנמל, ולהשתמש בתותחי האוניות כארטילריה נוספת, בנוסף להסבת צוותי הספינות לנחתים. האדמירל נחימוב עצמו נפצע אנושות בראשו מפגיעת צלף אויב, ומת ב-30 ביוני 1855. העיר נפלה סופית ב-9 בספטמבר 1855 לאחר 11 חודשי מאבק. לאחר נפילת העיר, היה ברור לכל הצדדים שרוסיה הובסה, אך גם שמעצמות המערב לא יוכלו להמשיך ולהתקדם. עם זאת, כל משא ומתן בין הצדדים הלוחמים בדבר הסכם שלום עלה בתוהו.

זוהי המלחמה הכמעט-מודרנית הראשונה: במלחמת קרים נעשה לראשונה שימוש בטלגרף, הן לשימוש צבאי (הטלגרף איפשר תקשורת בין מקומות מרוחקים), והן לאזרחי. גם לתקשורת הייתה במלחמה זו חשיבות רבה; זוהי המלחמה הראשונה שתועדה באמצעות תמונות מצולמות. כתב ה"טיימס" הלונדוני, הביא את סיפור המלחמה מן השטח לאנגליה; במלחמת קרים הבינו לראשונה הכוחות הלוחמים את חשיבותם של פסי הרכבת כאמצעי יעיל במיוחד להעברת כוחות לוחמים ממקום למקום; מלחמת קרים הייתה המלחמה הראשונה שבה השתמשו רופאי השדה בגבס לשם קיבוע שברים ובחומרי הרדמה לניתוחים. רוב ההרוגים במלחמה לא נהרגו בקרבות, אלא נפצעו ומצבם הוחמר בעקבות השהייה בבתי החולים, שהיו ברמה ירודה ביותר (עד למצב שבו רמת התמותה בקרב החולים הייתה כ-40%). דבר זה השתנה עם הגעתה של פלורנס נייטיגל ("הגברת עם המנורה") בראש קבוצה של 38 אחיות בצד מדינות הברית ופעילותו של ניקולאי פירוגוב בסבסטופול הנצורה בכוחות הרוסיים (רופא רוסי, נחשב למייסד ענף כירורגית השדה, והיה אחד הראשונים באירופה שהשתמש בחומרי הרדמה במהלך הניתוח). בעזרת ארגון נכון ושמירה על ניקיון היא הורידה את רמת התמותה ל-2% בלבד אצל מדינות הברית. בצד הרוסי הוכנס מיון פצועים ראשוני.

באנציקלופדיה בריטניקה נכתב על המלחמה: "נהוג לראות את מלחמת קרים כראויה להיזכר רק משום היותה המערכה שנוהלה אולי על הצד הגרוע ביותר בתולדות אנגליה" ויש שאמרו עליה: "המערכה הגיעה לתהומות של שלומיאליות שלא נחקרו מעולם".

במלחמה העות'מאנית-רוסית (1877 – 1878)  מלחמת ה-93, בין רוסיה ורומניה לבין האימפריה העות'מאנית, הגיעו הרוסים לשערי איסטנבול, ורק התערבות בריטית מנעה את כיבוש העיר. בעקבות מלחמה זו נחתם חוזה סן סטפנו אך בוטל ארבעה חודשים לאחר מכן בקונגרס ברלין

חוזה סן סטפנו הוא חוזה כניעה שהכתיבה האימפריה הרוסית לאימפריה העות'מאנית , 1878. ההסכם הוביל לירידה משמעותית של כוחה של האימפריה העות'מאנית באזור הבלקן לאחר שאלה שלטו בבלקן ב-500 השנים שלפני כן. כאשר שמע בנג'מין ד'יזראלי על ההסכם, דרש מרוסיה לבטל את ההסכם, אחרת יֵצא למלחמה, וכך נוצר משבר עולמי. במצב זה התגלה ביסמרק כאיש החזק, ביוזמו את קונגרס ברלין שהוביל לשינויים בהסכם.

בנג'מין ד'יזראלי, 1881-1804 היה סופר ומדינאי בריטי יהודי מומר, שכיהן פעמיים בתור ראש ממשלת בריטניה. נוסף על היותו אחד המדינאים הבריטים הגדולים של המאה ה-19, קנה לעצמו מקום בספרות האנגלית וספריו נקראים עד היום. הוא ראש הממשלה היחידי בממלכה המאוחדת שהיה יהודי. קשריו של ד'יזראלי עם המלכה ויקטוריה היו הדוקים, והוא התחבב עליה מאוד. היא אף העניקה לו את תואר האצולה ארל (רוזן) ביקונספילד. זכורה לטובה תשובתו של ד'יזראלי כאשר המלכה שאלה אותו באשר לדתו "האמיתית": "בין התנ"ך לברית החדשה, ישנו דף ריק אחד. אני הוא הדף הזה". הוא מצדו גם הכתירה בתואר "קיסרית הודו " באמצעות חוק מיוחד בשנת 1876. מעתה והלאה המלכה חתמה על כל מסמך בתואר "המלכה הקיסרית". כאשר הותקף בפרלמנט על ידי הציר האירי הלאומי או/קונל על היותו יהודי, ענה לו ד'יזראלי "כן, יהודי אני, ובימים שאבות-אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים אכזרים באי נידח, שימשו אבותיי ככוהנים במקדש שלמה". במקרה אחר עם השר, ואויבו הפוליטי המושבע, גלדסטון, התריס נגדו ד'יזראלי: "בזמן שאבותיך גידלו חזירים בביצות, אבותי כתבו את התנ"ך".  הוא נלחם על מתןזכויות אזרחיות מלאות ליהודי בריטניה, ותמך מאוד ברעיון של מדינה יהודית בארץ ישראל.

אוטו פון ביסמרק ‏ 1898-1815 שנודע בכינוי "קנצלר הברזל" היה הקנצלר של פרוסיה ולאחר מכן הקנצלר הראשון של הקיסרות הגרמנית והאדם המרכזי שעמד מאחרי איחוד גרמניה ב-1871. נחשב לאחד המדינאים החשובים בכל הזמנים. בשנות ה-60 של המאה ה-19 הוביל ביסמרק מספר מלחמות שבאמצעותן איחד את המדינות הגרמניות (למעט אוסטריה) ללאימפריה הגרמנית תחת ההנהגה הפרוסית.

במשך שנות שלטונו הראשונות וללא היסוס של ממש, אימץ ביסמרק את המדיניות הלאומית "דם וברזל" ופתח בשלוש מלחמות רצופות מתוך כוונה להרחיב את תחום מחייתם של העמים הגרמנים. לאחר שהצליח לעשות זאת, הוא השתמש במיומנות רבה בדיפלומטיה על מנת לשמר את ההגמוניה הגרמנית באירופה. בתקופה זו, למרות מחלוקות רבות וחששות ממלחמה, נשמר השלום באירופה. ביסמרק השתמש בכישרונותיו הדיפלומטיים בסדרה ארוכה ומסובכת מאוד של ועידות, משאים ומתנים ובריתות על מנת לשמור על מעמדה של האימפריה הגרמנית ועל השלום באירופה בסוף המאה התשע עשרה. לפרלמנט הגרמני בתקופתו של ביסמרק לא היו סמכויות רבות והכוח האמיתי נמצא בידיו של ביסמרק. בשנת 1888 עלה לשלטוןוילהלם השני, נכדו של וילהלם הראשון, שהסתכסך עם ביסמרק וגרם לפרישתו מהתפקיד. שמו של אוטו פון ביסמרק הפך למילה נרדפת למדיניות חוץ מתוחכמת, והוא נודע בכל העולם עד לימינו כאחד מגדולי המדינאים בהיסטוריה.

קונגרס ברלין היה כינוס של מספר מעצמות שנערך בברלין בין 13 ביוני עד 13 ביולי  1878.הקונגרס כונס על ידי יריביה של רוסיה על מנת לפתוח מחדש את חןזה סם סטפנו שסיים את המלחמה העות'מאנית-רוסית  1877-1878. הקונגרס טיפל בכמה מהנושאים הבוערים הקשורים במצב בחצי האי הבלקני. עם פרוסהמאה ה-20 נותרו ברשות האימפריה העות'מאנית שטחים מצומצמים בלבד באירופה, ובאפריקה שלטה רק בלוב, גם זאת בעיקר על הנייר. במזרח התיכון הצליחה לשמר את שליטתה במסופוטמיה ובובחצי האי ערב. מלחמת קרים ומלחמת רוסיה-טורקיה המחישו היטב את חולשתה של האימפריה העות'מאנית, ששוב לא יכלה לנהל את מאבקיה הצבאיים והפוליטיים בגפה ונזקקה לשם כך לעזרתן של מעצמות אירופה האחרות.

 עות'מאנים בבלקן

נוכחות מוסלמית על אדמת אירופה, הייתה תופעה ייחודית, עד לגלי ההגירה מארצות האיסלאם לאירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, והיא אחת התוצאות הברורות של תקופת השלטון העות'מאני בחצי-האי הבלקני. רוב רובם של המוסלמים החיים כיום בבלקן, הם צאצאי מהגרים שהתיישבו באזור בזמן השלטון העות’מאני, או צאצאי המתאסלמים שהמירו את דתם במהלך המאות הרבות של נוכחות עות’מאנית באזור זה.

לראשונה הגיעו העות’מאנים לחופי הבלקן במאה ה- 14. במהלך מאתיים השנים שלאחר מכן, הם הצליחו להשליט את מרותם על מרבית האזור המוגדר בפינו כיום "בלקן", ושלטו בו למעשה עד לתחילת המאה ה-20. תקופה ממושכת זו הותירה אחריה מורשת נכבדה בתחומים שונים ומגוונים. נוכחותם של העות’מאנים בולטת היטב ב"מחוזות הזיכרון" השונים של עמי הבלקן: ספרות, שירה, אנדרטאות, מוזיאונים, ימי-זיכרון ועוד. לא יתכן שתקופה שנמשכה מאמצע המאה ה- 14 ועד לתחילת המאה ה-20 לא תותיר אחריה משקעים ושרידים. אכן, די בשוטטות מזדמנת ברחובות ערים וכפרים בלקניים רבים כדי לחשוף ולזהות את המורשת העות’מאנית. ניתן לאתר אותה במטבח הבלקני, בתרבות העממית, בשפה, במוסיקה ועוד. במקרים רבים נדונה המורשת העות’מאנית לכליה על בסיס זיהויה עם השעבוד הזר. האוכלוסייה המוסלמית הוגדרה כזרה וכאחרת. התרבות וההיסטוריה הקדם-עות’מאניים הועלו על נס כתור-זהב הראוי לחיקוי ולכינון מחדש. התקופה העות’מאנית סומנה כתקופת עריצות ופיגור, שאיננה רלוונטית לקיום מדינת-לאום מודרנית. טענה שגורה, הנפוצה במדינות הבלקן הנוצריות כנגד השליטים העות’מאנים, היא המרת דת לאסלאם שנעשתה בכפייה ובכוח הזרוע. טענה זו היא דוגמא ברורה לפער בין המחקר האקדמי ובין ההיסטוריוגרפיה המסורתית בבלקן. המחקר ההיסטורי מצביע על כך שתופעת ההמרה לאסלאם בבלקן איננה אחידה. באזורים מסוימים, דוגמת אלבניה (כשבעים אחוז מהאלבנים הם מוסלמים), בוסניה, בולגריה וכרתים, ניתן לדבר על תהליכים של המרת דת קיבוצית. אולם במרבית שטחי הבלקן האחרים היה התהליך אינדיבידואלי, והוא נבע מהחלטותיהם של יחידים ללא כפייה מצד השלטונות. המוסלמים בבלקן מתארים את השלטון העות’מאני כתקופה של רווחה ושגשוג חסרי-תקדים. תקופת השלטון העות’מאני היא הזמן בו עוצבה זהותם הייחודית מול שאר תושבי הבלקן, ועל כן מושם אצלם דגש על הצגת העות’מאנים והאסלאם כתור-זהב, אשר במהלכו נוצרה תרבות בלקנית מוסלמית.

 

(המשך יבוא)

נעזרתי בויקיםדיה ובאתרים באינטרנט

הקטע על הכובעים לקוח כולו ממאמר של דנצ'ו ארנון

https://www.masa.co.il/article/%D7%94%D7%AA%D7%A8%D7%91%D7%95%D7%A9-%D7%94%D7%AA%D7%95%D7%A8%D7%9B%D7%99-%D7%94%D7%9B%D7%95%D7%91%D7%A2-%D7%A9%D7%9C%D7%90%D7%97%D7%A8-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%95%D7%AA/