האימפריה העות'מאנית 2
"גוקה" ("Göke") ספינת הדגל בפיקודו של האדמירל העות'מאני כמאל ראיס (1451–1511 לערך)
3. האימפריה מתרחבת
גירוש ספרד שולטן האימפריה העות'מאנית באיזיט השני קלט את הפוטנציאל הטמון במגורשי ספרד ופתח את שערי ממלכתו בפני המגורשים; הוא תמה על התנהגותו הטיפשית של המלך פרננדו ששמט מידיו אוצר יקר כל כך. מרביתם של גולי ספרד פנו לחופי האימפריה העות'מאנית, שהשתרעה אז מן הבלקן ודרום אירופה, דרך המזרח הקרוב ועד לצפון אפריקה.
סלים הראשון
השולטן סלים הראשון מכונה "הנחוש" או "הבלתי מתפשר" (1465- 1520). הוא מת ב-ב-1520 בעת מסע מלחמה לכיבוש האי רודוס. יורשו, סולימן המפואר, השלים את כיבוש רודוס והוסיף עליו כיבושים רבים, שהרחיבו עוד את גבולות האימפריה. האימפריה העות'מאנית החלה תקופה בת יותר ממאה שנים של כיבושים צבאיים נרחבים וצמיחה כלכלית, שהגיעו לשיאם באמצע המאה ה-16. כיבוש איסטנבול ביסס את מעמדה של האימפריה ככוח המוביל בדרום מזרח אירופה ובמזרח הים התיכון. המדינה התעשרה משליטתה על דרכי היבשה בין אירופה לאסיה ומהקמתו של צי סוחר נרחב. בשנת 1461 מהמט השני הרחיב את שלטונו על רובה של אסיה הקטנה. עם מותו של מהמט השני ב 1481 השתרעה האימפריה העות'מאנית על כל הבלקן, למעט החוף האדריאטי, על רובה של אסיה הקטנה ועל חופו הצפוני של הים השחור. השולטאן סלים הראשון אשר עלה לשלטון ב 1512 הרחיב את גבולות האימפריה במזרח התיכון. כבש את מזרח אסיה הקטנה, את הלבנט, כולל ירושלים, את חופי ים סוף עד מכה ומדינה ואת כל מצרים.
שולטן סלים הראשון, שליט האימפריה העות'מאנית
לבנט
הלֶבַֿנְט הוא מונח גאוגרפי ותרבותי, המתייחס לחלק המזרחי של אגן הים התיכון, ובפרט לחלק המערבי של אזור הסהר הפורה. ההגדרה הגאוגרפית של האזור כוללת את סוריה, לבנון, ישראל, ירדן, וכן חלקים ממסופוטמיה. בספרי ההיסטוריה של הלבנט נכללים בו לעיתים גם אסיה הקטנה שבתורכיה, עיראק, קירנאיקה שבלוב, סיני שבמצרים, יוון וקפריסין
המונח "לבנט" הופיע לראשונה בסוף המאה ה-15. פירוש המילה levant בצרפתית הוא "עולה" או "זורח". בהשאלה פירושה "מזרח" (המקום שממנו זורחת השמש). במאה ה-16 החל המונח "לבנט" להיות שגור גם כלפי אזורים שבשליטת האימפריה העות'מאנית במזרח הים התיכון, ומאוחר יותר התרחב והחל לכלול גם שטחים נוספים שתחת שליטת העות'מאנים, כמו יוון וחופי אסיה הקטנה. המונח "לבנטיני" שימש בעיקר לתיאור בני עמים מאגן הים התיכון, כמו איטלקים, צרפתים ובני עמים ים-תיכוניים שחיו באימפריה העות'מאנית. כאשר קיבלה בריטניה מנדט על שטחי פלשתינה (ארץ ישראל) אחרי מלחמת העולם הראשונה, השתמשו חלק מהבריטים בתואר "לבנטיני" ככינוי גנאי לתושבים ממוצא ערבי-אירופי מעורב, וכן לגבי צרפתים, איטלקים או יוונים שהתאקלמו במזרח התיכון ואימצו לבוש ומנהגים מזרחיים. בעיקר כלפי שכבת משכילים שנהגו להתהדר בחליפות אירופיות ובתרבוש אדום לראשם.
לבנטיני
המלחמה הממלוכית-עות'מאנית היה סכסוך מזוין שהתרחש בין השנים 1517-1516 בין השולטנות הממלוכית שמרכזה במצרים לבין האימפריה העות'מאנית. תוצאות המלחמה היו נפילתה של השולטנות הממלוכית, וסיפוחן של סוריה, מצרים, ארץ ישראל וחצי האי ערב לאימפריה העות'מאנית. הסיפוח חיזק את מעמדם של העות'מאנים, בכך שנתן להם שליטה במרכזים אסלאמיים ותיקים כמו חלב, דמשק, קהיר ומכה
שתי האימפריות היו בסכסוך ממושך מזה שנים רבות, בין היתר על שליטה בנתיבי סחר התבלינים. בין השנים 1491-1485התקיימו סכסוכים בין שתי המעצמות, שהסתיימו בלא הכרעה. בשנת 1514 ניצחו העות'מאנים, בהנהגת סלים הראשון, את הפרסים בקרב צ/לדיראן, והפנה את צבאו לטפל בממלוכים.
קרב צ'לדיראן :התרחש ב-23 באוגוסט 1514 בין האימפריה העות'מאנית ובין האימפריה הצפווית.
האימפריה הצפווית היא אימפריה אשר הוקמה בידי שושלת איראנית שיעית ממוצא תורכמני וכורדי. השושלת שלטה במרבית שטחי איראן המודרנית החל משנת 1502-1501 עד שנת 1722. הצפווים הקימו את האימפריה הגדולה ביותר מאז התאסלמותה של איראן ולמעשה החזירו את איראן לעצמאות מדינית תחת שליטים ילידים. השיעה התריסרית הפכה בתקופה הצפווית לדת המדינה באיראן. בנוסף על כך סייעו להפצת השיעה באיראן, מרכז אסיה והקווקז. יחד עם האימפריה העות'מאנית והטחצ]פריה המוגולית נחשבת האימפריה הצפווית לאחת משלוש האימפריות הגדולות האחרונות של האסלאם. שפת שליטים הצפווים הייתה תורכית אזרית..
קרב בין שאה אסמאעיל הצפאווי למנהיג האוזבקי אבול ח'יר ח'אן
התריסריים או אית'נא עשׁריה הם הזרם העיקרי בשיעה. אלו מוסלמים שיעים המאמינים בקיומם של שנים-עשר אמאמים שהם יורשיו של מוחמד. הם מהווים 80 אחוז מהשיעים בעולם ונחשבים לזרם העיקרי בשיעה. התריסריים חולקים אמונות רבות עם זרמים אחרים באסלאם השיעי, כגון אמונה באמאמים, אך אינם מסכימים בנוגע למספר האימאמים שהותיר אחריו מוחמד, מי הם, סגולותיהם ותפקידם כיום. לפי זרם זה, האמאם השנים-עשר נעלם במאה התשיעית והוא עתיד לשוב באחרית הימים בתור מהדי (משיח).
האימפריה המוגולית הייתה אימפריה שראשיה היו מוסלמים ממוצא מונגולי, ששלטה בתת- היבשת ההודית מתחילת המאה ה-16 עד לאמצע המאה ה-19. היא נוסדה על ידי באבור, שהיה מצאצאי טימור לנג וג'ינגיס חאן והצליח להביס את שולטנות דלהי. ברוב שנות קיומה ניסו שליטיה לשמור על שיתוף פעולה בין-דתי בין מוסלמים להינדים. סופה הרשמי של האימפריה היה דיכוי המרד ההודי הגדול של 1857 על ידי חברת הודו המזרחית הבריטית, הגם שאז הייתה האימפריה מושג סמלי למעשה, ללא כוח ממשי.
חברת הודו המזרחית הבריטית הייתה חברת מניות שקיבלה צ'רטר מלכותי מאליזבט הראשונה בדצמבר 1600במטרה לתת זכויות מסחר מועדפות בהודו. הצ'רטר המלכותי העניק לחברה 21 שנות מונופול על כל המסחר עם הודו המזרחית. מחברת מסחר כלכלית הפכה חברת הודו המזרחית הבריטית לשליטה של הודו באמצעות קבלת תפקידים ממשלתיים וצבאיים עד פירוקה ב-1858 בעקבות תוצאות המרד ההודי הגדול.
ציור של קרב צ'לדיראן מהמאה ה-16
קרב צ'לדיראן הסתיים בניצחון מוחץ של העות'מאנים, אשר השתלטו על מזרח אנטוליה, צפון עיראק וצפון מערב איראן, על חשבונה של האימפריה הפרסית. לקרב נודעה חשיבות היסטורית גדולה מאוד שכן נקבע בו הגבול בין שתי אימפריות דומיננטיות במזרח התיכון, במידה רבה עד לימינו. בנוסף לגבול הגאו-פוליטי, קרב זה גם קבע את תחום ההשפעה של שני הגושים הדתיים המרכזיים באסלאם, הסוני והשיעי.
המלחמה הממלוכית- עות'מאנית
בעוד שהצבא הממלוכי היה מורכב מלוחמים בחץ וקשת, העות'מאנים ידעו לעשות שימוש בארקבוז, אחד מהרוביםהראשונים. ארקבוז (Arquebus) הוא רובה נטען־לוע, שהיה בשימוש נרחב מהמאה ה-15 ועד המאה ה-17. הארקבוז, שבתחילה הופעל באמצעות הצתת גפרור, ומאוחר יותר נעשה בעל בריח פתיל, היה הרובה הראשון שהיה בטוח יחסית לשימוש עבור היורה. אף שטווח הירי שלו היה מוגבל לכמאה מטרים ומשקלו היה כבד. קצב הירי של הארקבוז היה איטי, ובשנות פעילותו הראשונות היה צורך באבטחה של נושאי חניתות וכדומה, כדי להגן על הארקבוזרים בשדה הקרב. השימוש הנרחב הראשון ברובים אלו, נעשה בהונגריה בתקופת המלך מתיאש הראשון, שהכניס אותו לקראת סוף המאה ה-15 לשימוש סדיר. בשנים שלאחר מכן נפוץ הרובה מאד ברחבי העולם כולו, והוא היה לכלי נשק בסיסי בשימוש חילות הרגלים.
אוסף ארקבוזים מארמון טופקאפי, איסטנבול
שני הצבאות נלחמו זה בזה בשלושה קרבות: בשנת 1516 ניצחו העות'מאנים את הממלוכים בקרב מרג' דאבק, צפונית לחלב. באותה שנה נוצחו הממלוכים פעם נוספת בקרב ח'אן יונס ליד עזה ובינואר 1517 ניצחו העות'מאנים את הממלוכים בקרב רידניה וכבשו את קהיר. קהיר נשארה תחת שלטון עות'מאני עד להגעת כוחות צרפתים בראשות נפוליאון בשנת 1798. כלומר, בשנת 1517 נכבשה מצרים על ידי האימפריה העות'מאנית. לממלוכים שהמשיכו לשלוט במצרים נותרה אוטונומיה בענייני פנים בלבד. סלים גם תקע יתד במערב הים התיכון כאשר כבש את חופי אלג'יריה של היום.
סלים גם תקע יתד במערב הים התיכון כאשר כבש את חופי אלג'יריה של היום.
סולימן בדיוקן מאת טיציאן, (1530)
סולימן הראשון המפואר
סולימן הראשון 1494 – 1566), שנקרא סולימן המפואר באירופה, או "השולטן סולימן המחוקק" בפי נתיניו, היה שולטן האימפריה העות'מאנית בין 1520-1566. סולימן הראשון "המפואר", גדול הסולטאנים, ירש את סלים הראשון ב 1520 וב-44 שנות שלטונו הביא את האימפריה לשיאה בכל הזמנים. הוא כבש את בלגרד ב 1521. ב-1522 ריכז בנמל העיר מרמריס 300 אוניות ו-200,000 אנשי צבא וכבש מידי מסדר ההוספיטלרים את האי רודוס, שהיווה נקודה חשובה בנתיבי השייט של האימפריה לחופים המזרחיים והדרומיים של הים התיכון.
מסדר ההוספיטלרים הוא מסדר צבאי נוצרי שנוסד באמצע המאה ה-11. תחילתו של המסדר הייתה צנועה עם ייסוד בית חולים בירושלים לרווחת עולי הרגל הנוצריים, ומכאן נגזר שמו. עם כיבוש ירושלים על ידי הצלבנים הפך המסדר לארגון דתי-צבאי ונטל על עצמו את ההגנה על ממלכת ירושלים. עם הכחדת ממלכת ירושלים על ידי האימפריה הממלוכית במאה ה-13 העביר המסדר את מרכז פעילותו לאי רודוס ולאחר מכן לאי מלטה עד כיבוש האי על ידי נפוליאון בסוף המאה ה-18. לאחר מכן שינה המסדר את אופיו והפך לארגון צדקה דתי.
קרב מוהאץ'- מיניאטורה עות'מאנית בת התקופה
בשנת 1526 ניצח את ממלכת הונגריה בקרב מוהאץ' ובכך הרחיב את השלטון המוסלמי מעבר לבלקן אל מרכזה של אירופה. שלוש שנים לאחר מכן, שם סולימן הראשון מצור על וינה, אך החורף שהחל מוקדם חייבו לנטוש את משימתו לכיבוש העיר. במזרח התקדמו העות'מאנים וכבשו את בגדאד והשלימו את השתלטותם על מסופוטמיה.
כיבושו של סולימן את לוב ותוניסיה הביא לשליטה עות'מאנית על רוב חופיו של הים התיכון. ב-1543 חברו הצרפתים אל העות'מאנים בכיבושה של ניס מידי האימפריה הרומית הקדושה, ובין שתי המדינות קמה ברית פוליטית וצבאית נגד בית הבסבורג, שהיה אחד מבתי המלוכה החשובים של אירופה. ברית זו נשאה גם אופי כלכלי וצרפת זכתה ברשות לסחור בתחומי האימפריה כשהיא חופשית ממיסוי. המושג השלום העות'מאני (Pax Ottomana) נקשר לתקופה זו של שקט בשטחי האימפריה, שקט שלא היה כמוהו בשטחים אלה לפני שנכבשו על ידיה ולא שב לאחר שאיבדה אותם לאחרים.
ב-1555, לאחר 40 שנות מלחמה בלתי פוסקת עם הצפווים (הפרסים), הצליח להגיע איתם להסכם. ההסכם קבע את הגבול לא רק בין פרס לאימפריה העות'מאנית, אלא גם את קו הגבול בין הסונים לשיעים עד ימינו.
סולימן מכונה "המחוקק" בעקבות קובץ החוקים שחיבר, המכונה סולימנמה. הקובץ חובר תוך התייעצות באנשי הדת ובראשי הבירוקרטיה. הוא כלל את כל הזכויות והחובות של נתיני האימפריה שאינן מופיעות בהלכות האסלאם (השריעה). ברבות השנים השולטנים הבאים ביקשו, בעיתות מצוקה, לחזור ולהפעיל את האימפריה על פי הספר של סולימן ולבצע רפורמות לשם כך.
תמונת משפחות יהודים בכותל המערבי בשנת 1880, כנראה בתשעה באב, שיצר האמן הצרפתי אלכסנדר בידה
סולימן המפואר בנה בירושלים מספר מפעלי בנייה ביניהם: חומות העיר, שיקום מפעלי המים ועיטור כיפת הסלע מבחוץ באריחי 'קשאני' (פרסיים). מבין שלושת מפעלי הבנייה הגדולים 'חומות ירושלים' הטביעו את החותם הרב ביותר על מראה העיר מאז ועד ימינו.
ההנחה הרווחת היא כי כאשר הגיעו העות'מאנים לארץ בשנת 1516 הייתה החומה בירושלים פרוצה והרוסה ובשטח נותרו שרידים מעטים בלבד. על מלאכת תכנון החומה החדשה הופקד אדריכל החצר של סולימאן – האדריכל סינאן פשה (נודע בכינויו 'קוג'ה מימר' – האדריכל הגדול). מימון הבנייה נעשה מהכנסות מיסי מצרים שנשלטה בידי העות'מאנים. האחראי על ביצוע העבודה היה אברהם קאשטרו יהודי שכיהן כ'שר האוצר' – 'מושל בית המטבע' במצרים. משך בניית החומה מוערך ב- 3 עד 4 שנים.
במקומות שונים בחומה קבועות כתובות בערבית המעידות על תאריכי בניית החומה. הכתובת בשער יפו מציינת כי ""בשם אללה הרחמן והרחום ציווה לבנות את החומה המבורכת הזו אדוננו השולטאן הגדול, מלך התורכים, הערבים והפרסים, סולימן בן סלים ח'אן, אללה ינציח מלכותו, שנה 945" (להיג'רה). הכתובת בחומה הצפונית, מספרת על בנינה בשנים 1538-1537: "ציווה בבנין חומה זו אדוננו השולטאן סולימאן בן שולטאן סלים ח'אן, בשנת ארבעים וארבע ותשע מאות" (להיג'רה).
בינואר 1546 פגעה רעידת אדמה קשה בארץ ישראל.. בירושלים נהרסו, בין השאר, גם שורת בתי מוסלמים, שנשענו פיזית על הכותל המערבי. סולימן הוציא לאחר מכן פירמאן (צו מלכותי), שהקצה את השטח ליהודים לתפילה. בשלהי 1553 או 1554, הוציא סולימן פירמאן המגנה רשמית את עלילות הדם נגד היהודים. הוא עשה זאת על פי הצעתו של הרופא היהודי הבכיר משה חמון. צו זה מילא תפקיד חשוב בהגנה על המיעוט היהודי באימפריה מפני עלילות הדם שהיו נפוצות באותה עת באירופה.
שתי דמויות יהודיות חשובות הגיעו לעמדה בכירה בימי סולימן הראשון:
דון יוסף נשיא נולד בפורטוגל 1524 ונפטר 1579 באיסטנבול. היה סוחר ומדינאי יהודי לבית משפחת האנוסים בנבנישתי/מנדש. לימים נהיה דמות בעלת השפעה בחצר האימפריה העות'מאנית בזמנם של השולטאן סולימן הראשון ובנו סלים השני, ולקח חלק מרכזי בניסיון שיקומה של טבריה.
דונה גרציה
דונה גרציה נשיא 1569-1510, שמה העברי: חנה; הייתה אשת עסקים נדבנית ומדינאית אנוסה שחזרה להיות יהודייה.
עושרה של דונה גרציה היה מופלג, והיא נחשבה במאה ה-16 לאחת הנשים העשירות באירופה. עם מות בעלה התגבר לחץ האינקוויזיציה הפורטוגלית והיא נאלצה לעזוב את פורטוגל ועברה לאנטוורפן עם אחותה הצעירה ובן דודה הידוע בשמו היהודי יוסף נשיא בשנת 1543. שם נעשתה מנהלת העסק של משפחת בנבנשתי/מנדש ביחד עם אחיינה יוסף נשיא.
בשנת 1552 קבלה את הזמנת השולטן סולימן הראשון ובאותה שנה עברה לאיסטנבול. שם היא חיתנה את בתה אנה – ריינה עם אחיינה, דון יוסף נשיא. בשנת 1561 היא פנתה ביחד עם דון יוסף נשיא לסולימן הראשון בבקשת חכירה של ערים בארץ ישראל. תחילה הם ביקשו את ירושלים ונענו בשלילה, ולבסוף חכרו את טבריה באלף דוקטים זהב לשנה והחלו לבנות את העיר וליישב בה יהודים מאירופה. עם תום כהונתו של השולטן סלים השני ב-1574 ואיבוד כוחו של יוסף נשיא, הקיץ הקץ על היישוב טבריה.
פרגלי אבראהים פאשא רכוב על סוס כפי שצויר על ידי הצייר הגרמני זבאלד בהאם בשנת 1529
הוזיר הגדול פרגלי אִבּראהים פאשא היה וזיר גדול באימפריה העות'מאנית בין השנים 1523–1536, בראשית ימי שלטונו של סולימן הראשון. אבראהים נולד פארגה, עיירת דייגים ברפובליקה של ונציה (כיום בצפון יוון), למשפחת מלח נוצרי אורתודוכסי. בילדותו נחטף אבראהים על ידי שודדי ים ונמכר לעבדות בארמון במניסה, הארמון שבו קיבלו את חינוכם יורשי העצר (שהזאדה) של האימפריה העות'מאנית. בעודו במניסה הפך לחבר קרוב של השהזאדה סולימן (שהפך בהמשך לשולטן סולימן הראשון) וקיבל את חינוכו בחצרו של השהזאדה, שם רכש ידע במגוון מקצועות ושליטה במספר שפות. לאחר עלייתו של סולימן לשלטון ב-1520 הוא הפך לבזייר של הסולטן ובהמשך הוכיח את יכולותיו בזירה הדיפלומטית ובמסעות צבאיים. התקדמותו במעלה הדרגות והתפקידים הייתה מהירה, כך שלעיתים זכה לקנאה מצד נושאי המשרות הבכירות האחרים. ב-1523 קיבל אבראהים פאשא את תפקיד הוזיר הגדול של האימפריה, ובהמשך אף קיבל את תואר שר המלחמה (Serasker) ותארים נוספים אשר הרחיבו את סמכויותיו לכמעט זהות לאלה של השולטן עצמו.
אבראהים פאשא נישא לאחותו של סולימן, חדיג'ה שולטן. במישור הדיפלומטי, מגעיו עם מדינות המערב הנוצריות נחלו הצלחה. אבראהים פאשא, אשר ראה עצמו כ"כוח האמיתי מאחורי האימפריה" נהג לנקוט טקטיקות מגוונות במשא ומתן לחתימת הסכמים מול שליטי ממלכות אירופה. המדינאים הוונציאנים אף נהגו לכנותו "אבראהים המפואר", בעקבות הכינוי שדבק במקור לשולטן סולימן.
דיוקן של הורם סולטאן שצייר הצייר האיטלקי טיציאן, 1550
אביה של הורם היה כומר אוקראיני. היא נולדה בעיירה 68 ק"מ מלבוב, עיר גדולה בלב ממלכת פולין (היום במערב אוקראינה). בשנת 1520 חטפו אותה טטרים במהלך מלחמה ולקחו אותה לעבדות בהרמון של סולימן באיסטנבול. הורם משכה במהרה את תשומת לבו של הסולטאן, והפכה לשפחתו. היא ילדה את רוב ילדיו, בהם בנו סלים השני, שהפך לשולטן לאחר מות אביו. בהמשך הפכה מפילגש לאשתו החוקית של סולימן, דבר שהיה לא מקובל בתקופה זו וקרה רק פעמיים במאתיים שנים של המסורת העות'מאנית. הנישואים לסולימן חיזקו עוד יותר את מעמדה בהרמון. בהרמון הייתה הורם שלטן ריבתה של מאהידווראן שולטן, שפחתו של סולימן ואימו של שחזאדה מוסטפא, בנו הבכור של סולימן. הורם ילדה את בנה הראשון מהמט בשנת 1521 (מת בשנת 1543), ובהמשך ארבעה בנים נוספים, ובכך פגעה במעמדה של מאהידווראן, שהייתה אם לשחזאדה (נסיך) אחד. היריבות בין שתיהן דוכאה על ידי עיישה חפסה שולטן, אמו של סולימן, אך לאחר מותה ב-1534, פרץ ריב גלוי בין שתי הנשים, בו ידה של מאהידווראן הייתה על העליונה. הדבר הכעיס את סולימן, והוא שלח את מאהידווראן לחיות עם בנה, שחזאדה מוסטפא, בבירת המחוז, מניסה. סולימן איפשר להורם להישאר איתו בהרמון לשארית חייה, ובכך שבר מסורת עות'מאנית נוספת (מקובל היה שיורשי העצר היו נשלחים יחד עם האישה שילדה אותם למשול במחוזות מרוחקים של האימפריה, וחוזרים רק אם נדרשו למלא את מקום השולטן בכס המלוכה).
הורם ייעצה לסולימן בענייני המדינה, ונראה שהייתה לה השפעה על יחסי חוץ והפוליטיקה הבינלאומית של האימפריה העות'מאנית. שניים ממכתביה למלך פולין זיגמונט השני אוגוסט השתמרו; במהלך חייה הייתה האימפריה העות'מאנית בדרך כלל ביחסי שלום עם פולין, במסגרת הברית הפולנית-עות'מאנית. הורם נודעה בקרב נתיני האימפריה בכינוי "מכשפה", ונטען כי עסקה במעשי כשפים וגרמה לסולימן להעניק לה אהבה ואמון טוטליים מתוך פרטי הביוגרפיה של השניים ומתוך מכתבים שנשלחו ביניהם עולה כוחה הרב והשפעתה הרבה של הורם על השולטן.
הורם שולטן מתה ב-18 באפריל 1558 בבארמון טופקאפי ונקברה במאוזוליאום בצורת כיפה, המעוטר באריחי איזניק המתארים אתגן העדן, כנראה כמחווה לאופייה המחוייך והשמח. המאוזוליאום שלה ניצב בסמוך לזה של סולימן, במסגד סולימנייה שבאיסטנבול.
אדריכלות
זו הייתה גם תקופת הזוהר של האדריכלות העות'מאנית וגדול אדריכליה, סינאן, שהחל מפאר בעיקר את איסטנבול ב-1548
פסל סינאן בבייקצ'קמג'ה סמוך לאיסטנבול
מימר סינאן (1588-1489) היה אדריכל החצר של השלטנים העו'תמאניים סלים הראשון, סולימן המפואר,סלים השני ומוראט השלישי. במהלך חמישים שנות פעילותו תכנן סינאן כמעט 500 מבני ציבור ומבנים פרטיים ברחבי האימפריה העות'מאנית, בעיקר באיסטנבול, דבר שהקנה לו את התואר "מיכלאנג'לו של המזרח". מייחסים לו את תכנון מבנה שער שכם המפואר בירושלים.
בתחילת הקריירה של סינאן הייתה האדריכלות העות'מאנית פשוטה ומעשית. רוב המבנים נבנו אז על פי תכנון מקובל וזהה, והמראה היה פשוט ובסיסי. עקב רגישות האזור לרעידות אדמה, נבנו בתים רבים בגושי אבן וברזל, דבר שהכביד על מראה הבית ודרש כמות חומר גדולה ועבודה קשה. חדשנותו של סינאן הייתה ביצירת מבנים יפים וייחודיים, ללא שימוש בחומר בנייה רב מדי, ועם זאת בעלי יציבות ועמידה יוצאים מהכלל.
סינאן השלים את בניית מסגד סלימייה באדירנה בגיל למעלה מ-80, גיל מאוחר במושגים של ימינו, ומופלג במושגים של אז. למרות גילו, הוא היה נמרץ ובריא, והמשיך בפעילות רבה עד מותו ב-1588, בגיל 99. הוא נקבר בתוך תורבה (מבנה קבורה) שעיצב, לצד סולימן המפואר ואשתו, מצפון למתחם סולימניה באיסטנבול. לאחר מותו (ועד ימינו) נקרא הרחוב העובר בסמוך לתורבה על שמו.
במהלך חמישים שנות פעילותו בנה סינאן, כאמור, כמעט 500 מבנים, כ-200 מהם עדיין קיימים. לא ידוע על אדריכל אחר בכל ימי האימפריה העות'מאנית שהותיר אחריו מבנים כה רבים, והיווה פריצת דרך כמו סינאן.
המפורסמים ביותר:
- מסגד אזאפקאפי סוקולו באיסטנבול
- מסגד סלימייה באדירנה
- מתחם סולימנייה באיסטנבול
- מתחם קיליק עלי פאשה
- מתחם מולא צ'לבי פאשה
- מרחצאות האסקי באיסטנבול
- מסגד שהזאדה מהמט באיסטנבול
- מתחם מיהרימה שולטן באיסטנבול
- מסגד רוסטם פאשה באיסטנבול
- מסגד עות'מאן שאה בטריקלה
- מסגד סולימאניה בדמשק
- גשר מהמט פאשא סוקולוביץ' (הגשר על הדרינה, אתר מורשת עולמי)
מסגד סולימאנייה והחומה המקיפה אותו
סולימן הראשון מת בספטמבר 1566. הוא נקבר במסגד סולימנייה שבאיסטנבול
למרות הכשלונות נותרו גבולות האימפריה העות'מאנית באירופה קבועים. וינה סימלה את קצה גבול התפשטותה של האימפריה באירופה כי זה היה טווח הגעתו הפיזי והלוגיסטי של הצבא העות'מאני בעונת הלחימה (אביב עד סתיו). טווח זה אף שיקף את יכולותיהם של העות'מאנים באירופה בהתחשב בכך שהיה עליהם לתחזק חזית נוספת במזרח, במיוחד כנגד האימפריה הצפווית הפרסית.
כדאי לצפות בסידרה התורכית הסולטן
כדאי לקרוא: הגשר על הדרינה, של איוו אנדריץ'
(המשך יבוא)
נעזרתי בויקיפדיה ובמאמרים באינטרנט