האימפריה העות'מאנית 1

מבט על איסטנבול

1. הולדת

במהלך המאה העשירית החלה הגירת העמים התורכים ממרכז אסיה מערבה.האזור במרכז אסיה היה מאוכלס ברובו בשבטים תורכים הדוברים ניבים שונים של השפה התורכית. הצביון הלשוני – ההשפות התורכיות – הוא הסממן העיקרי המאפיין אותם. שבטים אלה מונים יחד כ-150 מיליון בני אדם שמחולקים ל-15 ישויות אתניות, כגון אוזבקים, קזחים, אויגורים …

מאה שנה לאחר מכן, במאה ה-11, החל שבט תורכי, הסלג'וקים (על שם אבי המשפחה, סלג'וק) לחדור לאסיה הקטנה, שנשלטה אז על ידי האימפריה הביזנטית. בקרב מכריע, קרב מנזיקרט, במזרח תורכיה של ימינו בשנת 1071 הואצה התקדמות הסלג'וקים מערבה, ובתוך שנים בודדות הם קנו דריסת רגל ברובה של אנטוליה. המדינה התורכית העיקרית שהתגבשה באסיה הקטנה הייתה שולטנות רום שבירתה בעיר קוניה. באמצע המאה ה-13 החלה רום להתפרק לנסיכויות שכונו בייליק ובראש כל אחת מהן עמד שליט שכונה ביי.

אחת מנסיכויות אלה הייתה נסיכות עות'מנאואולו (Osmanoğlu –  בני עות'מאן), שנקראה על שם ביי עות'מאן הראשון.   עם מות אביו בשנת 1281, ירש עות'מאן הראשון את הנסיכות בהיותו בן 23, לאחר שכבר הוכיח את כישוריו כמנהיג ולוחם. בשנת 1299 הכריז עות'מאן הראשון על עצמאותה של נסיכותו. ב-1326 כבש את בורסה, לא הרחק מדרום לים השיש  ולקונסטנטינופול, בירת הביזנטים, שמצידו השני של הים, וקבע בה את בירתו. עות'מאן הקים את הממשל העות'מאני שעקרונותיו החשובים נותרו על כנם משך מאות שנים. עוד ביסס עות'מאן את עיקרון המילֶט (Millet – בתורכית מודרנית מדינה או עם) שמשמעותו הענקת אוטונומיה למיעוטים אתניים או דתיים לנהל את ענייניהם בעצמאות יחסית). בשמו של עות'מאן נקשרו אגדות רבות שהידועה שבהן, "חלום עות'מאן", מספרת על חלום שחלם ובו נגלה לו עתידו כמקים אימפריה שבירתה בקונסטנטינופול.

האגדה מספרת שעות'מאן ישן לילה אחד בביתו של אדם קדוש, שיח' אדבאלי. בחלום ראה ירח שעולה מחזהו של אדבאלי וירד לחזה שלו, של עות'מאן. לאחר מכן צמח עץ מטבורו שצלו הקיף את כל העולם. תחת הצל היו הרים ונהרות שזרמו בתחתית ההרים הללו. אנשים שתו מהמים, השתמשו בהם להשקיה ולשימושים אחרים. כאשר התעורר, סיפר עות'מאן לאדבאלי את החלום והוא השיב לו בברכת מזל טוב. השיח' הסביר לו שהאל נתן לו את הכוח לשלוט ושבתו תהיה לו לאישה. האגדה הופצה רק במאה ה-15 והיא הפכה לאחד המיתוסים הבסיסיים של האימפריה, תוך הענקת הצדקה דתית להצלחת האימפריה. משמעות נוספת שהחלום מעניק היא הגנאלוגיה הדתית על ידי הקשר עם אדבאלי. על פי המסורת אדבאלי, שהיה חלק מקדושי האסלאם, היה קשור בשושלת רציפה עד לנביא מוחמד. הנישואים של עות'מאן עם בתו קושרת את השושלת העות'מאנית לנביא.

לאחר מותו של עות'מאן הראשון בשנת 1326 החלו העות'מאנים להתפשט מזרחה ודרומה אל תוככי אסיה הקטנה, וצפונה ומערבה אל הבלקן. שנתיים לאחר מכן, ב-1356, העבירו את בירתם לאדירנה שבתראקיה. ניצחונם על הסרבים בקרב קוסובו 45 שנה לאחר מכן, ב-15 ביוני  1389, סימל את סוף השליטה הסרבית באזור וסלל את דרכם של העות'מאנים לאירופה.

קרב קוסובו קיימים מעט מקורות מהימנים על התנהלות הקרב. חלק רב מלוחמי שני הצבאות איבדו את חייהם בלחימה. מתו גם שני המפקדים העליונים: הנסיך לזר הסרבי נפל בשבי והוצא להורג, והשולטן מוראט מת, כשלפי הפולקלור הסרבי, נהרג על ידי הגיבור מילוש אוביליץ'. אף על פי שידם של העות'מאנים הייתה על העליונה והצליחו לחסל את הצבא הסרבי, הם סבלו אבדות כה כבדות שנאלצו לסגת מדרכם לכיוון אדירנה. הנסיגה התורכית נגרמה גם על ידי פחדיהם של יורשי השולטן מוראט לקראת המאבק הפנימי על השלטון. הסרבים נותרו עם מעט מדי לוחמים היכולים להגן ביעילות על ארצותיהם, בעוד הטורקים החזיקו כוחות צבאיים רבים במזרח. משום כך, בשנים הבאות נפלו הנסיכויות הסרביות בזו אחר זו תחת החסות העות'מאנית. קרב קוסובו הפך לאירוע מכונן בהיסטוריה העממית והרשמית ובתודעה הלאומית הסרבית. גיבוריו הסרבים העיקריים – הנסיך לזר ומילוש אוביליץ' החצי-אגדי הוכרו מאוחר יותר כקדושים של הכנסייה האורתודוכסית הסרבית. במשך שנים צוין ה-15 ביוני, על פי הלוח היוליאני,  כיום אבל לאומי של הסרבים.

באיזיט הראשון היה שולטן האימפריה העות'מאנית בשנים 1389–1402. באיזיט עלה לכס המלכות לאחר ההתנקשות באביו מורט הראשון וחנק למוות את אחיו – יעקוב, על מנת שיוכל לדרוש את הכס העות'מאני. בשנת 1390 כבש באיזיט הראשון,  השליט העות'מאני הראשון שהתהדר בתואר שולטן ולא ביי, את אחרון מעוזיה של האימפריה הביזנטית באסיה הקטנה, ושאריות האימפריה המוקפות בטריטוריה עות'מאנית מכל עבריה, הפכו למדינה וסאלית של העות'מאנים. בשנת 1402 ניגפו העות'מאנים לפני טימור לנג בקרב אנקרה

טימור לנג (טימור – ברזלׂ) היה שליט וכובש מונגולי-תורכי, מגדולי הכובשים בכל הדורות, מייסדה של האימפריה הטימורית. נתפס כ"אבי האומה" האוזבקית. ביאזיט הראשון נלקח בשבי. טימור לנג השפילו עד עפר על ידי הצגתו בכלוב כשלל מלחמה, ולפי גרסה נוספת, עשה בו שימוש כהדום לרגליו. באיזיט הראשון מת ב 1403 ולפי סברה אחת הוא שלח יד בנפשו. הנסיכות נכנסה לתקופת כאוס שנמשכה 11 שנים ושזכתה לכינוי "תקופת בין המלכים" עד שמהמט הראשון הצליח להשתלט על השלטון ב .1413.הוא ובנו מורט השני הצליחו להשיב את מצב המדינה לקדמותו בתוך 25 שנה לערך.

בשנת 1444 הביס הצבא העות'מאני את כוחות פולין והונגריה בקרב ורנה. בשנת 1453 הטיל השולטן מהמט השני הכובש מצור על קונסטנטינופול. 85,000 חייליו הכריעו את 7,000 מגיניה של העיר וכבשו אותה ב-29 במאי. קונסטנטינופול הייתה לאיסטנבול, בירתם השלישית והאחרונה של העות'מאנים, והאימפריה הביזנטית באה אל סופה.

2. כיבוש קונסטנטינופול

כבר ב 395 נקרעה האימפריה הרומית לשני חלקים, המזרחית והמערבית. הפיצול נבע, בנוסף למאבקים בין אישיים, גם מקיומן של שתי אליטות המבוססות על שתי שפות: האליטה היוונית בחלק המזרחי והאליטה הלטינית בחלק המערבי.

ב 1054 התרחש הפילוג הגדול, הסכיזמה –  שקיבע את הקרע בין שני הזרמים הנוצריים – בנצרות הקתולית והנצרות האורתודוכסית. החלק המערבי אימץ וביסס את הזרם הקתולי ואילו הביזנטים ראו עצמם כממשיכי דרכו של הזרם האורתודוכסי. הפילוג הרשמי בכנסייה העמיק את הקרע בין שני החלקים שהשתייכו בעבר לאימפריה הרומית. ניסיונות לאחות את הקרע לא צלחו. מסעי הצלב שהחלו, בין היתר, באמתלה של סיוע לאימפריה הביזנטית  נגד האויב המשותף, עולם האסלאם, הביאו לתוצאות הפוכות. ב 1204 במהלך מסע הצלב הרביעי, כבשו הצלבנים את קונסטנטינופול, בירת האימפריה הביזנטית. כעבור כמה עשרות שנים כבשוה הביזנטים בחזרה – שני הכיבושים היחידים שידעה העיר במהלך כאלף שנות קיומה, עד נפילתה לידי העות'מאנים.

האירועים הטראומטיים, עבור הביזנטים, של מסע הצלב הרביעי, הביאו לקרע עמוק בין תושבי האימפריה הביזנטית והמערב. הביזנטים תמיד כינו את עצמם "רומים" (בני האימפריה הרומית) וראו עצמם כממשיכי האימפריה הרומית הגדולה, אך לאחר אירועי מסע הצלב הרביעי החלו הביזנטים לשוב אל השם "הלנים", שם ייחודי ליוונים, המבדיל אותם מהמערביים. ערב המצור שהטילו העות'מאנים על קונסטנטינופול, כללה האימפריה הביזנטית רק את קונסטנטינופול עצמה וסביבתה.

המהלכים

באיזיט הראשון ומוראט הקימו על החוף האירופאי שתי מצודות. למצודות היה תפקיד חשוב במניעת סיוע לקונסטנטינופול (בשעת מצור) מהמושבות של הרפובליקה הימית של ג'נובה הפזורות לחוף הים השחור וליצירת שליטה על מצר הבוספורוס.באוגוסט 1452 הושלמה המצודה ומשלב זה תבעו העות'מאנים תשלום מעבר מכל אוניה הרוצה להיכנס לים השחור. לקראת סוף השנה הוטבעה, על ידי תותחי המצודה, ספינה ונציאנית שניסתה לעבור מבלי לשלם ושלושים איש מספניה נלקחו בשבי. הקצינים והמלחים הובאו בפני השולטן, שציווה להוציאם להורג. הרפובליקות של ג'נובה וונציה קלטו את המסר והבינו שעליהן לסייע לקונסטנטינופול בקרב הקרב ובא, אך לא היו נלהבות לכך^..

הצד הביזנטי

הקיסר קונסטנטינוס ה-11 ניסה לבקש ברית עם העות'מאנים. אך הם דחו אותו בבוז. ביקש עזרה מהאפיפיור והמערב. אבל צרפת ואנגליה היו שקועות במלחמת מאה השנים, ספרד הייתה שקועה ברקונסוויסטה, הנסיכויות הגרמניות במלחמות פנימיות, ערי המדינה של איטליה התעניינו יותר ביריבויות הפנים-איטלקיות. לבקשות העזרה של הביזנטים הייתה היענות חלקית מאוד. בסוף ינואר 1453 הגיעו שתי ספינות גנואזיות עם 700 לוחמים בפיקודו של ג'ובאני ג'וסטיניאני. 200 חיילים נאפוליטניים גויסו על חשבון האפיפיור. לוחמים אמיצים נוספים ממספר לאומים הצטרפו, אך לא ניתן סיוע רשמי משמעותי.

מיקום העיר, על חצי אי נתן עדיפות טבעית למגיניה. חומות קונסטנטינופול, שהקיפו אותה מכל עבריה, ניצבו סביבה במשך אלף שנים לערך ונחשבו לכמעט בלתי ניתנות לכיבוש. להגנת החומות, שאורכן הגיע ל-22.5 קילומטרים, עמדו לרשות הקיסר כ-7,000 חיילים ותגבורת של כ-2,000 לוחמים איטלקים (לפי מקורות אחרים 7,000 לוחמים כולל הזרים). בנוסף לחיילים הצטרפו ללחימה גם חלק מתושבי העיר, אך מספרם של אלה התדלדל עוד לפני המצור בגלל מגפות שפגעו בה. על החוף השני של מפרץ קרן הזהב, מול קונסטנטינופול, ניצבה המושבה הגנואזית המבוצרת, גלאטה, שהיוותה חלק ממערך ההגנה של העיר. בשעת מלחמה נהגו הביזנטים לחסום את מעבר כלי השיט בקרן הזהב על ידי מתיחת שרשראות ברזל בין קונסטנטינופול ובין גלאטה. לרשות המגינים עמדו תותחים (קטנים מהתותחים הטורקיים), אך השימוש בהם היה מוגבל, כי רתיעתם פגעה בחומות עצמן. להגנה מפני פלישה מכיוון הים היה למגינים, בנוסף לחומות הים, גם נשק סודי: האש היוונית. האש היוונית הייתה חומר הצתה נוזלי מסוכן והרסני מאוד, שניתן היה להתיזו ביבשה ובים, והוא בא לידי שימוש בעיקר בים. אניות ביזנטיות היו מצוידות בכלים שמתוכם נורו סילונות אש יוונית על האויב. ספינות אויב נמנעו מלהתקרב לצי הביזנטי, משום שהאש היוונית העניקה לו יתרון בלתי מעורער.

הצד העות'מאני

לרשות השולטן התורכי עמד צבא שהיקפו מוערך בכ-80,000 עד 200,000 לוחמים, כולל 5,000 עד 20,000 יניצ'רים.

היניצ'רים: החיל נוסד בהוראתו של מוראט הראשון בסביבות שנת 1365. בהתחלה על פי תקדים הממלוכים. רק נערים לא-מוסלמים גויסו לחיל, כשהדגש היה על נערים נוצרים. כל המועמדים לגיוס אוסלמו, רבים מהם ללא כפייה, לפני שהורשו להתגייס לצבא. היניצ'רים הראשונים היו צבא הקבע הראשון של האימפריה. יחידות היניצ'רים הראשונות הורכבו מצאצאיהם של שבויי מלחמה ועבדים. אחרי 1380השולטן סלים הראשון התחיל לגייסם בעזרת מס מיוחד. המס הוחל בעיקר על האוכלוסייה הנוצרית של האימפריה. בהתחלה הגיוס היה אקראי, אך עם עליית הדרישות של הצבא, התחילה ברירה של המתגייסים, וביכרו נערים חסונים על פני החלושים. גיל הגיוס עמד על שמונה עד חמש עשרה. אף שהחיל היה יוקרתי, האוכלוסייה הנוצרית לא ראתה את הגיוס בעין יפה, ורבים מהם הלינו על האכזריות שבקריעת הילדים מחיק משפחתם, אסלומם והפיכתם למכונות הרג רצחניות.

 

הנערים היו נתונים למשמעת קפדנית וחיו בתנאים קשים על מנת לחשל את גופם. כחלק ממסגרת ההכשרה והאימונים הנערים אוסלמו. השלטונות ציפו מהם להתנזר מקיום יחסי מין. נאסר עליהם לגדל זקן. היניצ'רים חונכו לראות בחיל את ביתם החדש, בחבריהם לנשק את משפחתם החדשה ובשולטן את אביהם. רק החסונים והשקדנים מביניהם זכו להיכנס לחיל בגיל 24 או 25. החיל ירש את רכוש היניצ'רים המתים. בתמורה לנאמנותם, זכו היניצ'רים לטובות הנאה רבות. בראשית דרכם הם קיבלו שכר רק בעתות מלחמה, אך החל מאמצע המאה ה-18 הם היו יכולים להשכיר את שירותיהם בשיטור או מסחר. מגוריהם סופקו על ידי השלטונות. הם נהנו מפטור מלא ממסים ורמת חייהם הייתה גבוהה יחסית לאוכלוסייה נוצרית באימפריה. עם השחרור מהצבא, רבים מהם הפכו למושלים ומורים. בנוסף לכך, עם פרישתם מהשירות מפאת גיל או פציעה זכו בפנסיה מסודרת.

בשלהי ימי הביניים כלי הנשק העיקרי של היניצ'רים הייתה הקשת. בתחילת העת החדשה היו בין הרגלים הראשונים שאימצו את כלי הירי כנשקם העיקרי. כלי הירי הראשונים נכנסו במאה ה-15.השימוש בכלי הירי התרחב עוד יותר. בסוף

המאה ה-16המוסקטים החליפו לחלוטין את הקשתות. המוסקט הטורקי היה ארוך יותר וירה כדורים כבדים יותר לעומת המוסקט האירופאי. לקרב פנים אל פנים נשאו אלות, חרבות כבדות וגרזנים. הם לא לבשו בדרך כלל שריון גוף. האימפריה העות'מאנית השתמשה ביניצ'רים בכל מלחמותיה החשובות והם היו בין הגורמים העיקריים לניצחונם. עם הזמן, המוניטין של החיל גדל ומעמד החיל נהיה יוקרתי עד כדי כך שבשנת 1683 מהמט הרביעי ביטל את המס והנערים התגייסו מרצון. אפילו משפחות מוסלמיות שאפו להתקבל אל החיל.

עם הזמן, היניצ'רים זכו בכוח רב באימפריה. מרידתם הראשונה הייתה ב 1449  בדרישה לשכר גבוה יותר, שנענתה על ידי השלטונות. בשנת  1565קיבלו אישור להתחתן. במאה ה-18 יוקרת החיל וכוחו הפוליטי היו גדולים עד כדי כך שהיה ביכולתם להשפיע על בחירת השולטן ואפילו להחליפו, אם דרכיו לא מצאו חן בעיניהם. עוצמה זו הייתה בעוכרי האימפריה כי היניצ'רים התנגדו לחידושים ומודרניזציה בצבא בניסיון לשמר את כוחם. זה גרם בסופו של דבר לפיגור שהלך והחריף בטכנולוגיה ובטקטיקה צבאית.

ככל שהחיילים שקעו בחיי תענוגות והפנו את מרצם למסחר, רווח כספי ופוליטיקה כך ירדה יעילותם ככוח לוחם. החל מהתבוסה מול וינה ב-1683 גבולות האימפריה החלו להצטמק. מרידות חוזרות ונשנות מצד היניצ'רים החריפו את המשבר שהמדינה הייתה נתונה בו. במאה ה-19 איבדו היניצ'רים כל רסן והפילו את סלים השלישי  שניסה להעביר רפורמות במבנה הצבא. בסופו של דבר מהמט הרביעי החליט לפזר את החיל. בשנת 1826 החל השולטן לגייס כוחות חדשים, והיניצ'רים התמרדו שוב. היסטוריונים אחדים טוענים שהשולטן התגרה ביניצ'רים בכוונה על מנת לשבור את כוחם. היניצ'רים התקוממו באיסטנבול, אך האוכלוסייה הפנתה עורף ליניצ'רים, והשולטן שלח בהם כוחות פרשים שטבחו בהם עד אשר היניצ'רים נסוגו לקסרקטינים. גם בשלב זה לא עצרו הכוחות הנאמנים לשולטן והחלו לירות מתותחים אל תוך מגוריהם. המעטים ששרדו את הטבח גורשו, וכעבור שנתיים השולטן הלאים את נכסיהם.

המצור על קונסטנטינופול

העות'מאנים גייסו מהנדס בשם אורבן, שהיה מומחה בבניית תותחי מצור גדולים, כלי נשק חדשני באותה תקופה באזור זה. אורבן יצר תותח-על אורכו היה יותר משמונה מטרים, קוטרו 75 סנטימטרים והיה מסוגל לשלח פגז במשקל של למעלה מחצי טון למרחק של כמעט ארבעה קילומטרים. נדרשו שישים שוורים, כדי להעביר את התותח מהמקום בו נוצק, באדריאנופול, עד לקונסטנטינופול. התותח לא היה מדויק, טעינתו דרשה לפחות שלוש שעות ומספר הפגזים היה מוגבל. התותח התפרק, בגלל הרתע העצמי, לאחר שישה שבועות. אורבן יצק עבור העות'מאנים גם תותחי מצור קטנים יותר^.. לרשות השולטן עמד צי שהמקורות השונים נתנו הערכות שונות לגבי מספר אוניותיו, בין 100 ל400. מרבית המלחים בצי היו שכירי חרב יוונים.

הצבא העות'מאני הגיע לחומות העיר וחנה בקרבת מקום ב-2 באפריל 1453 בחג הפסחא. התותח הטורקי הגדול, בזיליק, הופעל במשך מספר שבועות כנגד החומות ופגע בהן. המרווחים הגדולים שבין ירייה אחת לשנייה אפשרו למגינים לסתום פרצות בחומות ולשקם אותן, אך מלאכת הרס החומות נמשכה ללא הרף – זו הייתה הפעם הראשונה שהחומות עמדו נגד תותחים גדולים.

בבוקרו של יום שישי ה-20 באפריל הגיעו מכיווןים השיש ארבע ספינות עם אספקה עבור העיר, שלוש ספינות של בני ג'נובה וספינת מסע יוונית גדולה. הצי התורכי נחפז לצאת לקראתן כדי למנוע את הגעתן לנמלי העיר, אך הספינות, שנעזרו ברוח מתאימה וספניהן לחמו בגבורה רבה, כולל הפעלת אש יוונית, הצליחו לחדור לתוך קרן הזהב ולהביא את האספקה לעיר. השולטן הזועם פיטר את האדמירל ומינה אחר במקומו.

התורכים העות'מאנים התחכמו למערכות המגינות והעבירו ספינות תורכיות דרך היבשה לתוך מפרץ קרן הזהב החסום באסדות ביזנטיות. התורכים הסתערו על חומות העיר כל יום ונהדפו באבדות כבדות, אך מהמט השני סמך על כמות החיילים הגדולה, שעלתה בהרבה על מספר המגינים. התורכים ניסו לחדור לעיר גם בעזרת מנהרות בשלב מסוים הציע מהמט לביזנטים להסיר את המצור אם הנצורים ישלמו לו פיצוי הולם. הסכום בו נקב מהמט היה מעבר לאפשרויות הביזנטים והמצור נמשך וכך גם ההסתערויות היום-יומיות על החומות, הסתערויות שנועדו להתיש את המגינים.

ביום 22 במאי 1453 התרחש ליקוי ירח, אירוע שהטיל מורא על המגינים, בין היתר משום שירח היה סמל העיר קונסטנטינופול. כעבור ארבעה ימים כיסה ערפל סמיך את העיר, תופעה לא צפויה בעונה זו של השנה באותו מקום. כשהערפל התפזר, בסוף היום, נראו להבות אופפות את כנסיית איה סופיה.. להבות נראו משתקפות גם על חומות העיר והרחק מאחורי המחנה העות'מאני. המגינים הנוצרים פירשו זאת כעזיבת רוח הקודש את הכנסייה. כיום מקובל ההסבר שאלה היו תופעות אקלימיות שנבעו מהתפרצות געשית חזקה מאוד שהתרחשה באוקיינוס בשקט – השתקפות הזריחה באוויר הגדוש אפר געשי יצר את אשליית הלהבות.

המתקפה הסופית החלה לאחר חצות הליל, ב-29 במאי 1453. שני גלי הסתערות. בגל המסתערים השלישי שלח השולטן מהמט השני לתוך המערכה את הקלף החזק ביותר, את היניצ'רים הממושמעים והמאומנים, שמצאו לפניהם את מגיני העיר מותשים מהמתקפות הקודמות ומהמאמץ הסיזיפי לחסום את הפרצות שיצרו התותחים העות'מאניים.

התותחים הגדולים יצרו פרצה ברוחב 30 מטרים בקרבת שער "רומאן הקדוש"; חלקים מהחומה כבר נכבשו ובמהרה נראו דגלים תורכיים ראשונים על החומות. מול התורכים העות'מאניים לחמו המגינים באומץ רב ובראשם הקיסר עצמו, שדחה הפצרות לעזוב את העיר. ביום שקדם להסתערות הסופית, עברו המגינים את הטקסים הדתיים המתאימים, מתוך מחשבה שמותם צפוי בקרוב. לא רק המקומיים, גם החיילים הגנואזים והוונציאנים לחמו באומץ רב, אך הכף הוכרעה וההגנה התמוטטה.

כמנהג התקופה, ניתנו לחיילים העות'מאנים שלושה ימים לבזיזת העיר. בשכונות מסוימות, בעיקר ליד חומות הים, התושבים המקומיים נשאו ונתנו עם הצרים, פתחו להם את השערים והצילו בכך את חיי משפחותיהם. מלחי הצי העות'מאני אשר חששו שצבא היבשה יבזוז את העיר ולא ישאיר להם נתח ראוי, נחפזו להיכנס לתוך נמלי העיר ולעוט עליה, תאבים לשדוד אותה. חיפזון זה שיחק לידי חלק מהמגינים שעלו על אוניות שנמלטו מהעיר. הנמלטים לקחו איתם גם אתג'ובאני ג'וסטיניאני הפצוע. ג'ובאני ג'וסטיניאני נלקח לאי כיוס ושם מת מפצעיו לאחר כמה ימים. הקיסר נהרג בקרבות, ראשו נכרת מעליו והוצג לראווה, בעוד שלגופו נערכה קבורה ראויה למעמדו. קברו תוחזק על ידי השלטונות העות'מאניים עד תחילת המאה ה-20.

הבוזזים לא פסחו על מוסדות הדת, פרצו למנזרים ולכנסיות וגם לאיה סופיה. תוך כדי ביזת העיר הציתו הבוזזים מבנים וביניהם גם את הארכיון הקיסרי של קונסטנטינופול – שריפתו נמשכה שלושה ימים. השולטן נכנס לעיר בשעות אחר הצהריים של היום הראשון, הורה להפוך את איה סופיה למסגד וקבע שהעיר תהיה בירתו. השולטן שלח משמר מיוחד לשמור על מבנים מסוימים, כדי שבירתו העתידית לא תהיה לעיי חורבות. למרות האישור שניתן לחיילים לבזוז את העיר משך שלושה ימים, שינה השולטן את דעתו לאחר יום בודד, כשראה את הנזקים העצומים שנגרמו למבנים ולרכוש ונתן הוראה להפסיק. מתוך חמישים אלף תושבי העיר, רק מחציתם היו עדיין חופשיים ורבים כבר נשדדו או נאנסו.

התוצאות

כיבוש קונסטנטינופול והפיכת הכנסייה איה סופיה למסגד הדיחו את העיר מהנהגת הנצרות המזרחית וכתר ההנהגה עבר למוסקבה. העות'מאנים נהגו במתינות בנוצרים של קונסטנטינופול, מינו פטריארך חדש והעניקו להם אוטונומיה דתית רחבה, בדומה לזו שניתנה ליהודים ופרט ללמס הג'זיה (מס הגולגולת), נהנו הנוצרים משוויון זכויות והזדמנויות. למרות זאת ביכו הנוצרים האורתודוקסים את אובדן איה סופיה ותפארת בירת הנצרות המזרחית – יום שלישי, היום בו נפלה קונסטנטינופול, הוכרז ליום ביש מזל והיה ליום צום ותענית, מנהג שנמשך עד ימינו. שליטה מלאה, ללא עוררין, על הדרדנלים ועל הבוספורוס הפכה את ים השיש לים עות'מאני ובהמשך הובילה לנפילת כל המדינות שעל חופי הים השחור והפיכת האחרון לים עות'מאני.

כדאי לצפות בסידרה הטורקית העות'מאנים: לידתה של אימפריה בנטפליקס. על מהמט השני וכיבוש קונסטנטינופול.

 

המשך יבוא

נעזרתי בויקיפדיה ובמאמרים מהאינטרנט