לייפציג – עיר המוסיקה

בשנים 1765 עד 1768 למד גתה משפטים בלייפציג אשר בסקסוניה. הוא השווה את העיר לפריז, ולא רק בגלל הבחורות היפות – לדבריו. אולי הוא חשב גם על הגֶוַונדהָאוּס, ביתה של תזמורת הגוונדהאוס שנוסדה בשנת 1743, ועבדה שנים רבות תחת הדרכתו של קורט מזור. העוגב של האולם מעורר רושם מיוחד: 6,638 חלילים – שהגדול שביניהם באורך 9.5 מטרים והקטן 8 ס"מ – יוצרים צליל אדיר. אולי הוא התכוון דווקא לאופרה בעלת המסורת של יותר מ-300 שנה ואחד מתיאטראות המוזיקה הוותיקים באירופה, ומפורסם ברפרטואר העשיר שלו ביצירות גדולות מהבארוק ועד למודרניות. כך או כך, לייפציג נודעה בזכות היותה עיר המוסיקה.

מוכנים לקונצרט

מוכנים לקונצרט

פרנסי העיר החליטו להנציח את מורשתה של לייפציג בעזרת מסלול טיול מיוחד שהם קראו לו נתיב התווים.

מסלול המוסיקה (Notenspur  – "נתיב התווים")
מסלול המוסיקה (נתיב התווים) נחנך ב-2012 ונועד להבליט את ההיסטוריה העשירה של לייפציג בתחום המוסיקה הקלסית. רבים מהמלחינים, המנצחים והנגנים המפורסמים ביותר בעולם התגוררו בלייפציג בשלב זה או אחר של חייהם. ראוי להזכיר את בך, וגנר, מנדלסון, שומן, מאהלר, גריג, ינאצ'ק ועוד רבים וטובים. בך ומנדלסון לימדו בלייפציג מוסיקה שנים רבות, וניצחו על תזמורות ומקהלות בתחומה. שניהם מונצחים במוזיאונים ובפסטיבלים, וכן בבתי הספר הקרויים על שמם.

אחת מאבני המדרכה המסמנות את המסלול

אחת מאבני המדרכה המסמנות את המסלול

מסלול המוסיקה הוצע תחילה במסגרת יוזמה לשכנע את ארגון אונסק"ו להכיר בלייפציג כבירת מוסיקה היסטורית, אך במהרה הורחב, וכעת נכללים בו גם מסלול משלים הקרוי קשת המוסיקה (Notenbogen – "קשת התווים") ושאורכו דומה, ומסלול אופניים הקרוי אופני המוסיקה (Notenrad – "אופני התווים)  שאורכו 36.6 ק"מ. באבני מדרכות שלאורך שלושת המסלולים משובצים סרטי מתכת תכולים המצביעים על כיוון ההליכה, וכן מוצבים שלטי הסבר בגרמנית ובאנגלית.
סימני המתכת, ושלטי ההסבר, עוצבו בהשראת שיר של אדוארד מוריקה (Moerike) הקרוי "הוא האיש", ובו האביב מושך אחריו סרט כחול מתנפנף, המסמל את השמיים ואת ההתחדשות וההרמוניה של השינוי בעונות השנה. את השיר הלחין רוברט שומאן.
אורכו הכולל של נתיב התווים 5.3 ק"מ, ואפשר להשלימו תוך שעה וחצי, בהליכה מתונה, אם  לא מתעכבים בתחנה זו או אחרת. המרחק הממוצע בין תחנה לתחנה – כ-230 מטר. תחילתו הרשמית של המסלול – בכיכר אוגוסטוס, אבל אפשר לבחור בכל תחנה אחרת, ולהמשיך על פי הסדר, שכן המסלול מעגלי.
המסלול כולל 23 תחנות. לא הלכתי לכולן אלא רק לחשובות והמשמעותיות ביותר. הן רשומות פה על פי סדרן במסלול התווים.

בית הטקסטיל החדש

בית הטקסטיל החדש

*בית הטקסטיל החדש (נוֹיֶס-גֶוָואנְדְהָאוּס, Neues Gewandhaus)תחנה מס' 1 במסלול המוסיקה של לייפציג

זהו הבניין השלישי הנושא שם זה. הוא נבנה במקום שבו עמד קודמו. בית הטקסטיל הקודם (השני)  – שאף הוא נקרא "החדש" – שנהרס ב-1944 בהפצצות בעלות הברית. בניית הבניין הנוכחי הושלמה רק ב-1981, בימי השלטון הקומוניסטי במזרח גרמניה (תכנן: רודולף שקודה, הבנייה החלה ב-1977).  בתקופת הביניים, מיד לאחר תום המלחמה, שבה לא היה בית טקסטיל, נדדה התזמורת למשכן זמני בהיכל הקונגרסים שליד גן החיות של לייפציג. את הקמת הבניין החדש יזם מנצחה המהולל של התזמורת, קורט מזור. האולם נבנה בכיכר אוגוסטוס, במקום שעמדה בו קודם לכן הגלריה העירונית לאמנות.
לבניין  זה ממשיכים לקרוא  גוואנדהאוס משום שהוא משמש אכסניה לתזמורת בית הטקסטיל (גֶווָאנְדְהָאוּסְאוֹרְקֶסְטֶר, Gewandhausorchester), המנגנת זה יותר מ-250 שנה (נוסדה ב-1743) מוסיקה קלסית, וניגנה גם בשני בתי הטקסטיל הקודמים.
התזמורת מגלמת עד היום את רוחה של לייפציג ויש לה למוניטין עולמיים. זוהי התזמורת הקבועה הוותיקה ביותר בגרמניה שיסדו בני מעמד הבורגנות. את כל התזמורות הקודמות יסדו חצרות המלוכה. בנוסף על הקונצרטים העצמאיים שלה, התזמורת מלווה גם את האופרה של לייפציג בבית האופרה של העיר, ומשמיעה קנטטות של בך עם מקהלת תוֹמָנֶרְקוֹר, בכנסיית תומס. האזנה לתזמורת בבית הטקסטיל שבמרכז העיר, בשילוב עם ארוחות הגורמה שאפשר לקבל במקום, היא חוויה בלתי נשכחת.

פליקס מנדלסון

פליקס מנדלסון

ב-1835 התמנה המלחין הגרמני ממוצא יהודי פֶלִיכּס מֶנְדֶלְסוֹן-בּרתוֹלְדִי למנהל המוסיקלי שלה והחזיק בתפקיד זה עד יום מותו ב-1847. אנדרטה לזכרו ניצבת לפני הבניין. היא משמשת תחליף לאנדרטה המקורית שהרסו הנאצים ב-1936. (בלובי של הבניין מוצב פסל של לודוויג ואן בטהובן, שיצר האמן מקס קְלינגֶר ב-1902). עם המנהלים הידועים האחרים של התזמורת, נמנו בּרוּנוֹ וָלְטֶר (1933-1929) וקוּרט מָזוּר (1996-1970).
אשר למבנה עצמו: ציור התקרה הנהדר שבאולם המבואה קרוי "שיר חיים". זוהי יצירתו של זיגהארד גילה. זהו ציור התקרה הגדול ביותר באירופה. מבחוץ, הבניין מואר בלילות באור יקרות. באולם הגדול יש 1,900 מקומות ישיבה. באולם מצוי אורגן, שבנה האומן שוקה, ובו 6,638 חלילים. על חזית האורגן רשומה הכתובת הלטינית  Res severa verum gaudium (בלטינית: תענוג אמיתי הוא עניין רציני). זו גם סיסמתה של תזמורת בית הטקסטיל מאז ייסודה. באולם הקטן, הקרוי "אולם מנדלסון", יש כ-500 מושבים. בנוסף על קונצרטים קאמריים, מתקיימים באולם זה גם סימפוזיונים וועידות.
דגמים של שלושת בתי הטקסטיל – מהשנים 1781, 1884 ו-1981 – ולידם שלטי הסבר מפורטים – מוצגים במבואה הראשית.
כ-800 מופעים מתקיימים בבית הטקסטיל החדש מדי שנה. היוקרתיים שבהם הם 70 הקונצרטים של תזמורת גוואנדהאוס, הלא היא תזמורת בית הטקסטיל. ואולם לתזמורת יש עוד שתי בימות בלייפציג, שבהן היא נוהגת להופיע: בבניין האופרה, השוכן אף הוא בכיכר אוגוסטוס וכנסיית תומס. התזמורת משמשת במקביל כתזמורת האופרה של לייפציג וכן מלווה דרך קבע את מקהלת הנערים המפורסמת של כנסיית תומס (תומאנרקור).

חדר העבודה של מנדלסון

חדר העבודה של מנדלסון

*בית מנדלסון (Mendelssohn-Haus) – תחנה 2 במסלול המוסיקה.

בית מֶנְדֶלְסוֹן ברחוב גולדשמידט  12  (Goldschmidtstrasse 12) הוא הבית שבו התגורר המלחין ממוצא יהודי פֶלִיכְּס מֶנְדֶלסוֹן-ברתוֹלְדִי בשנים 1847-1845, ובו גם מת. כאן כתב מנדלסון, בין היתר את האורטוריה "אליהו". כיום הוא משמש מוזיאון, ובו מוצגים הרהיטים המקוריים, התווים המקוריים של יצירותיו, ומכתביו.
חדרי הבניין נשמרו כפי שהיו בחיי המלחין. ואלה הנושאים המוצגים בהם:
א. חייו ויצירתו של פליקס מנדלסון-ברתולדי, שהיה מנהל תזמורת בית הטקסטיל ומנצחה, מוזיקאי, עסקן תרבות, צייר, איש קוסמופוליטי ואינדיווידואליסט.
ב. תפקידו של סלון המוסיקה בביתו של מנדלסון כאחד ממוקדי התרבות של לייפציג.
ג. תפקידו של מנדלסון כידיד וכפטרון בתחום המוסיקה.
ד. תרומתו של מנדלסון לחיי המוסיקה בלייפציג, ובכלל זה ייסוד הקונסרבטוריון הראשון בגרמניה.
בכל יום א' בשעה 11 מתקיים באולם המוסיקה של המוזיאון קונצרט של מבחר מיצירות מנדלסון. כתובתו של המוזיאון: Goldschmidtstrasse 12.

בית האופרה של לייפציג

בית האופרה של לייפציג

*האופרה של לייפציג (Oper Leipzig) – תחנה 10 במסלול המוסיקה

האופרה של לייפציג מתגאה במסורת בת כ-320 שנה. בית האופרה הראשון של העיר נפתח ב-1693 ברחוב ברול (Bruehl), והיה בית האופרה  הבורגני (הלא-מלכותי) השלישי באירופה, אחרי האופרות של ונציה והמבורג. שיתוף הפעולה הראשון בין האופרה לבין נגני "הקונצרט הגדול" (שמה הקודם של תזמורת בית הטקסטיל) היה ב-1766. במשך כ-100 שנה, תרמה האופרה הזאת תרומה עצומה להתפתחות המסורת האופראית הגרמנית.
להקות התיאטרון והאופרה של של לייפציג זכו לאכסניה חדשה עם פתיחת בניין התיאטרון החדש (Neues Theater) בכיכר אוגוסטוס ב-1868. מאותה עת, שמה האופרה של לייפציג, לצד הרפרטואר הרגיל של מוצרט, ובר וגלוק, דגש מיוחד על נגינת האופרות של בן העיר, ריכארד ואגנר. המופע הראשון של טרילוגיית ה"רינג" של ואגנר מחוץ לביירות, היה בלייפציג ב-1878.
על האופרה של לייפציג ניצחו מאז 1890 מנצחים מהשורה הראשונה בעולם, ובהם ארתור זיידלף ארתור ניקיש וגוסטב מאהלר. שנות ה-20 של המאה ה-20 התאפיינו במחויבות מיוחדת של האופרה בעיר להפקות של יצירות חדישות. בין הצגות הבכורה שהיו בלייפציג בשנים ההן, יש להזכיר במיוחד את "עלייתו ונפילתו של המהגוני" מאת קורט וייל וברטולד ברכט, ב-1930.

אולם בבית האופרה

אולם בבית האופרה

עקב החרבתו של בניין התיאטרון החדש בהפצצות ב-1943, נאלצה לייפציג להמתין עד 1956 להקמת המבנה שהחליף אותו. הבניין החדש הוקם באותו אתר, ונכללו בו יסודות של העיצוב הקלסי של קודמו. את השלמת בית האופרה חגגו ב-1960 בהפקת "הזמר האומן מנירנברג", מאת ואגנר, בבימויו של יואכים הרץ. בעשרות השנים שלאחר מכן, שמה האופרה של לייפציג שוב דגש על האופרות של ואגנר, בשילוב העלאת אופרות נשכחות מהעבר. אודו צימרמן קיבל לידיו את ניהול האופרה של לייפציג ב-1990, עם איחוד גרמניה מחדש, והעלה אותה לשיאים חדשים. ב-1991 מינה צימרמן את אובה שולץ, למנהל הבלט והכוריאוגרף הראשי. מינוי זה הפך את הבלט של לייפציג לחשוב ביותר בגרמניה.  הנרי מאייר שהתמנה במקום צימרמן ב-2001 פתח את הרפרטואר האופראי בלייפציג לתחומים שלא היו מוכרים בה עד אז, כגון נידויו של פאוסט והטרויאנים של ברליוז. מאז 2007 מנהל את האופרה של לייפציג, פטר קונוויצ'קי, הדוגל בגיוון הרפרטואר.
ב-2007 שופץ בניין האופרה, ואולמו מכיל כעת 1267 מושבים. באופרה של לייפציג יש אוסף נכבד של סולנים, מקהלה ובלט, וכן משתייך אליה תיאטרון הקומדיה המוסיקלית (Musikalische Komoedie) הפועל באולם נפרד בלינדנאו, שבמערב העיר. האופרה של לייפציג מעלה כ-300 הצגות בעונה.
כתובת: Augustusplatz 12. טלפון: +49 (0)341 1261 261.

בית הספר הישן על שם ניקולס

בית הספר הישן על שם ניקולאי

*בית הספר הישן על שם ניקולאי (אָלְטֶה נִיקוֹלָאישוּלֶה Alte Nikolaischule) – תחנה 11 במסלול המוסיקה

היתר שנתן האפיפיור כבר ב-1395 איפשר לקתולים בלייפציג להקים את "בית הספר העירוני" על שם ניקולאי (ניקולס) הקדוש ב-1490, כדי שישלים את בית הספר המרכזי, הדתי בעיקרו, על שם תומס הקדוש. עם בוגרי בית הספר על שם ניקולאי נמנו, בין היתר, הפילוסוף והמשפטן הגרמני בן המאות ה-18-17 תומסיוס, המתמטיקאי לייבניץ, והמלחין האנטישמי ריכרד ואגנר.

גודלה העצום של צללית מבנה בית הספר בימינו נובעת מצירוף מבנה באמצע המאה ה-17, ועוד מבנה פינתי שהוקם ב-1738. לאחר שבית הספר עצמו עבר ב-1872 למבנה אחר, שימש המקום תחנת משטרה, ולאחר מכן היה חלק מהקמפוס האוניברסיטאי של לייפציג. הבניין שופץ תוך שילוב אדריכלות מודרנית ועתיקה, וכיום אפשר לבקר במוזיאון העתיקות השוכן בו, או סתם לשבת בבית הקפה.
ריכרד ואגנר למד בבית הספר על שם ניקולאי מ-1828 עד 1830. זהו אחד האתרים המעטים הקשורים בשמו של ואגנר שנותרו על תילם. ואגנר לא היה תלמיד למופת, כפי שהוא עצמו סיפר על כך באוטוביוגרפיה שלו. בעת ההיא, עדיין לא היה בית הספר על שם תומס תחליף של ממש בעיניו של ואגנר. בספרו כתב כי לבית הספר על שם ניקולאי היו אז מוניטין טובים יותר. ואולם במקום ללמוד, העדיף הילד ואגנר להתרכז בכתיבת מוסיקה.

חצר ניקולאי

חצר כנסיית ניקולאי

*חצר כנסיית נִיקוֹלָאי (Nikolaikirchhof) וכנסיית ניקולאי (Nikolaikirche) – תחנה 12במסלול המוסיקה

ב"חצר" עומדת כנסיית ניקולאי (ניקולס הקדוש), מסמלי לייפציג. בכנסייה זו נהגו מאז 1982 להתפלל מדי יום ב' למען השלום. תפילות אלה התפתחו בסוף שנות ה-80 להפגנות השקטות של ימי ב' למען איחודה של גרמניה מחדש, שתרמו לנפילת המשטר הקומוניסטי ב-1989. במקום ניצב עמוד זיכרון מקושט בכפות דקלים, המנציח את האירועים. הכנסייה היא אחת משתי כנסיות בלייפציג (האחרת היא כנסיית תומס) הקשורות למוסיקה הדתית של המלחין יוהאן סבסטיאן בַּך. רבות מיצירותיו נוגנו בה בהשמעת בכורה, בעת ששימש מנהל מוסיקלי של מקהלת כנסיית תומס בעיר.
התעסוקה הראשונה שמצא בך כאשר הגיע ללייפציג, הייתה בכנסיית ניקולאי. הוא ניצח על קנטטה כנסייתית ב-30 במאי 1723. המוסיקה של כנסיית ניקולאי קשורה מאז קשר הדוק למוסיקה של כנסיית תומס. אף שכנסיית ניקולאי הייתה הכנסייה הקהילתית הראשית של לייפציג, היא העסיקה רק נגן אורגן, ולא מנצח מקהלה ראשי. במסגרת תפקידיו של בך כמנצח מקהלת כנסיית תומס ומנהל מוסיקלי של העיר לייפציג, היה עליו לארגן את החלק המוסיקלי של הפולחן הדתי בכל ארבע הכנסיות העיקריות של העיר: כנסיית ניקולאי, כנסיית תומס, הכנסייה החדשה על שם מתיוס הקדוש, וכנסיית פטר. בפועל, ניצח בך בכנסיית ניקולאי על קנטטות רבות יותר מאשר בכנסיות האחרות. בנוסף על כך שימשה כנסיית ניקולאי בימה להשמעת הבכורה של שתי היצירות הגדולות ביותר שלו: הפסיון של יוהאנס הקדוש ב-1724 והאורטוריה של חג המולד  בתקופת החגים הנוצריים 1735-34.

כנסיית ניקולאי

כנסיית ניקולאי

מבין נגני האורגן שהועסקו בכנסיית ניקולאי לפני זמנו של בך, שניים ראויים לציון: יוהן רוזנמולר (1684-1619) Rosenmueller)) ואדם קריגר (1634-1666).
האורגן המוצב בכנסייה כעת מבוסס על כלי נגינה שבנה פרידריך לאדגאסט Ladegast ב-1862. האורגן ההוא מילא תפקיד חשוב בנטייה ששררה במחצית השנייה של המאה ה-19 לפרש את יצירותיו של בך לאורגן באור רומנטי. האורגן של לאדגאסט הוגדל ב-1903-1902 בבית המלאכה של הפירמה וילהלם זאואר בפרנקפורט שעל האודר. את כלי הנגינה הנוכחי  בנה הרמן אוילה בבאוצן בשנים 2003-2002, והוא מבוסס על האורגן המקורי, תוך שילוב רבים מן החלקים ההיסטוריים שלו.
כנסיית ניקולאי היא הגדולה בכנסיות לייפציג. יש בה 1,700 מקומות ישיבה. היא עומדת על יסודות של כנסייה שנבנתה עוד במאה ה-12. צורתה הנוכחית – סגנון גותי מאוחר -ניתנה לה בעיקר במאות ה-16-14. פנים הכנסייה מרשים במיוחד. עיצב אותו בשנים 1797-1784 האדריכל יוהן פרידריך קרל דָאוּתֶה (Dauthe) בסגנון הקלסיציזם. במיוחד מרשימים הצבעים שבחר בהם דאותה: ורוד, ירוק ולבן. דוכן הכנסייה שעוצב ב-1521 שימש מן הסתם את מנהיג הרפורמציה, מרטין לותר, לדרשתו המפורסמת.

בית העיריה הישן

בית העיריה הישן

*בית העירייה הישן (Altes Rathaus) – תחנה 13 במסלול המוסיקה.

את המבנה הקים בשנת 1557-1556 האדריכל הִייֶרוֹנִימוּס לוֹטֶר (Hieronymus Lotter), שהיה גם ראש עיריית לייפציג, בזמן שיא של שבעה חודשים, בין שני ירידים. זהו אחד המבנים היפים בגרמניה מתקופת הרנסנס. ב-1744 הוגבהו מגדלי הבניין בסגנון הברוק. בכך הותאמו ראשי המגדלים במראה שלהם למגדלי הכנסיות ניקולאי הקדוש ותומס הקדוש. מאז 1909 הבניין משמש משכן למוזיאון הגדול ביותר בגרמניה לתולדות התרבות הגרמנית, ובו חצי מיליון מוצגים. בין המוצגים הפופולריים: תאי הכלא העתיקים במרתף הבניין.
כמו כן מוצגת בבניין תערוכה מתמדת על תולדות לייפציג. התערוכה קרויה "זמנים מודרניים", וחלק ממנה קרוי "לייפציג – עיר המוסיקה ממנדלסון עד ימינו". באולם האירועים ההיסטורי, שבו ניצבים שלושה קמינים מתקופת הרנסנס, מתקיימים קונצרטים ואירועים חגיגיים.
יוהן סבסטיאן בך, האישיות החשובה ביותר שכף רגלה דרכה בבית העירייה הישן, חתם בו ב-1723 על חוזה העסקתו כמנהל המוסיקלי של כנסיית תומס הקדוש ושל התזמורת הקאמרית העירונית. החדר הסמוך לאולם הדיונים מוקדש לזכרו של בך. מוצגים בו ציור הדיוקן האותנטי היחיד של בכיר המוסיקאים של לייפציג, מאת אליאס גוטלוב (1746), וכתב יד מקורי של בך.

יוהן סבסטיאן באך

יוהן סבסטיאן באך

עוד חדר סמוך מוקדש למסורת המוסיקלית של לייפציג: המוסיקה הכנסייתית לפני עידן בך, מוסיקה לא דתית, בייחוד זו של יוהאן גוטפריד רייכה, וההיסטוריה של בית הטקסטיל. בין המוצגים הנדירים: מגילת היסוד של הקונצרטים של בית הטקסטיל מ-1781, דגם של בית הטקסטיל הראשון בקנה מידה של 1:25, ודוכן המנצחים שהיה מוצב באולם המוסיקה הישן. על דוכן זה ניצחו לא רק מנהלי תזמורת בית הטקסטיל, מפליקס מנדלסון ועד קרל ריינקה, אלא גם וולפגנג אמדאוס מוצרט (ב-1789), מוציו קלמנטי (1812), קרל מרייה פון ובר (1813), יוהן שטראוס (1834), רוברט שומאן (1853), פרנץ ליסט (1857), יוהן ברמס (1860) וריכארד ואגנר (1862). עוד מוצג הוא ציור דיוקן של המוסיקאי הלא-דתי המפורסם ביותר של לייפציג, יוהן גוטפריד רייכה, פרי מכחולו של האוסמן מ-1726. כמו כן אפשר לראות שם העתק של החצוצרה שרייכה נראה מחזיק בה בציור, ועוד כלי נשיפה היסטוריים. בקצה הצפוני של אולם הנשפים עומד "כסא החלילן". זהו שמה של מרפסת שנבנתה ב-1556, וממנה נהגו לנגן חלילני העיר.

ליד בית הקפה הערבי

ליד עץ הקפה הערבי

*ליד עץ הקפה הערבי (Zum Arabischen Coffe Baum) – תחנה 15 במסלול המוסיקה

זהו בית הקפה-מסעדה הפעיל העתיק ביותר באירופה, ומבטא את חיבתם היתרה של בני סקסוניה, ושל הגרמנים בכלל, לקפה. במקום פועל מוזיאון על 300 שנות תרבות הקפה של בני סקסוניה, ובו 500 מוצגים. הרישיון להפעלת בית קפה זה ניתן ב-1694. בבית הקפה נוהגים זה שנים להתארח אמנים, מוסיקאים, סופרים ואקדמאים. מוצעים בו שולחן ביליארד, ספות, פסנתר ומבחר עיתונים. הלקוח המפורסם ביותר של "ליד עץ הקפה הערבי" היה המלחין רוברט שומאן. הוא ראה בבית הקפה את ביתו השני, וישב בו שעות רבות בשנים 1840-1833.
שומאן היה עורך "כתב העת החדש למוסיקה" (Neue Zeitschrift fuer Musik). בהשראת הדברים שכתב בכתב עת זה, נוסדה ב-1833 בבית הקפה "ליד עץ הקפה הערבי" אגודה של מוסיקאים צעירים, שכמו אגודות אחרות שפעלו בתקופה ההיא נהגו להסתתר מאחורי כינויים ספרותיים. צעירים אלה התכנסו בקביעות בבית הקפה. האגודה נקראה Davidsbuendler (הליגה של דויד). שמה של האגודה נזכר פעמים רבות ביצירותיו של שומאן. לדוגמה, היצירה "מחולות הליגה של דויד"

(Davidsbuendlertaenze) – מחזור לפסנתר אופוס 6, ששומאן הקדישו למשורר וולפגנג פון גתה. בכתביו נהג שומאן לתאר גם דמויות דמיוניות של חברי האגודה, כדי לבטא באמצעותן דעות בענייני מוסיקה. המפורסמות שבדמויות המפוברקות היו פלורסטאן ואאוזביוס (Florestan  Eusebius und).
חבריו הממשיים של שומאן נהגו להיפגש סביב "שולחן שומאן" (שומאן-טיש) בחדר השמאלי הקדמי בבית הקפה, ודנו בסוגיות המרכזיות של האמנות והמוסיקה בזמנם. בין החברים הללו ניתן לציין את פרידריך ויק (חותנו של שומאן). גם מוסיקאים שהגיעו מחוץ ללייפציג כובדו בישיבה ליד "שולחן שומאן". בעל בית הקפה בתקופה ההיא, מקס פופה, שהיה בעצמו פובליציסט, הכיר בערכו של בית הקפה כמוקד משיכה לאמנים. אורח מפורסם של בית הקפה היה המלחין גיאורג פיליפ טלמאן. אורחים אחרים היו ריכארד ואגנר, ארתור ניקיש, קרל שטראובה ואדווארד גריג. בית הקפה והמוזיאון גובלים מדרום בסמטה הנושאת את השם הציורי: סמטונת היחפים.

כנסיית סט. תומס

כנסיית סט. תומס

*כנסיית תוֹמַס (Thomaskirche) – תחנה 17 במסלול המוסיקה.

כנסיית תומס נבנתה בימי הביניים. זוהי כנסייה לותרנית, אך פרסומה בא לה בעיקר בזכות שני שמות. האחד, יוהן סבסטיאן בַּך (Johann Sebastian Bach), המלחין ונגן האורגן הגאוני, ששימש משנת 1723 עד יום מותו, ב-1750, מנהל מוסיקלי של מקהלת הכנסייה. בזכות פעילותו זו, נוהגים לעתים לכנות את לייפציג: עירו של בך. קברו מצוי מאז 1950 באולם המקהלה שבכנסייה, מתחת ללוח הנחושת. ארון הקבורה (הסַרְקוֹפָג) שלו הועבר לכאן לאחר שהכנסייה הקודמת שבה היה טמון, כנסיית יוחנן (Johanniskirche), נחרבה במלחמת העולם השנייה, למעשה היו השרידים קבורים תחילה בבית העלמין של כנסיית יוחנן הקדוש. ואולם ב-1900 הועברו שרידים אלה לתוך הכנסייה.

פנים הכנסייה

פנים הכנסייה

בך, יליד העיר אַייזֶנאך שבמדינת תוּרינְגִיה, קיבל את משרתו מהסיעה המלוכנית בעיריית לייפציג, ששמרה אמונים לאָאוּגוּסט החזק, מלך סקסוניה שישב בדרזדן. הסיעה היריבה הורכבה מנציגי הסוחרים, הגילדות ובעלי האחוזות הקטנות. תמורת הסכמתה להעסיק את בך קיבלה סיעה זו לשליטתה את בית הספר על שם תומס. בחצר הכנסייה ניצבת מאז 1908 אנדרטה לזכרו של בך. לא הרחק משם פועלים מוזיאון בך וארכיון בך. במוזיאון מוצגים חפצים מתקופת פעילותו של בך בלייפציג: רהיטים, כלי נגינה ותווים בכתב ידו של המלחין. הארכיון הוא מכון מחקר על בך ויצירתו. בכנסיית תומס גם מתקיים בכל שנה מוקד פסטיבל בך של לייפציג, המושך אליו אלפי מוסיקאים ושוחרי מוסיקה מרחבי העולם. בנוסף על יצירות בך, מנגנים בכנסייה גם יצירות אחרות של מוסיקה דתית, מכל התקופות.

נערים ממקהלת הנערים של כנסיית סט. תומס

נערים ממקהלת הנערים של כנסיית סט. תומס, תומנרקור

השם השני שפרסם את כנסיית תומס הוא "תוֹמָנֶרְקוֹר" (Thomanerchor, מקהלת תומס), המקהלה המהוללת הפועלת שם זה 800 שנה. תומנרקור היא מקהלת נערים שהחלה את פעילותה האמנותית מטעם מסדר הנזירים האוגוסטינים. המקהלה נחשבת עד היום לאחת הטובות בעולם. המנהל המפורסם ביותר של המקהלה היה, כמובן, יוהן סבסטיאן בך. בכל יום ו' בערב ושבת אחרי הצהריים אפשר כיום להאזין לקנטטות של בך מפי המקהלה בכנסיית תומס. במאות השנים הראשונות של פעילות המקהלה, הוגבלה המוסיקה בכנסיית תומס לליווי מוסיקלי של טקסים דתיים. ואולם עם עליית הרפורמציה בסקסוניה ב-1539 החל עידן חדש בתולדות המוסיקה הכנסייתית. המוסיקה שולבה בפולחן הדתי, והוגבר שיתוף מקהלת הנערים בו. התפתחות זו חייבה את המנהלים המוסיקליים של המקהלה להלחין יצירות דתיות רבות. כך החל תור הזהב של כנסיית תומס, בית הספר שלה ומקהלתה. ב-1543 קיבלה לידיה מועצת העירייה את האחריות על בית הספר על שם תומס ועל מקהלת הנערים, ופתחה בשרשרת מינויים של מלחינים מפורסמים לתפקיד המנהל המוסיקלי של כנסיית תומס. בין המנהלים הללו היה, כאמור, יוהן סבסטיאן בך.

אנדרטת בך בכנסיית סט. תומס

אנדרטת בך בכנסיית סט. תומס

עוד שם שנקשר בכנסיית תומס הוא מרטין לותר, מחולל הנצרות הפרוטסטנטית. לותר  נשא כאן נאום הטפה מפורסם בקיץ 1539.  האגדה מספרת כי רבים מתושבי לייפציג  טיפסו על חומת הכנסייה, וניפצו את חלונותיה כדי להאזין לאיש הדת הנערץ. אירוע היסטורי נוסף שבו נזכרת הכנסייה הוא המלחמה עם נפוליאון. ב-1806 הפכו חיילי צרפת את הכנסייה למחסן תחמושת. בזמן קרב האומות ב-1813 שימשה הכנסייה בית חולים צבאי.

בית הטקסטיל הראשון

בית הטקסטיל הראשון

*בית הטקסטיל הראשון  (גֶווָאנְדְהָאוּס, Gewandhaus; תרגום מילולי: בית המלבושים) – תחנה 21 במסלול המוסיקה.

הבניין היה מבנה בעל שני אגפים שאחד מהם גבל בסמטת הטקסטיל, והאחר ברחוב האוניברסיטה. בית הטקסטיל שימש עד אז בית הגילדה החשובה ביותר של לייפציג, גילדת סוחרי הטקסטיל, ומכאן השם. בו בזמן פעלה בקומת הקרקע של האגף שעמד ברחוב האוניברסיטה -הנשקייה העירונית. ב-1711 נפתחה הספרייה העירונית של לייפציג בקומות שמעל לנשקייה. 50 שנה לאחר מכן, הועברה הספרייה לאגף שבסמטת הטקסטיל. השטח שהתפנה הוסב, ביוזמת מועצת העירייה, לאולם הקונצרטים הראשון של לייפציג. האולם נפתח בנובמבר 1781, ושימש משכן לקונצרטים למנויים, שהחלו עוד ב-1743. סדרת הקונצרטים כונתה במהרה "הקונצרטים של בית הטקסטיל," ובדומה לכך זכתה התזמורת המקומית לכינוי תזמורת בית הטקסטיל (תזמורת גוואנדהאוס). אולם הקונצרטים היה בנוי כולו מעץ ושכן בקומה השנייה ובקומה העליונה של אגף הנשקייה. בדומה לכינור המונח בנרתיקו, היה המבנה, למעשה, תיבת תהודה ענקית – מעין כלי נגינה כשהוא לעצמו. 500 באי האולם זכו לשמוע את הקונצרט היחיד של מוצרט בלייפציג (1789), את המופע הפומבי הראשון של קלארה ויק (1828), ואת השמעות הבכורה של יצירות רבות שתפסו את מקומן ברפרטואר הקלאסי של העולם: הקונצ'רטו המשולש והקונצ'רטו ה-5 לפסנתר (הקיסר) של בטהובן, הסימפוניה בסי-מז'ור (הגדולה) של שוברט, הסימפוניה השלישית (הסקוטית) והקונצ'רטו לכינור של מנדלסון, הסימפוניה הראשונה (האביב) של שומאן, הפרליוד לאומן השירה מנירנברג של ואגנר, והקונצ'רטו לכינור של בראהמס.
בית הטקסטיל הראשון הצליח למשוך מלחינים רבים ללייפציג כדי לנצח על יצירותיהם, וקונצרטים בניצוחם של מנהלים מוסיקליים כגון יוהאן אדם הילר, פליקס מנדלסון ברתולדי וקארל ריינקה. למרות כל הצעדים שננקטו במשך השנים להגדיל את קיבולת האולם, לא היה דבר שיעמוד בפני הביקוש הציבורי הגובר. ב-1865 החלו דיונים על בניית אולם קונצרטים חדש. בסופו של דבר, גברה נטייתם של פרנסי העיר לבנות את האולם במבואות העיר, ולא במרכזה, כדי לעודד את פיתוח הסביבה החדשה. בית הטקסטיל החדש (Neues Gewandhaus) נחנך בדצמבר 1884 במקום שהתפתח במהרה לרובע המוסיקה.

קרדיטים:

ויקיפדיה

האתר לטייל בברלין ובגרמניה

השאר תגובה