ארץ האמזונות

קצת מידע

נהר האמזונס (Rio Amazonas,מספרדית: נהר האמזונות) הוא האדיר בנהרות תבל. שטח אגן הניקוז שלו כשבעה מיליון קילומטרים רבועים והוא משתרע בתחומי תשע מדינות באמריקה הדרומית. הנהר הוא שני או ראשון באורכו, תלוי על פי ההגדרה, והוא הראשון בשפעת מימיו (פי חמישה מהנהר הבא אחריו).על פי אחת הגרסאות, שמו ניתן לו על ידי הנוסע הספרדי פרנסיסקו דה אורליאנה ששט לאורכו בשנת 1541 ופגש אינדיאנים ארוכי שיער ונטולי שיער חזה, שלבשו חצאיות ודמו בעיניו לאמזונות, הנשים הלוחמות המתוארות במיתולוגיה היוונית. לפי גרסה אחרת, הכובשים הספרדים הבחינו בלוחמות בקרב הילידים המקומיים, שניסו להדוף אותם ועל כן קראו למקום נהר האמזונס. אולם נראה שהשם הוא שיבוש שמו המקורי של הנהר, "אמאזונו" שפירושו "המיית ענני מים".

אגן נהר האמזונס מכיל 1/5 מכמות המים המתוקים על פני כדור הארץ. 3,615 ק"מ מנהר האמזונס מצויים בשטחה של ברזיל ולאורך תוואי ארוך זה יורד גובה פני המים בכ-100 מטרים בלבד.

באגן האמזונס מרוכזים מגוון גדול מאוד שלצמחים ובעלי חיים, ורוב שטחו מכוסה ביער גשם טרופי. בברזיל עולם חי מגוון ביותר, המרוכז בעיקר ביער האמזונס, שם מצויים חלק גדול ממיני בעלי החיים בכדור הארץ, לרבות בעלי חיים רבים שטרם זוהו. מעריכים כי אזור האמזונאס משמש בית לכ-2.5 מיליון זנים של חרקים, עשרות אלפי מיני צמחים וכ-2,000 מיני צפרים ויונקים. היער הזה מהווה את אוסף זני הצמחייה ובעלי החיים הגדול בעולם.

נהר האמזונס הוא עורק מסחרי סואן. על הגדות שלו מוטענות סחורות על ספינות ומושטות במורדותיו ליעדיהן. באמצע הנהר יש אפילו תחנת דלק. החיים באמזונס הם תמיד סביב הנהר.

פעילותו של התייר הממוצע

רוב הפעילות המוצעת סובבת סביב הנהר, אם בריו נגרו ואם באמזונס.

שחייה עם דולפינים

דולפין האמזונס חי במים מתוקים או במי נהרות, והוא אנדמי לנהרות האמזונס והאורינוקו. צבעו של דולפין האמזונס יכול להשתנות: ורוד בהיר, חום כהה, אפור, כחול-אפור ולבן קרמי . אורכו של דולפין אמזונס בוגר הוא 2.5 מטרים, והוא שוקל כ-150 ק"ג. סביב דולפין האמזונס קיימות אגדות מקומיות רבות. ילידי המקום סבורים כי דולפין האמזונס בעל יכולות על טבעיות אשר מאפשרות לו להפוך לגבר יפה תואר. בחסות היותו בעל מראה אנושי, ניגש דולפין האמזונס אל נשות המקום ומפרה אותן. לאחר מכן חוזר דולפין האמזונס אל הנהר ונעלם. בחסות אמונות אלו, יחסם של תושבי המקום אל דולפין אמזונס, כמו גם אל ילדים יתומים באזור הוא בגדר מקודש.

מקודש מקודש, אבל גם מקור פרנסה. קבוצות תיירים מובאות בסירות אל מקומות מיוחדים שבהם קבוצות דולפיני אמזונס מתורגלים בחברת אדם ומצפים למנות הדגים שלהם. כל תייר מקבל חגורת הצלה ונכנס למים. המדריך מתחיל להפעיל את הדולפינים בעזרת דגים שהוא מציע להם. הם שוחים בין האנשים, מתחככים בהם, קופצים לתפוס את הדגים. זהי הזדמנות לאנשים ללטף אותם, להצמד אליהם ולשחק איתם. מה שהדולפינים רוצים באמת זה לאכול. מה שהאנשים רוצים באמת זה להצטלם ואחר כך להראות לחבר'ה.

 

כפרים צפים, אינדיאנים מרקדים

שטים על הריו נגרו. המדריך מוביל אותנו לראות כפר צף. בגלל השטפונות וההצפות הרבים באזור רוב הכפרים החיים על גדת הנהר הם כפרים צפים, עולים ויורדים. שטים ורואים: סניף דואר צף, בית ספר צף, בתי מגורים צפים, חבלי כביסה בין הבתים הצפים, חיים רגילים. הכל ברור. אז אולי מבט על האינדיאנים יעשה את האטרקציה. חונים בחוף ויורדים. הולכים בשביל ומגיעים לצריף גדול ומקושט. שם יושבים ומתבוננים בקבוצה של אינדיאנים עירומים למחצה ומקושטים בשרשראות וצבעים. הם מתופפים, שרים ורוקדים. מצטרפות אליהם נערות שחופות חזה לבושות בחצאיות קש. הגברים שבינינו יוצאים מגדרם ושולפים משקפות להיטיב לראות ציצים אינדיאניים. הקבוצה המרקדת מתקרבת אלינו שולפת אותנו מהספסלים ומאצלת אותנו לרקוד איתה, ויש הפוצחים גם בזמר. ההתלהבות מגיעה לשיאה. נגמר המופע, עכשיו מוכרים מזכרות. האינדיאנים הולכים להחליף בגדים למשהו נורמלי כמו ג'ינס וטי שירט. זהו, ההיכרות עם האינדיאנים נגמרה וכולם הולכים הביתה.

 

 יער הגשם הטרופי באמזונס בעיני התייר הממוצע

יוצאים לשלושה ימים להיכרות מתויירת עם יער הגשם. נסיעה ארוכה ומטלטלת, חלקה בכבישי עפר, שייט בסירת מנוע, שצדדיה מחופים ביריעות פסטיק מחמת הגשם, בסופה של הדרך מחכה הלודג', שניים שלושה צריפים עם חדרי שינה וצריף אחד שהוא חדר האוכל, הכל על שפת נהר האמזונס בחיקו החם של יער הגשם הטרופי. המדריך מציג את עצמו. הוא קבוקלו, כלומר צאצא לבני תערובת של אינדיאנים ולבנים. באזור זה יש כמה וכמה ריכוזים של כפרי קבוקלוס החיים על הדגה, מעט חקלאות, ובעיקר על התיירות.

כל חברות בתיירות במנאוס מציעות פחות או יותר אותו מיגוון של פעילויות.

 

דייג פירניות

הפירניה אדומת הבטן, דג החי בנהר האמזונס, נהנה ממוניטין של בעל חיים אכזרי ומטיל אימה, בין היתר בשל שיניו החדות ותשוקתו לבשר. לפירניה מינים רבים וביניהם כמה טורפים, הם הידועים ביותר, והם שהקנו לדגי הפירניה מוניטין של דגי טרף אכזריים. הרבה סרטים וסיפורי אימה שמענו על הפירניות. עכשיו נשוט לדוג אותן.

הקבוקלו מצמיד את הסירה לגדה, מבקש שקט, תולה על החכה חתיכת בשר אדום שהבאנו כפיתיון, זורק אותה למים – ותוך שנייה מוציא פירניה. היא יפה, המרשעת הזאת, החושפת את שיניה האימתניות. ככה שש פעמים, וכל פעם מוציא פירנייה. המיית התפעלות בסירה (שישה תיירים, ישראל, רוסיה, ספרד, אוסטריה). ועכשיו תורכם, הוא מודיע לנו. טוב, אנחנו לא קבוקלו. זורקים, מרגישים תנועה, מוציאים, איפה? הפירניה אכלה את הבשר וברחה. לא פשוט לדוג פירניות, אבל בסופו של דבר כל אחד דג את הפירניה שלו. השיניים מלחיצות, אבל להצטלם צריך.

 

צייד קיימנים

תפוצתם של מיני הקיימן מוגבלת לאזור דרום אמריקה ומרכזה. כולם חיים בעיקר במקורות מים מתוקים, כמו אגמים ונהרות. הקיימנים קטנים יחסית לתניניים: אורכם לא עולה על 3 מטר.

יוצאים בלילה עם הסירה. הקיימנים פעילים רק בלילה. שטים כברת דרך, ואז מתקרבים לגדה. חושך. הקבוקלו מדומם את המנוע, שקט מוחלט. הוא שוכב על חרטום הסירה, פנס צמוד לראשו והוא מחפש. "עיניהם של הקיימנים זוהרות באור אדום כשאור הפנס פוגע בהם," מסביר המדריך, "וכך מגלים אותם". שקט. כולנו דרוכים. הופ. המדריך שולח יד ושולף קיימן קטן, אורכו כחצי מטר. "זה תינוק, או ליתר דיוק תינוקת. הייתי רוצה לתפוס את אמא שלה". ממששים, הופכים, מתבוננים, מצטלמים, והתינוקת חוזרת למים. האמא איננה. עוד תינוק נתפס, האמהות כנראה מבלות הערב בבית קפה ושכחו להפקיד בייבי סיטר על התינוקות.

חוזרים ללודג' לישון. מחר עוד יום.

 

מסע ביער הגשם

יוצאים למסע ביער הגשם. יוצאים עם הסירה, חונים בחוף ונכנסים ליער. המדריך הולך בראש עם המצ'טה. זה לא משחק, באמת צריך את המצ'טה. הסבך פרוע, ליאנות משתלשלות מכל עבר, על העצים קני טרמיטים גדולים. יש להזהר לא לשים עליהם יד ולעצבן אותם. הולכים על שכבת נצח של טחב, רקבובית עלים וענפים, שכבה הנערמת כבר שנות דור. המדריך מראה לנו כל מיני צמחים, ומאתגר אותנו בכל מיני נסיונות. הוא מפצח בעזרת המצ'טה אגוז ברזיל ומוציא ממנה זחל עסיסי. "מי שיאכל את הזחל יקבל הפתעה". נמצא המתנדב. כולם (קבוצה של שישה תיירים: ישראל, רוסיה, ספרד, אוסטריה) נועצים בו עיניים סקרניות. יאכל או לא יאכל? אוכל. ההפתעה תבוא אחר כך. בינתיים מראה לנו המדריך כל מיני שימושים בליאנות: להתנדנד כמו טרזן, לטפס בעזרתה על העצים, לקשור בעזרת קשרים. ואם נלך לאיבוד ביער, וזה קורה, יש למצוא את העץ המיוחד, ששרשיו העבים חלולים, ולדפוק עליו בעזרת ענף. הוא משמיע קול נהימה חזקה שנשמעת למרחוק. כך אפשר למצוא אותנו ולהציל אותנו.

האטרקציה המרכזית: מצאנו עצלן. העצלנאים, הנפוצים בשטחים נרחבים ביערות אמריקה הדרומית הם שוכני עצים מובהקים ומבלים עליהם את מרבית חייהם. הם מאופיינים במראה מיוחד, בטפריהם הארוכים ובתנועתם האיטית (ומכאן מקור שמם). העצלנאים מתאפיינים בתנועה איטית במיוחד. הם לא נעים כשאין צורך בכך, וגם כשהם עושים זאת הם נעים באיטיות רבה. בצורתו החיצונית ובמבנה גופו דומה העצלן למעין קוף, אף על פי שהוא איננו כזה; פרוותו סמיכה מאוד וארוכה, הפרצוף קטן ופחוס, בצבע אפור או לבן, והאף גדול יחסית. השמחה גדולה. העצלן אינו מאכזב, הוא נע באיטיות שיכולה להוציא קדוש מדעתו. אפילו כשהוא מנסה לברוח הוא עושה את זה בסלואו מושן. מצטלמים. נותנים לו ללכת. הוא מטפס החזרה על העץ, לאט לאט.

המדריך מכין את ההפתעה: במצ'טה שלו הוא כורת עלי דקל צעיר ועושה בהם להטים מעשי מקלעת. חת ושתיים והנה לפנינו מניפה גדולה ומפוארת, מעשה מקלעת להתפאר, שכמוה מוכרים בשווקים של מנאוס. האוכל האמיץ מקבל את ההפתעה בשמחה. עוד מוסיף המדריך לקלוע מיני מקלעות ומחלק אותן. חוזרים לסירה. הסיור נגמר.