הסופר והקולנוען

 

כשיורדים בדרך בואכה וישיגראדה, במחוזות סרביה ובוסניה, פוגשים שני ענקי רוח ומעש. רצוי לעניות דעתי להכיר אותם הכרות קודמת, לפני שבאים לראות אותם על קרקע מולדתם ומקור השראתם, ובזה הרשו לי לעזור לכם.

הסופר: איוו אנדריץ' Ivan Ivo Andrić (1975-1892)

לא לחינם שורר טשרניחובסקי את שירו הנודע

 

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה,

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת..

 

איוו (איוון) אנדריץ' מביא בספריו הרבים את תבנית נוף מולדתו וגם את תבניתו האנושית של נוף מולדתו  כפי ששום צלום לא יקלוט במצלמתו, ותהא משוכללת ככל שתהא. בתולדות חייו ובספריו הוא מבטא היטב את התהפוכות שעבר נוף מולדתו ואת הגלגולים שעברה ארצו. איך נגדיר את מוצאו היום, לאחר שההגדרות של מולדתו השתנו במהלך המאות חליפות לבקרים. כשנולד בכפר טראווניק, נולך לתוך חסות האימפריה האוסטרו-הונגרית להורים ממוצא קרואטי. כשבגר למד תחת השלטון העות'מאני. לימים לקח חלק בתנועת "בוסניה הצעירה" שהתנקשה בפרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרי והניעה את מלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה היה דיפלומט בבירות אירופיות מטעם יוגוסלביה… אז איך בדיוק נגדיר את זהותו? האם הוא קרואטי, האם הוא בוסני? אולי יוגוסלבי? ושפתו מהי? בתרגומי ספריו לעברית כתוב תורגם מסרבית-קרואטית…

ספריו מיטיבים לבטא את המורכבות הלאומית-תרבותית המאפיינת את נוף מולדתו, שש או שבע קבוצות אתניות שונות, בעלות שפה שונה, דתות שונות, תרבות שונה, הנאלצות לחיות ביחד כמעט תחת קורת גג אחת. כשעל כל זה נוספים גופים אחרים המביאים אתם את שפתם, דתם ותרבותם: כובשים כגון העות'מאנים והאוסטרים; מהגרים ופליטים כגון יהודים. מי מיטיב להבין את המורכבות הזאת אם לא אנחנו כאן בישראל. על כל אלה מוסיף אנדריץ' המשכיל (תואר דוקטור בהיסטוריה של בוסניה) את תובנותיו על המאבקים בין מזרח ומערב, על המאבקים המתחוללים בנפשו של האדם – ריקנות, אבסורד, חוסר תוחלת. התוצאה היא מעשה רקמה מורכב ומרתק, שכל אדם, בן לכל תרבות ימצא בו עניין אישי ואוניברסלי גם יחד.

לצערי תורגמו רק חמישה ספרים שלו לעברית, והמלצתי: לרוץ ולקרוא כל אחד ואחד מהם. אחר כך לנסוע לבוסניה ולטייל שם בעקבות ספריו. חוויה מובטחת.

גשר הדרינה, תורגם מגרמנית בידי עדנה קורנפלד,עם עובד, תל אביב, 1959; ובשם גשר על הדרינה, תורגם מסרבית – קרואטית בידי דינה קטן בן-ציון , הוצאת כרמל, 2012.

סיפורים נבחרים, תרגום – חנה נ' אדוני, מסדה, רמת גן, 1966.

אהבה בקסבה, מסרבית קרואטית – דינה קטן בן-ציון, ספרית פועלים, תל אביב, 1990.

ימי הקונסולים, תרגמה מסרבית קרואטית והוסיפה אחרית דבר – דינה קטן בן-ציון, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1999.

העלמה, מסרבית קרואטית – דינה קטן בן-ציון, הוצאת כרמל, 2010.

אנדריץ' זכה בפרס נובל לספרות ועד היום הוא דמות נערצת ביותר בארצות הסלאביות. בבלגרד כל אדם יכול לצטט לפחות את שמות ספריו, אם לא חלקים שלמים בהם.

הקולנוען: אמיר קוסטוריצה    Emir Kusturica

נוף מולדתו של קוסטוריצה הוא הנוף של אנדריץ'. אותו נוף, אותן בעיות. הוא נולד בשנת 1954 בסרייבו, שהיום היא בירת בוסניה, למשפחה ממוצא סרבי, וחי והתחנך ביוגוסלביה. לאחר פירוק יוגוסלביה עבר לסרביה והוא מתגורר בה עד היום. אבל פעילותו רבה גם בבוסניה. עדיין מגדירים אותו בתור במאי קולנוע, שחקן ומוזיקאי יוגוסלבי, למרות שיוגוסלביה כבר מזמן לא קיימת. אי אחרת איך בדיוק אפשר להגדיר אותו? האם הוא בוסני או סרבי? והאם בכלל צריך להגדיר?

קשה קצת גם להגדיר את עיסוקו. הוא קולנוען מוכשר. הוא הוציא מתחת ידיו סרטים רבים ושניים מסרטיו זכו בדקל הזהב. הוא גם שחקן ששיחק בכמה סרטים. הוא מוזיקאי יוצא דופן, שביחד עם מוזיקאי ידוע אחר, גוראן ברגוביץ', יצרו פסקול ייחודי לכמה מסרטיו של קוסטוריצה. גם גוראן ברגוביץ' נולד בסרייבו לאם סרבית ולאב קרואטי. ברגוביץ' משלב מוזיקה אתנית צוענית שמקורה בבלקן עם מוזיקת רוק מודרנית. המוזיקה שיצרו השניים מאוד אופיינית ואי אפשר לטעות בה. לפחות בשניים מסרטיו עסק קוסטוריצה בחיי הצוענים.

קוסטוריצה נמנה על מעריציו של איוו אנדריץ'. למעשה אין "יוגוסלבי" שאינו מעריץ את אנדריץ'. אבל קוסטוריצה הוא אדם עושה, לא רק מדבר. הוא גייס כספים ודאג להקמת מתחם מרשים סמוך לגשר על הדרינה בעיר וישגראד. המתחם מוקדש לאיוו אנדריץ' וגם נקרא על שמו אנדריצ'גרד (Andrićgrad). "עירו של אנדריץ'" מייצגת את העיר וישגראד כפי שהיתה בימים שאותם מתאר אנדריץ' בספרו הידוע ביותר "הגשר על הדרינה". פסלו של אנדריץ' מתנוסס בלב המתחם שבו מסעדות, חנויות ואפילו כנסייה.

מסרטיו הידועים:

מסע העסקים של אבא, 1985 (פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, מועמדות לאוסקר בקטגוריית הסרט הזר

שעת הצוענים, 1989

מתחת לפני השטח, 1995

חתול שחור, חתול לבן, 1998, פרס אריה הכסף בפסטיבל ונציה

החיים הם נס, 2004

לצורך צילומי הסרט "החיים הם נס" הקים קוסטוריצה כפר שלם, במרחק של כ-200 ק"מ מבלגרד. לצורך בניית הכפר אסף בתי עץ ישנים מכפרים רבים ברחבי סרביה ובוסניה, שיפץ אותם והעביר אותם לכפר שלו, דרוונגרד (עיר העץ). קוסטוריצה עצמו גר בכפר, והכפר פעיל בתור כפר נופש ומרכז לסדנאות קולנוע. הכפר מארח מידי שנה את פסטיבל הקולנוע בניהולו של קוסטוריצה. הקמת הכפר זיכתה את קוסטוריצה בשנת 2005 בפרס האירופי לאדריכלות.

כשבנה את הכפר הצהיר קוסטוריצה:

איבדתי את עירי במהלך המלחמה. זו הסיבה שרציתי להקים כפר משל עצמי. אארגן בן סמינרים עבור אנשים המעוניינים ללמוד את אמנות הקולנוע, המוזיקה, הקדרות הציור. זה יהיה המקום בו אגור ויהיה פתוח לאנשים מכל העולם. אני חולם על מקום פתוח עם גיוון תרבותי, והוא מכוון נגד הגלובליזציה.

 

 

הכפר נחל הצלחה רבה והוא מהווה מקור משיכה לאנשים רבים מכל העולם. ביתה של משפחת קוסטוריצה מכיל אולם קולנוע, בריכה, סאונה וחדר כושר. בכפר עצמו יש ספרייה על שם איוו אנדריץ'; גלריה על שם הפסל דראגו יוביצביץ; בית קולנוע על שם סטנלי קובריק; אולם ספורט; כנסייה אורתודוכסית על שם הקדוש סאווה וכמובן חנות מזכרות. רחובות הכפר נקראים על שם אישים מתחומי עיסוק שונים ומגוונים" רחוב צ'ה גווארה, רחוב דייגו מראדונה; רחוב פדריקו פליני. הרחוב הראשי נקרא על שם איוו אנדריץ'.

הנקודה המעניינת ביותר בכפר לדעתי הוא "בית הסוהר העירוני". אין בו כמובן בית סוהר, אלא הדמייה של בית סוהר "כי כל עיר צריכה בית סוהר". המבנה סגור ועל חזיתו מתנוססת כתובת: "הומניזם ורנסנס". מתחת לכתובת מצוייר חלון מסורג ובעד הסורגים נשקפים ציוריהם של שני אישים: האחד סולנה, ראש מטה נאט"ו, שעמד בראש המבצע "כוח מאוחד" בשנת 1999(מטרותיה המוגדרות של נאט"ו היו לאלץ את הממשלה הסרבית להביא לקץ למלחמת האזרחים בקוסובו (והוא שהורה על הפצצת סרייבו; השני של ג'ורג' דבליו בוש, שהיה מעורב בהחלטה להפציץ את סרייבו.

קוסטוריצה פעיל גם כמוזיקאי, והוא מופיע עם ההרכב The No Smoking Orchestra המשלב רוק עם מוזיקה בלקנית. קוסטוריצה ולהקתו הופיעו בישראל כמה פעמים. המופע שלהם מבוסס על מוזיקה מסרטו "שעת הצוענים "ומקטעים מוזיקליים נוספים מסרטיו השונים.

ההר הרטוב – שרג'אן 8

סמוך לעיר העץ של קוסטוריצה נמצאת פסגת "ההר הרטוב" Mokra Gora. הפסגה הזאת מוקפת בעוד שלוש פסגות מיוערות; זלטיבור (Zlatibor), שרג'אן (Sargan), וטארה (Tara), ונחלים הזורמים בהן. בשנת 1921, לאחר תום מלחמת העולם הראשונה, החלו בבניית מסילת ברזל שתוביל את הדרך מבלגרד בואכה סרייבו בואכה דוברובניק. הנחת המסילה ובניית התחנות ארכה ארבע שנים והעסיקה בין 3000 ל-5000 עובדים בכל יום. 200 מהם נהרגו במהלך העבודה. בשנת 1952 יצאה הרכבת הראשונה לדרך.

היום רכבת הקיטור הזאת היא מוזיאון לרכבות ואטרקציה לתיירים. היא נקראת שרג'אן 8, משום שהמהנדסים שהתאימו אותה למטרה החדשה פתרו בעיות של הבדלי גובה בבנותם מסילה המתפתלת בצורת הספרה 8. מהתחנה הראשונה בשרג'אן ועד למוקרה גורה משתרעים 15.440 קילומטרים של מסילה. לאורך המסע עוברים ב-22 מנהרות, שהארוכה שבהן ארכה 1669 מטרים. ביניהן עוברים על חמישה גשרים, שהארוך שבהם, העובר מעל נהר קמשינה (Kamesina), 45 מטרים ארכו. הדרך מרהיבה ביופיה, בינות ליערות עבותים, מעל נחלים מתפתלים מגלה לעינינו נופה המרהיב של סרביה.

בדרך כמה תחנות שבהן עוצרת הרכבת והנוסעים יורדים לכמה דקות לראות ולהתפעל. התחנה המעניינת ביותר היא התחנה מחזירה אותנו לאמיר קוסטוריצה. כל מי שראה את הסרט "החיים הם נס" (מי שלא ראה, ימהר לראות – יצירת מופת) יזהה את המקום מיד. כאן צילם קוסטוריצה הרבה מאוד סצנות מסרטו. התחנה היא ביתו של גיבור הסרט לוקה. אחד המוטיבים החוזרים בסרט הוא המנהרות. אותן מנהרות שדרכן עובר הנוסע ברכבת של שרג'אן 8. התחנה שצילם קוסטוריצה בסרטו סמוכה לאחת המנהרות הללו. בתוך המנהרה ובפתחה מתחוללות סצנות רבות.

לוקה הוא מהנדס סרבי שהגיע מבלגראד, יחד עם אשתו, זמרת אופרה מעורערת בנפשה, ובנו מילוש שהוא כדורגל,  לרגל סלילתה של מסילת ברזל העוברת בכפר, שתקשר את מזרח בוסניה עם סרביה. לוקה הגיע כדי לפקח על הסלילה ולתפעל את תחנת הרכבת. כאשר המלחמה פורצת, מילוש מגויס לצבא הסרבי ונופל בשבי המוסלמים הבוסנים. ידידיו של לוקה מביאים לו את סבחה, מוסלמית בוסנית צעירה ונאה שעבדה כאחות בבית החולים המקומי, והפכה לשבויה. הם מספרים ללוקה שסבחה היא ממשפחה מיוחסת, ולכן יוכל להחליף אותה בבנו השבוי, מיד כשסבחה תודיע למשפחתה על העסקה המוצעת. לוקה מחזיק את סבחה בביתו, ולבקשתו היא כותבת את המכתב המציע חילופי שבויים, אך כעבור זמן מגלה לו שהיא אינה ממשפחה מיוחסת, אלא במקרה שם משפחתה הוא כשם של אותה משפחה. לוקה נמלא זעם ומנסה לגרש את סבחה, אך היא מעדיפה להישאר אתו והשניים מתאהבים. הם מנסים להימלט לאזור הסרבי באמצעות חציית הנהר דרינה, אך צלף בוסני יורה בסבחה ופוצע אותה. הרופאים נאבקים על חייה ומצליחים להצילה. מוכרזת הפסקת אש בפיקוח חיילי האו"ם ומתחילים חילופי שבויים. סבחה רוצה להישאר עם לוקה, אך מוחזרת נגד רצונה, ומילוש חוזר אף הוא. משפחתו של לוקה מתאחדת, אך לוקה ממשיך להיות מאוהב בסבחה. כל זה מלווה במוסיקה צוענית מוטרפת, בגעגועי אווזים מתעופפים ומשירים נוצות. האווירה סוריאליסטית לחלוטין וכנראה כך גם המציאות שאותה הוא מתעד.

את הסוף לא נספר כדי לא לפגום בהנאת אלה שעוד לא ראו את הסרט. אבל כל מי שראה מודע היטב לאווירה ההזוייה המלווה את סרטו זה, כפי שהיא מלווה את כל סרטיו ואת המציאות שבקרבה חיות כל הקבוצות האתניות הללו. מי הוא מי? מי נגד מי? מי האויב? מי הטוב ומי הרע? סרבי עם בוסניאקית? אלה נלחמים נגד אלה. ואיך יודעים מי האויב בדיוק? הרכבת עוצרת בתחנה זו וכולם יורדים להתפעל, לצלם, לשוחח על הסרט, לחוות את המקום.

סעו לסרביה ולבוסניה, תטיילו, תיהנו, תאכלו ותזכרו: לא רק אצלנו מצבים דמיוניים ובלתי נתפסים שאין להם קץ.

קרדיט: ערכים בויקיפדיה