המלך היהודי האחרון

השם תימן, תימנים, יהודי תימן, מעורר בנו אסוציאציות שונות ומשונות החל מסחוג ומלאווח, עבור ביזהר כהן ועפרה חזה וכלה (רחמנא ליצלן) ביגאל עמיר…
אחת האסוציאציות הנדירות, שאינן נחלת הציבור כולו, היא הימים הרחוקים ההם, כשבתימן פרחה ממלכה שהיו לבית המלוכה שלה נטיות יהודיות, ושחרבה על רקע מאבקים בין הנוצרים (האתיופים ותומכיהם הביזנטים) והיהודים (מתיהדים ותומכיהם מלכי פרס), ששימשו כסות למאבקים אמיתיים על שליטה בצומת דרכים אסטרטגי וכלכלי בדרום חצי האי ערב.

ציור אתיופי של מלכת שבא בדרכה לירושלים

התחלות
שבא הייתה ממלכה אשר מוזכרת בתנ"ך ובקוראן, המיקום המדויק של הממלכה נע בין דרום-ערב לקרן אפריקה. כיום רוב החוקרים מסכימים שהממלכה היא ממלכת סבא אשר התפרסה גם בתימן וגם באתיופיה, היא כנראה קיסרות אקסום.
קיסרות אקסום הייתה ישות מדינית וכלכלית חשובה בצפון מזרחה של אפריקה, שהוקמה במאה הראשונה לפני הספירה ושיאה היה במאה הראשונה לספירה. אקסום הוקמה כממלכה קטנה ולאחר מכן נהפכה לאימפריה וקיסרות באופן רשמי לאחר שהמלך סאמבראוטאס שינה את תואר שליטי אקסום ממלך לקיסר. אקסום הממוקמת בצפונה של אתיופיה ובאריתריאה, חלשה על סחר עשיר בין האוקיינוס ההודי לים התיכון. במאה השלישית החלה אקסום להתערב בעניינים הפנימים של ממלכות בדרום חצי האי ערב, ושלטה לסירוגין באזור תיהמה במערב ערב הסעודית של היום ובאזורים אחרים.
הממלכה קיבלה את הנצרות בין השנים 328-325 תחת שלטונו של הקיסר אזנה והייתה המדינה הראשונה שהשתמשה בצלב על מטבעותיה. בשיאה שלטה אקסום שלטה על צפון אתיופיה, אריתריאה, צפון סודאן, דרום מצרים, ג'יבוטי, תימן ודרום ערב הסעודית, שטחה הסתכם בכ-1.25 מיליון קמ"ר. אקסום הייתה בעלת בריתה של האימפריה הביזנטית כנגד האימפריה הפרסית ושקעה מסיבות בלתי ברורות, שאת חלקן ניתן לייחס להתפשטות האסלאם, התמעטות הסחר באזורה ומיתון בשווקי אלכסנדריה, ביזנטיון ודרום אירופה.
"מארב" היתה בירת שבא שאנשיה נתפרסמו בפעליהם ובידיהם היה נתון השלטון על כל אורח החיים השבאיים ועל דרכי השיירות והמסחר שבין אסיה, לבין אפריקה. שבא דמתה אז ל"גן עדן" ,וישעיה הנביא פיארה בפרוזה שלו : "שפעת גמלים תכסך בכרי מדין ועיפה, כלם משבא יבוא, זהב ולבונה ישאו…" (ישעיה ס', ו') ומאות בשנים לאחר ישעיה, כינוה הרומאים בשם "ערב המאושרת". היהודים שבאו יחד עם מלכת שבא ואחריה, תרמו מכשרונותיהם לקידומה של שבא, השבאים היו לא רק סוחרים, אלא גם עובדי אדמה טובים ובעלי מלאכה מתקדמים, היהודים הגדילו את. המסחר, פיתחו מפעלי השקייה, ושרידי החורבות העידו על תנופת התפתחות לפני ?2,800 שנים.
היהודים יושבי "ימן", שמו לבם לסחר העמים בין ארצות הודו, פרס וביזנטיה, והם היו נאמנים עם אנשי השבטים. הם היו מלומדי מלחמה והיו נאמנים עם אנשי בריתם. היהדות היתה קדושה להם בתבניתה המסורה, והם קיימו מצוה קלה כחמורה, הם אפילו השכילו את הדורות בדבר תולדותיהם.

זריחה באתיופיה
צילום: דרורה בהרל

ממלכת חמיר – המלך ה"יהודי" יוסף ד'ו נואס
לפי דברי הכרוניקאים המוסלמים יצא אחד ממלכי חמיר – ממלכה באזור תימן של היום, למסע כיבושים בצפון חצי האי ערב אולם במהלך המצור על מדינה שכנעוהו חכמי היהודים להתגייר בין השאר בספרם לו שממדינה יצא הנביא שישלוט בכל העולם. הוא חזר לארצו וגייר את יתר בני מדינתו. לא ברור לחלוטין מתי היה מאורע זה אבל עדות מענינית יש בבית הקברות בבית שערים שבו נטמן גם ר' יהודה הנשיא עורך המשנה. נמצאה שם מצבה שעליה הכיתוב "מנחם נגיד חימייר". היינו כמאה שנה לאחר חורבן בית שני היו נגידים יהודיים בחימיר. אומנם איננו יודעים מה משמעות הכיתוב. הרי יתכן שיהיה נגיד לקהילה יהודית בלבד ולא מלך בארץ. על כל פנים בגדר האפשרות שכבר מאה שנה לאחר חורבן בית שני החלה להתקיים ממלכה יהודית בתימן. ושוב יורד ערפל על ידיעותינו עד סמוך לפריצת מוחמד במאה השביעית. דוקא על המלך היהודי האחרון בחמיר, יוסף ד'ו נואס אנו יודעים די הרבה גם ממקורות ביזנטיים ואתיופים.
יוסף ד'ו נואס (? – 522), היה המלך האחרון של ממלכת חמיר. הוא ירש את המלך רביח. כונה ד'ו נואס (בעל התלתלים) בשל התלתלים השחורים שעטרו את ראשו. השפעתם של סוחרים יהודים הביאה להתייהדותו לכאורה של המלך זרעא ד'ו נואס, שהוסיף על שמו הראשון את השם העברי "יוסף". החוקרים חלוקים בדיעה האם התגייר או שמא היה שותף לאמונה מונותיאיסטית שנעלמה עם החרבת ממלכתו, שהושפעה מיהודים שהתיישבו בחמיר. כבר אביו הושפע רבות מאמונתם של היהודים תושבי אזור מחייתו וקיימות דעות שניהל ממלכה ענקית שהשתרעה על פני מרבית חצי האי ערב והגיעה אף צפונה מכך ואיימה על פאתי הממלכה הביזנטית. בימיו, הקיסר הביזנטי יוסטינוס ניסה לבסס את המעמד האימפריאלי גם באזור ערב, ולשם כך השתמשו הביזנטים בחבשים הנוצרים.

איור, המאה החמישית

מאבקי שלטון ומלחמות
בשנת 522 כבשו הביזנטים את בירת הדרום ט'פאר. בעקבות הכיבוש, התנקם ד'ו נואס בנוצרים שעזרו לחבשים. בגלל שני יהודים שנהרגו, שם מצור על העיר נג'ראן שמלכה הנוצרי היה חרית אבן קילה, עד שלכדה. יוסף דו-נואס הרג את מלך נג'ראן ו-?340 איש מפמליתו. הוא גם נקם את נקמת היהודים באימפריה הביזנטית על ידי כך, שהתקיף את שיירות הסוחרים הביזנטיים שעברו דרך חמיר בדרכם להודו. כנראה שפעולתו הייתה מתואמת עם היהודים בארץ ועם הפרסים. באותו הזמן בערך פלשו הפרסים לארץ ישראל כשהם נעזרים במרידה יהודית בביזנטים. בסופו של דבר נסוגו הפרסים והביזנטים ערכו טבח גדול ביהודי הארץ. יש לראות כנראה את פעולותיו של יוסף ד'ו נואס על אותו רקע. הנוצרים בנג'ראן פנו לעזרת ביזנטיון. כלב מלך אקסום, הגרור של ביזנטיון, ניסה לפלוש לממלכת חמיר בעזרת צי שעבר את מיצר באב אלמנדב של היום ונחת בתימן. ד'ו נואס ניסה למנוע את הנחיתה בהקימו מחסומים על החוף. הוא הצליח לעצור את כל התקפותיו, ואף לכבוש עוד שטחים. אבל בפעם השנייה שהחבשים ניסו לפלוש לממלכתו (שוב בעזרת האימפריה הביזנטית והנוצרים המקומיים), הוא לא הצליח להתגבר עליהם, בגלל שראשי שבטים בחמיר בגדו בו. המלך יוסף ד'ו נואס יצא בראש חילותיו למלחמה וניגף לפני החבשים. ההתנגשות היתה לרעת ד'ו נואס וצבא פרשיו שנלחמו בחרוף נפש. על פי המסורות, בראות יוסף ד'ו נואס כי אפסה תקוותו, מת מות מלכים וגבורים, בהשליכו את עצמו יחד עם הסוס אשר רכב עליו, מעל צוק גבוה אל הים.

קץ ממלכת חמיר
החבשים המנצחים צעדו בחמיר, היכו בחרב, שרפו, בזזו, רצחו והוליכו בשבי מאות ואלפי חלשים שנפלו לקרבן, ונרצחו כדי לנקום את נקמת הנוצרים שנטבחוו בנג'ראן. ההשתלטות היהודית, שהתחילה מימי מלכת שבא ועד ממלכת חמיר שקמה לאחר שבא, נדמה, והקץ הקיץ על היהודים בדרום חצי האי ערב. כך הסתיימה ממלכת חמיר, שמלכה האחרון היה יוסף ד'ו נואס. עם תום שלטונו של יוסף ד'ו נואס ובוא קצו בשנת ?525 לספירה בא גם קיצה של העצמאות בתימן. החבשים שפשטו על כל תימן והרגו גבוריה, הכו מכת הרג ואבדן ביהודים, עד שמוגרו בשנת ?575 לספירה ע"י פלישת הפרסים. שריד מבני משפחתו של המלך ד'ו נואס פנה לפרסים והללו שלחו צבא שגרש את החבשים והביזנטים מתימן אולם היהודים לא התאוששו. הפרסים שלטו בתימן עד סוף ימי מוחמד, 632, ואז התאסלמה אוכלוסית אותה הארץ.

באב אל-ימן" (שער תימן) בן אלף השנה,
בצנעא העתיקה

צנעא וחמיר

צנעא נוסדה במאה השנייה או הראשונה לפנה"ס, בתור מצודה מבוצרת במפגשן של דרכי סחר. היא נשלטה על ידי ממלכות חמיר וסבא והחל במאה השלישית הייתה לבירתה של האחרונה. היא הייתה מרכז דתי יהודי ונוצרי ונשלטה על יד ממלכת אקסום ועל ידי האימפריה הפרסית-ססאנית. המצודה ניצלה את מיקומה האסטרטגי של צנעא החולש על נתיב הסחר המוביל מים סוף במערב אל מארב, בירת הממלכה שבמזרח; ועל אחד מעורקיה של דרך הבשמים, שהובילה מדרום לצפון. מצודה זו, שמשמעות שמה בערבית דרומית עתיקה הוא "מבוצרת היטב", העניקה לצנעא את שמה. העיר נכבשה על ידי ממלכת חמיר בתקופת פריחתה הראשונה, אך ממלכת סבא שבה והשתלטה עליה. עם תחילת התפשטותה של ממלכת חמיר השנייה בסוף המאה השלישית וכיבושה את העיר בשנית, ירדה חשיבותה של צנעא כמרכז שלטוני. החל בתחילת המאה הרביעית נסוגו הדתות הפוליתאיסטיות בתימן מפניהן של דתות מונותאיסטיות, וצנעא הייתה למרכז יהודי. הנצרות חדרה גם היא לאזור לאחר הגעתה של משלחת מיסיונרית נוצרית ששלח הקיסר הביזנטי קונסטנטינוס בשנת 342. עם זאת היהדות שמרה על מעמדה במשך מאתיים שנים נוספות. בשנת 525, בסוף מלכותו של מלך חמיר האחרון, יוסף ד'ו נואס, נכבשה צנעא על ידי ממלכת אקסום, אשר השליטה את הנצרות כדת המדינה. המושל האקסומי התגורר בצנעא, ובעיר קמה קתדרלה שנבנתה על ידי שני אדריכלים שנשלחו על ידי הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס, ואשר שלח גם שיש ואבני פסיפס לשם כך. אגדה הופצה כי ישו שהה בעיר בעת גלותו במדבר, וכי הקתדרלה הוקמה במקום שבו עצר להתפלל.

מסורות ואגדות
אותה ממלכה "יהודית", חמיר, סייעה במלחמתה ובמפלתה להתפשטות האסלאם אשר קם אחרי כן על משואותיה. אולם דוקא היהדות שהיתה נתונה תחת עול הנצרות, רקמה ממאורע זה אגדה, ושיקעה בה את מאווי הגאולה שלה. לא לחינם תלה דוד הראובני, משיח השקר, לאחר אלף שנים כמעט, את שליחותו הנכזבה – במלך היהודים בערב, כאשר העיד על עצמו שהוא ממדבר חבור ושהוא אחי המלך יוסף.
בקרב יהדות ספרד נפוצו ידיעות כי יוסף ד'ו נואס היה מצאצאיו של שלמה המלך, ושהתייהדותו לכאורה היתה רק סמלית.
על שמו של יוסף ד'ו נואס קרוי רחוב במרכז ירושלים.

קרדיט: ערכים וצילומים מויקיפדיה