ארמניה שבלב – פרק ו

פרק ו

אנחנו ואתם: הקשר היהודי-ישראלי-ארמני

"אם הלאומיות נועדה לשמר את העם, ברור שאדמה ומולדת הם ההמשך הטבעי לכך".

חורשודיאן, יו"ר הוועדה הממשלתית להגדרת הזהות הלאומית של הארמנים.

 

 1. יהודים בארמניה

ידיעות שונות מעידות על קשר יהודי בארמניה החל מהמאה השישית לפני הספירה. ידיעות נוספות מצביעות על קשרים בין הורדוס לבין ארמניה, ועל קיומם של יהודים שם בתקופתו. גם ההתפשטות המהירה של הנצרות בארמניה במאה הרביעית מעידה על קיומו של יישוב יהודי גדול שם, שהרי בדרך כלל היתה התעמולה הנוצרית פותחת בפעולותיה רק במקומות שהיה בהם יישוב יהודי ניכר. אבל הקהילה הזאת נידלדלה, ודי נעלמה כבר במאות 15-14. מאז אין ידיעות על קהילה יהודית אותנטית. מעט היהודים שחיים היום בירוואן הגיעו בעיקר מרוסיה. בית הכנסת הוא בית פרטי בן שלוש קומות, שקנו חב"ד והוא בבעלותם ובשליטתם. מבחוץ הוא נראה כבית מגורים רגיל. הקומות הראשונה והשניה מוקדשות למשרדים וחדרי לימוד, ובית הכנסת נמצא בקומה השלישית, ונראה כמו מה שהוא: דירה שהוסבה לצורך תפילה. מעט יהודים מגיעים אפילו בימים הנוראים ויום כיפור. וכל החיזיון עצוב משהו.

הארכיבישוף שאהה עג'מיאן, שעומד בראש הפקולטה החדשה להגדרה לאומית באוניברסיטה שלירוואן, מספר על ניסיונותיו לקרב גם ארמנים מהפזורה אל מורשתם. הוא ואנשיו החלו באחרונה להביא לארמניה קבוצות של בני עמם מארצות שונות, כדי שייקחו חלק בחפירות ארכיאולוגיות ברחבי המדינה. "את זה למדתי מהישראלים ומהסוכנות היהודית במשך השנים שבהן שימשתי בכנסייה הארמנית בירושלים" הוא אומר בגאווה. באחרונה, מספר עג'מיאן, גילתה אחת המשלחות הללו ריכוז של כתובות עבריות באיזור סיוניק (Syunik) שבדרום המדינה, עדות לישיבתם של יהודים בארמניה בתקופות קדומות. ייתכן כי יהודים אלה קיבלו על עצמם את הנצרות כבר בימיה המוקדמים של דת חדשה זו, והם שהביאו להפצתה בקרב תושבי האזור האחרים.

היחסים בין היהודים לארמנים במסגרת האימפריה העו'תמאנית היו מורכבים וידעו עליות ומורדות. עם הנהגת שיטת ה"אמיראת" באימפריה העות'מאנית, במאה ה-15, כלומר כאשר בכל מחוז הוצב בנוסף למושל צבאי – פחה, גם מושל אזרחי – האמיר, שתפקידו היה לייצג את אוכלוסיית המחוז בפני השולטאן ארמנים רבים מונו לתפקיד זה. ב-1492, לאחר גירוש ספרד החלה זרימה של יהודים רבים לתחומי הקיסרות העות'מאנית. היהודים נהנו מעידוד ופריבילגיות מצד השלטונות, אולם מבחינת הארמנים היו היהודים מתחרים על אותם ענפי עיסוק ועם זאת גם עדיפים על פני הנוצרים לשלטון המוסלמי. עד מהרה התפתחה בין היהודים והארמנים בקיסרות שנאה הדדית. ברישומי הקהילות היהודיות בבולגריה ויוון מכונים הארמנים "בני עמלק". אז נוצרה כנראה גם הדעה בדבר האנטישמיות הקיצונית של הארמנים. אולם יש לציין שיחס זה לא היה אופייני לארמנים שנותרו בשטח ארמניה ההיסטורית והמשיכו לעסוק בחקלאות ומרעה.

שריד מרגש לקהילה יהודית שחיתה בארמניה נמצא בכפר יֶרֶגיס Eghegis, מאה ועשרים  ק"מ דרומית-מזרחית לירוואן, קרוב לגבול הדרומי עם האַזֶרים. הכפר הקטן הזה משמר בית קברות יהודי, שעל פי התאריכים החרותים על מצבותיו, הוא מן המאות 13 – 14. צריך להגיע לכפר, אבל לא להיכנס אליו (את זה עושים אחר כך), אלא לפנות אל הנחל שזורם לידו. על הנחל גשר ברזל רעוע. עוברים אותו אל הגדה השנייה, ומתחילים לחפש בין סבך הפטל והעשבים. מתחילים לגלות מצבה ועוד מצבה. הן שחוקות מאד, ודומות בכל למצבות ארמניות שרואים בדרך בבית קברות ארמני קדום של נסיכים, אותה צורת גליל מאורך עם שוליים מורחבים, או צורת גליל משולש. אבל כשמחפשים ובוחנים טוב אפשר למצוא כמה מצבות שעדיין חקוקים עליהם סמלים, שהם רובם ארמניים טיפוסיים, כמו גלגל הזמן, רוזטות, אריות, עיט, נמר. העיקר הן האותיות החקוקות באבן המצבה, וכמקובל במצבות יהודיות, כל הכתובות הן בעברית. על מצבה אחת מצוטט פסוק ממשלי פרק ל"א, סיפור "אשת חיל": "ככת' (ככתוב) שקר החן והבל היופי אשה יראת יוי (ה').. ועוד תנו לה ג' (וגומר, וכו') נכתב בשמונה בתשרי שנת קעח". שנת קע"ח לבריאה היא שנת 1418 לספירה. את בית הקברות הזה חשף לפני כתשע שנים הבישוף האזורי ודיווח על כך לאוניברסיטת ירוואן, שפנו בנושא זה לאוניברסיטה העברית בירושלים. מאז ביקרו במקום כמה משלחות מדעיות, רשמו את הכתובות, תארכו, וגם לקחו איתן כמה מהמצבות המעניינות יותר. יש להניח שהקהילה היהודית בימי הביניים ישבה בכפר יַרֶגיס ואפילו בעיר הסמוכה יֶרֶגנַדזוֹר (Yeghegnadzor).

לאחר הביקור המרגש בבית הקברות אפשר להתפנות ולטייל בכפר עצמו. זהו כפר גדול, השוכן לרגלי מצוקים גבוהים. הכפר שוכן באזור שהיה שייך פעם לאַזֶרים. הארמנים סילקו אותם משם, והתיישבו במקומם בבתים ובחלקות שלהם. הכפר מטופח, בתים יפים וגדולים, לכל בית חלקת אדמה ובה עצי פרי: אגוזים, תפוחים, ענבים, תות עץ, וכן שאר גידולים: תרנגולות בחצר, גינת ירק, מכוורת, שפע אוכל ויבול. בכלל, הדרך שופעת כפרים יפים, שבפתח כל אחד מהם פינת שתייה לעוברי אורח. המים זורמים חופשי ללא ברזים. אין ברזים בארמניה, פשוט צינורות פתוחים שהמים זורמים בהם ללא הפסקה. בפינות השתייה גם ספסלים וחצ'קר שעליו לרוב חרות סמל הזמן. בהרבה מקומות בדרכים יש פינות ישיבה, חצ'קר, שולחן, ספסלים, מים לשתיה וכתובת לזכר מישהו שנהרג או מת. כך נוהגים להנציח בארמניה את המתים. המשפחה בונה לזכרם פינת ישיבה בדרך, וכל עייף וצמא מוצא לו מרגוע, שותה מן המים הקרים ומצטלב לזכר המת.

2. ארמניה וישראל (סיפורה של אָרוּס – סיפורו של עם)

שאלת ההגדרה הלאומית מעסיקה רבות את הארמנים. החזרה לדת, לאחר 70 שנות קומוניזם כפוי, אין בה די כדי לפתור את שאלת הזהות הלאומית הזועקת להגדרה. לצורך כך הקימה הממשלה ועדה רשמית, שתפקידה לנסות למצוא פתרון.

הוועדה, מספר פרופ' לנדרוש חורשודיאן, שעמד בראשה, בחנה כיצד מוגדרת הזהות הלאומית אצל עמים שונים, ובמיוחד אצל עמים שההיסטוריה הארמנית קשורה בהם. "התחלנו עם התורכים והרוסים, כיוון שארמניה נלחצה משני צידיה על ידי אומות אלה. בהמשך בחנו גם את הזהות היהודית והישראלית, לא רק בגלל המיעוט היהודי בארמניה, אלא בעיקר בשל ההיסטוריה הדומה של שני העמים". חורשודיאן שקד על רבים מכתביהם של הרצל ושל ציונים אחרים, ולדבריו, למד מהם לא מעט. הזהות הלאומית, הוא אומר, היא בראש ובראשונה כלי לשימור עצמי של העם, יצר קדום שטמון באדם מראשית ימיו. "אם הלאומיות נועדה לשמר את העם", אומר חורשודיאן, "ברור שאדמה ומולדת הם ההמשך הטבעי לכך". ו"כיוון שרוב שטחיה של ארמניה ההיסטורית מצויים כיום בתחומי תורכיה, וארצנו מוקפת אויבים", הוא מסיק שאסור לארמניה לוותר על אף שעל מאדמתה או מהאדמות ה"משוחררות" של חבל קרבאך. נשמע מוכר?

קודם כל שמעתי על אנה. אנה היא ארמנית החיה בישראל והיא אזרחית ישראלית מתוקף נישואיה לישראלי. אנה קישרה אותי לאָרוּס, אחותה החיה עם בעלה אוֹטָרי בירוואן והציעה לי להיעזר בהם במשך ביקורינו בארמניה. התחלנו לשוחח בטלפון, אָרוּס ואני. אָרוּס דוברת עברית בסיסית, לאחר ששהתה בארץ ארבע שנים. מהרגע הראשון, כבר בטלפון, נוצר בינינו קשר. אמרתי לאָרוּס: תראי שאנחנו נהיה חברות טובות. אָרוּס אישה יפה, כהת שיער, מלאת גוף ורהוטת דיבור. מאיה ואני גרנו בביתם של אָרוּס ואוֹטָרי, אכלנו אתם, בילינו אתם, ואוֹטָרי לקח אותנו לטיולים בארמניה והידע הזורם מפיו הרשים אותנו. אוֹטָרי גם הוא דובר עברית בסיסית והרגשנו ממש בבית. היחסים שלי ושל אָרוּס התהדקו מאוד, והיינו מבלות את שעות הערב בשיחות אל תוך הלילה. יושבות במטבח, זה המטבח שחלונו משקיף אל אררט ואפשר לראות את קצהו כשהוא "פתוח".

אָרוּס ואוֹטָרי הגיעו לישראל כדי לבקר את אחותה אנה ואת משפחתה. הם נשארו בארץ עם שני ילדיהם, הבת סוֹנָה והבן גרנט (הרנט – בארמנית), בתור עובדים זרים. הם אהבו את ישראל ונקלטו בה היטב. למדו עברית, התמצאו בפוליטיקה ובכל המתרחש. סוֹנה וגרנט למדו בבית ספר רגיל, ונעשו ישראלים לכל דבר. לאחר כארבע שנים נאלצו אָרוּס ואוֹטָרי לחזור עם משפחתם לירוואן. סונה לא ויתרה, חזרה לארץ אל חברה הישראלי ונישאה לו. היום סונה אזרחית ישראלית, למדה באוניברסיטה תיאטרון והתמחתה בעיצוב תפאורות. גרנט היגר לארצות הברית. אָרוּס ואוֹטָרי נשארו לבדם בירוואן, מתגעגעים לארץ, לבתם, לאנה ולמשפחתה ומשתוקקים בכל לבם לחזור לישראל.

ארוס סיפרה לי את הדברים האלה ודמעות בעיניה. הדמעות עולות בעיניה כשהיא מדברת אל מריה, בת אחותה האהובה, שנהרגה כאן בירוואן, במהלך ביקורה אצל דודיה. היא אומרת: אין לי מה לחפש כאן. הכל שם, בישראל. כאן אין לנו חברים ואין לנו משפחה. לאט לאט, במהלך הערבים, סיפרה לי ארוס את תולדות משפחתה, ואני חשבתי: כמה סיפורה של משפחה ארמנית אחת יכולה לייצג סיפורו של עם שלם, שגורלו כל כך דומה לשלנו.

אבא של ארוס, לֶווֹן (Levon – אריה), נולד באיסטנבול למשפחת הֶקֶלֶקיאן (Hekelekyan). (ארמנים רבים מוצאם מתורכיה, והם זוכרים היטב, זוכרים ולא שוכחים). לימים עברה המשפחה כולה לקהיר בעקבות הבת הבכורה שנישאה לארמני אזרח מצרים. שני אחיו של לוון היגרו לארצות הברית. האחד, ראול הייק, הוא פסל ידוע בארצות הברית (כזכור, הייק הוא הכינוי שבו הארמנים מכנים את עצמם ואת עמם). השני מיקרוביולוג במקצועו, עבד גם בארץ בפרוייקטים של טיהור מים. לוון רצה ללמוד בצרפת, ולמרות התנגדות אביו, מסרה לו אמו את כל תכשיטי הזהב שהיו ברשותה כדי שיסע ללמוד. מאז לא ראה לֶווֹן את הוריו יותר.

הפזורה, הנדודים, הגאווה הלאומית, הדבקות המסורתית בעם ובלאום, הכל כל כך אופייני לארמנים, וליהודים כאחד. הדמיון הוא עצום, ואי אפשר להתעלם ממנו. גם הדמיון החיצוני: שיער כהה, אף גדול ובולט, עיניים כהות ועצובות. גם הדמיון בכישורים ובכישרונות: אינטלקטואלים, חרוצים, סוחרים טובים, מבינים בכספים ובעסקים, ותמיד מהווים מושא לקנאתם של האחרים. גם דמיון הגורל של העמים מכה בתדהמה: השואה, התקומה, האויבים מסביב, מכחישי השואה – האין זה אומר שעמים אחים אנחנו?   

שלוש שנים הספיק לֶווֹן ללמוד בסורבון שבפריס, הוא למד היסטוריה. אז יצאה ברית המועצות בקול קורא אל כל אזרחיה, כולל אזרחי ארמניה כמובן, לחזור "הביתה" אל חיק הקומוניזם , המשטר הנאור, הנכון והצודק. "אבא שלי", אומרת ארוס באנחה, "היא בעל אזרחות תורכית. הוא היה אתאיסט ורומנטי בכל נימי נפשו. הקול הקורא דיבר אליו. כך חזר לֶווֹן לארמניה, לירוואן כשכל רכושו עלי אדמות היתה מזוודה עם ספרים".

אליס (שמה הארמני היה אַזַתוֹהי), נולדה גם היא בתורכיה, אבל הוריה עזבו לצרפת. בשנת 1932 החליט אביה של אליס לחזור למולדת האמיתית, היא ארמניה. אמה התחננה בפניו שיישארו בצרפת. היא כבר ידעה צרפתית, היתה לה עבודה. אליס למדה בבית ספר צרפתי. מורתה מאוד אהבה אותה והציעה לאמה שישאירו את הילדה אצלה בשעה שהם חוזרים לארמניה, כדי שתלמד בצרפת. אבל אבא של אליס היה פטריוט אדוק (כמו רוב הארמנים) והם עזבו לירוואן. אליס הגיעה מתרבות שונה לגמרי ולא מצאה את מקומה. היה לה זוג אופניים, וכשהיא רכבה עליהם ברחובות הילדים זרקו עליה אבנים. הם פשוט לא הכירו דבר כזה. בסופו של דבר אמה של אליס לא הסתגלה, נפרדה מבעלה וחזרה לצרפת. אליס נשארה עם אביה בירוואן. כשהיתה בת 17 עבדה בתור מוכרת בחנות, שם פגש אותה לֶווֹן. הוא היה בן 28. הוא היה עבורה אב ואם ובעל. ליאותה לבשל ולנהל בית. אליס הלכה ללמוד הוראה, אך לא קיבלה הסמכה כי נכשלה במבחן על ההיסטוריה של ברית המועצות. שניהם עבדו. לֶווֹן בתור רואה חשבון ואליס בתור מורה בבית יתומים. ב-21 בינואר 1938 נולד בנם הבכור, גרַייר. ה-21 בינואר הוא יום אבל לאומי בברית המועצות. זהו יום מותו של לנין. עבור לֶווֹן היה זה יום חג להולדת בנו בכורו. הוא כינס בביתו כמה חברים. הם שתו ושמחו ולֶווֹן הצהיר בשמחה: "היום נולד המלך. בואו נשתה לכבוד המלך". לא עברו כמה ימים ובעיצומו של לילה באה המשטרה ועצרה אותו. ה-ק.ג.ב סגרו אותו במרתף לחקירות ממושכות, כשאליס לא ידעה דבר וחצי דבר על הקורות אותו ועל מקום הימצאו. האשימו אותו בריגול בסיווג חמור ביותר. אחת מהראיות שלהם היתה מכתבים ממצרים שנמצאו אצלו בבית, מכתבים מאמא. לוון לא הודה באשמה כי ידע שזהו פסק דין מוות ועמד בכל החקירות ובכל העינויים ללא הודאה.

 עד כמה גורלו של היחיד מייצג את גורל העם. הסובייטים פלשו לארמניה העצמאית בשנת 1920. הצבא האדום כבש את ארמניה והפכה לחלק מהרפובליקה הטרנס-קווקזית הסובייטית הסוציאליסטית.  מאז ידעה ארמניה הסובייטית תחת שלטון סטאלין משטר של דיכוי, טיהורים, טרור, מאסרים באישון לילה, היעלמותם הפתאומית של אנשים שהוצהרו בתור אויבי המהפכה ונזרקו למחנות עבודה בסיביר, בדיוק כפי שידעו זאת שאר הרפובליקות של ברית המועצות. גורלו של לֶווֹן מייצג בדיוק את אשר ידעו הארמנים כולם: חיים בצל הפחד והדיכוי.

לֶווֹן נשלח למחנה עבודה לסיביר, לאזור קוּיבּישֶב. האסירים הועבדו בכריתת עצים, בבנייה ובשאר עבודות קשות. כשהחלה מלחמת העולם השנייה הועבדו בייצור חלקי מטוסים, בלי לדעת זאת. לוון היה נחוש לחיות בכל מחיר. הוא השתדל מאוד לשמור על עצמו, הפסיק לעשן ושמר על בריאותו הגופנית והרוחנית ככל שיכול, מתוך מחשבות על הוריו הזקנים במצרים, שניסו כל אותו זמן לאתר אותו בעזרת הצלב האדום, ומחשבות על אשתו ובנו בירוואן. גם חייה של אליס לא היו קלים. הם גרו אצל אביו של לֶווֹן. אליס עבדה בבית חולים טיפלה בפצועי המלחמה. מעט מהאוכל של בית החולים היתה מסתירה ומביאה הביתה לבנה. היא הרגישה שהיא לבד בעולם, כי ידיעות מלֶווֹן לא הגיעו והוא נחשב כמת. הרבה גברים חיזרו אחריה אבל היא לא הפסיקה לחכות ולקוות.

יום אחד הגיע מצרפת קרוב משפחה של אליס כדי למסור לה מידע משמח: הגיעו ידיעות שסיפרו כי לֶווֹן ניצל בזכות רופאה יהודייה שהיתה אסירה באותו מחנה וטיפלה בחולים. היא מסרה לשלטונות המחנה שלוון במצב גופני ונפשי ירוד מאוד ושאינו מביע עוד תועלת בעבודה. לכן שחררו אותו מהמחנה וגזרו עליו גלות בתוּרכּמַניסטאן. אליס לא ידעה את נפשה.

אָרוּס מספרת ועיניה נוצצות: "את יודעת, אמא שלי היתה אתיאיסטית מוחלטת. היא מעולם לא הלכה לכנסייה. יום אחד בנה גרַייר בן השבע אמר לה: אמא, את יודעת, כל הילדים בכיתה שלי מספרים שהם הולכים לכנסייה. למה אנחנו אף פעם לא הולכים? ואולי נשמע משהו על אבא? אליס שמעה והחליטה למען הרגשתו הטובה של בנה, לקחה דלי מלא ענבים שמצאה בבית החולים, הלכה עם בנה לכנסייה וחילקה את הענבים לעניים. למחרת הגיע מכתב ראשון מלֶווֹן בתורכמניסטאן." ארוס מתבוננת בי ומחייכת: "אני יודעת שאת אתיאיסטית. גם אני. אבל בכל זאת…", במצבים קשים אנשים כנראה בכל זאת רוצים להאמין.

על לֶווֹן נגזר לשבת בעיר צַ'רדזוּ שבתורכמניסטאן ולהתייצב שם מידי שבוע לביקורת במשטרה. עבודה לא היתה לו והוא הסתובב רעב ומובטל. יום אחד שוטט בשוק, לוטש עיניו אל המאכלים שעל הדוכנים. פגש בו ארמני אחד והם התחילו לדבר. הארמני שאל אותו אם הוא צריך משהו. לֶווֹן ענה: עבודה. הזמין אותו הארמני לביתו עם ערב. לֶווֹן הגיע לביתו של הארמני וראה בית מפואר, מכונית,שולחן ערוך מלא כל טוב. אמר לו הארמני: אתה רעב? ולֶווֹן המורעב ענה לו: לא. אני כבר אכלתי. התרשם ממנו הארמני והתחיל להעסיק אותו בשוק. בינתיים אליס החליטה להצטרף אל בעלה בתוּרכּמניסטאן. היא מכרה את מכונת התפירה שלה ויצאה לדרך עם הילד. הם נפגשו בשוק. אליס לא זיהתה אותו, אבל לֶווֹן בא מאחור וחיבק אותה. הם חיו כמה שנים בתוּרכּמניסטאן עד שהשלטונות התירו ללון לחזור לארמניה. שם נולדו אנה (היום בישראל), בַּרוּז'אן (היום בפריס) ולבסוף אָרוּס, בת הזקונים.

אָרוּס אומרת: "תמיד הרגשתי שלאבא שלי יש סיפור. אבל הוא לא דיבר אף פעם. לא סיפר מה שעבר עליו. אבל הרגשתי אצלו שנאה למשטר הקומוניסטי. אני זוכרת שרציתי להיות כמו כל הילדים, הלכתי לתנועת הילדים הקומוניסטית, הפּיוֹנרים, ואחר כך הלכתי לתנועת הנוער הקומוניסטית, הקוֹמסוֹמוֹל. אבא, שתיעב את הקומוניזם ולא אהב את העובדה שאני משתתפת בפעילויות המפלגה לילדים, לא מנע ממני מעולם ללכת וגם לא הסגיר אף פעם את אשר עם לבו. היה לי הרבה יותר קל לדבר עם אמא, למרות שאבא היה תמיד ליברלי ופתוח, ידע הרבה היסטוריה, הקשיב לקול אמריקה, קרא עיתונים צרפתיים והיה משכיל. ידע לדבר על כל דבר בעולם, רק לא על מה שבלבו.

האמת היא שבקווקאז הקומוניזם אף פעם לא ממש תפס. אנשים קיבלו את העובדה, והצטרפו למפלגה רק מתוך הרצון להיטיב את תנאיהם, כדי לקבל מישרה ולהבטיח את הפרנסה, אבל אף פעם לא היתה התלהבות של ממש, מכל הלב, לעניין הזה של הקומוניזם.

ארוס נאנחת: המצב בארמניה משתפר היום, אבל יקח למדינה הזאת לפחות עוד מאה שנים כדי להיות מדינה טובה לאזרחיה. ולבה של ארוס – בישראל, עם בתה ומשפחתה, עם אחותה ומשפחתה. ועם מריה, בת אחותה שנספתה על האַרַגַץ, אבל קבורה בגבעת ברנר, קרוב לרחובות, לאמא שלה.

בדומה מאוד לישראלים וליהודים, המוצאים בכל מקום את הגניוס היהודי, גם הארמנים דואגים לנכס לעצמם כל מי שהוא ממוצא ארמני, ויהיה מרוחק בדורות ובקילומטרים. אוֹטָרי מרבה לעסוק בנושא זה. בכל פעם שאני מזכירה שם של אישיות עולמית נודעת, לא חשוב באיזה תחום, קופץ אוֹטָרי ואומר: את יודעת שהוא ממוצא ארמני?…

הרבה קירבת נפש אני מוצאת בינינו לבין העם הארמני.