ארמניה שבלב – פרק ב

פרק ב

ירוואן Yerevan הבירה

 

If they wanted they could give suns a new tempo and a new way…    If they wanted they could hurl far suns up toward the sky above;    If they wanted they could bring down suns from the skies…    If they wanted with a brave will, burning with the fire of the world –    What things could they not accomplish, the frenzied mobs…?

Yeghishe Charents

 

"לו היו רוצים יכלו לתת לשמש קצב חדש ונתיב חדש

לו היו רוצים היו יכולים להדוף שמשות רחוקות אל לב הרקיע

לו היו רוצים היו יכולים להוריד שמשות מן השמיים

לו היו רוצים, רצון אמיץ באמת, היו מבעירים את אש העולם

אילו דברים יכלו הם להשיג, ההמון הפרוע…"

ירישי צ'רנטס

 

הפעם הראשונה שיצאנו לעיר היתה בשעות הערב. החשיכה כבר כיסתה את העולם, אבל העיר האירה בשלל אורות. ירדנו בכיכר הרפובליקה וטיילנו בנחת, כשאוֹטָרי מראה לנו ומסביר לנו. הכיכר היתה מלאה וסואנת, כאילו זה עתה התחילה הפעילות. אוֹטָרי אומר: העיר הזאת היא בלי הפסקה. כל היום וכל הלילה. אנשים מטיילים, מבלים, נפגשים. מבוגרים, צעירים. היקפנו את כיכר הרפובליקה ונכנסנו לרחוב אבּוֹביאן. כולו מואר באורות צבעוניים. בתי הקפה הומים אדם. ליד כיכר שרל אזנאבור נמצא הקולנוע, צעירים מתרוצצים סביב הכיכר על מזרקותיה. לרגע נדמה כאילו אנחנו בתל-אביב, ולא באיזה ארץ שעל פי השמועה היא נמצאת מעבר להרי חושך, אקזוטית ומפגרת. כאן, בירוואן, הכל מאיר ונוצץ. אבל אולי רק למראית עין.

בשדרה רחבה בירוואן ניצב שלט פרסומת, ובו נראים צעירים מחייכים וג'יפ דוהר במשובת נעורים, ניסיון לשווק סיגריות בשם "American Dream". לידו עובר, במנוע משתנק, אוטובוס בצבעי כחול ולבן, המונע בגז. מכסה המנוע שלו מיילל בחריקותיו והוא נראה ככזה שראה זמנים טובים מאלה. בחנויות הסמוכות מוכרים בגדים של מיטב המעצבים מפריז ומניו-יורק, במחירים מערביים, שרק מעטים כאן מסוגלים לשלם. ממכונית מרצדס נוצצת יוצא גבר צעיר, לבוש חליפה אופנתית, ומדבר בטלפון סלולרי. אַנוּש, סטודנטית ומורה צעירה לאנגלית, טוענת שרבים מהעשירים כאן עושים את הונם מעסקים בלתי חוקיים, כמו גביית דמי חסות מבעלי חנויות באיומים. רק עשירים כאלה יכולים להרשות לעצמם בילוי בבתי הקפה ובקזינו או לצרוך מוצרי מזון יוקרתיים. אחרים, שמתרשמים מאוד מחזותם החיצונית, מוכנים להקריב הרבה מאוד כדי להיראות יפים ונוצצים כמו בכרזות הפרסומת. חברותיה באוניברסיטה, היא מקוננת, מעדיפות למנוע מעצמן מזון ולחיות כמעט רק על לחם ומים, ובלבד שתוכלנה לרכוש לעצמן בגד אופנתי.
נחזור לערב הראשון שלנו בירוואן כשיצאנו לשוטט ברחובות. מכל קרן רחוב וגן ציבורי קרצו לעברנו אורות באפלה וצלילי נגינה, מבשרים על בית קפה פתוח. כאן מנגנת תזמורת ג'אז גדולה, שם עולים צלילים של מוסיקה קאמרית. שפע עצום של בתי קפה ומועדונים בעלי שמות עם מצלול זר: "סנטה פה", "מנהטן","Yum Yum Donuts" . (אוֹטָרי סולד מהמנהג להשתמש בשמות זרים ובעלי ניחוח אירופי. הוא אומר: בלגאן). מזמן לא ראינו עיר חיה ותוססת כל כך. אבל ברחובות הצדדיים, מעבר לבתי הקפה שבכיכר, שררה חשכה, תזכורת למשבר הקשה שבו היתה שרויה ארמניה קרוב לעשור, מאז הכרזת העצמאות, משבר שחייב חיסכון קפדני בכל המשאבים.

סיור ראשון בעיר, יומי וגם לילי, יגלה לכם עיר ללא הפסקה. זוהי עיר מודרנית, הומה אדם ופעילות, בתי קפה, מסעדות, חיי לילה, מופעי בלט ומוזיקה, אנשים לבושים בהידור ובטעם אירופי (אולי חוץ מנעלי השפיץ השחורות שגברים רבים מתהדרים בהם). השם אררט נמצא בכל מקום, החל בתעשיית היין והקוניאק הענפה של ירוואן, שכל מפעל בה מתהדר בשמות כמו אררט או נוי (נוח), ואפילו המים המינרליים נקראים נוי, וכלה במסעדות ובתי קפה, בתי מלאכה שונים, כולם נקראים אררט או נוי. העיר נעימה למטייל, אין בה בעיות בטחון, לא אלימות ולא פשיעה. שוטרים מפגינים נוכחות שקטה אך בולטת. דגלי ארמניה מתנוססים בכל פינה, והשנה (2006), לכבוד פתיחת "שנת רוסיה" בירוואן, מתנוססים לצד דגלי ארמניה גם דגלי רוסיה ועיריית ירוואן בונה מבנה חדש קרוב לכיכר הרפובליקה, שייקרא "בית מוסקבה". השנה נפתחת בצרפת שנת ארמניה. את האירוע הזה הוחלט לפתוח דווקא בירוואן. נשיא צרפת, ז'ק שיראק, הגיע לארמניה שבוע לאחר יום העצמאות ה-15 של ארמניה, 21 בספטמבר 2006, והביא עמו אורח נכבד ואהוב במיוחד על הארמנים, את הזמר הצרפתי, הארמני במוצאו, שרל אזנבור (במקור אזנבוריאן) וכך פתחו את שנת ארמניה בצרפת, עם המונים בכיכר הרפובליקה, מריעים לשארל אזנאבור.

כשיצאנו לרחובות באור יום, הכל נראה בתחילה רגיל. נשים לבושות בשמלות מיני מעוצבות טופפו על עקבים מחודדים בשדרות מַשְטוֹץ, הרחוב הראשי של ירוואן. הסיפור האמיתי שקט וחמקמק, נגלה לעין רק בהדרגה. הבורות והסדקים באספלט הכביש מופיעים פתאום. גם הגנים הקסומים, עם בתי הקפה התוססים של הלילה, נראים לאור היום אחרת. זמן רב הם לא ראו יד של גנן, והם בולטים בעליבותם אל מול הבניינים רבי הרושם שבשדרה הרחבה. אלה בנויים בזלת שחורה או אבן טוף, עם עמודים בסגנון יווני קדום וקשתות גדולות ממדים, הניבטות ממעל אל העצים הירוקים שלאורך השדרה.
כמו בכל ארצות אסיה וברית המועצות לשעבר, עוד לא חשבו כאן שאפשר להצמיד למטאטא מקל ארוך ולטאטא בעמידה זקופה. בכל פינה בארמניה תראו נשים (תמיד נשים) צעירות, זקנות, בריאות, חולות, מטאטאות כפופות עד לרצפה במטאטא קצר, העשוי לרוב מאגודת ענפים או זרדים שחוברו להם יחדיו. כמו בכל ארצות ברית המועצות לשעבר ואסיה בכלל, השירותים הציבוריים בארמניה גורמים לזעזוע עמוק אצל המטייל המערבי, ומדובר לא רק בשירותים ציבוריים ברחוב אלא בשירותים בכל מבנה ציבורי, מכובד כאשר יהיה. אם על פי שירותים נבדק העניין, ארמניה נמצאת בפיגור עמוק ואין טעם להיכנס לפרטים, ויהיו עסיסיים וריחניים ככל שיהיו.

עם קבלת העצמאות לפני 15 שנה המציאה ארמניה לעצמה גם דגל. שלושה פסים לרוחב. העליון אדום, המסמל את דם הגיבורים הארמנים, השני כחול, המסמל את העצמאות והשלישי כתום – המסמל את השמש והלחם, שהם יסוד הקיום. הדגלים האלה מתנוססים בכל פינת רחוב, כדי לחזק בארמנים את תחושת הגאווה הלאומית החדשה, של מדינה עצמאית וריבונית.

בירת ארמניה היא מערי המסחר המובילות באיזור הקווקז, ובשל מיקומה האסטרטגי עברה כיבושים ומשטרים רבים במשך ההיסטוריה שלה, מאז הוקמה על ידי האשורים במאה ה-8 לפני הספירה. כיום יש בתחומה אתרים היסטוריים מרשימים רבים, והיא צופנת בתוכה שכיות חמדה רבות הראויות לביקור. ירוואן יושבת בעמק נהר הרזדאן (Hrazdan), כ-20 ק"מ מצפון לשפכו לנהר אראקס (Arax) שבגבול ארמניה-תורכיה. הנהר חוצה את ירוואן לכל אורכה ביוצרו קניון עמוק באמצע העיר. הקניון מנוצל לריאה ירוקה, אבל גם להרבה מסעדות ובתי קפה היושבים לאורכו. ירוואן מוקפת על ידי הר אררט בדרום ועל הר ארגץ (4,095 מטרים) בצפון-מערב. תחת שלטון הסובייטים הקימו מערכת תחנות כוח הידרו-חשמליות על נהר הרזדאן, המנצלות את המורד הגדול של הנהר (1,000 מטרים) בין ימת סוואן (Sevan)  ונהר אראקס. ירוואן היא המרכז הכלכלי והתרבותי של ארמניה, ובה מרוכזים כל מוסדות המדע, החינוך והאמנות. אוניברסיטת ירוואן הוקמה בשנת 1920, וסטודנטים רבים, גם ארמנים מפזורות העולם, באים ללמוד בה. זוהי העיר העתיקה ביותר בקווקז, ונתגלו בה שרידים של מצודה (מצודת ארבוני) מן המאה השמינית לפני הספירה. החל מן המאה השביעית לספירה היא ידועה בתור צומת דרכים ומרכז כלכלי בקווקז. כל ימי הביניים עברו עליה חליפות גלי מצור וכיבושים של ביזנטים, פרסים, מונגולים, תורכים, ורוסים. היום היא עיר הבירה של ארמניה העצמאית. ירוואן וכך גם ארמניה כולה, בנויה באבן טוף ייחודית לארמניה, אין עוד מקום בעולם שבו כל המדינה בנויה באותו סגנון ומאותה אבן. (אוֹטָרי אומר: "רק בארמניה") הצבעים השונים, צבעי אדמה, שיש לאבן הטוף, מקנים ייחוד רב ומגוון לבנייה כולה. עוד מן המאפיינים לארמניה: למרות שהמדינה נוצרית במוצהר ובמוגדר, מתקיימים בה מיעוטים שאינם נוצריים בשלום ובשלווה, ומורשים לעסוק בפולחנם באופן גלוי. כך נמצא בירוואן מסגד פרסי ששופץ לאחרונה ועוטר באריחי קרמיקה צבעוניים, והוא יושב באחד מהרחובות הראשיים של ירוואן, שדרות מַשטוֹץ (Mashtots, לשעבר שדרות לנין). עם קבלת העצמאות עברו רחובות ואתרים רבים הסבה לשמות ארמניים קלאסיים, במקום השמות הרוסיים שנאלצו לשאת תחת שלטון הסובייטים. על הגבעה הצופה על ירוואן ניצבת היום "אמא ארמניה", בשעה שקודם לכן ניצב שם סטאלין, הכיכר הראשית של ירוואן היתה פעם כיכר לנין, והיום היא כיכר הרפובליקה.

בירוואן אין כמעט אוטובוסים, כבר אין חשמליות ונשארו רק מסילות הברזל שהותירו אחריהן כמו צלקות בלב הכבישים. נותרו מעט טרוליבוסים ועיקר התחבורה מתבצעת בעזרת מוניות פרטיות גדולות. בירוואן יש גם מטרו פעיל שאולמותיו יפים. אמנם מספר הקווים מצומצם, אבל בכל זאת רצוי ואפשר לנצל אותו. בירוואן, עיר הבירה המודרנית, כמו בכל מקום אחר בארמניה, כל אחד מטפח לו סוכת גפנים ליד ביתו, ולא חשוב אם זהו בית צמוד קרקע או בית קומות. סוכת גפנים חייבת להיות, ויהי מה. זוהי תמונה אופיינית לרוב ארצות אסיה, למשל אוזבקיסטן.

וכך התחיל הכל:

"אפשר לספר את סיפורה של תרבות האוררטו כסיפור תעלומה עוצר נשימה. היה היתה פעם, לפני הרבה הרבה שנים, ממלכה אשר שלטה בהרי הקווקז ביד רמה במשך שלוש מאות שנים עד שיום אחד היא נעלמה מעל במת ההיסטוריה. מאז, במשך אלפיים וחמש מאות שנים, נחו שרידי אותה תרבות בבטן האדמה, עד שהגיעו הארכיאולוגים, וחשפו את מקדשיה, עירטלו את מבצריה, פיענחו את שפתה והעלו מתהום הנשייה עולם שלם שאבד."

הכל התחיל באֶרֶבּוּני (Erebuni). מצידה המרוחק הדרומי של העיר יש תל חפור, שם התחילה ירוואן. שבטי נאיר (Nair) ישבו במקום במאה התשיעית לפני הספירה וממלכתם נודעה בשם תרבות אוּרַרטוּ ((Urartu. תחת שלטון המלך אַרגישטי (Argishti) הראשון (786-750), התפשטו וכבשו לעצמם אימפריה ענקית. במאה השמינית לפני הספירה (782 לפני הספירה, וזהו התאריך הרשמי שממנו מונה העיר ירוואן את תולדותיה) הקים המלך ארגישטי את עיר הבירה שלו, ארבוני, במקום הזה. ארבוני נחשבת לעיר העתיקה ביותר בעולם. היא היתה עיר בירה במשך 300 שנים, ושלטה בה תרבות אוררטו, שהקדימה את התרבות הארמנית. תרבות אוררטו נפלה במאה השביעית לפני הספירה בפני השושלת הפרסית-אחמנידית, ששלטה במקום במאות החמישית והרביעית. הם לא הרסו את אֶרֶבּוּני והמשיכו להשתמש במצודה האיתנה שלה.

במקום נמצאו שרידי חומות, מבנים, מבני פולחן, מבני שירותים ציבוריים, צנורות חרס להובלת מים, אורוות וכתובות בכתב אוררטו, הוא כתב היתדות. מחורבותיה של ארבוני ועל התוואי שלה קמה העיר ירוואן על ידי הארמנים.

התל צחיח, ובשעות הצהריים השמש קופחת. איש לא פקד את התל והיינו שם רק שלושתנו, מאיה, אוֹטָרי ואני. שתינו משתרכות לאיטנו במעלה התל. אוֹטָרי כאילו מאיץ בנו, אם כי אינו אומר דבר. עיניו בורקות כשהוא מראה לנו לוח שקוע בקיר החומה, כתוב כולו בכתב היתדות. "זה אוּרַרטוּ" הוא אומר בגאווה. זאת העיר שלו, ההיסטוריה שלו.

……………………………………………………

התל גבוה ולפניו ניצב מוזיאון המאכלס את הממצאים שנמצאו בחפירות ארבוני. אל המוזיאון מוליכות 2,750 מדרגות, כנגד שנות קיומה של העיר ארבוני-ירוואן.

דרך הגעה: 38 Erebuni

טלפון: 374-2-573202

יש עוד אתר של תרבות אוררטו בירוואן, ארינברד, בקצה האחר של העיר.

…………………………………………………….

* נשמת העיר – הכיכרות

לב העיר – כיכר הרפובליקה

לפנים "בַּסובייט" – כיכר לנין, היום "אחרי הסובייט", עם העצמאות – כיכר הרפובליקה, הכיכר הראשית של ירוואן, שוקקת חיים ופעילות. רוב האירועים הלאומיים מתקיימים כאן, למשל יום העצמאות החל ב-21 בספטמבר, ההופעה של שרל אזנאבור לפתיחת שנת צרפת. הכיכר עצמה גדולה ושופעת מזרקות. המזרקות מיוחדות במינן ונקראות "המזרקות המזמרות". מזרקות אלו תוכננו על ידי המדען והארכיטקט אברם אברמיאן, והן משלבות מוסיקה, מים וצבע לשלמות מרהיבה אחת. מאות מבקרים ומקומיים מתאספים סביבן בערבים כדי ליהנות ממשחק המים המוסיקה והצבעים בכל צבעי הקשת. הכיכר מוקפת בבנייני ציבור חשובים: הדואר המרכזי, הבנק המרכזי, משרד החוץ, מלון מריוט, בית העירייה החדש, המעוטר בתבליט של מפת ירוואן, והמוזיאון לאמנות ארמנית הנקרא גלריה. בדיוק מול חזית הגלריה מקימים את הבמה הגדולה למופעים באירועים החשובים, ומלווים אותם גם במסכי טלוויזיה ענקיים. כל המבנים בנויים כמובן מאבני טוף, ומעוטרים בסמלים ארמניים בולטים. הסמל הנפוץ ביותר הוא סמל הזמן: עיגול שבתוכו מצויירת הזרימה האינסופית של הזמן. הסמל הזה נמצא בכל מקום, גם על גבי כל מצבה בבתי הקברות למשל. גם הרחובות הראשיים היוצאים מהכיכר הם חלק מחיי היום והלילה הבלתי פוסקים של ירוואן. הם מוארים בתאורה חגיגית כל הלילה, ויש בהם מבני ציבור חשובים, והרבה בתי קפה ומסעדות. בכבישים אפשר לראות את חריצי המסילות של החשמלית שפעלה בעיר בעבר. החשמלית כבר איננה אבל מסילותיה נשארו, תזכורת לימים עברו.

ב"גלריה" הניצבת בחזית הכיכר, היא המוזיאון לאמנות ארמנית, מוצגים מיטב הציירים של ארמניה. ארמניה משופעת בציירים שהיטיבו לבטא את הנוף הארמני, הן של המולדת והן של האדם. רוב הציירים הנודעים היום חיו בתקופה הסובייטית, בילו חלק נכבד מחייהם בגיאורגיה אבל בעיקר ברוסיה, במוסקבה, והם נחשבים על ידי הרוסים כציירים רוסיים. אבל הארמנים לא מוותרים על כל מי שמוצאו ארמני. אחד מן הציירים האלה הוא רודולף חַצַ'טַריאן (Rudolf Khachatarian), שנולד בירוואן בשנת 1937. צייר אחר הוא אַקוֹר אַקוֹריאן (Akor Akorian), שנולד בשנת 1923 במצרים, חי במוסקבה ונחשב לאמן סובייטי, אבל הנודע מבין כל הציירים האלה הוא מינאס אַוֶוטיסיאן (Minas Avetisian), שנולד בשנת 1928 בכפר ארמני קטן, הוא נחשב לאחד האמנים הארמניים המודרניים המבטא את תחיית העם הארמני בצבעים עזים. הוריו שרדו בדרך נס את רצח העם הארמני שהתרחש בכפרם גַ'ג'וּר (Djadjur), אבל האמן עצמו ידע אסון אחר: בשנת 1972, בעת שביקר אצל הוריו בכפר, עלה הסטודיו שלו בירוואן באש, שכילתה את כל יצירותיו, שנאספו שם אחת לאחת ערב הצגתם בתערוכה כוללת. אבידה זו השפיעה קשות על האמן, אך לאחר שהתאושש אמר: "אין נושא גדול או נושא קטן. ישנו רק האמן, היוצר, המחפש, באמצעים שהוא בוחר, המתאימים למזג שלו ולהתבוננות שלו, כדי ליצור את העולם הפנימי שלו, עולם הניסיונות והרגשות שהוא חווה". נאמן לדבריו אלה הוסיף לצייר. כמה מיצירותיו החשובות ביותר נוצרו לאחר השריפה.

צליל העיר – כיכר קראפ היא כיכר הברבור

כיכר קטנה ונעימה סמוכה לבית האופרה. בכיכר אגם קטן שצורתו כצורת אגם סוואן, האגם הטבעי היחיד שיש בארמניה. באגם שוחים ברבורים צחורים וליתר חיזוק גם פסל של ברבור לגדתו, וגשר קטן ודקורטיבי המפריד בין סוואן הקטן לסוואן הגדול. בחורף המים קופאים, ואז באים כולם להחליק על הקרח. ליד האגם מוצב פסלו של הקומפוזיטור הארמני ארנו בַּבַּגַ'ניאן (Arno Babajanian) שמת ב-1983. פסל הברונזה מציג אותו שוכב בצורה מוזרה ומנגן על פסנתר. גם תווי פניו של הפסנתרן עוצבו בצורה בולטת ואפילו מרגיזה. הפסל הוצב בשעתו על יד האופרה אבל צורתו יוצאת הדופן עוררה מחלוקות רבות. העירייה העבירה אותו ממקום למקום, עד שנמצאה לו מנוחה ליד האגם הזה, לא לפני שהפַּסָּל ערך בו כמה שיפוצים. הפסל עדיין שנוי במחלוקת ויש לציין שהוא אכן מוזר וצורתו יוצאת הדופן מעוררת אנטגוניזם. מה גם שירוואן מורגלת בפסלים הריאליסטיים הסובייטיים שעדיין ממלאים את כיכרותיה ורחובותיה ופסל שמעוות פרופורציות (אצבעות ידיו ארוכות מהרגיל), אינו מתקבל על דעת הארמנים.

……………………………………………………………………………….

אַרנוֹ בַּבַּגַ'ניאן נולד בירוואן, וכבר בגיל חמש, על פי עדותו של חברו הטוב שגם הוא מלחין, אלכסנדר הַרוּטיוּניאן (Alexander Haroutiunian) התחיל אַרנוֹ לפרוט על הפסנתר שהיה מוצב בגן הילדים. פעם בא לבקר באותו גן ילדים המלחין הארמני הנודע אַרַם חַצַ'טוּריאן Aram) Khachatrian) ומיד קלט את כישרונו של הילד, וגם עודד אותו לפתח קריירה מוסיקלית. כמו כל היוצרים הארמנים הגדולים תחת שלטון ברית המועצות, גם בַּבַּגַ'ניאן התפתח בעיקר ברוסיה, כתב מוסיקה מסוגים שונים כמו קלאסית, ג'אז, פופ ושירי עם. שיריו היו מאוד אהובים ברחבי בריה"מ ובוצעו על ידי זמרים נודעים.

……………………………………………………………………………………

קול העיר – כיכר החופש

כיכר גדולה ומלאת חיים, שתולה ונטועה, ספסלים ודוכני גלידה.כיכר החופש – כשמה כן היא – מציגים בה באופן חופשי כל מיני דברים. למשל:

הגעגועים לים:

פעם ארמניה היתה גדולה מאוד והגיעה עד הים השחור באזור קיליקיה. זה היה במאות 14-11. הארמנים אז היו יורדי ים. היום יש אנשים שמתגעגעים למורשת הזאת, אם כי ארמניה רחוקה מאוד מהים ויש לה בסך הכל אגם אחד ראוי לשמו, אגם סוואן. בכל זאת קמו שניים, הסופר זורי בַּליאן ואחיו שהוא רב חובל, ובנו ספינת עץ על פי הדגם המדוייק של ספינות קיליקיה במאות האמורות. הם העבירו אותה בדרך היבשה לגיאורגיה, והפליגו בה דרך הים השחור ודרך מיצר הבוספורוס אל הים התיכון, עברו את מיצר גיברלטר, הפליגו באוקיינוס האטלנטי עד להולנד, נכנסו לים הבלטי והפליגו בנהר הנייבה דרך פטרבורג ובתעלות אל הדנייפר וחזור אל הים השחור. ואז החזירו את הספינה בדרך היבשה אל ירוואן והציגו אותה לראווה ברחבה שמול בית האופרה. כל המסע הזה ארך כארבעה חודשים, והיום הספינה עומדת ומבקרים מטפסים עליה להנאתם.

והעיקר בכיכר החופש: בית האופרה והבלט – מבנה ענק ויפה הניצב בחזית כיכר החופש. הארכיטקט אלכסנדר טַמַניאן (Alexander Tamanyan  1936-1878), שהיה הארכיטקט הרשמי של העיר ירוואן, ובנה כמעט את כל מבניה בתקופת חייו, הציב בפני ראשי העיר תנאי להמשך עבודתו: בניין האופרה צריך להיות המבנה הגבוה ביותר בירוואן. הוא צריך לשלוט על קו הרקיע. אין לבנות בית גבוה ממנו. שנים רבות החזיק ההסדר מעמד, אבל בשנים האחרונות מרבים מיליארדים ארמניים מאמריקה להשקיע סכומי כסף גדולים, בתנאי שירשו להם לבנות כאוות נפשם, והעירייה אפשרה להם לפרוץ את הגדר. כך שהיום יש כבר כמה מבנים גבוהים יותר, ועוד היד נטויה. (אוֹטָרי אומר: בלגן). טַמַניאן תכנן ובנה את גם בית האופרה הלאומית של ירוואן וגם את השדרה שלידה.

אלכסנדר טַמניאן היה הארכיטקט הרשמי של העיר ירוואן בתקופת השלטון הסובייטי. הוא הכין תכנית אב לעיר בת כמה אלפי תושבים. מאז צמחה העיר והיתה לעיר בת מעל למיליון תושבים. אבל עדיין מרכז העיר נושא את חותמו המובהק של טַמניאן, שתכנן רחובות רחבים מאוד, הציע את הצורה הטבעתית שיש למרכז העיר ושם דגש על פארקים שיהוו ריאות ירוקות. בית האופרה שתכנן הוא מבנה מיוחד במינו המרשים בחיצוניותו ובפנימיותו כאחד. יש בו שתי פונקציות: הצד האחד, הפונה לעבר כיכר החופש, הוא בית האופרה והבלט הלאומי של ארמניה. בחזיתו ניצבים שני פסלים, האחד של הסופר הוֹבַנֶס טוּמניאן (Hovanes Tumanyan והשני של המלחין אלכסנדר ספֶּנדיאריאן (או כפי שקרא לעצמו ברוסית (1871-1928, Spendiarov שהלחין אופרות ובית האופרה נושא את שמו. אותו פסל, אַרָה סַרקיסיאן (Ara Sarkisyan), עיצב את שני הפסלים. ליד פסלו של ספֶּנדיאריאן, חבוי בצללי העצים, נמצא קברו של המלחין.

…………………………………………

(Alexander Spendiarov (1871 – 1928 היה תלמידו של הקומפוזיטור הרוסי רימסקי-קורסקוב. הוא נחשב לאבי המוסיקה הארמנית. כתב אופרות, מוסיקה לתזמורת ויצירות למקהלות.

………………………………………….

הצד האחר, מעברו השני של המבנה, הוא בית התזמורת הפילהרמונית של ירוואן. בחזיתו ניצב פסלו של המלחין הארמני הידוע אַרַם חַצַ'טוּריאן Aram Khachaturian. בית האופרה הזה, המקורי בתפיסתו, מחזיק את שתי הפונקציות השונות, שני האולמות השונים, במבנה אחד, תחת גג אחד. אולם האופרה מכיל 1260 מקומות ואולם הקונצרטים מכיל 1400 מקומות. אולם הקונצרטים הושלם על ידי בנו של אלכסנדר טַמַניאן, גרגורי, לאחר מות אביו. שני האולמות בנויים בצורה של אמפיתיאטרון ויש להם אקוסטיקה נפלאה. טַמַניאן זכה במדלית זהב ובפרס ראשון על יצירתו זו בתערוכה הבינלאומית בפריס בשנת 1936.

…………………………………………………..

אַרַם חַצַ'טוּריאן Aram Khachaturian נולד בשנת 1903 בעיר טבילסי שבגיאורגיה. בגיל 19 עבר למוסקבה ולמד קומפוזיציה  בבית הספר למוסיקה.  המלחין הרוסי פרוקופייב דאג לקידומו והפיץ את יצירותיו באירופה, שם זכה להוקרה. הוא כנראה המלחין הארמני הנודע ביותר, למרות שאת כל חינוכו המוסיקלי קיבל בברית המועצות ושם גם יצר את יצירותיו. הוא הרבה להשתמש במוטיבים ארמניים ובנעימות עם ארמניות שאותם עיבד על פי הקומפוזיציה המערבית החדשה. כתב שתי סימפוניות והרבה קונצ'רטי לכינור, פסנתר וצ'לו. הבלט שהעניק לו את ההכרה הבינלאומית והפך להיות סנסציה היה  "גַיאנֶה"(Gayaneh 1942) , לפי סיפורו של הוֹבַנֶס טוּמאניאן, והקטע הידוע ביותר מתוך הבלט, שהעניק לו פרסום עולמי הוא "Sabre Dance". יצירתו הבאה לבלט "ספרטקוס" Spartacus 1945, סיפורו של ספרטקוס, העבד המורד ברומי, לעומת זאת, לא הוצגה במשך 11 שנים והוא זכה לגינויים מפי סטאלין על יצירתו "הפורמליסטית". חצ'טוריאן מצא עצמו להתקפות מצד הממסד הסטאליניסטי יחד עם עוד יוצרים רבים וטובים כגו סרגי פרוקופייב, בוריס פסטרנק ואנה אחמטובה. רק בשנת 1956 הוצג הבלט "ספרטקוס" בתיאטרון הבולשוי במוסקבה וזכה מיד להצלחה אדירה. ביחוד ידוע הקטע הנקרא "אדאג'יו". חצ'טוריאן זכה מאז בכמה וכמה פרסי הוקרה. מת במוסקבה בשנת 1978 ונקבר בארמניה. יצירתו "ספרטקוס" היא יצירתו הידועה ביותר, ואהובה עד כדי כך שקטע ה"אדאג'יו" המפורסם שלה מושמע לעתים בפרסומות, או בתור מוסיקה מלווה לסדרות טלוויזיה.

………………………………………………

הרפרטואר של להקת האופרה, שהתחילה את מופעיה בסוף 1932, כולל מיטב יצירות ארמניות קלאסיות ומודרניות, כמו גם יצירות רוסיות ומערביות. כמה מהטובות בהן הן יצירות ארמניות המבוססות על נושאים היסטוריים ארמניים כגון האופרה  הראשונה שנכתבה על ידי יוצר ארמני, "אַרשַק השני", שנכתבה בשנת 1868 על ידי טיגראן צ'וּחַדזיאן (Tigran Chukhadzhyan). העלילה עוסקת במאה הרביעית, כשארמניה נקרעה בין ביזנטיון לבין פרס ונלחמה על עצמאותה. אופרה אחרת נקראת "דוויט-בק" (Davit-Bek) וכתב אותה אַרמֶן טיגרַניאן (Armen Tigranyan), והיא מתארת את המאבק לעצמאות ארמניה במאה ה-18, ואת ידידותם רבת השנים של הארמנים עם הרוסים ועם הגיאורגים. אופרה נוספת מאת אותו מחבר, וגם הידועה יותר מבין השתיים היא "אַנוּש" ((Anoush, המבוססת על פואמה של המשורר הארמני הוֹבַנֶס טוּמַניאן (Hovhannes Toumanyan), הנושאת אותו שם.

…………………………………………………………..

האופרה:

כתובת: 54 Tumanian St

טלפון: 374-2-52-02-41

………………………………………………………..

קול הירק – פארק טוּמַניאן Tumanyan Park

את העיר ירוואן חוצה לאורכה נהר הרַזדאן (Hrazdan), היוצר בה קניון עמוק וירוק. בקניון הזה יצרו פארק על שם הסופר האהוב הוֹבַנֶס טוּמַניאן. נעים לטייל בפארק לגדות הנהר הזורם. בשנים האחרונות מתרחשת בקצות הפארק תנופת בנייה גדולה: בתי מגורים מפוארים על שפת המצוק למעלה, אבל בעיקר מסעדות ומקומות בילוי ליליים בתוך הערוץ ולאורכו. מעל הקניון מתוח גשר מפואר ומרהיב, וכל האזור מוסיף חן רב לעיר ירוואן ובעיקר ריאה ירוקה גדולה ומקומות בילוי נעימים. לא רחוק נמצא גם האיצטדיון העירוני הגדול, איצטדיון הרזדאן.

כשהגיע הזמן להיפרד מאוֹטָרי ואָרוּס, הרגשנו עצב עמוק, כל ארבעתנו. הידידות האמיצה, הרגשות העזים, הזמן הממושך שבילינו יחד, עשו את שלהם. אָרוּס ואוֹטָרי החליטו לחגוג את הערב האחרון במסעדה, אחת מני רבות השוכנות בתוך הערוץ של הרזדאן, בפארק טוּמַניאן. ישבנו במסעדה בפינה שקטה. אורות העיר כבר דלקו מעלינו. קולות זרימת המים בנהר הוסיפו לאווירה העגומה בלאו הכי. אכלנו, שבענו, הצטלמנו, אבל קשה, קשה היה להיפרד.

* תרבות העיר – המוזיאונים

כל המוזיאונים בירוואן סגורים ביום שני. אל תבנו על היום הזה.

מוזיאון סרגיי פַּרַז'אנוֹב (Parajanov).

המוזיאון נפתח בירוואן בשנת 1990. זהו בית יפהפה ומסוגנן, האוצר בתוכו את מכלול יצירתו של במאי הקולנוע והיוצר הארמני יוצא הדופן סרגיי פַּרַז'אנוֹב. פַּרַז'אנוֹב היה יוצרם של מספר סרטי קולנוע חדשניים, שהביאו לו פרסום עולמי בשל היותם יוצאי דופן ומקדימים את זמנם, כגון "הצללים של האבות הנשכחים" (או "סוסי אש פראיים") בשנת 1964, ו"צבע הארגמן" ("צבע הרימונים") בשנת 1968, סרט שבו הביא את כל עקרונותיו האמנותיים לידי שלמות. בשל רעיונותיו המהפכניים נכלא על ידי השלטונות הסובייטיים ונגזרו עליו חמש שנות מאסר, שבהם יצר את מיטב יצירותיו האמנותיות. יוצרי קולנוע בכל העולם התערבו לטובתו, והוא שוחרר בטרם ריצה את כל עונשו. הוא כתב תסריטים לכמה סרטים נוספים שלא בוצעו וזכה להכרה עולמית ולפרסים בינלאומיים. פַּרַז'אנוֹב היה גם יוצר גדול. המוזיאון מכיל למעלה מ-600 עבודות שלו, אסמבלג'ים, עבודות בשניים ובשלושה ממדים, ובכל החומרים האפשריים: קרמיקה, גזרי תמונות, חרוזים, נוצות, וכן רישומים, בובות ושאר יצירות שקשה להגדירן. הרבה ביקורת פוליטית ודתית חבויה בתוך יצירותיו, ועל כך נעצר פעם נוספת לזמן קצר. הצנזורה הסובייטית אסרה עליו לצלם סרטים במשך 15 שנים, שחמש מהן בילה בבתי סוהר ומעצר. התערוכה הקבועה בבית פַּרַז'אנוֹב הינה מדהימה ויוצאת דופן. אפשר לא לאהוב, אבל אי אפשר שלא להתרשם מכישרונותיו יוצאי הדופן, ומרעיונותיו השופעים פנטזיה ומקוריות. הבית כולו, על תכולתו, כולל רהיטים אישיים של האמן וחפצים אישיים שלו, הועבר מטביליסי, שבה חי את שנותיו האחרונות, לירוואן, על פי צוואתו של פַּרַז'אנוֹב, שנפטר בשנת 1990.

כמו רוב האמנים והיוצרים הארמנים תחת שלטון הסובייטים, פעל פַּרַז'אנוֹב רוב שנותיו ברוסיה, והחליף את שמו הארמני פַּרַז'אניאן – לשם שהרוסים ייטיבו להבין ולזכור. תופעה זו חוזרת על עצמה ומעטים הם האמנים שהשכילו להימלט מחילוף השם שגרם לרוב גם לחילוף זהות. אבל לא תמיד היה התהליך זהה. למשל המלחין הנודע אַרַם חַצַ'טוּריאן לא החליף אמנם את שמו, אבל למעשה הרבה מן המוסיקה שלו היא מוסיקה רוסית-סובייטית. לעומתו פַּרַזַ'אניאן החליף את שמו לפַּרַז'אנוֹב, אבל רוב יצירתו היא ביקורתית ואנטי-סובייטית, ולפיכך גם ישב במאסר.

……………………………………………………..

שעות פתיחה: 10:30 – 17:00. מחיר כניסה: 700 דראם.

כתובת: 15/16 Dzoragyugh

טלפון: 374-2-538473 539224

……………………………………………………….

בית המוזיאון של פַּרַז'אנוֹב יפה גם במבנהו. נכנסים מבעד לדלת עץ מעוטרת לתוך גינה קטנה וסגורה שבה ספסל לשבת וכמה פסלים. גינה שקטה ונעימה. החוויה החזקה לאחר ביקור בתוך המוזיאון, העוצמה האדירה של יצירותיו, השפע, הצבעים, הרעיונות, היצירתיות, הביקורת החבוייה, הציניות, הסרקזם – כל אלה היוו חוויה חזקה מידי. לא יכולתי להכיל הכל. נאלצתי לצאת לגינה ולשבת שם קצת עם עצמי. ישבתי, עצמתי עיניים. ציפור צייצה בנעימות. פקחתי את עיני והוצאתי את מחברתי שבה רשמתי רשימות וחוויות. שקעתי בכתיבה. לפתע הרגשתי שאינני לבד. הרמתי את עיני וראית את עצמי מוקפת בקבוצה של כעשרים בני נוער, עומדים סביב במעגל, מבטיהם נעוצים במחברת ובידי הכותבת ועיניהם פעורות. מעולם לא ראו אדם כותב מימין לשמאל, ופשוט עצרו והשתאו סביבי בלי להוציא הגה, חוקרים במבטיהם את פשר הכתב המוזר ושיטת הכתיבה המוזרה עוד יותר. עד מהרה הגיעה המורה והניסה אותם משם. אני חייכתי אל עצמי והבהרתי לעצמי שעלי להגיע אל המוזיאון הזאת פעם נוספת, כדי להיטיב ולעכל את הרשמים העזים. ואכן, כך עשיתי.

מוזיאון סַריאן Saryan Museum

מַרטירוֹס סַריאן Martiros Saryan 1880-1972 הוא אחד הציירים הארמנים הידועים במאה ה-20. הוא ידע בחייו צער ושמחה, חווה את שתי מלחמות עולם ואת רצח העם הארמני בתורכיה בשנת 1915. הרבה מתמונותיו אבדו במהלך אירועים אלה, ובנו האהוב עליו מת. במוזיאון שלו שלוש קומות עמוסות יצירות, ובקומה השנייה חדר העבודה שלו, כפי שהשאירו עם מותו בשנת 1972. הכל נשאר כאילו מחכה לו: חלוק העבודה מוטל על הכסא, טבלת הצבעים ומברשות הצביעה מוכנים לעבודה. הוא הרבה לצייר את נופי ארמניה, את אררט, נופים מזרחיים, ציורי אגדות, טבע דומם, פורטרטים. שנתיים בילה בפריס וציוריו מבטאים גם אותה. יש סידרת ציורים ממלחמת העולם השנייה. בקומה הראשונה רישומים ואיורים לספרים. סַריאן היה צייר פורה מאוד וגם הוגה דעות. מדבריו: "בעיני כל אומה נראית כמו עץ ענק. שורשיו עמוק באדמה וענפיו מכוסים בפריחה ובפירות שכל העולם יכול ליהנות מהם. כך היא גם האמנות, כל אמנות שהיא בסיסית ושורשית, ויונקת משרשי האומה שלה, פירותיה הם אוניברסליים". ועוד אמר: "החיים הם כמו אי. אנשים יוצאים מהים, חוצים את האי וחוזרים לים. אבל החיים הקצרים האלה הם ארוכים ויפים. על ידי התקרבות לטבע אנשים מעצימים את הפליאה היופי שיש בחיים, את נס החיים."

…………………………………………………….

שעות פתיחה: רביעי 11:00 – 15:00, שאר הימים 11:00 – 16:30.

כתובת: 3 Saryan

טלפון: 374-1-581762

………………………………………………….

מַתֶנדַראן (Matendaran)

בקצה שדרות מַשטוֹץ (Mashtots, בעבר שדרות לנין), ניצב האוצר היקר של ארמניה. זהו בית אוצר הספרים העתיקים וכתבי היד של ארמניה. הבניין נבנה בשנת 1957, כולו מבזלת, יוצא דופן בנוף הבניה הארמני. בכניסה פסל ענק של מֶסרוֹפּ מַשטוֹץ, ממציא הא"ב הארמני, בן המאה הרביעית. משני צידי הכניסה עוד פסלים של אנשי רוח ארמניים. באוצר שמורים ומוצגים לראווה כתבי יד ארמניים עתיקים ומאויירים, קטנים וגדולים. התצוגה מרהיבה ומפעימה. בארון התצוגה הראשון מוצגים גם כמה כתבי יד עתיקים בשפות אחרות, ביניהם אחד בעברית. שאר הספרים הם בארמנית, מעוטרים להפליא בצבעי זהב, וגם כריכותיהם לעתים זהב. ראוי ביותר לצפייה. על הגבעה מעל מֶתֶנדַראן, בתחום פארק הַרטַנאק  (Haghtanak), ניצבת אמא ארמניה, פסל ענק שהוצב במקום שבו עמד לפנים פסל סטאלין, אות ברור לחילופי המשטר ולקבלת העצמאות. אמא ארמניה נושאת חרב בידיה ומוכנה בכל רגע לגונן על בניה היושבים למרגלותיה. הפסל ארמני אמנם, אבל בנוי במתכונת הסובייטית, כולו בומבסטי, גדול מהחיים, כולו עזוז וגבורה.

 

יש מוזיאונים גדולים, לאומיים, השוכנים במבנים מפוארים וזוכים לפרסום במפות העיר ובכרזות לתיירים. יש מוזיאונים קטנים, שכל כולם צנועים, נחבאים אל הכלים, ובדרך כלל הם פרי יוזמתו של איש פרטי, משוגע לדבר. כזה הוא המוזיאון למלאכת העץ.

מוזיאון קטן וצנוע זה נוסד בשנת 1977, ומטרתו לאסוף, להגן ולהציג את מלאכות העץ המסורתיות של ארמניה. מלאכת העץ בארמניה היא מסורת עתיקת יומין. בעיקר השתמשו בה כדי לייצר קמעות מסוגים שונים, אשר תפקידם להגן על הנושאים אותם מפני עין הרע וממצוקות שונות. גם אומנים בני זמננו ממשיכים את המסורת ומייצרים קמעות, שהמוטיב החוזר בהם הוא בדרך כלל גלגל הזמן הנצחי. במוזיאון אוסף מרשים ביותר של קמעות וחפצים שימושיים עתיקים, העשויים מעץ. כמובן, צמודה למוזיאון חנות שבה מוכרים את מעשי ידיהם של אומנים בני זמננו.

………………………………………………………….

שעות פתיחה: ג' – א' 12:00 -18:00.

כתובת: Paronyan 2, 4

טלפון: 374-2-532461

………………………………………………

* עורקי החיים של העיר – הרחובות

רחוב אבּוֹביאן Abovyan

אחד הרחובות הראשיים היוצא מכיכר הרפובליקה, ואולי הרחוב המעניין ביותר לטייל בו. הרחוב קרוי על שמו של הסופר הארמני חַצַ'טוּר אַבֹּוביאן (Khachatur Abovian), והוא רחוב של מסעדות, חנויות יוקרה, בתי קפה ובתי מלון. בלילה הוא מואר בתאורה ססגונית, ואנשים מרבים לשוטט בו עד השעות הקטנות ולבלות בבתי הקפה. כשהולכים במעלה הרחוב פוגשים מצד שמאל על המדרכה זקן עומד ומחייך, בידו האחת סלסלת פרחים, ובידו השנייה הוא מושיט ורד. זהו פסל ברונזה שנקרא קַרַבַּלָה (Karabala). הזקן הזה נהג כל ימי זקנתו לשוטט עם סל פרחים ולהציע ורד לכל בחורה. הוא מת בשנת 1957, ופרנסי העיר דאגו להנציח את דמותו. במעלה הרחוב תמצאו את כיכר שרל אזנאבור, כיכר יפה, במרכזה בריכה ובה שטים ברווזים. הבריכה מוקפת בפסלי 12 המזלות. לידה בית קפה ובית קולנוע, שברחבה שלו הציב אחד האמנים המקומיים ארבעה פסלים שהכין מגרוטאות ברזל: שני סוסים, דוב וחזיר בר. הפסלים מרשימים מאד, והמקום הומה אדם ועליז ביותר. הרחוב נמשך עד לקצהו השני, המסתיים בכיכר אַבּוֹביאן, שבמרכזה ניצב פסלו של הסופר.

…………………………………………………..

Khachatur Abovian 1805-1848, סופר ודמות ציבורית. יצירתו המפורסמת ביותר היא "פצעי ארמניה", שבה קידם בהתלהבות את "שחרור" ארמניה על ידי הרוסים. בזכות היצירה הזאת, אבל לא רק בזכותה, אבוביאן נחשב למניח היסודות לספרות הארמנית החדשה והמודרנית. אבוביאן גם תרגם לארמנית את כתבי הומרוס ושילר. בוקר אחד בשנת 1848 יצא מביתו ונעלם באופן מיסתורי, מאז לא נראה עוד והוכרז כמת.

………………………………………………………..

טיילנו ברחוב הזה פעמים מספר, מאיה, אוֹטָרי ואני, החוויה הנעימה ביותר היתה לטייל בו לעת ערב. הרחוב מואר בתאורה צבעונית. בתי הקפה הומים אדם עד השעות הקטנות (עיר ללא הפסקה), עברנו ליד קַרַבַּלָה ואוֹטָרי סיפר לנו את סיפורו. מישהו הניח ורד אמיתי וחי בידו המושטת של הזקן, האוחזת בפרח ברונזה. צעדנו בנחת בין זוגות מטיילים לאיטם ובין צעירים מתרוצצים. בכיכר שרל אזנאבור (ארמניה אוהבת את צאצאיה המביאים לה כבוד בכל העולם, מחפשת אותם בנרות ונותנת להם כבוד) בית קפה עליז. המוני אדם סביב המזרקה והבריכה על אווזיה ומזלותיה. יש שהולכים לקולנוע ויש שפוסעים להם לטייל. האנשים יפים, לבושים יפה, ונעים, נעים בלב. 

שדרות בַּגרַמיאן (Baghramyan)

בַּגרַמיאן היה מרשל ארמני בצבא האדום בשתי מלחמות העולם. על שמו נקרא אחד הרחובות הראשיים בירוואן, רחוב סואן ועמוס תנועה. ברחוב נמצאים מבני ציבור חשובים כגון בית הנשיא המכונה כאן "הבית הלבן"; האקדמיה, היא המבנה הראשי של האוניברסיטה של ירוואן (שאר הפקולטות פזורות ברחבי העיר) ובית הפרלמנט של ארמניה, שהוא בית גדול ומעוטר בסמלים ארמניים. כן רצוף הרחוב בשגרירויות של מדינות זרות כגון סין, ארה"ב, ואפילו של סוריה. ליד שגרירות סין נמצא המוזיאון של ארם חצ'טוריאן, המלחין הארמני הנודע. הרחוב עצמו רחב מאוד ומהודר מאוד, ובו גם חנויות מהודרות. הרחוב מוביל ישירות אל הקַסקֵד (Cascade) שהוא תופעה בפני עצמה.

הקַסקֵד (Cascade – האשד)

הרחוב הזה, רחוב טַמַניאן, על מבניו, ובעיקר הקַסקֵד, הוא כולו פרוייקט מגלומני שאפתני של מילארדר ארמני החי באמריקה בשם גפשיצ'יאן. אחד הדברים המאפיינים את הפזורה הארמנית הגדולה בעולם ובעיקר באמריקה, הוא שהם עשירים, והם מרבים להשקיע במולדתם. המיליארדר הזה קנה את כל הרחוב ואת כל השטח שסביבו, בנה בו שדרות ופרויקט עצום שאמור להיות הקניון הגדול ביותר בעולם, והקדיש אותו למרכז תרבות לעם הארמני. למעשה הסובייטים כבר התחילו בפרויקט הזה, אבל זנחו אותו. בא המילארדר הארמני ומשלים את המלאכה על פי דרכו. המבנה הוא בן חמש קומות והוא עדיין בבנייה, אבל כבר מרהיב כל עין בעוצמתו ובפארו. עשר מערכות של מדרגות נוסעות על פני חמש הקומות ומובילות את המבקר מקצה השדרות למטה ועד לראש הגבעה למעלה. בכל קומה יש אפשרות לצאת ולצפות על העיר והשדרות. כל קומה מעוטרת בסמלים ארמניים אופייניים ובגינות מעוצבות להפליא, ואין קומה אחת זהה לשנייה, ועל כל זה מדרגות חיצוניות המשמשות בסיס למפל מים היורד משיא הגבעה עד לתחתיתה, בכל מיני תחכומים של יציאות נסתרות וצינורות מפותלים. מכל קומה אפשר לראות את האררט בכל הדרו, על פסגתו הגבוהה, מסיס, המכוסה שלג עולמים. שני פסלים של הפסל המפורסם אוהב השמנים, פרננדו בּוּטֶרוֹ, מעטרים את הקומפלקס: האחד בשיא הקומפלקס: חייל רומי שמן ועירום כשרק לראשו קובע מגן. החייל ניצב ליד עמוד גבוה מאוד, אשר בתחתיתו חצוב סמל הזמן הנצחי ובראשו נוצת זהב. פסלו השני של בּוּטֶרוֹ בתחתית המדרגות: חתול שמן, שלשונו משתרבבת מפיו בארשת של שביעות רצון. על יד החתול השמן יש כיכר קטנה שבה נערכים מופעי תרבות. בקצה השדרות למטה ניצב פסלו של אלכסנדר טַמַניאן, הארכיטקט של ירוואן, שיד לו כמעט בכל פינה בירוואן ועל שמו נקרא הרחוב כולו. החרוזים החרותים על פסלו הם מאת המשורר הארמני יֵרישֵי צֶ'רַנטס שחוסל ב-1937 על ידי אנשי סטאלין, ובהם נאמר: "אולי הוא רואה את העיר עם השמש".

מופעים בתחתית הקַסקֵד: מקימים במה לצורך העניין, והקהל יושב על מדרגות הקַסקֵֵד ובכל פינה אפשרית. הלכנו שלושתנו: מאיה, אוֹטָרי ואני, להופעת להקת ג'ז מקומית, החביבה מאוד על הקהל. כשהגענו כבר נדחסו אלפי אנשים, גם הורים שבאו עם ילדים קטנים על כתפיהם. כולם מוצאים לעצמם מקום, אם בישיבה על המדרגות או בעמידה במקומות אחרים. למרות ההמון הרב, הסדר הוא מופתי. איש אינו נדחק, ואיש אינו דוחף. עמדנו על המדרגות המובילות במעלה הקַסקִד. עמדו שם כבר לפנינו עשרות אנשים, אבל הקהל עצמו דואג לכך שיהיו מעברים לאנשים נוספים להיכנס, משאירים מעבר בין האנשים ואיש אינו נדחף אליו, וכך יכולים עוד ועוד אנשים לעלות ולמצוא להם פינה לעמוד בה. אין דחיפות, אין צעקות, אין מריבות. הסדר המופתי וההתחשבות ההדדית הפתיעו אותנו הישראלים מאוד, ואוֹטָרי היה גאה ומאושר בהשתאותנו. הוא חזר כמה פעמים על המנטרה שלו: "רק בארמניה". כשהגיעה הלהקה לשירים האהובים על הקהל, הגיב זה במחיאות כפים סוערות ובריקודים עם הלהקה. אפשר גם ככה.

 

הרכבת בארמניה אינה מפותחת מאוד, אבל היא מספיקה כדי להוביל אותנו למחוזות מרוחקים מירוואן.

תחנת הרכבת (Sasuntsi Davit Train Station)

תחנת הרכבת המרכזית של ירוואן היא מבנה מפואר ומרשים, וגם יעיל לאלה הרוצים להגיע אל מקומות מחוץ לירוואן, כגון אַשטַראק, אררט, חוֹר ויראפּ ועוד. לתחנה יש שתי שלוחות, אחת הניצבת בחזית הכיכר והשניה מאחורי הכיכר. כל אחת יוצאת לכיוון אחר בארמניה. בכיכר שלפני תחנת הרכבת ניצב פסל הרואי המראה את גיבור האפוס הארמני דָוויט, רכוב על סוסו ומניף את חרבו. סיפורו של דָוויט הארמני מזכיר במידה רבה את סיפורו של דויד שלנו, הנלחם בגלית, ויש להניח שהמקור הוא סיפורי התנ"ך. אבל מצד אחר הסיפור מזכיר מאוד אגדת עם רוסית עתיקה: היה היה פעם ילד קטן, יתום מאב, שגדל אצל דודו, וראה שהארמנים נגזלים ונשדדים על ידי העמים השכנים החזקים מהם. כשגדל נתן לו דודו סוס וחרב ושלח אותו להילחם את מלחמות עמו. האשורים זממו לכבוש את ארמניה. מליק מלך האשורים הזמין את דוויט לביתו לארוחה, הושיב אותו על כסא שנפער תחתיו ודוויט נפל לתהום פעורה. דוויט פילס לו דרך עם חרבו וסוסו, יצא לאור העולם, זימן את מליק לדו-קרב והרגו. מכאן ואילך מגולל האפוס את תולדות השושלת של דוויט.
הסופר הוֹבַנס טוּמַניאן ליקט ואסף במאה ה-20 את כל אגדות האפוס האלו, שהסתובבו בכתב ובעל פה, וערך את המיתוס הארמני העממי "דוויט איש סאסון", הנחשב כשיאה של היצירה הארמנית העממית.  הפסל הזה אינו פסלו היחיד של דוויט הגיבור בירוואן. הגיבור הזה חביב מאוד על הארמנים, והם הציבו לו פסלים בכל מיני מקומות.

………………………………

כתובת: רחוב Sevan

טלפון: 374-21-459686

………………………………….

* עורקי המזון – השווקים

אין כמו שווקים לשוטטות ולהנאה. השווקים הם המקום האותנטי, שבהם תפגשו את האנשים הפשוטים, את קולותיהם, את מזונותיהם, את הריח, את הצבע את נשמת אפו של הרחוב. מי שמטייל בארץ זרה ולא נכנס לשווקיה, כאילו ולא ראה את האמת.

פרוספקטי שוקה Prospecti Shuka

השוק הראשון והעתיק ביותר בירוואן. המילה הארמנית לשוק היא שוּקָה, פשוט מאוד. זהו שוק אותנטי, צבעוני, מלוכלך, ריחני, רועש וגועש, שופע ירקות ופירות מדהימים ועסיסיים: תאנים, רימונים, אגסים, תפוחים, ענבים, משמשים, שכולם תוצרת חקלאית מקומית, כן יש גם פירות יבוא כמו תפוזים ובננות. השולטות בכיפה הן מחרוזות הפירות הממולאים באגוזים, התלויות בכמויות ומגרות את העין ואת החיך, וכן מחרוזות הסוּז'וּח, האגוזים הטבולים בתערובת מיץ ענבים או מיץ תותים בתוספת קמח ודבש. אין קץ לתענוגות. בשוק הפירות והירקות, אפשר לראות את מה שאולי הציל את הארמנים מגורל קשה. האדמה הגעשית העשירה של הארץ הזו מניבה פירות יפים וטעימים יותר מאלה שטעמנו בכל מקום אחר: משמשים, אפרסקים, תפוחים, פטל ואגסים נראים כאילו עוצבו, כל אחד בנפרד, ביד אמן, והם משמשים לא פעם מקור לגאווה לאומית. כמעט לכל משפחה יש קרובים בכפר, שדואגים לגדל עבורה מצרכי מזון בסיסיים; אחרים מגדלים פלפלים ועגבניות בעציצים על אדני החלונות בעיר – אמצעי נוסף להישרדות, כשמשכורת חודשית טובה יחסית מגיעה בקושי ל-30 דולר, וכשרבים ממפעלי התעשייה עומדים עדיין בשיממונם ומותירים רבים מאוד מחוץ למעגל העבודה.

השוק הארמני (Armenian Shuka)

שוק שכולו נמצא בתוך מבנה ענק, נקי וסטרילי מאוד. אולי אין זה השוק האותנטי שהיינו מצפים לראות (אל דאגה, יש גם כאלה), אבל הוא מרשים מאוד. יש בו שתי קומות. בקומה התחתונה מיני מזונות. כשנכנסים בפתח הראשי מתרשמים מיד מדוכני הפירות המסודרים בטוב טעם. מה שמושך בעיקר את הלב הם הפירות המיובשים, הממולאים, התלויים מחרוזות מחרוזות. זוהי אחת ההתמחויות של הארמנים. מכיוון שאגוזים הם אחד מהגידולים העיקריים בארמניה, הם ממלאים כל פרי באגוזים, חלק טריים וחלק מיובשים, וחורזים אותם במחרוזות ארוכות: תפוחים, תאנים, משמשים, הכל ממולא באגוזים ותלוי במחרוזות. והטעם, טעם גן עדן. אבל המעדן העיקרי הוא הסוז'וח, אגוזים, בעיקר אגוזי מלך אבל גם אגוזי פסח, חרוזים על חוט ארוך וטבולים בתערובת של מיץ ענבים מעורב בקמח ובדבש. עושים את זה כמו שעושים נרות. טובלים בתוך העיסה הדביקה עוד ועוד עד שהתערובת מתעבה על האגוזים, ואז מייבשים ותולים למכירה, וזה טעים להפליא. עוד הם מומחים בהכנת לדר (עור) שהוא יריעה גדולה של מיץ ענבים, או משמשים, או תותים, מעורבים בקמח ובדבש ומיובשים. תענוג. במדור הירקות הכל מסודר מגדלים מגדלים נקיים ומושכים את העין, ויש מדור מיוחד לסלטים מוכנים. את הסלטים האלה מכינים בעיקר מַלקאנים: אלה הם רוסים שגורשו על ידי יקטרינה הגדולה במאה ה-17, בעיקר מסיבות פוליטיות, לארץ גזירה, היא ארמניה. הם הקימו להם כפרים שעדיין קיימים עם היום, אם כי היום האוכלוסייה בהם מעורבת, ורבים מהם הגיעו לירוואן וזוהי ההתמחות שלהם בשוק. הקומה העליונה מוקדשת לבגדים ונעליים.

 

מיני מזונות לגוף זה לא תמיד מספיק, גם הנפש רוצה מזון, ובעיקר נפשם של התיירים, הצמאים למזכרות אותנטיות מארמניה. הארמנים מספקים להם את רצונם ביד רחבה.

וֶרניסאז' Vernisaj

שוק אומנים ענק שנפתח בימים שבת וראשון. הארמנים מומחים במלאכות עץ, רקמה ואבן. בשוק היצע אדיר של מזכרות יפות מארמניה, הרבה עבודות המייצגות את הא"ב הארמני, הרבה קרמיקה, ובעיקר מוטיב הרימון החוזר בוריאציות שונות, ועבודות מקסימות באבן השחורה אוֹבּסידיאן, שמוצאים אותה בהרים מחוץ לירוואן. האררט מיוצג פה בכמויות, בכל סוגי העבודות, קרמיקה, עץ וציורים על עץ. יש גם הרבה מפות רקומות, המון תכשיטים שונים, בובות ארמניות בעלות עיניים שחורות ועצובות. יש בשוק גם אגפים המוקדשים לשוק פשפשים. בשוק הפשפשים של ירוואן אפשר לראות כיצד הופכים הסמלים של אתמול לסחורה הזולה של מחר. בצד פסלי עץ מגולפים, שטיחים מסורתיים, תכשיטי כסף, כלי חרסינה ישנים ומעוטרים ומיקרוסקופים ישנים, נמכרים כאן דגלים סובייטיים, המתנופפים ברוח ומוסיפים גוון אדום בוהק לשוק הצבעוני בלאו הכי. דוכן אחר מציע לתיירים המעטים שמגיעים למקום פריטים ישנים של הצבא האדום: מגפיים מגושמים, דרגות וסמלי יחידות. בימים הקשים של המלחמה והרעב, נאלצו אנשים רבים למכור בשוק את תכשיטיהם ואת אוספי הספרים היקרים לליבם.
…………………………….

כתובת: רחוב Khanijyan, על יד בית הקולנוע.

…………………………….

שוטטנו שעות ארוכות בוֶרניסאז'. הפעם הצטרפה אלינו גם אָרוּס. היא סיפרה לנו שהם רוצים לקנות מתנה לאחות אנה החיה בישראל, אם נסכים לקחת אותה אתנו. בוודאי שהסכמנו. הם החליטו לקנות לאנה ולבעלה שש-בש מהודר. כאלה היו בוֶרניסאז' בהמונים, יקרים מאוד, יקרים פחות, הדורים מאוד והדורים פחות – כולם מלאכת מחשבת של עץ. האמת היא כמובן, שתוך שוטטות בוֶרניסאז' (ומהר מאוד נעלמנו כל אחד לפינתו) קנתה אָרוּס גם מתנות פרידה לי ולמאיה, וכשנפגשנו באחת הפינות, מיהרה להגיש לנו אותן מחששה שמא נקנה לעצמנו מזכרות כאלה: רימונים מקרמיקה, מלאכת מחשבת. שמחנו במתנתה ובעיקר במחווה היפה. קנינו לעצמנו מזכרות קטנות: סימניות מעוטרות עם הא"ב הארמני, ציורים קטנים של האררט, בובות ארמניות עצובות.. מעניין, מרתק, ומתיש לשוטט בורניסאז'.

 

ורניסאז' הציירים (The Artists Vernisaj)

שוק ענק המוקדש כולו לציירים המקומיים: הרבה ציורי נוף, בעיקר של האררט בוריאציות שונות, העתקות מציירים מפורסמים ועוד ועוד. נפתח בימי שבת וראשון.

……………………………………….

כתובת: Saryan Park על שדרות Mashtots לפני בית האופרה והבלט.

……………………………………….

תם ולא נשלם סיפורה של ירוואן. עוד נשוב אליך, ירוואן, בפרקים הבאים.