עיר האבן היא עיר הלחם

בנעורי, בין יתר ספרים שבלעתי בשקיקה, קראתי גם את הספר "טשקנט עיר הלחם" וסיפורו נחרת בזכרוני. לימים כשבגרתי ויצאתי לשליחות מטעם לשכת הקשר אל העיר טשקנט, כדי להורות שם עברית לאחינו בני טשקנט שביקשו לעלות ארצה, הייתי אחוזת סקרנות לגבי העיר, שהשאירה על דימיוני רושם בל יימחה בתור עיר חמימה ומכניסת אורחים, מאירת פנים ועוזרת לנזקקים. מתוך עיונים התברר לי שכל בני דורי הכירו את הספר והתרשמו ממנו. אפילו נתן אלתרמן כתב את השיר "קול המון" בעתון הארץ, ה' בחשון תרצ"ג, 4 בנובמבר 1932, עמ' 5, עם קריאת 'טשקנט עיר הלחם', מאת הסופר הרוסי אלכסנדר סרגייביץ נבארוב (1923-1886), עברית: אברהם שלונסקי. ההוצאה: מצפה. שנת ההוצאה: 1932.

אוזבקיסטן

ערש התרבות הטימורית, חלקה המרכזי של דרך המשי, ופאר תפארתה של אסיה המרכזית. זוהי מדינת מדבריות לוהטת, הניזונה משני נהרות: האמו-דריה והסיר-דריה, המצפינים מהרי פמיר ומזינים את ימת אראל הגוועת. אלה הם נהרות אורך יש גם נהר רוחב אחד הנקרא זרפשן – זהב. הוא נקרא כך כי לחופו יש מרבצי זהב ושאר מתכות כגון טונגסטן. קיומם של משאבים אלה הביא להקמת עיר במדבר, שבה מתגוררים גיאולוגים, חוקרים וכורים העוסקים בכריית המתכות. העיר היא אוצ'קודוק (שלוש בארות). באוזבקיסטן שני מדבריות גדולים: קיזיל קום – חול אדום, קרה קום – חול שחור. מאוזבקיסטן יצא במאה ה-14 טימור לנג למסעות הכיבוש מהודו ועד אירופה מכאן יצא באבור בדרכו להקמת השושלת המוגולית של הודו, וכאן צמחו ערי מבצר ואמירויות ששלטו על מרכז אסיה עד לכיבוש הסובייטי. כיום זוהי מדינה המנצלת את משאביה לגידול כותנה (מגדלת הכותנה השלישית בעולם), ורובה מדבר שחון ומישורי, פרט לארבע נאות מדבר גדולות: בוכרה, סמרקנד, טשקנט ועמק פרגאנה הירוק. היהודים בדרך המשי הגיעו כנראה מפרס ובמאה ה-15 הוזמנו על ידי השליטים הטימורים כצבעי בדים ומנהלי חשבונות. אליהם נוספו יהודים ממגורשי ספרד בעיקר בסמרקנד ובוכרה. הקהילה היהודית מנו בשעתו אלפי יהודי וקיימו אורח חיים מסורתי. היהודים נהנו באופן יחסי מחופש פולחן וההגנה מצד האמירים השונים ודיברו ביניהם בשפה הטג'יקית, ניב מסוים של השפה הפרסית. כבר בתחילת המאה העשרים עלו יהודים לארץ מבוכרה והקימו את השכונה הבוכרית בירושלים. לאחר התפרקות ברית המועצות ועצמאות אוזבקיסטן עלו רבים לארץ וחלקם היגרו לארצות הברית. כיום מונה הקהילה כמה מאות יהודים המקיימים אורח חיים יהודי. בבוכרה ובסמרקנד חיו ברובע יהודי שנקרא מח'לה ובמרכזו היה בית הכנסת. בבוכרה קיים בית כנסת בן 150 אליו מגיעים כמה עשרות יהודים לתפילה, סמוך אליו נמצא בית הספר יהודי ובו  150 תלמידים הלומדים על ישראל והיהדות.

טשקנט

טשקנט, או כמו שהאוזבקים מבטאים את שמה – טושקנט, היא בירת אוזבקיסטן. פירוש שמה בשפת המקור הוא "עיר האבן". היא ניצבת על גדות הנהר צ'ירצ'וק, והיא אחת מארבע נאות המדבר של המדינה המדברית, והחשובה שבהן. היא הגיעה לשיאה במאה ה-14, תחת שלטונו של הכובש המונגולי המפואר טימור לנג, והיתה צומת דרכים חשוב בדרך המשי, עליה העבירו את הבד היקר מסין לאירופה דרך תורכיה. ב-1966, בעת שהיתה תחת המשטר הקומוניסטי, החריבה רעידת אדמה גדולה את העיר כמעט לחלוטין. ממשלת בריה"מ דאז גייסה במהירות פועלים מכל רחבי האימפריה והעיר שוקמה במהירות. השיקום המהיר גרם לעיר לאבד את צביונה האותנטי המקורי, והיא נבנתה במתכונת של בתי קומות, שיכונים. בכל זאת השאירו צביון אותנטי כשעיטרו את קירות השיכונים בעיטורים אוזבקיים. העיר שנבנתה מחדש זכתה בכבישים רחבים מאוד, רחובות מרווחים, כיכרות רבות ופארקים רבים. תושבי העיר האוזבקים המשיכו במסורת אבות ולכן אפשר לראות סוכות גפנים רבות על יד כל בית קומות, פרות וכבשים רועים על איי תנועה בלב העיר, ותרנגולים קוראים להשכמה במרפסות של דירות בקומה השמינית. כיום זוהי עיר בעלת צביון כפרי למחצה, המשלבת בין המודרני והמסורתי בטבעיות ובחופשיות. בימי מלחמת העולם השנייה שימשה העיר הבטוחה והמוגנת מקום מפלט לאלפי פליטים שברחו מאוקראינה והמדינות הבלטיות מאימת הכובש הנאצי, ביניהם גם יהודים רבים. העיר קיבלה את הפליטים בחמימות וזכתה לכינוי "טשקנט עיר הלחם" על שם השפע היחסי שהיה בה בזמן המלחמה. הרבה מן הפליטים כבר נשארו בטשקנט, ובעיקר היהודים שהקימו בה בית לעצמם והיוו קבוצה יהודית נבדלת מהיהודים הבוכרים שהגיעו לאוזבקיסטן בסביבות המאה ה-14.

מלחמת העולם השנייה

כשבריה"מ הותקפה על ידי הגרמנים במלחת העולם השנייה, האמינו הסובייטים, שהתעשייה הכבדה שלהם הותקפה ללא הרף על ידי מטוסים גרמניים, כי לטשקנט ולמרכז אסיה בכלל לא תגיע הרעה. הם העבירו לטשקנט ולערים נוספות במרכז אסיה את התעשייה הכבדה, לרבות תעשיית המזון, הנשק, והמטוסים. רכבות-אמבולנס הביאו משדות הקרב רבבות פצועים שטופלו בבתי החולים בטשקנט. רופאים יהודים ולא יהודים נתנו כאן מזור לפגועי גוף ונפש. עד היום ניתן לראות בחצרות בתי החולים, שפעלו בימי המלחמה, אנדרטאות המוקדשות לרופאים דגולים בימי המלחמה, שרובם ככולם היו יהודים. רעבים ללחם שברו העקורים את רעבונם בלפיושקות (פיתות אוזבקיות) חמות, ריחניות ופריכות, שהוגשו להם בטשקנט, עיר הלחם, על ידי היהודים הבוכרים ועל ידי התושבים המוסלמים שקיבלו את היהודים העקורים במאור פנים, למרות שאמצעיהם היו דלים. שאה מחמודוב, נפח אוזבקי מוסלמי, היה בבחינת יאנוש קורצ'ק אוזבקי. רחמיו ורחמי אשתו נכמרו על הילדים האומללים שאיבדו את הוריהם ותעו בדרכים. הם אספו ילדים עזובים לביתם, חינכו אותם, לימדו אותם מקצוע והאכילו אותם למרות שהם עצמם היו דלפונים. לפני שנים אחדות הוצבה אנדרטת ארד גדולה במרכז טשקנט, המציגה סצינות ממפעלם הוולונטרי של שאה מחמודוב ואשתו. חמש רפובליקות סובייטיות מוסלמיות קיבלו בזרועות פתוחות את העקורים, למרות מצבן הקשה. היהודים הבוכרים, שהיו פזורים במדינות הללו, סייעו ככל יכולתם לעקורים, אך לא יכלו לעמוד מול המסות האדירות שמנו מאות אלפים והיהודים הבוכרים מנו אלפים לא רבים. לפני שנים אחדות ביקר בארץ נשיא אוזבקיסטן איסלאם קרימוב. הוא ציפה שבביקורו הממלכתי בארץ, תציב 'יד ושם' אנדרטה מכובדת שתציג את עזרתו של העם האוזבקי למען העקורים היהודים. 'יד ושם' הסתפקה בהנצחה סמלית.

משורר לאומי

אולי נבין טוב יותר את האופי האוזבקי אם נכיר אחד ממנהגיהם הרבים. לא רחוק מכיכר דרוז'בה נרודוב (אחוות העמים), מאחורי בית התרבות המרכזי של טשקנט, הקרוי על שמו של אלישר נבואי, משתרע פארק ציבורי גדול ומעוצב היטב, חביב במיוחד על המקומיים, קרוי גם הוא על שם המשורר הלאומי של אוזבקיסטן, אלישר נבואי. נבואי היה פרסי במוצאו, שנולד ומת בעיר הראת שבאפגניסטן במאה ה-15. בבגרותו לימד במדרסה של סמרקנד. הוא נחשב למחדש וממציא השפה האוזבקית, שהיא ניב מקומי של טורקית. האוזבקים סוגדים למשורר ולשירתו וקראו על שמו ערים, פארקים ושדרות. במרכז הפארק ניצב פסלו של אלישר נבואי, עומד מתחת לכיפה. לפי המנהג האוזבקי, שהושפע מהמנהג הרוסי, באים החתן והכלה ביום נישואיהם להניח זרי פרחים לרגלי פסל של אישיות חשובה, ובטשקנט, פסלו של המשורר הוא המקום הפופולרי ביותר. הפסל עמוס תמיד בזרי פרחי סייפן אדום, ואפשר לראות את המוני הזוגות הטריים ואורחיהם באים ומניחים זרים, מה שהופך את הפארק השקט לחוויה אותנטית ומהנה.

משוררים יכולים לחוות את טשקנט בצורה אחרת. יעיד על כך שירו של רוני סומק (שהתפרסם בעתון 77) שאותו כתב לאחר ביקור בטשקנט:

הו, חיילי הדמקה המנשקים את רגלי המלכה

אחרי ההרים זקופי הראש כסוסיו המונגוליים של ג'נגיס חאן,

אחרי ערימת הגלגולות שהניח המלך תימור ליד גדרות הכפרים שכבש,

אחרי עלי המשי בעצי הדרך הגדולה,

אני שותה וודקה עם מרקיאל פזילוב

שבאלף תשע מאות תשעים ואחת היה אלוף העולם בדמקה.

במקום לצחצח חרבות אנחנו מחלקים את העולם לששים וארבע משבצות,

מריחים את צבעי התבלינים בשקי השוק בסמרקנד

ונעים בשחור לבן לא רחוק מפסלו של המלך שהיה כובש גם את הים

אם מישהו היה מלמד את הסוסים לשחות.

הו, חיילי הדמקה המנשקים את רגלי המלכה,

ורגלי המלכה פרחי כותנה*,

ותות שפתיה כשפתי שחרזדה,

ושחרזאדה תמיד בולעת את לשונה

לפני ששמיכת החושך מכסה על סוף הסיפור.

*פרח הכותנה (פַּחטָה גוּלֶה) הוא אחד מסמליה של אוזבקסטן, שהיא אחת ממגדלות הכותנה הגדולות בעולם.

 

קרדיט: בן ציון יהושע