תחנה שנייה

בוכרה Buxoro

בבוכרה היפה, בעירי ברוכת השמש

חרב המשפט שלופה, חרב המשפט

כאן בשערי העיר האמת תצוף כשמן,

תנו הידד לו לאמיר, לאמיר הידד

……

אזרחים פצחו נא בשיר

כי אמת וצדק משפטו של האמיר…

(מלים חיים חפר, לחן עממי בוכרי)

 

הדרך לבוכרה מחיווה

אורכה של הדרך לבוכרה מחיווה כ-450 ק"מ, ואם נוסעים בוואן ציבורי, דחוקים בין אוזבקים שמנים בעלי שיני זהב בורקות, אבל נעימים מאוד וגם סקרנים, היא נמשכת שבע-שמונה שעות בערך. חוצים את מדבר קיזיל קום (המדבר האדום). לכמה רגעים של אושר נוסעים לאורך נהר אמו-דריה, ואחר כך שטחים עצומים של צהוב, חום, שיחים ועצים נמוכים, פה ושם בתי בוץ וחומר, כמה כבשים ופרות.

 

העיר בּוּכָרָה 

היא בירת מחוז בוכרה באוזבקיסטן ואחת הערים הגדולות במדינה זו. פירוש השם הוא ככל הנראה "מנזר", אבל יש אומרים שמקור השם הוא במילה הפרסית בוכאר – "מקום לימוד". אזור בוכרה היה במשך תקופה ארוכה חלק מהאימפריה הפרסית, ובמהלך ההיסטוריה הייתה בוכרה אחד ממרכזי התרבות האירנית, כאשר האתרים הארכאולוגיים והאדריכליים שבה הם מעמודי התווך של ההיסטוריה והאמנות הפרסית. אולם מוצא התושבים הוא מהגירה פרהיסטורית של עמים הודו-אריים למקום מאיזורים שמצפון-מערב לתת-היבשת ההודית.

לפי האגדות המוסלמיות-סוּפיות יש בבוכרה קבר של איש שחי אלפי שנים. כשהוא מחכה לגמר ההתגלות האלוהית. הוא חי בזמן האווסטה של זרטוסטרא, בזמן התנ"ך, בזמן הברית החדשה, והמשיך לחיות ולחכות עד שהתגלה גם הקוראן, ורק אז עזב את תחומי הארץ הפיזיים. שמה של בוכרה, אם כן, נקשר לדמויות קוסמים אגדתיות מימי קדם.בוכרה היא אחת הערים העתיקות ביותר באוזבקיסטן, והיה לה ערך רב בעיצוב התרבות האזורית לאורך ההיסטוריה כולה. לפי האגדה האיראנית העתיקה, וכפי שמופיע בספרים הזראטוסטרים העתיקים, האווסטה, את בוכרה הקים אדם אגדי בשם שיאווש לפני יותר מ4000 שנה. הוא היה בן למלך עתיק של איראן, והוא נהרג על ידי אפרוסיאב שהיה מלך טורן העתיקה (אזור אוזבקיסטן של היום). אותו אפרוסיאב היה דמות אגדתית. הוא היה קוסם, צאצא של נוח, שחי למשך אלפיים שנה. באותה תקופה טורן הייתה ממלכה ענקית ומשגשגת עם ערים מאוכלסות. אפרוסיאב נהרג לבסוף על ידי בנו של שיאווש, וקברו נמצא עד היום בבוכרה.

חפירות ארכאולוגיות מגלות 20 מטרים של שכבות תרבותיות בהם נחפרו בתים, מבנים ציבוריים,תכשיטים וכלים אשר נוצרו עד 500 שנה לפני הספירה. כאמור, גילה המוערך של בוכרה הוא 2,500 שנה. במהלך האלף הראשון לספירה שכנה העיר על דרך המשי וסוחרים רבים מסין, הודו ואירן עברו דרכה וסחרו בשווקיה הרבים.

עקב היותה מרכז כה חשוב היוותה בוכרה מטרת כיבוש לאימפריות רבות שבאו ונעלמו במהלך ההיסטוריה של האזור והשפיעו עליה רבות. אלכסנדר מוקדון שכבש את האזור, השאיר את חותמו בעיצוב מבנים בסגנון ייחודי שלא היה קיים לפני כן. האדריכלות והמנהגים החדשים השתנו בהתאם.

במהלך המאה השביעית, עם הערבים, האסלאם התפשט בבוכרה. בעיר החלו לצוץ מסגדים ומדרשות. במשך אלף השנים הבאות הארכיטקטורה השלטת הייתה דמוית כיפות עגולות יפהפיות אשר נבנו על ידי מיטב האדריכלים המוסלמים באותן תקופות. העיר בוכרה הייתה מפורסמת כמרכז חינוך דתי לפי האסכולה החניפית. לפי החניפים זה לא חטא לשתות משקאות משכרים שעשויים לא מיין, אלא שזה חטא להשתכר מהם.

בוכרה וסמרקנד (העיר השנייה בגודלה באוזבקיסטן) מהוות יחדיו את שני המרכזים העיקריים של התרבות וההיסטוריה הטג'יקית. עובדה זו מצביעה ככל הנראה על הסיבה העיקרית לכך שמרבית אוכלוסיית בוכרה מהווה טג'יקים דוברי פרסית. הטג'יקים הם שרידי היישוב האיראני הקדום שלא התערבבו בתורכים ובמונגולים, בערים רובם שכחו את שפתם ומדברים אוזבקית, האירנים הם הודו-אירופים.

רוב הממצאים הנראים לעין הם מהמאות ה-14 עד ה-19 – מימי שושלת התימורים (מאות 15-14) ועד לימיו של עלים ח'אן – הח'אן האחרון שנמלט ב-1920. רוב מבני העיר נבנו בתקופת התורכים האוזבקים – השאיבנים, בעיקר בתקופתו של עבדאללה השני בסוף המאה ה-16.
לאחר שקיעת השושלת האסטרחנית עלה מושל ממוצא פרסי בשם מוחמד רחים (1753) שהכריז על עצמו כמושל העיר וממנו נמשכה שושלת בוכרית עצמאית (מנגיט) עד לכיבוש הקומוניסטי של מיכאל פרונזה ב-1920. בנה המפורסם של השושלת הוא החאן נסאראללה ("הקצב") שעלה לשלוט ב-1826 תוך כדי רצח 28 מקרובי משפחתו.  הוא עורר עליו את זעמה של האימפריה הבריטית כשהוציא להורג שני קצינים בריטים – קונלי וסודרט שנשלחו על מנת למשוך אותו לצד הבריטי במשחק הגדול. נסאראללה מעולם לא נענש. בוכרה הפכה לגרורה רוסית סביב 1860 – לאחר שהרוסים (גנרל קאופמן שהיה המושל למעשה של מרכז אסיה) כבשו ב-1868 את סמרקאנד שהיתה חלק מנחלת הח'אן. ב-1888 התקרבו הרוסים עוד אל גבולות הודו כשהגיעה פסי הרכבת הטראנס-אסיאנית שהניחו מהים הכספי לבוכרה. הח'אן ביקש שהתחנה לא תגיע לעיר עצמה על מנת לשמור אותה מההשפעות הרוסיות המשחיתות. התחנה נבנתה בקגאן, כ-15 קילומטרים דרום מזרחה מבוכרה. במהלך השלטון הסובייטי סופחו שתי הערים לרפובליקה הסובייטית של אוזבקיסטן, למרות מחאותיהם של הטג'יקים. מאז מופעלת בידי שלטונות אוזבקיסטן תוכנית קשוחה להתבוללות והטמעה תרבותית של הטג'יקים במדינה. אבל רבים מהטג'יקים בבוכרה עדיין מדברים בדיאלקט פרסי (אותו מדברים גם בטג'יקיסטאן ואפגניסטן) הנקרא פרסיסקי.

בוכרה היא גם ביתה של קהילה יהודית גדולה שאבותיה התיישבו במקום עוד בתקופת השלטון הרומי. המונח "יהדות בוכרה" משמש לעתים לתיאור כל יהדות מרכז אסיה. מעקב אחר שושלת היוחסין של מרביתם, מגלה כי מקור אבות אבותיהם הוא בבוכרה.

המרכז ההיסטורי של בוכרה הוא אתר מורשת עולמית של אונסק"ו. שוכנים בו מסגדים ומדרשות (בתי-ספר) רבים. בכיכר המרכזית נמצא פסלו של הגיבור העממי הבוכרי חוג'ה נצר אלדין. בשנים שחלפו מאז העצמאות החדשה ויצירת אוזבקיסטאן, הפכה בוכרה לעיר התיירות העיקרית של אוזבקיסטאן. כל מדרסה הפכה לחנות המוכרת שטיחים, כובעים, בובות תאטרון שאח ופפייר מאשי. הבוכרים מוכיחים את עצמם כגדולי הסוחרים של מרכז אסיה וכלוכדי תיירים מהמעלה הראשונה וברוב המקרים נעים להילכד. בוכרה היא המקום הטוב ביותר לשטיחים משתי סיבות – השטיחים הטובים מאסיה באים מתורכמניסטן והמבחר הגדול והמגוון ביותר של שטיחים נמצא בין מבניה העתיקים של בוכרה.

בוכרה היא נאת מדבר על גבולו של המדבר האדום – הקיזיל קום ואקלימה בדרך כלל יבש אם כי ייתכן שלג בחורף וגשמי אביב.
ליבה של בוכרה הוא הלבי האוז- בריכת מאגר המים המוצלת של העיר וממנה נמתחת העיר מערבה עד לחומות החומר העצומות שמתחתן שוק העיר.
המלונות ממוקמים במרחק של לא יותר מדקות הליכה ממאגר המים (דרום מערבה ממנו) וההליכה דרך סמטאות החומר מהווה תענוג נוסף.

 

אוכל בוכרי

האוכל המכונה בוכרי הוא האוכל המאפיין את כל אוזבקיסטן, ולמעשה זהו אוכל המקובל ברוב אזורי המזרח הרחוק ומרכז אסיה.
אם לסכם את האוכל הבוכרי במילה אחת – שמן. שמן. שמן,  ובהתאמה: טעים. טעים. טעים.

ברחובות ובמסעדות, הרבה ששליק. באופן עקרוני הוא אמור להיות מבשר כבש. אבל מתברר שגם באוזבקיסטן, שכל הבשר שלה אמור להיות בשר כבש, אפשר למצוא בעיקר ששליק ושאר מאכלי בשר המבוססים על בקר.

מאכל עיקרי הוא הפלוב (פילף, פלוף, אש פילו) – האורז השמן עם חתיכות בשר כבש, גזר, חומוס ולעתים עוד ירקות בתוכו, המתבשל שעות בתוך שומן הכבש.

לגמאן – אטריות רחבות מוגשות בקערה עמוקה עם נתחי בשר, חומוס, מעט עגבניות, בצל, תפוחי אדמה ורוטב עשיר, כמעט מרק. קערה כזו היא ארוחה מלאה ומשביעה. שלא לומר טעימה להפליא.
שורפה – מרק עשיר ושמן המכיל בתוכו תפוחי אדמה ונתחי בשר כבש. השמן מכסה בשכבה עבה את פני הצלחת, וכשמערבבים ואוכלים – הבטן שמחה מאוד.

הבורשט הוא מרק כרוב שאינו שונה מהותית מהשורפה ואינו, כמקובל ברוסיה, חמיצת סלק.
מנטי – כיסנים ממולאי בשר טחון ובצל מטוגן.

סמסה – כמו מנטי, תערובת קצת שונה, צורה שונה, טיגון שונה.

חביתיות קטנות, גבינה לבנה-קשה שעליה נמזג לבן.
לחם תורכי עגול טרי וחם בכל מקום, (לפיושקה). בחלק מהמקומות אפשר לקבל לחם רוסי שחור דחוס וכבד.
בשווקים דוכנים רבים המספקים סלטים חמוצים ממוצא קוריאני – החמיצות מקלה על האוכל השמן.
ומן הצד האחר, לאחר ארוחת הבשר הכבדה – בשווקים אפשר גם למצוא ממתקים מתוקים מאוד. והרבה מאוד פירות יבשים ופיצוחים: גלעיני מישמש, חמניות פיסטוקים אגוזי מלך ועוד וריאציות.
גבינות מבקר כבשים, עיזים וסוסים.
שפע של פירות בעונה (ענבים, אבטיחים, מילונים, תפוחים, חמניות, אגוזי מלך, חבושים, פירות יער חמצמצים, רימונים) וירקות טובים ובעלי טעם אמיתי.
התה המקובל הוא התה הירוק (זילוני צ'אי) אם כי אפשר לקבל גם תה שחור (צ'ורני צ'אי). לא ממתיקים את התה באוזבקיסטן והוא מוגש בצ'איניק ונמזג לתוך קעריות (פיאלה), הנהוגות בכל המזרח.

זאת ההזדמנות לספר כי האוזבקים נוהגים לאכול בישיבה מזרחית על בימה מרופדת בשטיחים או במזרנים, מעין מיטה מעץ. כאלה עומדות בכל מסעדה או בית תה. על הבימה מוצב שולחן נמוך וסביבו מסובים היושבים בישיבה מזרחית או כשרגליהם משתלשלות אל מחוץ לבימה. בחורף, מניחים תנור חימום מתחת לאותה בימה מרופדת.

בתיאבון.

 

אתרים בבוכרה

לבי האוז (בריכת המים של העיר Lyabi Khauz)

בריכת המים הענקית, או למעשה מאגר מים ענק בלב העיר. הכל הולך אליו ונמשך ממנו. הוא הלב האמיתי של העיר כפי שהיה מאז שנבנה. עצי תות ענקיים נמשכים מהרחוב אל כיכר שמצד אחד שלה קיר חומת בניין ענק (מדרסת קוקלדש) משובץ חלונות ומהצד השני יורדות מדרגות אל כיכר נחמדה שמסגד (נדיר דיוואן חנקה) ממזרח לה, רובע עתיק מצפון, מסגד נוסף מדרום. בריכת מים רבועה שהיא הלבי האוז בין שני המסגדים וממזרח לה פסל נצר אלדין מחמר על חמור ומעבר לו מדרסת נדיר דיוואן. במרכז הריבוע יורדות מדרגות רחבות אל בריכת המים. המאגר הוא אחד מהאחרונים שנותרו בבוכרה. בוכרה שהיתה ידועה בשם בוכרה אלשריף (המהוללת) היא נאת מדבר שתעלות משכו אליה מים מנביעות ומילאו כ-200 בריכות ששימשו את תושבי העיר וציננו את להט הקיץ. בריכות אלו שימשו כנקודות מפגש לתושבי העיר. גם היום זוהי נקודת המיפגש העיקרית בבוכרה. יושבים בצל עצי התות, שותים תה ירוק, אוכלים לפיושקה (פיתה אוזבקית) ומשחקים שח.

הצ'אי חנה ליד הלבי האוז

הצ'אי חנה (בית תה) הן מסעדות ובתי תה עממיים שאפשר לאכול בהם ארוחות זולות ומשביעות. הסביבה שווה מאוד וזהו מקום המפגש הגדול של התיירים הזרים של בוכרה.
הם נמצאים בחלק המזרחי של הבריכה, על שפת המים ובצל התות הענף. שולחנות נמוכים מונחים על דרגשי עץ רחבים. הבוכרים חולצים נעליים וקורסים בישיבה מזרחית על דרגשים מחופי השטיחים, או יושבים על קצות הדרגשים, נשענים במרפקים על השולחנות. איש הצ'אי מרוקן את עלי התה הירוקים שהפכו דהויים, שוטף את הצ'איניק ואת ספלי החרסינה הרחבים והסדוקים (פיאלות) מברז הסמובאר שמזרים מים מעלי אדים ומלצר מביא צלחות עמוסות ספגטי ועליהן ביצת עין. מוזג מהצ'איניק לאחד הספלים, פותח את המכסה ושופך את התה הפנימה. הוא שוב מוזג מהנוזל הירוק-בהיר, חוזר ושופך פנימה, מערבל את עלי התה. ואז שוטף עם מעט תה ירוק את הספלים הסדוקים חסרי הידיות ומוזג לתוכם. זהו הנוהג האוזבקי שמקובל בכל ארצות מרכז אסיה. גם אם אתה מתארח בבית אוזבקי, זה יהיה הנוהג. המארח (תמיד גבר) מוזג תה ירוק וחם מהצ'איניק לתוך הפיאלה, חוזר ושופך את התה לצ'איניק, ואז חוזר וממלא את הפיאלה עד לשלושת רבעי מתכולתה, לעולם לא מלאה. זהו הטקס שנועד מצד אחד לחמם את הפיאלה של האורח לפני שמוזגים אליה את התה, ומן הצד השני מאפשר למארח למלא כל הזמן את הפיאלה של האורח.

 

מדרסת קוקלדש (Kukeldash)

מדרסה קוקלדש היא המבנה הגדול הראשון שהתייר המגיע ממזרח רואה. המדרסה נמצאת מצפון (מימין) לכביש המקיף את מאגר המים לבי האוז. זהו כנראה מבנה המדרסה הגדול במרכז אסיה. כשבנו את מדרסת קוקלדאש ב- 1579, בימי עבדוללה ח'אן השני, היו ימי דרך המשי המרכז אסיאנית שייכים לעבר. ובכל זאת נועדה המדרסה להיות גם קרוואן סריי (ח'אן שיירות). החצר מרובעת, החדרים בקומות הראשונה והעליונה ומדרגות אבן חבויות מוליכות לתוכם. במרכז החצר עומד מבנה השירותים. עצי תות צומחים בפינות. המדרסה המשיכה בתפקודה כמארחת נוסעים מאז שנבנתה. היום היא מרכז חשוב למלאכות יד ואומנות. כל החדרים התחתונים תפוסים על ידי בעלי מלאכה, המציגים את שטיחיהם, אריגיהם, תכשיטיהם ושאר מלאכות וגם עובדים במקום. כך שאפשר לראות את האורגות וטוות השטיחים במלאכתם, את הנפחים בעבודתם העדינה, את ציירי המיניאטורות ואת המציירים על משי וצובעים אותו – וגם לקבל הסברים.

 

מדרסת נדיר דיוואן בגי (Nadir Devon Begi)

המדרסה, הנמצאת ממזרח למאגר הלבי האוז, נבנתה ב-1630 כנראה בראשית בתור ח'אן לשיירות דרך המשי, ואחר כך הפכה להיות מדרסה. מאז 1920 היא מוזיאון ומקום לעסקים קטנים. מאז 1992 הפכו החדרים לחנויות לממכר מזכרות לתיירים. בעלי המלאכה מתחילים להלום ולרקע ברגע שהתיירים מגיעים. בחצר המדרסה עץ תות ומסעדה קטנה המגישה צ'אי ואוכל. במקום רוקמי סוזנה (בדים רקומים בשלל פרחים וצבעים), מכנסיים וחלוקים בוכרים התלויים בפתחי החנויות ועשויים משי בוכרי (ח'אן אטלס). במקום תכשיטי כסף מפותחים המזכירים באומנותם את תכשיטי הכסף התימנים. חלק מגדול מהצורפים הם יהודים. מוכרים כאן גם את המספריים המיוחדות לבוכרה, דמויות צפרים.
מעל פתח המדרסה מצויירות שתי ציפורי סימורג (ציפור אגדתית, סמל אוזבקי מקובל) ומתחת להם שני חמורים. בין שני הסימורג שעל חלקו הגבוה של השער החיצוני, נמצאת שמש עם פרצוף אדם. האסלאם אוסר כל פסל ומסיכה ויש לקשט מסגדים, מדרסות וקברים בפסוקים מהקוראן, בשמו המתוק של אללה או בדגמים גיאומטריים וצמחיים. דגם זה של מדרסה המפירה את החוקים מצביע על הנינוחות המרכז אסיאנית ועל פרשנות תורכית-אוזבקית להלכות מחמירות. נינוחות הניכרת גם היום, ובולטת מאוד בפתיחות ובסובלנות שלה על רקע 'האביב הערבי'.

חנקת נדיר דיוואן (Nadir Devon Begi)

נמצאת מול מדרסת נדיר דיוואן בצד המערבי של הבריכה. חנקה היא מדרסה ומסגד לדרוישים. החנקה נבנתה על ידי נדיר, שר האוצר של החאן עבדול עזיז בזמן בה נבנתה המדרסה שממערב לבריכה. החנקה משמשת היום כמוזיאון לאריגים וכחנות המוכרת כל דבר לתייר המזדמן.

 

 

פסל חוג'ה נצר אלדין (Nasr Eddin Hodja)

פסלו של נצר אלדין רכוב על חמורו ניצב מזרחית לבריכה. כולם באים להצטלם אתו. תיירים זרים ותיירים אוזבקים. משפחות משפחות ניצבות לידו וידם נוגעת באנפילתו הנשמטת מעל רגלו. נצר אלדין מסתכל בהם מלמעלה בחיוכו הערמומי המבצבץ מבעד לזקנקנו. הוא כבר שרד את כולם. הוא המהדורה התורכית-בוכרית של ג'וחא הערבי מהמזרח הקרוב, של הרשלה האוסטרופולי היהודי ממזרח אירופה ושל טיל אוילנשפיגל הפלמי הממולח. הגיבור העממי המנצח בכוח חכמתו וערמומיותו בלבד את העשירים, השליטים והרשעים. הגיבור שהעם אוהב לאהוב.
סיפורי נצר אלדין מאתרים דמות של מתמתיקאי ופילוסוף. האיש הזקן מההר, מלך החשישיים שהיה אימת מרכז אסיה, לכד את נצר אלדין והכריח אותו לשעשעו במבצר שבאלמות, מדרום לים הכספי. מנגו, נכדו של ג'ינגיס ח'אן, שלח את הולאגו, אחיו, על מנת לשרוף ולהשמיד את מבצרי החשישיים, ולהביא את נצר אלדין אל הבירה המונגולית בקרה קורום, שם יבנה מצפה כוכבים עבור מנגו. איזכורים אלו ממקמים את נצר אלדין במאה ה-14. נצר אלדין היה החכם המרכז- אסיאני החביב על גיאורג גורדייף (1949-1866) המיסטיקן היווני-ארמני, שציטט משפטי חוכמה עממית בכתביו. גורדייף הגיע לבוכרה כדי לשבת עם הדרווישים של הח'אנה, לדון בתורת הנסתר, ושם גילה את נצר אלדין וחשף אותו למערב. נצר אלדין הוא גיבורם של קבצים רחבים של סיפורים עממיים במרחב התורכי (ממרכז סין במזרח ועד תורכיה במערב דרך מרכז אסיה) ותורגם לכל השפות, כולל עברית.

 

שווקים מקורים

בבוכרה נותרו כמה שווקים מחופים שאליהם היו צמודים בתי מרחץ:

טאקי סארפון (שוק החלפנים Toki Sarraffon).

הקרוב ביותר לללבי האוז ונמצא מדרום מערב לה, על הצד הדרומי של הרחוב. השוק הוא מבנה של כיפות שמחפות על חנויות ודוכנים שבתוכו. צמוד אליו בית המרחץ בסגנון התורכי ששופץ ב-1997. המקום פתוח 24 שעות ומחיר טיפול שלם הנמשך כשעה וחצי של אידוי יבש, עיסוי רצחני, קילוף שכבת עור עליונה, שטיפה וסיכת הגוף בשמן ורדים וזנגביל עומד על כ-20$. זהו בית המרחץ לגברים שבו הבלנים גברים גם הם. אם כי אם תגיע קבוצת תיירים סוגרים את בית המרחץ ואז אפשר לקבל טיפול משותף. במקום אחר בעיר יש גם בית מרחץ לנשים בלבד.

 

טאקי טולפאק פורושון (שוק הכובענים Toki Telpak Furushon).

השוק המחופה בכיפות נמצא בכיוון צפון מערב ללבי האוז, ברחוב Mekhtar Ambar, מצפון מזרח למסגד מגוקי אתרון (Magoki Atoron). פה כדאי לפנות צפונה וללכת ברחוב חקיקאת. מימין נמצא בית המרחץ. ברחוב חנויות של בעלי מלאכה המוכרים מספריים דמויות ציפורים (יחודי לבוכרה) והלאה, מימין, בתוך טים עבדולה ח'אן (Tim Abdulla Khan)  נמצא מפעל המשחזר טוויות משי לפי דוגמאות הבדים האוזבקים הצבעוניים (ח'אן אטלס).

 

 טאקי זארגרון (שוק הצורפיםZargaron  Toki)

נמצאבקרבת מתחם מינרט קלון (Poi Kalon) והואמבנה כיפות כמו שאר שני השווקים המחופים – זהו אוסף של כיפות על כיפות המתרוממות לגובה של כ- 8 מטרים (חלל פנימי) והם פתוחים לצומת בה מצטלבים רחובות ראשיים של העיר. פתחי השוק אינם ניצבים ישירות מול הרחובות, כדי שסופות החול או הרוחות הקרות בחורף ורוחות הקיץ החמות לא יחדרו ישירות לתוך מרכז החלל. בכיפה המרכזית, בגובה של כ- 10 מטרים מעל הרצפה, יש חלונות המשמשים כארובות אור מהאור הראשון ועד האחרון וכן כפתחים ליציאת האוויר המתחמם בחלקים התחתונים של המבנה.

 

מסגד מגוקי אתר (בור מגדלי צמחי התבלין, Magoki Attoron)

מעבר לחנקאת נדיר דיוואן (מצפון מזרח) נמצא מסגד שקוע מתחת למפלס הרחוב. ראשיתו של המסגד במאה ה-12 והוא שופץ במאה ה-16. מתחת לו (בפינה הימנית כשנכנסים) נמצאו שרידי מקדש זרטוסטרא וכן שרידי מקדש בודהיסטי. המקום שימש את יהודי בוכרה לתפילה עד שיפוצו למסגד במאה ה- 16.
היום משמש המסגד השקוע כמוזיאון לאריגים ושטיחים עתיקים (חלק מהאוסף יפה מאוד) כחנות המוכרת כמעט את כל תכולתה.
בראשית החפירות בלטה רק כיפת המבנה. אין הסבר מספק מדוע המבנה שקוע כל כך ביחס לסביבה ויתכן כי הדבר נעוץ בכך שיסודותיו הם מהעתיקים שיש בעיר ומעידים על מבנה ומפלס קדומים של העיר – קדושה שמשתמשים מאוחרים יותר (יהודים, מוסלמים) התקשו לוותר עליה.

טאקי טלפק פורושון (שוק הכובענים)

מצפון מזרח למסגד מגוקי אתר נמצא מבנה הכיפות של טאקי טלפק פורושון (שוק הכובענים)
פה כדאי לפנות צפונה וללכת ברחוב חקיקאת. מימין נמצא בית מרחץ (ראה לעיל), חנויות של בעלי מלאכה המוכרים מספריים דמויות ציפורים (יחודי לבוכרה – שווה) והלאה, מימין, בתוך טים עבדולה חאן נמצאת התחלתו של מפעל המשחזר טוויות משי לפי דוגמאות הבדים האוזבקים הצבעוניים. בצומת שמעבר למפעל הממוקם בתוך המבנה העתיק, אפשר להמשיך צפונה ולהגיע למדרסת אולוג בג.

 

 

מדרסת אולוג בג (Ulug Beg)

הידוע מבין ממשיכי דרכו של האמיר הגדול ומייסד השושלת התימורית, תימור לנג (1405-1336), היה אולוג בק, ששלט באוזבקיסטן, ובנה ופיאר את הערים בוכרה וסמרקנד. תקופתו נחשבת לתקופת הזוהר של אוזבקיסטן, תקופה שבה פרחו המדעים והאומנויות. אולוג בק עצמו היה מדען ואסטרונום בעל הישגים נכבדים. הוא גם האמין באסטרולוגיה. הוא בנה את מצפה הכוכבים הגדול ביותר בתקופתו בסמרקנד, והקדים את אירופה בחישוביו ביותר מ-300 שנה. אולוג בג, נכדו של תימור הצולע, הקים בבוכרה את המדרסה שלו, לא רחוק ממינרט קלון, בשנת 1417. זוהי אחת משלוש שבנה (הראשונה בכיכר רגיסטאן בסמרקאנד, השנייה בגיג'דובאן 45 קילומטרים מבוכרה לכיוון מזרח). בבוכרה היא המדרסה הקדומה ביותר. הכתובת מעל פתח הכניסה אומרת: זו חובתו הקדושה של כל מוסלמי לחפש אחר ידע. וגם: מעל מעגל אנשים המצויים בחוכמה של הספרים, תהיה דלתו של ברכת האל פתוחה בכל רגע. המדרסה שופצה בימי עבדולה ח'אן השני. המדרסה המשופצת אינה פעילה.

 

 

מדרסת עבדול עזיז ח'אן (Abdul Aziz Khan)

נמצאת מול המדרסה של אולוג בג. עבדול עזיז היה מהשושלת האסטרח'אנית. זוהי שושלת מצאצאי הח'אן האסטרח'אני, שברח לבוכרה מאסטרח'אן לאחר שזו נכבשה על ידי רוסיה. השושלת הזאת שלטה בבוכרה בין השנים 1739-1597. עבדול עזיז והחל בבניין המדרסה ב- 1652, במקביל לבנית החנקה של נדיר דיוואן ומדרסת נדיר דיוואן שמשני צידי הלבי האוז.

 

מדרסת מירי ערב (Miri Arab)

מירי ערב נמצאת ממזרח לצומת אותה מחלקת כיפת טקי זרגרון (שוק הצורפים) והיא המדרסה הפעילה היחידה של בוכרה. זוהי מדרסה גדולה ופעילה וכופרים (או מי שניראה ככופר) לא מורשים להיכנס אל בין כתליה. ככל המדרסות גם כאן נמצאים חדרי התלמידים בשתי הקומות המקיפות את החצר. השיעורים ניתנו בדרך כלל תחת חצאי הכיפות שבמרכז ארבעת קירות המבנה. המבנה הוקם במאה ה-16 ונקראה על שמו של מקובל אסלאמי תימני מהזרם הנקשבנדי*  שהיתה לו השפעה על הח'אן השייבני עבדאללה. ב-1501 מוחמד שייבני ח'אן כבש את סמרקנד ומרכז אסיה. הבן של שייבני ח'אן, מחמוד שולטאן, ששלט בבוכרה נהיה תלמיד נקשבנדי, ובנו עבדוללה ח'אן העביר את הבירה מסמרקנד לבוכרה, בגלל החשיבות של הנקשבנדים והיותם שם.בזמן הזה תפקיד השייח' של האסלאם היה בידיו של סעיד מירי ערב מתימן שעל שמו המדרסה. עבדוללה הקים את המדרסה של עבדוללה ח'אן, וגם את המדרסה של מירי ערב.

קבריהם של השניים נמצאים במתחם, מתחת לכיפה הצפונית. את קבר הקדוש מסמן מטה שבראשו שערות מזנב סוס. המדרסה היתה פעילה עד כיבוש בוכרה על ידי הבולשביקים ב- 1920. היא נפתחה מחדש ב- 1944 בניסיון לרצות את המוסלמים על ידי סטאלין, והיתה המדרסה היחידה שהיתה פעילה תחת שלטון הקומוניסטים. היום היא מדרסה פעילה, היחידה בבוכרה.

*הנקשבנדיה (או נקשבנדי) היא אחת מארבעת הזרמים הצופיים (מְבַטאים סופיים) העיקריים של האסלאם, המכונים "טריקה"(דרך). הנקשבנדיה זרם שייסד בהאא אלדין נקשבנד, ששמו הפרסי הוא מקור שמה. דמות מרכזית בטריקה היא חוואג'ה אח'ראר שהיה ח'ליפה נקשבנדי. הוא הפגין יותר מעורבות בקהילה, שלח תלמידים מטעם הח'ליפות שלו ובעיקר השפיע רבות על המשטר התימורי. המקור הגאוגרפי של הנקשבנדיה הוא במרכז אסיה, בתורכיה, בהודו (על ידי המונגולים) ובסין. הנקשבנדיה דוגלת במעורבות של השייח'ים הצופים בפוליטיקה, כדי ליצור שלטון השומר על השריעה ופועל על-פי עיקרון הצדק.

 

 מינרט קלון ומסגד קלון (טג'יקית: הגדול, Poi Kalon)

(מינרט – מינאר- מנורה – לפיד)
זהו אחד מהמבנים העתיקים של בוכרה ומתוארך למאה ה-12 (1127). המינרט נבנה על ידי הח'אן ארסלאן (האריה) מהשושלת הקראח'אנית (הח'אנים השחורים). בשנת 999 פלשו הקראח'אנים לתוךהממלכה הסמאנית כבשו את הבירה בוכרה, והשלימו את השתלטותם על טרנס אוקסניה (האזורים שמעבר לנהר האוקסוס, הוא סיר דריה). הממלכה הקרח'אנית הייתה הממלכה התורכית המוסלמית הראשונה. מגדל המינרט שסגנונו פרסי, שונה מהמינרט התורכי הזקוף והמחודד או מהמצרי שמתנשא עם מרפסת. או מאלו שיש בישראל עם כיפתם העגולה. המגדל רחב מעט בבסיסו, הולך וצר עד למרכז ואז מתרחב שוב לעובי הבסיס, שם מופיעים חלונות למואזין וכיפה קטנה ומחודדת באמצע הראש.
המינרט הפרסי הבודד, העומד בפני עצמו ללא מסגד, משקיף על הרחבה ועל שתי המדרסות, קלון ומירי ערב. הוא מכוסה חרסינות מזוגגות כחול בחלקו העליון ורובו מכוסה בפיתוחים בחומר. גובהו 47 מטרים ויסודותיו יורדים לעומק של עשרה מטרים נוספים.
לפי המסורת, בנה ארסלאן את המינרט כדי להגן על גופתו של אמאם שאותו הרג בקטטה. בלילה הופיע האמאם בחלומו וביקש להיקבר במקום בו לא ידרוך איש על ראשו, אפילו לא המלך. אין אפשרות לעלות לראש המינרט.

ממזרח למינרט בנה עבדוללה הראשון במאה ה-16 מסגד על מקומו של המסגד הקדום שנחרב על ידי צבאות ג'ינגיס ח'אן במאה ה-13. אפשר להיכנס ולבקר במסגד שהיה מושבת עד הכרזת העצמאות של אוזבקיסטן ב-1991. זהו מסגד גדול ויפה שחלקו המערבי נמצא תחת גג ובמרכז החצר מבנה לרהט השתייה והרחצה. בצד המזרחי מסגד פתוח אל החצר שיכול להכיל אלפים רבים של מתפללים. מסגד קלון הוא מסגד יום שישי המרכזי של בוכרה ומיועד לקבלת המון.

 

 

הארק – מבצר ארמון הח'אן (Ark)

ראשיתה של מצודת הארמון, שהיתה מקום מושבו של הח'אן, במאה החמישית. המבנה הנוכחי בעיקרו מן המאה ה-16, מהשושלת השבאנית והכיל בתוכו מקומות מגורים ל-3000 איש. כשהקימו את המצודה בפעם הראשונה, היא קרסה והתמוטטה. לפיכך דאגו להקים ביסודות המצודה עמודים הבנויים על פי תפיסות אסטרולוגיות, בהתאמה לקבוצת הכוכבים 'הדובה הגדולה'. חומות ארמון הח'אן, המגדלים והרחבה שמתחתיו, שופצו בקפדנות ב-1997. המצודה נמצאת כמאתיים מטרים מערבה ממתחם מינרט קלון כשפתח הכניסה מביט מערבה. בין הרחוב למצודה נמצאת כיכר הרגיסטאן – כיכר חול ששימשה להתכנסויות המוניות ולהוצאות להורג פומביות. הכניסה למצודה היא דרך שער המוביל למנהרה פנימית העולה דרך תאי הכלא וחדר העינויים ונפתחת לחצר שמשמאל לה נמצא מסגד עמודים. המסגד נבנה לראשונה על יסודות של מקדש זרתוסטרי קודם. המסגד הנוכחי הוא מהמאה ה-19 והיום מכיל בתוכו מוזיאון קטן לקליגרפיה. בחצר שממערב למסגד העמודים (מסגד יום השישי – ג'ומעה) יש שטח פתוח גדר ושער. דרך השער אפשר לגשת לקצה המצודה דרך שטח שנחפר היום על ידי אוניברסיטת בוכרה ולהשקיף משם על בוכרה. המבט הוא ממערב למזרח והזמן המתאים הוא אחרי הצהרים. על התל יש ללכת מאה מטרים בדרך הרחבה לשולי תל המצודה. מתחת לגבעה, משתרעות השכונות האוזבקיות של בוכרה ושדרת המדרסות, מבני השוק המקורים והמסגדים, כיפות כחולות, מינרט קלון, מדרסת קלון ומירי ערב, המדרסה של אולוג בג והמדרסה של הח'אן עבדול עזיז.
יש לחזור דרך השער אל המסגד ולעלות ממנו דרומה לאורך מסדרון פתוח. משמאל (מזרח) נמצאת החצר בה היה הח'אן יושב על כסא מלכותו ומקבל את השליחים ומסביב לה מבני המגורים והשירותים. גם חלק זה שופץ ב-1997. ימינה נפתחת חצר ששימשה לאורוות ובקצה הדרום מערבי חדר המכיל חנות ובה אוספי כלי נגינה ומוצגים מההיסטוריה הבוכרית במאות השנים האחרונות. ליד המבנה נשקף נוף הגן הגדול ממערב (פרק סמעני).
הארק הוא סממן השלטון הבולט של בוכרה- כיבושו והריסתו על ידי הבולשביקים היו סוף תקופה. שיפוצו – כשאר המבנים של בוכרה, הוא תחיה לאומית. השאלה היא כמובן באיזה לאום מדובר, והאם תחייתו היא מעשה טבעי או מלאכותי.

מסגד בולו האוז (Bolo Khauz)

ממערב לארק, סמוך מאוד אליו, נמצא מאגר מים ולידו מסגד הנקרא בולו האוז, שנבנה ב-1718. זה היה המסגד בו התפלל הח'אן. ליד הבריכה, בצדו הדרומי של המסגד מינרט קטן הנוטה על צדו. המינרט הקטן מחקה את מינראט קלון וגובהו 12 מטרים. המסגד, מבנה גבוה עם עשרות עמודי עץ מגולפים. העמודים והתקרה שהם תומכים בולטים בחיטוביהם הצבעוניים והמגוונים, ואין עמוד דומה למשנהו. המסגד מצל על הבריכה שסביבה צומחים עצי תות גדולים. המאגר מזכיר מאוד את המאגר של לבי האוז. צורפים ושאר בעלי מלאכה מציצים ורומזים מחנויות שבתחתית המבנה.

 

מאוזוליאום אסמעיל סמאני (Samoni)

בתוך פרק סמאני, הנמצא מחוץ לחומה ממערב לעיר, עומד מאוזוליאום קטן של הסמאנים. השושלת הסמאנית הייתה משפחה פרסית במוצאה אשר צאצאיה הקימו אמירות אוטונומית בתחומי הח'ליפות העבאסית. בשיאה השתרעה הממלכה הסמאנית על כל טרנסאוקסניה ועל ח'ורסאן. האוטונומיה הסמאנית החלה בשנת 873. בשנת 999 נפלה טרנסאוקסניה לידי הקרח'אנים וח'וראסאן לידי הע'זנווים. הממלכה הסמאנית המשיכה לשרוד באופן מצומצם ביותר עד לנפילתה הסופית בשנת 1005. אפשר לומר שהם היו המדינה המוסלמית הראשונה במרכז אסיה, מהראט ובלח' במערב ועד לאיספהן שבאירן. הבירה היתה בוכרה ובה ספריות כתבי יד בפרסית, ערבית ותורכית. רק השוק וקבר אסמעיל נשארו מהמדינה שמטבעותיה הגיעו לאורך דרך הזהב עד סקנדינביה., אלה המבנים הסמאניים היחידים ששרדו. את הקבר, שנחשב לאחד מהדברים הנפלאים שיצר תור הזהב האסלאמי, על דגמיו הגיאומטרים שנרקמו בזויות השונות שבהן הונחו הלבנים, מצאו במקרה ב-1930 כשגילחו את הקרקע לפארק קירוב. את לבני המבנה שיחזרו מחומר, חלמון ביצה וחלב גמלים, כמו שנבנה במקור אלף שנה לפני כן.

קשה לתאר למי שאינו רואה את יופיו של המבנה הקטן והמושלם. זוהי מעין קובייה שווה מכל צדדיה. הקובייה מסמלת את הארץ, את הכעבה ואת היציבות של החוק אסלאמי. ממנה יוצאת ארבע קשתות התומכות כיפה המסמלת את השמיים. הקירות עשויים מלבני בוץ פשוטות בעובי של שני מטרים. יופיו של המבנה נובע אך ורק מזוויות שונות שבהן הונחו לבני החומר הפשוטים. שיטה זו יצרה גיוון ויופי כה רבים, הן בחיצוניות והן בפנימיותו של המבנה. זהו אחד המבנים המושלמים של מרכז אסיה, ושלמותו נובעת מממדיו הקטנים ומהעובדה שכל קישוטיו ועיטוריו הם לבני החומר שמהם הוא בנוי המונחים בזוויות שונות ויוצרים עיטור גיאומטרי מפליא. התפיסות המשוקעות במבנה זה הן המתמטיקה של אלחוורזמי, המדע של אבן סינא והרוחניות של זרתוסטרא.
מתחם הקבר משמש היום כמקום עליה לרגל וכאחד מהמקומות המקודשים במרכז אסיה, פה כמו גם במקומות קדושים אחרים (שאחי זינדה בסמרקנד, קברו של פחלוון מחמוד בחיווה) נהוג להקיף את הקבר עם כיוון השעון ולאחר מכן להיכנס פנימה ולקבל את ברכתו של אמאם באחת הפינות.

 

מאוזוליאום צ'שמה איוב (מעיין הנביא איוב, Chashma Ayub)

בקצה פרק סמאני, לא רחוק מחומות המצודה, ניצב מאוזוליאום נוסף. המאוזוליאום נבנה בהוראת השליטים מהשושלת הקרח'אנית במאה ה-12. שוחזר ונבנה מחדש פעמים אחדות במהלך המאות 19-14. במבנה ארבעה חדרים ולכל חדר כיפה. הכיפה הבולטת ביותר וכנראה הקדומה ביותר היא כיפת הקונוס, חרוטית בסגנון סלג'וקי. שאר הכיפות רגילות ונבנו האחת במאה ה-14 והאחרות במאה ה-16. בעבר התאכסנו במקום הדרווישים. במאוזוליאום כרוכה אגדה העוסקת בנביא איוב, הקדוש למוסלמים על פי הקוראן: בבוכרה היתה בצורת קשה ורוחות המדבר ייבשו אותה. אנשיה התפללו לאללה וביקשו נס. אללה שמע לבקשתם ושלח אליהם את הנביא איוב, שהיה בדרכו ובמסעותיו. איוב הכה על האדמה הצחיחה במקלו ופרץ ממנה מעיין של מים זכים. המעיין הציל את אנשי בוכרה והם מקדשים אותו עד היום.

על פי האמונה והמסורת, שתיית מימי המעיין מביאה מזל, מעין אנטי תיזה לגורלו של איוב עצמו. (אם כי יש לזכור שבסופו של דבר האיר לו האל פנים). נוסף לזה מאמינים שלמים יש תכונות מיוחדות לריפוי מחלות עור. שתיית המים אמורה להיעשות בחברותא. ולכן רוב האנשים המגיעים אל הקבר אוספים את המים בכלים ולוקחים אותם כדי לשתות עם משפחה או חברים.

היום יש בו גם מוזיאון קטן העוסק בתולדות ההשקייה.

השוק

השוק נמצא בפאתי מערב של העיר העתיקה, מתחת לשרידי חומות החומר הגדולות שהקיפו את העיר, ואפשר להגיע אליו דרך הגן (פארק סמאני), מיד מעבר לקבר צ'שמה איוב. השוק גדול מאוד ומפואר וביום א' יש בו קרקס פעיל עם תזמורת, להטוטנים ועושי להטים. ביום א' יש על יד השוק הגדול שוק צפורים. הצפורים הם עסק מאוד פעיל ומבוקש באוזבקיסטן. מאות אנשים, בעיקר גברים, מתגודדים סביב כלובים שבהם צפורים מכל הסוגים, החל בצפורי שיר מזמרות וכלה בתרנגולות, ברווזים ושאר מיני עופות. הבורסה שם לוהטת מאוד.

השוק עצמו מכיל מבנים רבים, כולם מקורים ומסודרים, לפי תחומים וסוגי המזון, החל בירקות, תפוחי אדמה ובצלים, פיצוחים, תבלינים, דגים, בשר, גבינות מעשה בית, דבר מעשה בית,. כל מוכר מציג את התוצרת שלו, מפציר בלקוחות לטעום, הכל נקי, מסודר, מושך את העין.
השוק שמר על מקומו מעל שכבות ההיסטוריה. מתחת לחומות, בכניסה המערבית לעיר. ערים קמות ונהרסות, שלטונות משתנים. השווקים הפתוחים שומרים על מקומם ליד חומות העיר.

 

צ'אר מינאר (ארבעת המינרטים,  Chor Minor )

בצד המזרחי המרוחק של העיר העתיקה, בלב שכונת מגורים, בסבך של רחובות וסימטאות, בין רחוב פושקין לרחוב חוג'ה נורבאד, ניצב מבנה מרנין עין. צ'אר מינאר, שפירושו בלשון הטג'יקית ארבעה מינרטים. הצ'אר מינאר היה מבנה שער במבוא למדרסה שנעלמה במשך השנים. המדרסה נבנתה בשנת 1807 בסגנון הודי. נשאר רק מבנה השער שלו ארבע כיפות וארבעה מגדלים. מתחת לכיפות הכחולות מבהיקות יש דגמים גאומטריים מזוגגים. לפני המבנה שאינו דומה למבנים אחרים בבוכרה בגלל סגנונו ההודי, יש בריכת מים יפה ויבשה. מקום מצוין לשבת בשקט בשעת אחר צהריים נעימה. בשנת 1998 התמוטט איד המגדלים ושוקם בעזרת אונסקו.

על פי המסורת המבנה נבנה על ידי סוחר עשיר שחיפש חתנים טובים לארבע בנותיו. כל מגדל מוקדש לילדה. המבנה עצמו היה קבור עד מעל לדלת הכניסה שלו עד לאמצע שנות התשעים של המאה ה-20.

בקומת הקרקע יש חנות מזכרות. אפשר להיכנס אליה ולעלות במדרגות המתפתלות לראש המבנה ולצפות על הרחובות שמסביב.

 

הקהילה היהודית ובית הכנסת

הרובע היהודי של בוכרה (מחלה) נמצא מדרום ללבי האוז. כמאתיים מטרים דרומה מבריכת המאגר. בסמטת חומר היוצאת מול מרכז הבריכה, נמצאים שלושה בתי כנסת. כולם בבניין אחד. שלט עם אותיות עבריות תלוי מעל הכניסה. דלת עץ כבדה מובילה לחצר פנימית. בבית הכנסת במה עליה עומד החזן במרכז, כדרך בתי הכנסת הספרדים. במהלך קיץ 2000 שופצו בתי הכנסת. צמוד לבתי הכנסת נמצא בית ספר מעורב, שלומדים בו ילדי היהודים ביחד עם ילדים נוצרים ואוזבקים מוסלמים. כל קבוצה מקבלת נוסף לחינוך הכללי גם את החינוך הייחודי לתרבותה. במחלה, היא השכונה היהודית, בין סימטאות צרות ומפתלות, בין בתי חומר עלובים, נמצא עוד בית כנסת. היהודים מדברים נוסף על אוזבקית ורוסית גם בבוכרית, שהיא ניב יהודי טג'יקי.
יהדות בוכרה הוא כינוייה של הקהילה היהודית של מרכז אסיה, ומתייחס ליהודי אוזבקיסטן וטג'יקיסטן. מקור שם הקהילה בעיר בוכרה שבאוזבקיסטן, שבעבר שימשה כמקום מושבה של קהילה יהודית גדולה וענפה והיוותה מרכז יהודי, תרבות ורוחני גדול וחשוב.

היהודים הגיעו לבוכרה במאה השמינית בעקבות האסלאם, עולים עם דרך הכותנה וההשפעה האסלאמית-פרסית מפרס. הנוסע היהודי בנימין מטודלה, שהגיע במסעותיו למרכז אסיה, תיאר ב-1165 את היהודים היושבים בבוכרה ובסמרקנד, מתפרנסים מצביעת בדים ויצור כלי זכוכית. לפי עדויות ערביות הייתה קהילה יהודית בבוכרה ב-1240. עדותו של כרוניקאי הערבי אבן אלפוטי (מן המאה ה-13) מלמדת על קוסם מוסלמי קנאי, שאיים ב-1240 על יהודי בוכרה.

עדויות יהודיות מצביעות על נוכחות במאה ה-17, בעוד שעדויות לשוניות ותרבותיות מצביעות על קשר בין יהדות בוכרה ליהדות פרס, ישנן עדויות נוספות, לפיהן יהודי בוכרה הגיעו במקור מחלב שבסוריה.במאה ה-16, לאחר ההרס של סמרקנד, הבוכרים היגרו לבוכרה, שהפכה למרכז יהדות מרכז אסיה. מאוחר יותר, חלק מהאוכלוסייה היהודית בבוכרה היגרו לסין, ואיבדו קשר עם הבוכרים, אך עם זאת ידעו על היותם קשורים גנטית ליהודים הבוכרים שבבוכרה וסביבותיה.
בסוף המאה ה-16 האמירות הבוכרית נוסדה ושליטיה החלו להפיץ את האסלאם בשטח האמירות. עקב כך שלא הורשו לגור בכל חלקי העיר, היהודים גרו במחל'ה הישנה. נאסר עליהם לקנות סוסים ממוסלמים והוכרחו ללבוש בגדים שיבדילו אותם מהמוסלמים. היהודים אולצו לשלם גם מס מיוחד וחנויותיהם היו נמוכות מאלו המוסלמיות.

אגדה יהודית מספרת שטווי משי יהודים הובאו על ידי תימור לנג משירז ובגדאד לבוכרה במאה ה-15. מאתיים שנים מאוחר יותר, כשנקטעו הקשרים בין אירן לבוכרה, הפכה בוכרה למרכז והקהילה גדלה. בתי הכנסת היו לפי מנהג יהודי חורזם.
במאה ה-18 האסלאם הפנאטי התפשט בבוכרה, והיה מסע שלם של המרת דתם של היהודים. כתוצאה מכך, יהודים רבים התנהגו כמוסלמים בחוץ, אך בביתם שמרו על אורח חיים יהודי. הם נקראו "צ'אלה" – כלומר לא זה ולא זה. במאה ה-19 ההמרות נמשכו ומספרם של הצ'אלה גדל. בתחילת המאה ה-20 מספרם הגיע לכמה מאות משפחות. יהודים אחרים התאסלמו באופן מוחלט והחלו להתערבב עם האוכלוסייה שסבבה אותם.
לאחר הסובייטיזציה של מרכז אסיה בשנות ה-40, האנשים החלו להבדל באתניות שלהם ולא על פי דתם, וצ'אלה רבים החלו שוב להתנהג כיהודים לעיני כל. אחרים הגדירו את עצמם אוזבקים וטג'יקים ונשארו מוסלמים. כיום, ישנן משפחות בקרב המוסלמים הללו, שמצאו שהם צאצאים ליהודים וממלאים אחר חלק ממצוות היהודים.
הקהילה הבוכרית החלה להתדלדל עקב המרחק הרב מקהילות אחרות, ותהליך ההתאסלמות שנכפה עליהם, וכך החלה להתדרדר גם מצב האמונה והרוחניות. במאה ה-18, כשהגיע למקום רבי יוסף ממן מגרבי בן העשרים, שבא לבוכרה לאסוף כסף כשליח קהילת צפת מגרבי נחרד מיהדות בוכרה ההולכת ומתבוללת והחליט להישאר במקום ולהיטיב את דרכי היהודים. הוא יסד בית ספר לשחיטה, שיגר שליחים לקושטא, וילנה וליוורנו להביא ספרים והחל ללמד את ספר "הזוהר". יהודי בוכרה, סוחרים נינוחים, אימצו את המנהג הספרדי-צפון אפריקאי במקום החורזמי. כתוצאה מפעילותו הענפה, והודות לשטף של יהודים פליטים שהגיעו ממשהד האיראנית, חלה צמיחה אתנית ודתית בקרב הבוכרים. ב-1838 הגיעו לבוכרה פליטי משהא שנמלטו מפני אינוסם לאסלאם, והצטרפו למונופולין על המסחר ועל צביעת הבדים בעיר.
האוכלוסייה הבוכרית המשיכה לצמוח, והוקמה המחל'ה החדשה בבוכרה. באמצע המאה ה-19,  הוקמה שכונה שלישית, "אמיראבד", ובשנת 1843 יהודים בוכרים קנו מחוז בסמרקנד שהפך לרובע בוכרי יהודי.

בימי הכיבוש הצארי הרוסי היו היהודים מגדולי סוחרי הכותנה ושילמו את מסי המלחמה של האמירות לצאר. אחר כך, עם הפרעות וההתנכלויות, הפכו לסנדלרים וספרים. רוב יהודי בוכרה עלו לארץ ישראל ולמדינת ישראל עם הקמתה.