הבניית לאומיות – המקרה של אוזבקיסטן

 

הלאומים באירופה שהחלו לתבוע הגדרה עצמית בראשית המאה ה-19, הצדיקו את תביעותיהם בטיעונים שקשרו אותם לאירועים ואנשים בעבר הרחוק, אשר ראו עצמם ממשיכיהם. כך טענו הלאומנים היווניים כי הם מחדשיה של תרבות יוון העתיקה אשר הייתה רדומה במשך מאות שנים. משל ההתעוררות מתרדמה הפך פופולרי אצל קבוצות רבות אחרות, במיוחד בהקשר של שפות.

המדינות של ימינו אינן זהות עם עמים. העמים של ימינו הם תולדה של שינויים צבאיים, פוליטיים וכלכליים שהתרחשו בעולם במהלך המאות ה-19, ה-20 וה-21. המדינות של ימינו הן פרי השינויים הללו, וגם הלאומים וגם המדינות נתונים כל הזמן בתהליך של השתנות מתמדת
כשמדינה נוצרת לאחר תהליך פוליטי, צבאי או חברתי, היא חייבת להַבנות לעצמה מכנה משותף, שיהפוך את אוסף האנשים, שהוא בדרך כלל מקרי, לאומה אחת, ללאום אחד, שיש לו שפה משותפת, היסטוריה משותפת, תרבות משותפת ובעיקר אינטרסים משותפים, כלומר עליה ליצור לעצמה זיכרונות משותפים, נרטיב שיאחד את כולם. התהליך הזה נעשה בדרך מלאכותית ומאולצת, ובעיקר מאלצת.

ההיסטוריון, התייר המתבונן, המבקר האקראי, הצופה מן הצד לרגע, יכול לראות את התרחשותו של התהליך הזה במו עיניו, אפילו אם הוא נמצא במדינה המתהווה למשך תקופה קצרה. מספיק שיתבונן היטב, שיפעיל את ההיגיון ואת חדות המחשבה. האנשים שנמצאים בתוך התהליך הזה לא תמיד ולמעשה לרוב, לא מסוגלים לראות אותו, להבחין בו או להבינו, והם נסחפים בתוכו בלי יכולת לשנות או לעצור.

בתור ישראלית שנולדה בשנת 1939, היתה בידי הזדמנות היסטורית לראות את הבניית הלאומיות או הנרטיב הציוני בארץ ישראל כמעט לכל שלביו. יש הרבה מה להגיד על התהליך הזה, אבל הרוצה להיזהר – ירחיק עדותו.

 

הזדמן לי, לשמחתי, לשהות תקופה באוזבקיסטן בשנה הראשונה להתפרקותה של ברית המועצות ולצאתה של אוזבקיסטן לעצמאות בתור מדינה ריבונית. אחרי עשרים שנה בערך חזרתי לביקור באוזבקיסטן. יכולתי לראות בעיניי תייר, כמובן, את תהליך הבנייתה של הלאומיות האוזבקית.

 

בתחילת המאה ה-11 החלה נדידה של שבטים תורכמנים מקבוצת האוע'וז מאזור הערבה האסייתית, לתוך שטחי האימפריה המוסלמית. שבטים אילו שמשו כשכירי חרב עבור שליטים מוסלמיים מקומיים והשתתפו בפשיטות כנגד ישויות שכנות, שאינן מוסלמיות. התואר שהוענק ללוחמים מהשבטים הללו היה ראזי. במקורות העות'מאנים המוקדמים מכונים שבטים אילו: "התורכים של הספר" – Turks of the Udj ומנהיגיהם כונו- Udj Begi. שם החבל ואחר כך הישות המדינית אוזבקיסטן נולד מתואר מנהיגות זה, כאשר אחד ממנהיגי קבוצות השבטים התיישב במקום וניכס לעצמו את הטריטוריה- Udj Begi Stan. מכאן שהאוזבקים הם שבט תורכי ושפתם היא ניב תורכי מובהק. מקור השם 'אוזבקים' לא ידוע, אבל ישנן השערות בנוגע לכך. השערה אחת אומרת שהם נקראו על שם אוזבג חן.‏ השערה נוספת היא שמשמעות המילה היא "עצמאות" בשפה תורכית עתיקה.

ויש אומרים: שבטים אוזבקים תורכים הגיעו ב-1500 – שבטים אוזבקים (שם כולל לכמה משבטי התורכים המזרחיים). האוזבקים דוברי ניב תורכי נקראים על שמו של אוז בק שהיה מושל אורדת הזהב בשנים 1340-1312. האוזבקים הם קבוצה אתנית במרכז אסיה. רובה של קבוצה זו נמצא באוזבקיסטן (סטן – מקום בתורכית, כלומר המקום של האוזבקים), אבל ניתן למצוא אוזבקים גם במדינות אחרות כגון טג'יקיסטן ואפגניסטן. האוכלוסייה כולה מונה בין 28 ל-30 מיליון איש.

אוזבקיסטן היא אזור, היום מדינה, היושבת במרכז אסיה, בין נהר אמו דריה לבין נהר סיר דריה, ויש לה היסטוריה עשירה ומגוונת. הערים הגדולות של אוזבקיסטן היושבות על דרך המשי הן סמרקנד, בוכרה וחיווה. כובשים רבים עברו דרך אדמות אלה. למשל אלכסנדר מוקדון, שלא הסתפק בשטחים שכבש ביוון ובמזרח התיכון והמשיך במסעו אסיה (כולל אוזבקיסטן). הבעיה באזורים האלו הייתה היעדר שלטון מרכזי שניתן להביסו בקרב בודד, ולכן הכיבוש ארך זמן רב יותר. במהלך הלחימה בשטח זה הוא עצר ליד סמרקנד בדרכו להודו בשנת 327 לפני הספירה והתחתן עם רוקסנה, בתו של מנהיג מקומי. הדבר סייע לו בהכנעת ההתנגדות המקומית.

הטריטוריה של אוזבקיסטן נקראה טרנסאוכסיאניה עד המאות תשיעית-עשירית לספירה. פירושו של כינוי זה הוא "מעבר לנהר" (בדומה למה שאנחנו אומרים "מעבר להררי חושך" או מעבר לסמבטיון". הנהר אמו דריה כונה ביוונית אוכסוס, וכל הארצות שמעברו המזרחי נקראו בלשון כוללת טרנסאוכסיאניה – מעבר לנהר האוכסוס).

דרך המשי ההיסטורית היתה ציר המסחר מסין לאירופה מיקומה הביא מנהיגים גדולים אחרי מוקדון, כמו ג'ינגיס חאן, טימרליין (טימור לנג – טימור הצולע) ורבים נוספים לעבור בשטחה. כיום, טימרליין, על אף מסעות המלחמה האכזריים שלו, נחשב לאבי האומה האוזבקית. גם זהו חלק מהבניית לאומיות. אומה זקוק לאב. היהודים אימצו את אברהם והאוזבקים את טימור לנג. כל קבוצה והעדפותיה.

הפלישות החוזרות ונשנות לאוזבקיסטן שינו את פניה של התרבות האוזבקית. כיום אפשר למצוא במדינה מאפיינים פרסים, ערבים, מונגולים, מוסלמים ורוסים.

בעת העתיקה הייתה אוזבקיסטן של היום מיושבת בעמים איראנים והייתה חלק מיישות מדינית בשם סוגדיאנה (טרנסאוכסיאניה). עם הכיבוש הערבי במאה השמינית חדר האסלאם לאזור, והכיבוש המונגולי במאה ה-13 הביא להחרבת האזור והפיכתו לתורכי. השליט המונגולי טימור לנג עשה את סמרקנד לבירתו, אך לאחר מותו ב-1405, התפוררה האימפריה העצומה שהקים והאזור נחלק לנסיכויות בשלטון צאצאיו. במאה ה-15 נכבש האזור בידי שבטי האוזבקים שהקימו את אמירויות בוכרה, חיווה וקוקנד.

במאה ה-19 כבשו הרוסים את אמירות בוכרה. אחרי כינון ברית המועצות, הוקמה הרפובליקה הסוציאליסטית הסובייטית האוזבקית, שהורכבה מחבל תורכיסטן וכללה גם את אמירות בוכרה וחאנות חיווה.

הכיבוש תם כשברית המעצות התמוטטה ואוזבקיסטן זכתה לעצמאות (1 בספטמבר 1991), ומאז שולט במדינה הקומוניסט לשעבר, אסלאם כרימוב. השלטון הסובייטי הותיר את חותמו על המדינה בפיתוח החקלאות והתעשייה, אך גם בדמות האסון האקולוגי בימת אראל.

 

אוזבקיסטן מונה מעל 26 מיליון אנשים היא המדינה המאוכלסת ביותר במרכז אסיה. הרפובליקה האוזבקית הייתה הרפובליקה הענייה מבין רפובליקות ברית המועצות. אוכלוסייתה העיקרית כפרית ותלויה מאוד בחקלאות..

המוצא האתני השולט הם האוזבקים, אך קיימות גם קבוצות אתניות אחרות כמו רוסים (5.5%), טג'יקים (5%), קזחים (3%), קרקלפקים (2.5%) וטטרים (1.5%). מקורות אחרים, כגון הטג'יקים, טוענים שבמדינה 30% מהאוכלוסייה הם טג'יקים. החל מ 1 בינואר 1998, נכללו בספירה 1,123,200 קוריאנים החיים במדינה, קבוצה אתנית זו מהווה 4.7% מכלל האוכלוסייה של המדינה.

מבחינה דתית, 88% מהאוכלוסייה הם מוסלמים (רובם סונים), 9% נוספים הם נוצרים אורתודוכסים (בעיקר הרוסים והאוקראינים), ו-3% האחרים מאמינים בדתות שונות (ביניהם גם בודהיסטים מהקהילה הקוריאנית הקטנה שחיה במדינה).

 

 

 

מהו נרטיב לאומי?

סיפר (סִפֵּר) או נָרָטִיב הוא פרשנות של היבט מסוים של העולם, המעוצבת דרך נקודת מבט תרבותית או אישית. למושג מספר משמעויות שונות ומשתנות, בעיקר הודות לפופולריות הגואה שלו במאות ה-21-20. מקור המילה נרטיב הוא בשפה הלטינית, והיא הגיעה לאנגלית דרך הצרפתית.

בשנים האחרונות הורחבה משמעות המונח, ומשתמע ממנו גם בניית סיפור דרך זווית ראייה מסוימת. באופן שבו משתמשים בו עתה חוגים מסוימים ניתן אף לומר כי גם עצמים שאינם חיים יכולים לספק סיפר עבור סובייקט מסוים. כך, למשל, משתמשות תאוריות פוסט-מודרניות רבות במונח זה לתיאור האופן שבו אנו מביטים על היסטוריה, על תאוריות ואף על מחלות.

נרטיב הוא סיפור שעבר שינוי מתוך החוויה האישית. חוויה זו מושפעת מהאופי והאישיות, מהזהות האישית והחברתית, ממערכת האמונות והערכים, ומתפיסת העולם האישית. הנרטיב הוא סיפור שעבר שינוי מתוך תהליך של עיבוד פנימי דרך החוויה האישית של המספר. הנרטיב מעניק משמעות לאירועים אותם מתאר הסיפור. שינוי בנרטיב יגרום לשינוי במשמעות שהאדם נותן לאירועים השונים ולשינוי בזהות של האדם. לדוגמה: שינוי מזהות של "קורבן" לזהות של "שולט על האירועים בחיי."

המונח נרטיב לאומי משמש לזיהוי הסיפור שמספר קולקטיב לאומי על עצמו . סיפור זה מכיל את הגדרת הזהות הקיבוצית . הוא מציג את עברם של בני הלאום ומסביר אותו , עומד על מאפייניו הייחודיים של לאום זה לעומת קהילות אחרות , ויש עמו מרשמים להתנהגות קולקטיבית בעתיד.

אבל נרטיב לאומי משמש גם אמצעי לשלטון לייצר לאום אחד מאוסף של קבוצות אתניות, דתיות ותרבותיות שונות, שיש ביניהן מכנה משותף כגון טריטוריה, היסטוריה, שפה דת. השלטון מעוניין לייצר אומה אחת, כי זו נוחה יותר לשליטה מאשר אוסף של קבוצות שהמפריד ביניהן רב על המשותף. זאת הסיבה שהשלטון מקים מוסדות שונים כדי לייצר נרטיב משותף כזה, כגון משרד חינוך, צבא, עיתונות ושאר אמצעי תקשורת. נרטיב לאומי מתחבר למוסדות ולאמצעי כפייה, ולכן הוא משתלט ותופס הגמוניה על האחרים. נרטיב לאומי הוא יצירו של המגזר הפוליטי והוא כופה את עצמו על כל השאר. הסכנה היא שהנרטיב הלאומי יהפוך להגמוניה. ולא ייתן לקולו אחרים להישמע. מכאן צומחת המדינה הטוטליטרית, הנשלטת על ידי שולט יחיד או קבוצה בעלת כוח ללא אפשרות החלפה.

 

איך מבנים לאומיות או נרטיב לאומי, ואיך עשו זאת באוזבקיסטן.

מעבר לפרנסה ודיור אנשים זקוקים לתרבות, לשפה, לתקשורת, לגיבורים, לדתות ואמונות, לחברה, להרגשת שייכות. את כל הדברים הללו מספקים המיתוסים העתיקים של קבוצות אתניות שונות ברחבי העולם. כשמציאות מלאכותית מקבצת קבוצות אתניות שונות תחת קורת גג מדינית אחת, יש לייצר למענם מיתוסים חדשים, נרטיב חדש, שבו יוכל כל אחד מהם למצוא את מקומו, להזדהות עמו ולהרגיש תחושה שייכות.

אוזבקית היא השפה הרשמית היחידה, ומאז שנת 1992 היא נכתבת באותיות לטיניות. כשאוזבקיסטן היתה תחת שלטון ברית המועצות, השפה הרשמית ברפובליקה היתה רוסית. כלומר בתי הספר לימדו רוסית, פקידים ממשלתיים דיברו רוסית, משרדי הממשל פעלו ברוסית והכתובות ברחובות היו ברוסית. ברגע שאוזבקיסטן יצאה לעצמאות היתה אחת ההוראות הראשונות של הממשל העצמאי להכריז על האוזבקי בתור השפה הרשמית היחידה, שמאז שנת 1992 נכתב באותיות לטיניות. דבר זה נאכף מיידית וגרם לתוצאות מיידיות: כל אנשי הממשל הרוסים פוטרו, כי לא ידעו אוזבקית, וכמוהם כל אנשי הצמרת בכל ענפי המנהל וההוראה. במקומם נכנסו אוזבקים משכילים, שקודם לכן לא היתה להם כל הזדמנות להשתלב בתפקידים הבכירים. הרבה מהרוסים החלו כמעט מיידית לעזוב את אוזבקיסטן.

עם כל זאת גם לשפה הרוסית יש עדיין חשיבות, בעיקר לתקשורת בין קבוצות אתניות שונות בערים. זוהי גם שפת האם של למעלה מ-14% מהאוכלוסייה, ומהווה שפה שנייה לרבים אחרים. נושאים טכנים, מדעיים, ממשלתיים ועסקיים נידונים פעמים רבות ברוסית. לפי דיווח משנת 2003, למעלה ממחצית מהאוכלוסייה דוברת ברמה זו או אחרת את השפה הרוסית. למרות השימוש באותיות לטיניות, סימנים ושלטים רבים (כולל שלטים ממשלתיים רשמיים ברחובות) נכתבים עדיין באותיות אוזבקיות-קיריליות שהיו בשימוש בתקופת ברית המועצות.

בעיקר התבטאה החלפת השפה בעיר הבירה טשקנט. שפת ההוראה בבתי הספר הפכה להיות אוזבקית. שלטי הרחובות נכתבו מחדש באוזבקית וגם הוענקו שמות חדשים לרחובות: במקום שמות של אנשי רוח ומדינאים רוסים הוענקו שמות של אנשי רוח ומדינאים אוזבקים. אבל האמת היא שכאלה לא היו כמעט והיה צורך ל"גרד" אותם מההיסטוריה העתיקה והרחוקה או מעמים תורכיים אחרים.

וכאן אנו מגיעים לנושא של אנשי רוח, גיבורי תרבות ודמויות מופת לחיקוי, שיהוו ציר מרכזי לתרבות ההולכת ומובנית.

הדוגמה המובהקת ביותר היא של "המשורר הלאומי" – אלישר נבואי.

"אני רג'יסטאן*
לב ליבה של סמרקנד.
דורות רבים דחסתי אל חיקי
האזינו לקריאתי ילדי העתיד.
משחר ילדותי הועידה אותי ההיסטוריה
לסבול, לברוח, ליפול ולמות,
ולהגיח שוב מהאש ומהאפר".

*רג'יסטאן – בעברית: מקום החול, האתר המרכזי של סמרקנד).

אלישר נבואי נולד ומת בעיר הראת שבאפגניסטן. על שמו העיר נבואי בדרך לבוכרה. יצר בפרסית ובתורכית. הוא חי לפני כ-550 שנה, בימיו של אולוג בק 1409-1449. ימים אלה התאפיינו בפריחה אינטלקטואלית, תרבותית וספרותית. היתה זו תקופה של הישגים גדולים באמנות, באדריכלות, במדע ובספרות. אולם אולוג בק הזניח את ענייני השלטון ונפל קרבן לקשר שקשרו נגדו כהני הדת יחד עם בנו הלא חוקי, ויחד איתו תמה הקידמה. נבואי למד ולימד במדרסה של סמרקנד ויצירתו נלמדת על ידי כל העמים דוברי התורכית.

לא היתה אישיות מתאימה יותר מאלישר נבואי, ששורשיו בתורכית ושהה תקופות בסמרקנד, כדי להפוך להיות המשורר הלאומי, זה שאת פסלו מציגים בכל פינה, על שמו קוראים רחובות ובתי ספר, בתי מלון וכיכרות, ואת שירתו משננים כל ילד וילדה. פולחן אלישר נבואי קיבל גם גוון והשפעה רוסית כשהאוזבקים שלמדו מהרוסים, אימצו לעצמם את המנהג להניח ביום החתונה זר פרחים למרגלות המשורר הלאומי. בקיץ, עונת החתונות, אפשר לראות בטשקנט עשרות זוגות מהלכים ובאים בנתיבי פרק נבואי, לבושים בבגדי כלולות (אירופיים לגמרי – הכלה בשמלת קצפת לבנה והינומה והחתן בפרק שחור), מתייצבים לרגלי פסל אלישר נבואי ועורמים למרגלותיו ערימה של זרי פרחים, בעיקר של סייפנים אדומים. וכמובן – מצטלמים. היום  בטח גם מעלים לרשת זו או אחרת. כך הפך להיות אלישר נבואי, שכלל לא ידע שהוא כזה, להיות המשורר הלאומי של המדינה אוזבקיסטן.

דת משותפת, 88% מהאוכלוסייה הם מוסלמים (רובם סונים). בימי השלטון הסובייטי היתה הדת אסורה. עם העצמאות, חזר האסלאם לנבוט. נפתחו מדרסות (בתי ספר) ומסגדים. אבל האסלאם באוזבקיסטן הוא מתון, בעיקר בזכות שנות הדיכוי הרבות שהיו תחת שלטון ברית המועצות ונמשכות עד היום תחת שלטונו הטוטליטרי של אסלאם כרימוב. עקב מגמת הדמוקרטיזציה במדינות ברית המועצות לשעבר, גם באוזבקיסטן החלו להישמע קולות להחלפת השלטון שנמצא בידיו של אסלאם כרימוב זמן ארוך. ניסיונות ההפיכה דוכאו ביד קשה על ידי כרימוב (למשל באירועי טבח אינדיג'אן ב-2005), דבר שהציג אותו בעולם בתור דיקטטור. מצד שני, מדינות המערב לא עשו רבות להחלפת משטר הדיכוי עקב אי-רצון לפרק את המשטר היציב ביותר במרכז אסיה ולמסור אותו לידי העם האוזבקי שעשוי לנטות לידי מפלגות האסלאם הקיצוני.

 

סמלי עצמאות וריכוזיות, היה צורך לעורר גאווה לאומית אוזבקית ומודעות לאומית שלא היתה קיימת קודם לכן. את זה עשה השלטון ביצירה של עשרות פסלים לאומיים חדשים: דגל אוזבקיסטן – שלושה פסים, כחול, לבן, וירוק ועליהם הסהר, המסמל את האסלאם ו-12 כוכבים כנגד 12 מחוזות השלטון במדינה; סמל המדינה –  במרכז סימורג, הציפור האגדית, סמל לקיום ולהישרדות, מצד שמאל פרח הכותנה (פַּחטָה גוּלֶה)  סמל לגידול המרכזי שעליו גאוות האומה, מצד ימין, הגידול המרכזי השני, החיטה, ומעל סמל האסלאם; חובר המנון למדינה: הוכרז על יום עצמאות רשמי על חגיגותיו; הוקמה כיכר מרכזית שהיא כיכר העירייה, ובה החליף את פסלו של לנין פסל של כדור הארץ שבמרכזו יושבת אוזבקיסטן.

בתור גיבור לאומי אומץ טימור לנג שפסלו מתנוסס בהדר בכל כיכר חשובה באוזבקיסטן.

וכך קמה מדינה, וכך מבנים לאומיות. ואם מישהו מכם חושב שהתכוונתי כאן לכתוב על ישראל – אינו טועה לגמרי.