תקופת הגאונים י"א – פילוסופיה והגות
חיי הרוח של היהודים
-
פילוסופיה והגות
אי אפשר להימנע מלדבר קודם כל על חיי הרוח בקרב האסלאם שבתוכו ישבו היהודים. במאות השמינית והתשיעית, בעיקר בחליפות העבאסית, כלומר אזור עיראק וכל האזורים הסמוכים, היתה אוירה של ערנות תרבותית אינטלקטואלית מחד ודבקות בערכים דתיים מאידך. המוסלמים עסקו הרבה בפילוסופיה. הפילוסופיה של ימי הביניים נוצרה מתוך המגע בין הפילוסופיה הקלאסית, מיסודה של הפילוסופיה היוונית האריסטוטלית, שדגלה בדרך של הכרה שכלית, לבין הדתות המונותיאיסטיות, דתות ההתגלות, האסלאם למשל, הנוקטות בדרך של אמונה דתית. כתוצאה מהמגע הזה בין שתי הדרכים שלכאורה אי אפשר לגשר עליהן נולדה שיטה עיונית בקרב האסלאם, שיטה שנודעה בשם כַּלאם, כלומר דיבור. השיטה הזאת עיקרה דיון ובירור של עיקרים אשר האמונה הדתית מקבלת אותם בתור אמיתות שאין להתווכח עליהם. בדיון הזה היתה המטרה מובנית מראש, לקבוע את עיקרי האמונה הדתית בתוך נוסחאות הגיוניות, כדי שיוכלו להתקבל גם מנקודת ראות שכלית, ושוב, שני הדברים האלה, התפיסה הדתית-אמונית מהצד האחד והתפיסה השכלית-רציונליסטית מהצד האחר, נראים כשני דברים שאי אפשר לגשר ביניהם. זאת בדיוק היתה מטרת הדיון הזה, הכַּלאם, הדיבור. המֻתַכַּלִמוּן, אנשי הכַּלאם, נקטו בשיטה הדיאלקטית, בדרך של שאלות ותשובות, בדומה למקובל אצל הנוצרים בימי הביניים, הסכוֹלַסטיקנים, שגם הם נקטו בדרך דומה של דיון, שאלות ותשובות. הקבוצה הראשונה שנקטה בשיטת הכַּלאם ידועה בשם תנועת המֻעתַזִלה, המתבדלים. הם כינו את עצמם "הדוגלים בצדק ובייחוד" משום ששני עיקרים אלה היו בסיס תורתם. העיקר האחד הוא ייחוד האל. הפשטת האל באופן מוחלט מכל דימויי הגשמה. הם שללו באופן מוחלט כל דימוי הגשמה ושאפו להגיע לכך שהאל יהיה אחד, יחיד ומיוחד ללא שום דימויי הגשמה. העיקר השני הוא הצדק האלוהי שהוא גם הרעיון של חופש הבחירה. האל צודק, הוא לא יעשה מעשים שאינם צודקים, ולכן אם קורים לאנשים דברים לא טובים, זאת אומרת שהם בחרו בהם, לא האל בחר בהם. לאדם ניתנה חירות רצון אבל חירות רצון כרוכה באחריות מוסרית למעשיו. האדם אחראי באופן מוסרי למעשיו. האל מצידו משלם שכר טוב לצדיקים ומעניש את הרשעים. האל תמיד צודק. אנשי המֻעתַזִלה סיגלו לעצמם קריאה רציונליסטית של הקוראן וגם דגלו בתפיסה שהקוראן נברא ולא היה קיים מאז ומעולם, כפי שטענו הסונים האורתודוכסים כנראה בעקבות פילוסופים נוצרים. בשאלה זאת היה מאבק גדול מאוד, אולי העיקרי, בין שני הזרמים האלה, הסונה והמֻעתַזִלה, דווקא בנושא הזה של הקוראן, האם נברא או היה מאז ומתמיד. במהלך המאה התשיעית הגיעה המֻעתַזִלה לעמדת שלטון בעזרתם של כמה ח'ליפים עבאסים שדגלו בשיטה הזאת. בתמיכתם של הח'ליפים האלה הפכה התנועה גם להיות רודפת וטוטאליטרית. כשבוחנים את מעשיהם של אנשי המֻעתַזִלה אי אפשר להגיד שהם ממש נתנו לאדם את חירות הרצון, כי למעשה, כשהם הגיעו לשלטון הם הכתיבו את המהלכים של כולם. אבל בסוף המאה התשיעית נלקחה מהם ההגמוניה הזאת וחזרה אל האסלאם האורתודוכסי בעזרת ח'ליפים שדגלו באורתודוכסיה. במאה ה-10 האסלאם האורתודוכסי מצא דרך ביניים או דרך של פשרה. הדובר העיקרי של דרך הפשרה היה אַבּוּ אלחסן אלאַשעַרי, שנחשב לאבי התיאולוגיה האורתודוכסית באסלאם. הוא המשיך להשתמש בשיטות הכלאם אבל בנה שיטה תיאולוגית דיאלקטית שתתאים לתפיסה האורתודוכסית של פרשנות הקוראן והחדית'. החדית' הוא בסיס הסונה, המסורת, התורה שבעל פה של האסלאם. כך נולדה תנועת האַשעַריה שהיא למעשה פשרה בין עיקרי האמונה של האורתודוכסיה לבין אלה של המֻעתַזִלה. זוהי, פחות או יותר, דמותו של האסלאם עד היום הזה בתפיסה של האסכולה האשערית.
סוקרטס בדיון עם תלמידיו
מתוך כתב יד מוסלמי מהמאה ה-13
כל הדברים האלה שטלטלו וזעזעו את עולם האסלאם בין המאות השמינית לעשירית לא יכלו שלא להשפיע על היהודים שישבו בקרבם ועל רקע הדברים שתיארתי בקיצור נמרץ, בין המאות השמינית לעשירית, היו התפתחויות מאוד דומות גם בקרב היהודים. מצד אחד אנחנו זוכרים שצמחה התנועה הקראית, שהושפעה מן המגמה הרציונליסטית שהתפשטה באסלאם וביקשה לחזור ולעסוק בתורה שבכתב על דרך של פשט, על דרך של חשיבה רציונליסטית, בניגוד לרבניים, ליהדות האורתודוכסית, שעיקר עיסוקה היה בחשיבה על דרך הדרש וההלכה שלה התבססה ברובה על התורה שבעל פה. אפשר להגיד שהמאבק העיקרי בין הקראים לבין הרבניים היה המאבק שבין התורה שבכתב, כפי שהקראים לה תורת ה', לבין התורה שבעל פה שהקראים הגדירו אותה בתור הלכת אנשים מלומדים, כלומר, תורה של אנשים. אם נבדוק את היצירות שהניבו שתי התנועות האלה נראה שיצירתה העיקרית של היהדות האורתודוכסית מתבטאת בספרות הענפה של תשובות הגאונים. תשובות הגאונים לשאלות שנשלחו אליהם מקהילות ישראל בכל התפוצות, היוו את הנדבך הפרשני וההלכתי של ימי הביניים. הנדבך שבא אחרי התלמוד. מן הצד האחר, אותה יהדות אורתודוכסית הצמיחה מתוכה גם אנשי רוח והוגים שגם הם הושפעו מההתפתחויות הפילוסופיות וההגותיות באסלאם, אבל הובילו אותם לכיוונים אחרים. הקראים, לעומת זאת, עסקו בעיקר בפרשנות התורה שבכתב והצמיחו את אנשי הרוח שלהם, שעסקו בתורה שבכתב והפרשנות שלה, ובבלשנות של השפה העברית. כמובן שלסקור את אנשי הרוח שהצמיחה היהדות האורתודוכסית, נדרשים ספרים מלאים על כל אחד ואחד מהם. אם אני רוצה לדבר עכשיו על הבולט שבהם במאה ה-10, רב סעדיה גאון (רס"ג), ברור שאוכל להגיד עליו רק מעט דברים במסגרת הזאת, ואילו האישיות הזאת, רב סעדיה גאון, דורשת באופן טבעי סדרת ספרים המוקדשת רק לה ויש ספרים רבים כאלה. אני רק רוצה להדגיש את הדברים שאמרתי בפתיחה ואביא בתור דוגמא מרכזית בשיא תקופת הגאונים את סעדיה גאון שנולד בסוף המאה התשיעית במצרים ונפטר ב-942 בבגדאד. סעדיה גאון מסמל את שיא תקופת הגאונים והוא גם מסמל את הראשון או בין הראשונים בהרבה מאוד תחומים שלפניו רק אולי התחילו להנץ ניצנים, אבל הוא ביסס אותם והביא אותם לשיאים. הוא בין הראשונים שהתחיל לכתוב את כתביו בערבית, אמנם בערבית- יהודית אבל בערבית, כדי שהספרות שהוא כותב תהיה מובנת לכל האנשים שכבר לא קראו עברית, כדי שהספרות תהיה נחלת הרבים,ולא רק נחלת המיעוט שעוד ידע עברית. כל ההוגים שקמו אחריו כבר הלכו בדרכו וכתבו בערבית-יהודית. למעשה הוא פתח את הספרות ההגותית בפני הרבים. הוא היה אחד מן הפורים שבכותבים, וכתב כמאה חיבורים, לפחות אלה שנמצאו, בתחומים שונים ומגוונים כגון: הלכה, תפילה, פיוט, פילוסופיה, בלשנות, פרשנות המקרא, כתיבת דברי הימים, ענייני לוח השנה. כמעט ואין תחום שהוא לא עסק בו, בעומק וברחבות. הפרשן והבלשן הספרדי אברהם אִבּן עזרא (הראב"ע), שחי מאה שנים אחריו, כינה אותו "ראש המדברים בכל מקום". בביטוי הזה יש כפל משמעות או אפילו שלוש משמעויות: הוא הראשון שפתח כל מיני שערים חדשים; הוא הגדול שבכל המדברים; אבל המדברים יש לזה גם כפל משמעות מלשון מדבר, כלומר איש כַּלאם, שהרי כַּלאם בערבית פירושו דיבור, ו"ראש המדברים" פירושו גם אדם שעיוניו מתנהלים בדרך האסכולה של הכַּלאם הערבי. אִבּן עזרא היה הראשון שהגדיר את סעדיה גאון בתור איש האסכולה של הכּלַאם הערבי, הבחנה שהיום נוטים לבדוק אותה ולבחון את תקפותה. כשבודקים את כתבי רס"ג, רב סעדיה גאון, אמנם רואים שהוא אימץ רבות משיטות החשיבה והכתיבה של הכַּלאם, אבל הוא מעולם לא הגדיר את עצמו בכתביו בתור מֻתַכַּלִם ודי קשה להגדיר על פי כתביו מאיזה זרם בכַּלאם הוא הושפע יותר, האם מן המֻעתַזִלה הקיצונית או מהזרם המתון יותר שבא בעקבותיו, האַשעַריָה. הוא וכל ההוגים היהודים שבאו אחריו וכתבו ערבית, מסמלים יותר מכל את השילוב של היהודים בעולם התרבות הערבית. השפה המשותפת לאסלאם וליהדות, הערבית, היתה גורם מרכזי בשילוב זה. ברור שיש לראות את ההגות היהודית בתקופה זאת מתוך בחינה של ההגות הערבית, הלא יהודית, אם כי יש לשים לב לסימביוזה. שייכות מלאה אין פירושה ביטול הזהות העצמאית. היהודים ראו את עצמם בתור חלק מההגות הערבית, אבל שמרו על חשיבה מקורית ועל זהות עצמאית, ובייחוד מבטא את זה הרב סעדיה גאון. הוא הדמות הרבנית המרכזית בתקופה הפריחה של עם ישראל בימי הביניים. אבל יותר מזה, הייתי רוצה להגדיר אותו בתור אדם ים-תיכוני, תוצר מובהק, מושפע ומשפיע של הרב-תרבותיות שאפיינה את החברה הים-תיכונית בימי הביניים. רס"ג היה הוגה ים-תיכוני. העובדה הזאת זימנה לו מפגשים עם זרמי הגות שונים ומגוונים. אגן הים התיכון היה בימי הביניים רחב ידיים וכלל את איטליה, ספרד, צפון אפריקה וסוריה, מצרים ועיראק, פרס, וגבולותיו הגיעו עד לקצוות של הודו וסין – עולם גדול, עצום ומלא שבו תרבויות שונות ומגוונות, אמונות שונות ומגוונות ותפיסות פילוסופיות שונות ומגוונות. כשבודקים את הביוגרפיה של רס"ג, כשבודקים את קורות חייו, רואים שהוא נולד במצרים, בילה שם כמה שנים, עבר דרך ארץ ישראל, סוריה, הגיע לעיראק והכיר את כל הפילוסופיות והתורות התרבויות שרווחו בתחומי הממלכה העבאסית. הביוגרפיה הזאת זימנה לו מפגשים עם שלל הגוונים של ההגות הפילוסופית והדתית באזור הים התיכון במובנו הרחב. עם הניאו-אפלטוניזם של האִסמעילים בצפון אפריקה, עם התיאולוגיה הנוצרית במצרים ובסוריה, עם הפילוסופיה האריסטוטלית בסוריה ובעיראק ועם הכלאם המוסלמי בעיראק והתרבות הפרסית, ההודית והסינית שהגיעו לעיראק. הרקע שלו היה מגוון ביותר, ומה שחשוב יותר מכל, הרקע המגוון הזה אפשר לו עצמאות בחירה. מה שגרם לבחירה של רס"ג מתוך המבחר העצום זה האישיות שלו. האישיות שלו גרמה שהוא עשה שימוש מרבי בעצמאות שאפשר לו הרקע שלו. ולכן, רס"ג מסמל את השילוב המלא עם הפילוסופיה הערבית, עם התרבות הערבית, את השילוב המלא עם התרבות הים-תיכונית מחד אבל מאידך את השמירה על העצמאות היהודית המקורית, האורתודוכסית כי אנחנו זוכרים שרס"ג היה אחד המתנגדים החזקים לקראות. כלומר, הוא נלחם את מלחמתה של היהדות האורתודוכסית ובאישיותו המגוונת באמת אפיין את כל הזרמים שציינתי לעיל. אמרתי קודם לכן שרס"ג מסמל או מייצג או מאפיין את שיא תקופת הגאונים, ומה שחשוב לציין זה שהוא עצמו היה גאון, גאון ישיבת סורא, ועסק בכל הדברים שעסקו בהם גאונים.
רבי משה בן מימון (רמב"ם)
לשם השוואה אני רוצה לדבר עכשיו על האישיות שניתן לומר עליה שהיא החותמת את תקופת הגאונים, שהיא אולי מסמלת יותר מכל את סיום תקופת הגאונים ואת המעבר לתקופה שבאה אחרי תקופת הגאונים, הלא הוא הרמב"ם, משה בן מימון שנולד ב-1138 בקורדובה ומת ב-1204 בארץ ישראל. הרמב"ם באמת חותם באישיותו הרב-גוונית והים-תיכונית את תקופת הגאונים. הרמב"ם לא היה גאון, הוא פעל במצרים. בתקופתו הישיבה בארץ ישראל כבר לא היתה קיימת. בבגדאד עוד היתה ישיבה אחת. דווקא בימיו של הרמב"ם עמד בראש הישיבה הזאת גאון חזק יחסית, שמואל בן עלי. היתה יריבות מאוד גדולה בינו לבין הרמב"ם, אולי דווקא מתוך ראיית הנולד של הגאון שראה שהגאונות עומדת בסוף דרכה ההיסטורית, והוא נאבק, נלחם מלחמת מאסף כדי לשמר אותה. הרמב"ם הווה מעין תחליף לגאונות, ושמואל בן עלי לא יכול היה לעבור על כך בשתיקה. הוא ראה ברמב"ם את אויב הגאונות, והדבר הביא ליריבות קשה בין שניהם. כמו שאמרתי, הרמב"ם לא היה גאון אבל הוא מסמל בדיוק את המעבר הזה מתקופת הגאונים לתקופה שבאה אחריה, התקופה שאפשר לקרוא לה בשם מרכזים מקומיים. הרמב"ם שנולד בקורדובה עבר בילדותו עם משפחתו לפֶס שבמרוקו, שנשלטה על ידי קבוצה מוסלמית קיצונית ואלימה, המֻוַחִדוּן. יש שמועות שמשפחתו התאסלמה מכורח הלחץ הקיצוני של קבוצה שלטת זו. משם עבר הרמב"ם לארץ ישראל ומשם למצרים. הוא היה רופא בחצר השֻׂלטאן האַיוּבּי צַלאח אלדין ואחריו של בנו. הוא היה פילוסוף, פרשן, פוסק הלכות, ענה לשאלות, היה מנהיג קהילת מצרים ואולי היה גם ראש היהודים מטעם החצר המוסלמית. הוא כתב כמובן יצירות רבות מאוד אבל שתי יצירותיו החשובות, שגם מסמלות אחר כך את הפולמוס הגדול שנולד בעקבותיו הלא הן "משנה תורה" (המכונה גם 'הי"ד החזקה', על שום י"ד ספרים שהיצירה כוללת), ו"מורה נבוכים". ספרו "משנה תורה" הוא יצירה יומרנית ביותר, שאין בה שמץ של ענווה. ביצירה הזאת הוא בא לסכם את כל התורה שבעל פה ולתת בידי היהודי כלי שלא מצריך אותו יותר לעיין לא בספרות הגאונים, לא במשנה, לא בתלמוד אלא כדברי הרמב"ם עצמו ,שכתב בהקדמתו לספר, יש שני ספרים שהיהודי צריך, את ספר תורת ה', תורת משה ואת ספר משנה תורה של הרמב"ם. ומשנה תורה, אומר הרמב"ם, שמו מעיד עליו, מסכם את כל ההלכה. ומכאן באה האימרה המפורסמת "ממשה עד משה לא קם כמשה". כמובן שהיומרה הזאת עוררה נגדו התנגדות קשה בעיקר בקרב יהדות המערב.
אבן סינא
אבל אני רוצה לעסוק בעיקר בספרו "מורה נבוכים", ספר שבא כמו הספרות הפילוסופית המוסלמית, לגשר בין ההלכה היהודית, הנובעת מתפיסה אמונית לבין הפילוסופיה האריסטוטלית, הרציונליסטית. שני הפילוסופים המוסלמים שהוא הושפע מהם בעיקר, והוא גם מציין את זה בכתביו, הם החכמים המוסלמים אבו נצר אלפראבי (950-870, נחשב לאבי הפילוסופיה הניאופלטונית-מוסלמית) ואבן סינא (1037-980, רופא, פילוסוף ומדען פרסי, מחברם של 450 ספרים על מגוון נושאים רחב). שני החכמים האלו הציעו, כל אחד לפי דרכו, למיין את התחומים השייכים למה שקרוי מדעים, ואין ספק כי הרמב"ם הושפע משיטתם. כן ניתן לראות ב"מורה נבוכים" שהרמב"ם מושפע מהכַּלאם אבל גם מתפלמס איתו. יישומן המלא של מצוות האמונה במסגרת חוקת התורה נעשה בתחום תורות המדינה, על פי הפילוסופיה של אריסטו, כפי שהרמב"ם הכירה מן הפילוסופים הערבים. לצורך יישום זה גם קבע את י"ג עיקרי האמונה, שניתן לחלק אותם לשלוש קבוצות עיקריות: (א) מציאות אלוהים ואחדותו; (ב) עיקרון תורה מן השמים ונבואה; (ג) מעשי האל בעולם כגון שכר ועונש – למעשה הרמב"ם קבע במעשהו זה מסמרות. אבל על פי אריסטו תורת המידות, תורת המוסר, תורת הנפש – היא רפואת הנפש. ושוב עולה שהרמב"ם רצה לאחד בין שני התחומים האלה, הפילוסופיה הרציונלית והתורה האמונית, שאולי כמעט ואי אפשר לאחד ביניהם. תלמידיו של הרמב"ם עוד הקצינו את עמדותיו ונקטו בדרך של אינטלקטואליזם קיצוני המבטל את האמונה התמימה, וגישה רציונליסטית בביאור טעמי המצוות. זה למעשה עורר את פולמוס הרמב"ם שנמשך בערך 100 שנים, לאחר מותו של הרמב"ם ובימי צאצאיו, בהתחלה נגד "משנה תורה" המבטל בקיומו את הצורך בכל הספרות התורנית שקדמה לו, אחר כך נגד האינטלקטואליזציה היתרה שב"מורה נבוכים", עד כדי עירוב האינקוויזיציה ושריפת כתבי הרמב"ם.
אלפראבי
הדברים החשובים שרציתי להעלות מהצגת שני האישים האלה, האחד מייצג את שיא תקופת הגאונים והשני חותם את תקופת הגאונים, הם הדברים המשותפים לשני האנשים האלה וגם לתרבות היהודית של ימי הביניים כולה, שנובעת מתוך התרבות של האסלאם שבתוכה היא חיה. האנשים האלה היו רבי תחומים, רבי תרבות, היו אנשי הגות אבל היו גם אנשי מעשה. היו מנהיגים בקהלם, עסקו בענייני היום יום, ענו על שאלות, עסקו בפוליטיקה. רס"ג עסק הרבה מאוד בפוליטיקה וכן גם הרמב"ם, שגם עסק ברפואה והיה לו קשר עם השלטונות מחד ומאידך היה איש הגות, פרשנות והלכה. הם מייצגים את הים-תיכוניות, את הרב- תנועתיות, את הרב-תרבותיות: ספרד, מַגרִבּ, מצרים, ארץ ישראל, בבל, אגן הים התיכון במיטבו.
דף השער של מורה נבוכים