תקופת הגאונים ג' – בני החסות

פרק ב

מצבם המשפטי והחברתי של היהודים תחת שלטון האסלאם: עם הספר – בני החסות – תנאי עֻֻמר

ימי מוחמד

בפרק הקודם דיברנו על העולם האסלאמי החדש שראשיתו במאה ה-7 וסיום התקופה הראשונה שלו, התקופה המוסלמית הראשונה, הוא במאה ה-12. בתוך כל העולם הזה צמחו היהודים להיות חברה משגשגת, גדולה, תרבותית וכלכלית. כדי להבין איך היהודים הצליחו לנהל את חייהם הפנימיים, התרבותיים והחברתיים תחת שלטון האסלאם עלינו להבין איך התייחס האסלאם אל היהודים מבחינה משפטית וחברתית. את הבסיס להתייחסות כלפי היהודים באסלאם קבע מוחמד, כפי שקבע את הבסיס לכל ההתנהלות האסלאמית עד היום הזה, בזה שהוא העניק להם את הקוראן שהוא הבסיס לכל מה שמתנהל בעולם האסלאם עד לימינו אלה. אפשר להגיד שלמוחמד היו שלוש תקופות במפגשיו עם יהודים ובהתאם לשלוש התקופות האלה התגבש יחסו אליהם.

התקופה הראשונה במגשיו עם יהודים היא תקופת היותו סוחר נודד במקומות שבהם ישבו גם יהודים וגם נוצרים, בחצי האי סיני, בדרום ארץ ישראל ובדרום עירק. למוחמד היו במהלך מסעותיו מפגשים אישיים עם יהודים ועם נוצרים וגם עם אנשי כתות גנוסטיות (גנוֹסיס – ידע ביוונית. זרם דתי-מיסטי שנתקיים במאות הראשונות לספירה וטען כי הגיע לכלל הידיעה העליונה בעולם האצילות של ההוויה האלוהית. הגנוסטיקה היתה על פי מהותה תערובת של השקפות שונות כגון פרסית, יהודית, פילוסופיה יוונית ונוצרית). במהלך פגישות אישיות אלה גיבש לעצמו מוחמד את האמונה החדשה שלו, שהושפעה מכל הזרמים האלה, בעיקר מהיהדות ומהנצרות, אבל התגבשה בתוכו לכלל תורה חדשה. כלומר, המפגש הראשון היה מפגש אישי, אינדיבידואלי, לא טעון.

המפגש השני של מוחמד עם יהודים היה בנווה המדבר יַת'ריבּ שאליו הגיע מוחמד בשנת 622, עם בריחתו ממכה. לימים נקרא המקום מַדינה, מַדינַת אַלנַבּי. בנווה המדבר הזה ישבו שלושה שבטים יהודים שהגיעו אליו עם חורבן בית שני, במאה הראשונה לספירה. על פי דעה אחת המקובלת במחקר, ניסה מוחמד לצרף אותם אליו, אל אומת האסלאם, ולצורך זה הנהיג כמה מנהגים יהודיים בעליל בדתו החדשה, כגון צום יום הכיפורים וכיוון התפילה לירושלים. אך היהודים לא ויתרו על דתם, ואפילו, אומרות המסורות המאוחרות, לעגו לו. דעה אחרת שמייצגה הנאמן הוא החוקר משה גיל, אומרת שמוחמד מלכתחילה לא רצה לצרף אותם אליו כי הוא ידע שהם לא יקבלו אותו, וגם ידע, כי כל זמן שישבו שלושה שבטים יהודים מגובשים בתוך שבטי הערבים, לא יוכל להשיג את מטרתו, היא האומה הערבית: איחוד כל שבטי הערבים תחת דת אחת חדשה, אל אחד חדש ומנהיג אחד חדש. כך או כך, לפי שתי הדעות, נתקל מוחמד בהתנגדות מצד היהודים להצטרף לאומה שהקים. מוחמד ניצל את העובדה שהשבטים היהודים לא היו מאוחדים ביניהם ותקף כל שבט לחוד בעזרת שני השבטים הערבים שקיבלוהו בתור שליט במַדינה. שני השבטים היהודים הראשונים שתקף, קַינֻקאע ונַצ'יר, נכנעו לפניו והוא נתן להם את חייהם בתנאי שיעזבו את מַדינה. שני השבטים עזבו את מַדינה ללא רכושם ועלו צפונה, לצפון חצי האי ערב ולדרום ארץ ישראל. רכושם סיפק למוחמד את הבסיס הכלכלי שהיה זקוק לו להגשמת תוכניתו. השבט היהודי השלישי, קֻרַיט'ה, נלחם על חייו עד הסוף. כל הגברים נהרגו בקרב. הנשים והילדים נמכרו ממכרת עבד.  לאחר ש"טיהר" את אזור מדינה מיהודים, הגורם המעכב, וגם צבר רכוש נכבד כתוצאה מכך, יכול היה מוחמד להמשיך בתכניתו באין מפריע. זאת אומרת המפגש השני של מוחמד עם היהודים היה מפגש טעון ביותר, גם נפשית וגם פיזית כי נגמר בהגליה ובגירוש.

המפגש השלישי של מוחמד עם יהודים התרחש כשיצא מוחמד בראש צבא הערבים, הבדוויים, שאותם איחד כבר תחת דגליו החדשים, מגבולות חצי האי ערב ונכנס לדרום ארץ ישראל. בדרום ארץ ישראל שנשלטה על ידי הביזנטים היו ישובים יהודים ונוצרים וגם מעורבים. מוחמד הגיע לדרום ארץ ישראל לאזור אַילה, היא עקבה-אילת של היום. שם צר על שלושה יישובים, שנים מהם, אַילה ואַד'רוּח, כנראה מעורבים, והאחד מהם מַקנא, ישוב יהודי קטן של עובדי אדמה ודייגים. שם גיבש מוחמד לראשונה את עקרונות הבסיס שלו כלפי מה שייקרא לימים אַהל אַלדִ'מה, בני החסות.  בכרוניקות ערביות נשתמרו שלושה מכתבים-חוזים, המכונים בערבית אַמאן (ובעברית אמנה), שכרת מוחמד עם שלושת היישובים האלה, שהסכימו לפתוח לפניו את שעריהם בלי קרב. בחוזים האלה משרטט מוחמד לראשונה את עקרונות הבסיס של מעמדם המשפטי והחברתי של הנוצרים והיהודים, הם בני החסות בעיניו, ולימים גם בעיני האסלאם כולו. בחוזים הללו מתחייב הכובש, דהיינו הערבי, להעניק ליהודים ולנוצרים חסות וביטחון. כשאנחנו אומרים חסות וביטחון אנחנו מתכוונים לשלושה דברים: ביטחון לחיים, ביטחון לרכוש והזכות לחיות על פי חוקי אבותיהם, במילה אחרת אוטונומיה, שלטון עצמי, שיפוט עצמי. בתמורה לכך מתחייבים היהודים והנוצרים לעשות שני דברים: לשלם מס ולהיות צייתנים. גבולות המס והציות לא נקבעו על ידי מוחמד אבל הוא הניח את היסודות הראשוניים, שלימים פותחו בדקדקנות על ידי הבאים אחריו. אלה היסודות שעומדים בבסיס ההתייחסות המוסלמית ליהודים שנמצאים תחת שלטונם עד היום הזה. מצד אחד היהודים והנוצרים מקבלים חסות וביטחון, זה אומר שלא נוגעים בשערה משערות ראשם, לא נוגעים ברכושם ויש להם אוטונומיה. מן הצד האחר מתחייבים היהודים והנוצרים לשלם מס ולהיות צייתנים. הדברים האלה הם כמובן מעורפלים מאוד, ולאחר מות מוחמד, כשהאימפריה החלה להתבסס, היה צורך לפרט ולעגן את החוקים במסמכים מפורטים וחוקיים.

תנאי עֻמר

כשעֻמַר אִבּן אַלחַ'טאבּ, הכובש הגדול, במהלך 10 השנים שבהן הוא שלט, בשנות ה-40 של המאה השביעית, כבש כבר שטחים גדולים מאוד שבהם ישבה אוכלוסייה יהודית ונוצרית גדולה, הדברים היו צריכים להיות יותר ברורים, יותר מובנים ויותר מסודרים, וכך נולד לראשונה הז'אנר המשפטי שמכאן ואילך ילווה את היהודים ואת הנוצרים לאורך כל ימי השלטון המוסלמי באשר הוא ולאורך שנותיו. והז'אנר הזה נקרא על פי יוצרו הראשון (שהחוקרים חלוקים בדעותיהם אם היה זה עֻמר הראשון או עֻמר השני מבית אֻמָיָה, אבל זה לא מעלה ולא מוריד הרבה כי כל זה ממילא מתרחש במאה השביעית) – "תנאי עֻמר", ובני החסות קראו לזה גם "תנאי ההשפלה". תנאי עֻמר הם חוזה משפטי או הסכם משפטי דו-צדדי, שבא להסדיר את מעמדם החוקי, הכלכלי, החברתי והדתי של אַהל אַלדִ'מה, בני החסות, היהודים והנוצרים. שבו מסכימים לכאורה הלא-מוסלמים לקבל על עצמם שורה של תקנות מפלות בתמורה להגנה. תנאי החוזה עצמם התפתחו מתוך עקרונות קדם-אסלאמיים של המנהג השבטי, מן התקדים שיצר הנביא בחצי האי ערב, מן הנסיבות המיוחדות של הכיבושים האסלאמיים הראשונים, אבל גם מהשפעת המשפט הרומי-מזרחי והאימפריה הססאנית. האסלאם אימץ את ההכרה הפרסית-יוונית-רומית והנוצרית-רומית ביהדות בתור דת חוקית. האסלאם אף הרחיק לכת בעיקרון זה. כבר הקוראן עצמו קובע כי"אין אונס בדת". המוסלמים קיבלו את הטקסט הזה בתור הוראה לקיים סובלנות דתית ופלורליזם. לצורך העניין נגיד שאין הבדל עקרוני בין היהודים והנוצרים, כלומר אותם תנאים שהוטלו על היהודים הוטלו על הנוצרים ולרוב גם אין ציון בחוזים השונים שנכתבו במשך השנים אם הכוונה לאוכלוסייה יהודית או לאוכלוסייה נוצרית, אלא מדובר באופן כללי על בני החסות. מקובל שהתנאים האלה נכתבו באופן ראשוני על ידי עֻמר הראשון אבל במהלך השנים תחת שלטון בית אֻמיה, תחת שלטון  בית עַבּאס, תחת שלטון הפאטִמים, עברו גיוונים ושינויים שונים בהתאם ליצירתיות השונה, אפשר להגיד, של הח'ליפים, שראו צורך לרענן את התנאים האלה ולחדש אותם מידי פעם בפעם. כשאני אומרת לחדש אין הכוונה לעקרונות. העקרונות נשארו אותם העקרונות, אלא החידוש היה בכל מיני פרטים קטנים וגוונים קטנים.

התנאים האלה מתפרשים על פני כמה תחומים. התחום הראשון שמאפיין את תנאי עֻמר הוא ההתבדלות. הערבים רצו להתבדל מהאוכלוסייה הנוצרית והיהודית, מהאוכלוסייה המקומית, ורצו  שתהיה הבחנה ביניהם. לצורך זה נאסר על היהודים ועל הנוצרים לקרוא בקוראן, לדבר ערבית, לקרוא לעצמם בשמות ערביים, להשתמש בכינויים ערביים. נאסר עליהם ללבוש בגדים של ערבים, ועומת זאת חוייבו לשאת סימנים מבחינים, כדי שיבדילו בינם לבין מוסלמים. נאסר עליהם לכהן במשרות בכירות שהיו מיועדים לערבים. זאת כבר חדירה קצת לתחום הכלכלה אבל אני עדיין רוצה לדבר על ההתבדלות. ההתבדלות הזאת באה מתוך האווירה של הכיבוש שבה רצו הערבים להדגיש או להשיג שני דברים. ראשית להדגיש את עליונותם בתור השכבה השלטת ושנית לשמור על ביטחונם האישי ועל ייחודם כדי שלא תהיה התבוללות באוכלוסייה. התנאים האלה לאורך כל השנים של התקופה המוסלמית הראשונה לא התקיימו. עד מהרה כל האוכלוסייה הנכבשת דיברה ערבית, התלבשה בבגדים של ערבים, קראו לעצמם בשמות ערביים, הכירו את הקוראן, השתמשו בכינויים ערביים, וגם חובת הסימנים המבחינים לא ממש נתקיימה. זאת אומרת התנאים האלה לא התקיימו ורוב התקופה הזאת לא ניתן היה להבחין ברחוב בין אדם שהוא ערבי או מוסלם, ליתר דיוק, לבין אדם שהוא יהודי או נוצרי. כלומר, המגמה הזאת של תנאי עמר לא התקיימה, אבל היא היתה רשומה בתנאים, וכשהיה קם ח'ליפה והיה רוצה לאכוף את תנאי עמר, התנאים האלה היו קיימים והוא היה אוכף אותם ועל זה נדבר בהמשך. תחום אחר הוא תחום כלכלי שנגעתי בו קודם לכן. נאסר על היהודים והנוצרים לשמש במשרות בכירות, בעיקר מדובר על משרות שנוגעות בכספים ומשרות שנוגעות ברפואה, כי אלה היו המשרות הבכירות, הנעלות, שגם השליטים הזדקקו להם מאוד. כמובן, כל מי שיודע קצת ומכיר קצת יודע שכמעט ולא היה ח'ליפה, במהלך ההיסטוריה המוסלמית של התקופה המוסלמית הראשונה, שלא היה לו הרופא היהודי או הנוצרי שלו, שלא היה לו איש הכספים היהודי או הנוצרי שלו. רוצה לומר שהסעיף הזה לחלוטין לא התקיים וההיפך הוא הנכון. יהודים ונוצרים שהיו אמונים במשך שנים לפני הכיבוש הערבי על כל המקצועות הבכירים בפקידות, בהנהלה, ברפואה, בכספים, המשיכו למלא את התפקידים האלה. נכון שלאט לאט חדרו גם ערבים לתוך התפקידים האלה אבל היהודים והנוצרים המשיכו למלא את התפקידים האלה לאורך כל התקופה המוסלמית הראשונה. סעיף נוסף בתנאי עֻמר היה שהיהודים והנוצרים חייבים לשלם מס, מס בסיסי שנקרא מס גולגולת, גִ'זיה בערבית. המס הזה הוא המס שמונח בעיקרון החוזה שאותו משלמים היהודים כדי להבטיח את ביטחונם. מס הגולגולת הוא מס בסיסי. היו ויכוחים בקשר לשיעורו, כמה צריך לגבות מס גולגולת ובסופו של דבר עמד המס על דינר אחד לגבר בריא בנפשו וברוחו. כלומר, ילדים, זקנים, אנשים חולים ברוחם או בגופם, שלא היו מסוגלים לעבוד, לא שילמו את המס הזה, אלא למעשה אפשר להגיד רק ראשי בתי אב. דינר אחד, דינר זהב שיש לו כוח קנייה גדול אבל זה היה המס הבסיסי. מכיוון שמס זה נקבע על ידי מוחמד, הוא נחשב קדוש, ובדרך כלל התעסקו בו אנשי הדת וההלכה, שגם קבעו כללים ברורים לגבי טיבו אופן גבייתו. למעשה נחלקו אנשי ההלכה המוסלמים בשאלה האם זהו מס שהוא בחזקת השפלה או עונש, או האם זהו מס שבא להבטיח הגנה פיזית ושאר הזכויות. לפי הדעות השונות כך גם כללי גבייתו. היו שגרסו שיש לגבותו תוך השפלה פיזית כגון סטירה, והיו שגרסו שאסור היה לגבות אותו באלימות. בכלל עניין המס היה בסיסי ביותר. במכתב שכתב עֻמר אִבּן אלחַ'טאבּ  אל עַמרֻ אִבּן אַלעאץ, מפקד הצבא בארץ ישראל ובמצרים, הוא מזהיר אותו "לבל ישחוט את הכבשה שאת צמרה אנו גוזזים ומחלבה אנו שותים".  אל מס הגולגולת נוספו במהלך השנים עוד הרבה מיסים אחרים ששליטים הטילו במהלך השנים לפי שרירות ליבם או לפי צורכיהם הכלכליים והמדיניים. אם אמרתי קודם שאת התנאים האחרים של תנאי עֻמר לא אכפו ולמעשה כמעט ולא קיימו, על גביית המס, מס הגולגולת, הגִ'זיה, הקפידו מאוד הן המוסלמים והן היהודים, לגבות אותו מחד ולשלם אותו מאידך, משום ששני הצדדים ידעו שזה המס שמבטיח את היציבות ביחסים בין שני הצדדים. כל זמן שאתם משלמים מס גולגולת, מובטחים לכם על פי מוחמד הביטחון והחסות. אז המס הזה היה דבר אחד שהקפידו עליו מאוד שני הצדדים. תחומים אחרים היו תחומים שאנחנו יכולים לקרוא להם בשם תחומי השפלה, נושאים שבהם היה רצון להחזיק את היהודים והנוצרים במצב מושפל. למשל, אסור ליהודים ולנוצרים לבנות בתים גבוהים יותר מהבתים של המוסלמים. למשל, אסור ליהודים ולנוצרים לרכב על סוסים אלא רק על חמורים. למשל, כמובן, אסור ליהודים ולנוצרים לשאת נשק, אסור ליהודים ולנוצרים להינשא למוסלמים, (וזהו איסור שגם היהודים והנוצרים רצו בו, מחששם להתבוללות). אם נדבר על תחום הפולחן וזה תחום חשוב ביותר, הרי למדנו כבר שהיהודים והנוצרים קיבלו אוטונומיה, כלומר שיפוט עצמי ופולחן עצמי, אבל הם הוזהרו ונאסר עליהם לעשות את הפולחן שלהם בפרהסיה. זה מכוון יותר לנוצרים כי הנוצרים עשו את הדברים האלה. לא ללכת בתהלוכות גדולות, לא להשמיע צלצולי פעמון גדולים, לא להשמיע קולות של יללות בשעת הקבורה ובעיקר לא לבנות בתי כנסת וכנסיות חדשות אלא רק לשמר את הקיים. בקשר לסעיף הזה אפשר להגיד בוודאות שהוא לא נשמר, משום שאנחנו יודעים שנבנו גם נבנו גם כנסיות וגם בתי כנסת חדשים והשלטונות המוסלמים העלימו עין מהעניין הזה כל זמן שהיה להם נוח. בזמן שהם רצו להפעיל את תנאי עֻמַר, הם ידעו גם להרוס כנסיות ובתי כנסת שלדעתם הפרו את תנאי עֻמַר. אלה בסך הכל עקרונות היסוד של תנאי עֻמַר, שכאמור הנוסח הראשון שלו נכתב במאה השביעית אבל נוסחים רבים ומגוונים נכתבו במשך מאות השנים של התקופה המוסלמית הראשונה וגם לאחריה, ולמעשה יש בידינו נוסח שרשם יהודי בשם אלסַמבַּרי במאה ה-17 במצרים, זאת אומרת תחת השלטון העות'מאני, וכשאנחנו משווים את הנוסח של המאה ה-17 תחת השלטון העות'מאני לנוסח של המאה השביעית, תחת הח'ליפים הכובשים, אנחנו מוצאים להפתעתנו שאין שינוי, הדברים נשארו אותם דברים. כמובן יש שינויים קטנים שמתבקשים מהזמן ומהמקום, מהסגנון ומהתרגום אבל בסך הכל עקרונות היסוד נשארו אותם עקרונות. מה אנחנו יכולים ללמוד מזה? שהנוסח והעקרונות נשארו על פי המסורת, על פי מה שקבע מוחמד ועל פי מה שקבע עמר הראשון, כל התנאים שדיברתי עליהם, אבל למעשה במהלך התקופה המוסלמית הראשונה, תנאי עמר כמעט ולא נאכפו להוציא כמה תקופות יוצאות דופן במהלך האימפריה העבאסית והפאטמית, והיהודים והנוצרים חיו בתוך החברה המוסלמית בצורה מעורבת מחד, מבחינה כלכלית וחברתית ברחוב ומאוד סגורה מאידך כשהם שומרים על הדת שלהם, על המנהגים שלהם, על האוטונומיה שלהם ועל הקהילה שלהם. אפשר להגיד שהיהודים חיו בשני עולמות שונים. היו אזרחי המדינה האסלאמית ברחוב ובכלכלה והיו יהודים בקהילתם ובנוגע לפולחנם ולחוקי דתם. כמו שאמרתי במהלך הח'ליפויות העבאסית והפאטמית, היו כמה ח'ליפים שאכפו את תנאי עמר והיו תקופות,  קצרות אמנם, שבהם היהודים והנוצרים נאלצו גם ללבוש סמלים מבחינים כמו צבעים שונים, צהוב ליהודים וכחול לנוצרים, או לשאת כל מיני סימנים מבחינים, או לתלות על בתיהם סימנים מבחינים. כמה דברים קצת לצורך השפלה כמו נניח מותר לרכב על חמור אבל רק עם הפנים כלפי הזנב ולא כלפי הראש, וזאת השפלה מובהקת למשל. אבל דברים מהסוג הזה היו קצרים, היו בני חלוף ובסך הכל ניתן לומר שהיהודים היו אזרחי המדינה האסלאמית אם כי צריך לזכור שהם תמיד היו אזרחים סוג ב', בני חסות.

 

היישום בשטח

עד כאן דיברנו על נושאים שהם בבחינת רקע כללי ותפאורה כללית. דיברנו על ההיסטוריה, על תולדות התקופה הזאת מבחינה אסלאמית ודיברנו באופן כללי על היחס המשפטי, החברתי והכלכלי של האסלאם כלפי בני החסות. ומכאן ואילך אנחנו ניכנס לעולמם הפנימי של היהודים ונראה איך הם התארגנו בתוכם ועל הרקע של השלטון החיצוני, שהרי היהודים לא חיו בחלל ריק. לצורך זה הייתי רוצה להקדיש כמה דקות, לספר לקוראים מהיכן אנחנו, החוקרים לוקחים את כל המידע שלנו, בעיקר על ההתארגנות הפנימית של היהודים. ברשותנו שלושה סוגי מקורות: מקורות ערביים, מקורות נוצריים ומקורות יהודיים. המקורות הערביים והנוצריים מספקים לנו יותר את הרקע, מה קורה בשלטון הערבי, מה קורה מסביב, מה קורה עם הנוצרים. כמובן שהמקורות החשובים ביותר שיש בידינו להכיר את העולם היהודי הפנימי הם המקורות היהודיים והחומר הרב ביותר שיש בידינו נמצא בגניזה הקהירית. היא ערימות של דפים וניירות שנמצאו בתוך חדר הגניזה שבו גנזו כתבים בבית הכנסת של הירושלמיים בפֻסטאט, היא עיר הבירה של מצרים לפני קהיר. שם הצטברו במשך מאות שנים הרבה מאוד ניירות וכתבים שנחשפו לחוקרים בסוף המאה ה-19, וכל המאה ה-20 עבדו חוקרים כדי לפענח את המסמכים הללו, ועדיין ממשיכים בכך, גילו ומגלים אוצרות רבים מאוד של ידע. בגניזה יש כמובן סוגים שונים של מסמכים. לענייננו, מה שחשוב אלה המסמכים התיעודיים, ההיסטוריים. כלומר, מכתבים שכתבו מנהיגים אחד לשני או אפילו אנשים פרטיים אחד לשני – תכתובת; שטרות של בית דין, חוזים של בית דין שבאמצעותם אנחנו יכולים ללמוד על החיים, על ההתנהלות הפנימית של הקהילה; שירים שבאמצעותם אנחנו יכולים ללמוד גם קצת על התרבות וגם קצת על הפוליטיקה הפנימית, החברתית, שבאה לידי ביטוי בשירים. וכמובן הרבה מאוד ספרות של שאלות ותשובות, של גאונים שנשאלים שאלות ועונים עליהן תשובות. על כל הדברים האלה ידובר בהמשך; וספרות הלכתית מרובה שמתוכה אנחנו יכולים ללמוד על הצמיחה התרבותית ההלכתית והרוחנית של הקהילה היהודית בתקופה הזאת. כל אלפי המסמכים האלה הוצאו מתוך חדר הגניזה שבבית הכנסת של הירושלמיים בפֻסטאט ונשמרים היום בספריות ובאוספים פרטיים ברחבי העולם. אוצר בלום של ידע בכל תחומי החיים, היהודיים ושאינם יהודיים, הכוללים מידע החל מהמאה העשירית וכלה במאה ה-17. עד שלא התחילו לחקור את כתבי הגניזה, לא ידעו דבר וחצי דבר על קיומם של חיים יהודיים בארץ ישראל ובמצרים, לבד מכמה זוטות. מחקר הגניזה גרם למהפכה בכל תפיסת ההיסטוריה היהודית והכללית, בעיקר של המסחר בים התיכון, ועדיין ממשיך להפתיע בגילויים שונים בכל מיני תחומים.