תקופת הגאונים ב' – רקע היסטורי

 

מרחב הים התיכון ערב פריצת האסלאם ולאורך התקופה המוסלמית הראשונה

ערב פריצת האסלאם, בסוף המאה השישית וראשית השביעית, שלטו בעולם המזרח ומרחב הים התיכון שתי אימפריות ענק ותיקות ומבוססות: ממזרח הפרסים, השושלת הססנית, שהחליפה את השושלת הפרתית מימי כורש. ממערב הביזנטים, שהחליפו את רומא הקלסית האלילית. מזה מאות בשנים נלחמו שתי האימפריות האלה זו בזו, פעם גוברת האחת ופעם השנייה. המאבקים החלו עוד בתקופה העתיקה ונמשכו גם כשהססנים החליפו את הפרתים והביזנטים את הרומים. לאחר מאות שנים של מאבקים היו שתי האימפריות מותשות.

בסוף המאה השישית וראשית השביעית הייתה תקופה של ירידה ואפילו של התמוטטות פנימית בקיסרות הביזנטית, ששלטה על כל חלקו המזרחי של אגן הים התיכון. יוסטין השני באמצע המאה השישית, הפר את חוזה השלום עם הפרסים, האימפריה העולמית המתחרה, וסירב לשלם להם את התשלום השנתי שהתחייב עליו. שוב החלו קרבות ממושכים עם הפרסים, קרבות שהתמידו גם בימי שני הקיסרים שבאו אחרי יוסטין. רק בסוף המאה השישית החל הכף נוטה לטובת הביזנטים, בעיקר משום סכסוכים פנימיים במשפחת המלוכה הפרסית. הפרסים נאלצו לחתום על חוזה שלום חדש וקשה. אבל המלחמות הללו גרמו להתדרדרות גם בביזנטיון עצמה. הצבא השתלט על עיר הבירה, הקיסר מאוריקיוס נרצח ומפקד הצבא פוקאס עלה לכס הקיסרות (610-602). בימי שסעו את ביזנטיון מהומות שהתפתחו למלחמת אזרחים אכזרית בין האריסטוקרטים (הכחולים) לבין המפלגה העממית (הירוקים). יש מקורות שמייחסים תפקיד חשוב במאורעות אלה ליהודים, ובעיקר ליהודי אנטיוכיה.

בשנת 610 עלה על כס הקיסרות הרקליוס. הכרוניקות מדברות בשבחו ומעידות שהיה אדם מוכשר ובעל כוונות טובות. בימי התרחשו מאורעות חשובים ביותר לגורל העולם כולו; הנצחונות הפרסיים, שהביאו גם לידי כיבוש זמני של ארץ ישראל מידי הביזנטים; שינוי סדרים בתוך האימפריה; כיבושי המוסלמים, ששללו מביזנטיון את מרבית שטחיה הים-תיכוניים.

המתקפה הפרסית החלה כבר בשנת 611, ותוך שבע-שמונה שנים נכבשו אנטיוכיה, העיר הראשית של המזרח הביזנטי, דמשק וסוריה כולה, ארץ ישראל, אסיה הקטנה וגם מצרים. המסע הפרסי הבליט את קיומם של קשרים, רגשיים לפחות; ואולי אף חד-צדדיים, בין היהודים לבין הפרסים. נראה שהיה ליהודים מעמד נכבד בממלכה הפרסית משום משקלם הרב באוכלוסייה וגם משום התפקיד שמילאו הסוחרים היהודים בסחר הבינלאומי של הממלכה. חיילים יהודים שירתו בצבא הפרסי, ואם נאמין לכרוניקאי מיכאל הסורי אף גרמו שמפקדים פרסיים ישביתו את הלחימה בגלל מועדי ישראל.

ואולם נראה שיש גוזמא רבה בדברי הכרוניקאים הנוצרים שמתארים את הכיבוש הפרסי של ארץ ישראל כאילו היה זה ליהודים זמן של פירעון חשבונות עם הביזנטים. כמה מהם מטילים על היהודים את האחריות לרצח רבים מן הנוצרים בירושלים, בעת שנפלה בידי הפרסים. עוד הם מאשימים את היהודים גם בהרס כנסיות.

אחרי הכיבוש הפרסי בשנת 614 באה על ירושלים ואוכלוסייתה תקופה של רגיעה. אבל הקיסר הביזנטי הרקליוס לא נח ולא שקט וארגן את צבאו מחדש, גם כרת כמה בריתות עם שבטים שהיו אויבי הפרסים. המלחמה החדשה נמשכה כשש שנים. בסוף 627 נחלו הפרסים את מפלתם הגדולה על יד חורבות נינוה העתיקה, בצפון ארם נהריים. הצבא הביזנטי פלש אז אל תוך לבה של פרס. המלך הפרסי ח'וסרו הודח ונרצח, ויורשו פתח במשא ומתן עם הרקליוס. הביזנטים החזירו לעצמם את כל הארצות שאיבדו. הפרסים החזירו להם את 'העץ הקדוש', שריד הצלב שעליו, כך האמינו הנוצרים, צלבו את ישו; במסגרת מסע הניצחון שלו  פקד הרקליוס את ירושלים, יחד עם אשתו, מרטינה, והשתתף בטקס החזרת 'העץ הקדוש', כפי שניתן לראות עד היום בתמונה מצוירת התלויה בכנסייה של מנזר המצלבה בירושלים. הניצחון הזה נרמז בקוראן ב'סורת אלרוּם' (הנבואה על ביזנטיון): 'נוצחו הביזנטים בארץ הסמוכה, אבל אחרי שנוצחו סופם שינצחו כעבור שנים אחדות'. בעת כיבוש ירושלים בידי הפרסים, בשנת 614, כבר היה מוחמד נתון בעיצומו של המאבק נגד בני עירו מכה, בנסותו לעשות נפשות לעדת המאמינים הקטנה שהתקבצה סביבו. בשנת 622, בעת שברח למדינה יחד עם חסידיו, פתחו הביזנטים במלחמה נגד פרס. הפרסים עדיין שלטו אז לא רחוק ממדינה, בארץ ישראל, ונראה שהשפעתם היתה רבה והורגשה היטב גם בחצי האי ערב. בשנת 628, בעת שחזרו הביזנטים לשלוט בארץ ישראל, הספיק כבר מוחמד להגיע להסכם שפתח לפניו את הדרך להשתלטות על מכה. לדברי המסורת המוסלמית, הביאו לנביא את בשורת הנצחון של הביזנטים והוא שמח משנודע לו הדבר. בסוף הקיץ של אותה שנה ערך מוחמד את מסעו נגד היהודים עובדי האדמה ששכנו צפונית למדינה. יש מקום לשער שלמסע זה היה איזה קשר למפלתם של הפרסים, שנחשבו מגיני היהודים.

נצחונם של הביזנטים היה מלווה גל של רדיפות נגד היהודים ברחבי העולם הנוצרי. גם מקורות נוצריים וגם מקורות מוסלמים מדברים על גזרת שמד שיצאה מטעם הרקליוס, לאלץ את כל היהודים בממלכתו להיטבל לנצרות. גזרה זו נראה שהיא משתבצת במדיניות שלריכוזיות ושל האחדה דתית שביקש הרקליוס להנהיג ביד רמה. עתה משהוכתר בכתר הניצחון. בתקופה זו של מאמצים להגיע לריכוזיות ולאחידות מירבית בקיסרות, הן מבחינה מנהלית והן מבחינה דתית, מקבלת רדיפת היהודים אופי של מדיניות ממלכתית קבועה ועקרונית.

סופרים מוסלמים יודעים לספר על הנבואה שחזה הרקליוס על ידי שחזה בכוכבים, כי אומה של נימולים תחריב את ממלכתו. כסבור היה שמדובר ביהודים ועל כן גזר גזירות נגדם, ולא ידע שגם המוסלמים מלים את בניהם. אבן ח'לדון, הכרוניקאי המצרי בן המאה ה-15, מביא ידיעה ספציפית בדבר גורלם של יהודי ארץ ישראל: תחילה הבטיח הרקליוס ביטחון ליהודים; אחר כך נודע לו מפי הבישופים והנזירים מה שעוללו היהודים בכנסיות, אף ראה את ההרס ונודעו לו מעשי ההרג שחוללו היהודים בעת הכיבוש הפרסי. אז ציווה להרוג את היהודים ולא ניצל אלא מי שהסתתר או ברח אל ההרים ואל המדבריות. דבר הטבח ביהודי ארץ ישראל מתאשר גם מן העובדה שאחד הצומות הרשמיים של הכנסייה הקופטית תכליתו להשיג את מחילת אלוהים לקיסר הרקליוס על אשר הרשה לטבוח את יהודי ירושלים בשנת 628. לאור העובדות הללו, ואשר הן כנראה אך אפס קצהו של מה שהתרחש בפועל, אין פלא שהיהודים נטרו איבה לביזנטיון, היא מלכות אדום הרשעה.

הח'ליפים הראשונים – ישרי הדרך

מוחמד מת בשנת 632. לפני מותו כבר הספיק להתחיל במסע הכיבושים כשיצא לדרום ארץ ישראל. את מקומו ירש הח'ליפה הראשון אבו בכר, חותנו של מוחמד. הלה מת לאחר שנתיים ועומר אבן אלח'טאב, אשר היה יד ימינו ועוזרו הקרוב ביותר במשך כל שנות ח'ליפותו, נעשה ח'ליפה במקומו והמשיך בתנופה במסע הכיבושים. בסוף הקיץ של אותה שנה הושלם כיבושן של מרבית הערים של ארץ ישראל. דבר זה משתמע היטב מתוך דרשתו של הפטריארך הירושלמי, סופרוניוס, אשר נשא ביום חג המולד באותה שנה . לדבריו: 'הערבים בוזזים ערים, משחיתים את השדות, שורפים את הכפרים, הורסים מנזרים קדושים'. לא נתאפשר לנוצרים שחגגו את היום בירושלים לצאת מן העיר ולבקר בבית לחם, כפי שנהגו בכל שנה, מפני פחד הערבים, והם הסתגרו בין חומות ירושלים.

לאחר כמה קרבות שבהם נחלו הערבים נצחון על הצבא הביזנטי, נערך הקרב המכריע  באזור הירמוך. בשנת 636 נחל הצבא הביזנטי את תבוסתו הסופית. הרקליוס, אשר ציפה באנטיוכיה לתוצאות הקרב, הפליג לקונסטנטינופול מיד בהיוודע לו האמת המרה. לדברי המסורת המוסלמית אמר: 'עלייך, הו סוריה, השלום. ארצי היפה – בהתכוונו לארץ אלשאם (היא סוריה וארץ ישראל) מעכשיו את של האויב'.

בשנת 638 כבר הגיע האסלאם לשיא ניצחונותיו ומה שנותר היה רק להשלים את המלאכה. האיש אשר נפל בחלקו לעמוד בראש העלילות העצומות האלה בא איפוא לקבל את כניעתה של ירושלים, עיר דויד, בירתם של בני ישראל, עיר שהנצרות עשתה אותה סמל חי לניצחונה. המסורת המוסלמית שוקדת להציג את בואו של עומר אבן אלח'טאב לירושלים כאילו היה הפגנה של ענווה, צניעות והסתפקות במועט, וזאת כנראה במגמה דידקטית. ראשו של הח'ליפה לא הסתחרר עליו מרוב ניצחונות והצלחות; הוא נהג כפי שצריך לנהוג מוסלם אדוק המואס בהבלי העולם הזה, ואף הפגין גינוני פשטות היאים למיטב המסורת הבדווית. הוא נכנס העירה רכוב על גבי גמל, עוטה אדרת עשויה שער גמלים. אנשי הצבא המוסלמי, בני השבטים, אשר זה להם כארבע שנים של חיים באזורים מיושבים ותרבותיים, בארץ ישראל ובסוריה, באו במבוכה בראותם את מפקדם העליון מופיע כך לעיני האוכלוסייה הכבושה. הם דרשו ממנו כי ילבש בגד ראוי יותר לנסיבות וכי ירכב על סוס, לא על גמל. עומר סירב לדרישה הראשונה, אבל קיבל את האחרת ורכב על סוס, אבל לא הרפה גם ממושכות הגמל. 'הרי זה עושה אותי אדם אחר', אמר 'חוששני כי אגדל בעיני יתר על המידה, ולא תצמח טובה מן השינוי הזה'.

יש לזכור שהפלישה המוסלמית לארץ ישראל התרחשה רק כחמש-שש שנים אחרי המאורעות הכבירים  של המלחמה בין פרס לביזנטיון, כלומר לאחר תבוסתה של מלכות אדום וניצחונה. יש לנו יסוד להניח שבקרב יהודי ארץ ישראל התעוררו תקוות משיחיות גדולות והם שיבצו את המתרחש בסדר המאורעות של ימי הגאולה כפי שחזו אותם נביאי ישראל וספר דניאל. בוודאי המוסלמים לא נראו בעיניהם עושי הישועה, אלא מבשריה בלבד, הכיבוש המוסלמי נתפס בתורת שלב הכרחי, שקבעה ההשגחה מראש לקראת בוא המשיח. עדות על הלכי רוח אלה נמצא במדרש 'נסתרות דרבי שמעון בר יוחאי', שנכתב אמנם כמה דורות לאחר הכיבוש, אבל יש בו רעיונות יסוד אחדים, שאולי רווחו בין היהודים בארץ ישראל בזמן הכיבוש.

הח'ליפה עומר לא עצר בארץ ישראל. צבאותיו כבשו את מצרים וחלקים של המגרב במערב, ואת עיראק, פרס והאזורים שממזרח. ממלכת פרס כולה נפלה בידי האסלאם, וכן רוב רובה של הקיסרות הביזנטית.

לאחר עומר עלו לשלטון עוד שני ח'ליפים מקורבים לנביא, הלוא הם עות'מאן בן עפאן ועלי בן אבו טאלב. בימיו של האחרון נתגלעו מחלקות גדולות בין טוענים לשלטון כגון בית אמיה ותומכי עלי, מחלוקות שהביאו בסופו של דבר לעליית השושלת הראשונה באסלאם, היא בית אמיה, בשנת 661.

בית אֻמָיה (750-661)

תקופת בית אֻמיה היא התקופה הראשונה של שלטון שושלת באִסלאם. לאחר תקופת המעבר של ארבעת הח'ליפים הראשונים, נעשה עתה הניסיון הראשון לבסס את שלטון האִסלאם הצעיר, לארגן את המדינה וליצור את הכלים ההכרחיים לקיומה. על כן תקופת בית אֻמיה, תקופת הניסיון להתאים את האידיאל למציאות השונה תמיד ממנו, היא תקופת משברים, מרידות וכשלונות, תקופה אשר בה עולות הבעיות המדיניות, החברתיות, הכלכליות והדתיות, שעמדו בפני האִסלאם מראשיתו, בכל חומרתן ודורשות פתרון. לעתים קרובות לא נמצא להן פתרון, כי הפער בין הצרכים של אימפריה צעירה זו, אשר כבשה תוך זמן קצר שטחים עצומים, לבין יכולתה הארגונית ואיזון כוחותיה הפנימיים, היה גדול למדי. אולם אין ספק, כי שליטי בית אֻמיה תרמו תרומה נכבדה לגיבוש האִסלאם ולביסוס כוחותיו, שהיו הכרחיים למען קיומו בעתיד. בתולדות הערבים לא זכו שליטים אלה בדרך כלל לשבחים, אולי משום שמרבית ההיסטוריוגרפים אשר כתבו עליהם עשו זאת תחת שלטון אויביהם, חַ'ליפי בית עַבּאס. אך אולי משקפת ההיסטוריוגרפיה הערבית גם את לבטי החברה הצעירה וקשיי הסתגלותה לתנאים החדשים ולצרכים השונים, אשר מצאו את ביטויים בהאשמות כבדות כלפי שליטי בית אֻמיה.

בתקופה זו מצויים ישן ליד חדש באימפריה הצעירה בכל השטחים – החל בשיטות הלחימה, הארגון והמנהל, וכלה ביצירה התרבותית לסוגיה – ונובטים רק ניצנים ראשונים של ההתפתחויות רבות ההיקף בתקופת בית עַבּאס. הכובשים הערבים והמַואלי (המתאסלמים), ואפילו בני החסות לסוגיהם, עוברים תהליך של הסתגלות הדדית, קליטה תרבותית מזה וקליטה לשונית-דתית מזה. שלטון בית אֻמיה הוא שלטון הערבים, המתבדלים בערי ספר מיוחדות ונוטלים לעצמם זכויות יתר רבות, בבקשם ליהנות הנאה בלעדית מפירות הכיבושים הנרחבים, זהו גם שלטון סוריה ודמשק על האימפריה הגדולה.

מֻעאוִיה בן אַבּוּ סֻפיאן הוא הראשון לשושלת בני אֻמיה, ששלטה בחליפות כתשעים שנה (750-661). מֻעאוִיה ויורשיו הטעימו את הצדדים הפוליטיים והכלכליים של הממשל. הם תפסו את האִסלאם תפיסה מדינית וראו בו את הכוח אשר הביא לכך שהערבים יתאחדו ויגיעו לשלטון. הם הנציחו את הקשר ההדוק בין טובת האִסלאם לבין טובת המדינה, עד שאי אפשר להפריד ביניהם. מֻעאוִיה העביר את הבירה לסוריה וקבע את מושבו בדמשק, וכך גם ניתק את עצמו מן המרכזים הראשוניים של האִסלאם: מכה ומדינה.

שליטי בית אֻמיה, יורשיו של מֻעאוִיה, המשיכו במפעליו: ארגון האדמיניסטרציה, שהתבססה בעיקר על המנגנון הפרסי-ביזנטי הקיים; אירגון הצבא שעיקרו היה ערבים; בנין צי והתחלת כיבושים בים; מסעות כיבושים נרחבים והגדלת שטחי האימפריה; הסדר הירושה, על ידי מינוי הבן או היורש הקרוב באישור מועצת השבטים הערבים; הנהגת הלשון הערבית בתור הלשון הרשמית במדינה; האחדת המטבע וטביעת מטבעות של בית אֻמיה ששימשו מעתה המטבע של האימפריה כולה; הסדרת תשלומי המסים; עידוד התרבות והמדע והנחת יסוד לתחומים אלה; הסדרת מעמדם החברתי והחוקי של בני החסות על ידי פיתוח 'תנאי עֻמר'; מפעלי בנייה נרחבים בסוריה ובארץ ישראל כולל בהר הבית בירושלים.

לצד כל אלה נמשכו תסיסות בלתי פוסקות בתוך האימפריה: המַואלי (המתאסלמים), בעיקר באזורים הנרחבים של הממלכה הפרסית, חשו עצמם מקופחים ומשוללי זכויות, השיעים, תומכיו של בית עַלי, ראו בבית אֻמיה גוזלי שלטון, בית עַבּאס, דודו של מוחמד, ראו בעצמם שליטים לגיטימיים, השבטים הערבים נאבקו ביניהם על הבכורה. כך נוצרה תנועת מרי אנטי-אֻמיית, שהיתה צירוף של יסודות שונים, של קבוצות שונות, כל קבוצה והאינטרס שלה. המשותף לכולם היה הרצון להפיכת המשטר. התנאים בשלו לכך בשנת 750 כשפרצה המהפכה העבאסית שהביאה לחילופי שלטון, מדיניות ותפיסת עולם במרחב האסלאמי.

בית עַבּאס (1258-750)

האימפריה העַבּאסית, מרכז הכובד של המזרח התיכון בימי הביניים, הידועה בהיקפה הטריטוריאלי הגדול, בשלטונה הריכוזי החזק, בכוחה הצבאי העצום, בעושרה הגדול ובפארה הרב, בארגונה האדמיניסטרטיבי היעיל והמסועף, בחייה התרבותיים העשירים, בהוד בירתה וברישומה הגדול בהיסטוריה הערבית ובדמיונם של מיליוני מוסלמים – אימפריה זו התקיימה בגדולתה פחות ממאה שנה. תחילתה בימי אלמַנצוּר, שבא לאחר אַבּוּ אלעַבּאס, החַ'ליפה העַבּאסי הראשון. המשכה בימי אלמַהדי, בנו של אלמַנצוּר ומרחיב גבולות האימפריה, שיאה בימי הַרוּן אלרַשיד ווַזיריו מבית בַּרמַכּ הפרסי. אך עם מות הַרוּן אלרַשיד כבר החלה ירידתה. אלמאְמוּן, בנו של אלרַשיד, חותם את תקופת הפסגה של האימפריה העַבּאסית. מכאן ואילך מאבדת אימפריה זו בהדרגה את ההישגים והסגולות שאפיינו אותה בהיותה בפסגתה. החלה התפוררות מדינית שגזלה מהאימפריה חלקים גדולים וחשובים משטחה, החַ'ליפים העַבּאסים איבדו את השלטון הממשי והוא עבר לידיהם של אנשי הצבא ושומרי הראש הזרים, בעיקר התורכים. מרכז הכובד באזור עבר במרוצת השנים למדינות ושושלות אחרות בחלקיו השונים של המזרח התיכון.

הח'ליפים העַבּאסים בראשית השושלת אמנם היו ממוצא ערבי, אולם במנגנון הממשל והצבא החלו הערבים לאבד בהדרגה את עליונותם עוד בראשית התקופה העַבּאסית ופינו את מקומם בעיקר לאלמנט הפרסי, שהיו נושאי המאבק נגד בית אֻמָיה. בהדרגה עבר השלטון לחלוטין לטובת הפרסים, אבל במאה העשירית כבר החל לחדור אלמנט אחר: התורכים, שהחלו בתור שכירי חרב ושומרי ראש לח'ליפה, ובהדרגה תפסו יותר ויותר עמדות מפתח בחצר השליט. השבטים התורכים התאסלמו בהמוניהם ובתוך שטחי הממלכה העַבּאסית, בעיקר בצפונה, התחילו לקום שורה של מדינות תורכיות עצמאיות למחצה. בסוריה צמחה שושלת בית חַמדאן, ובמצרים וארץ ישראל עלתה השושלת הפאטִמית. קיצה של הח'ליפות העַבּאסית הלכה למעשה בא בשנת 1258, השנה שבה כבשו המונגולים את בגדאד והרגו את החליפה העַבּאסי ה-37 והאחרון.

הח'ליפה העַבּאסי השני, אלמַנצוּר (775-754), היה זה שהעתיק את מרכז הכובד של הממלכה מדמשק של בית אֻמָיה אל  גדות החידקל, אל העיר החדשה שהקים – בגדאד. בגדאד היתה באופן טבעי מרכז מסחרי וצבאי, בעל עורף חקלאי גדול ועשיר, היא היתה רחוקה מביזנטיון ומן הים התיכון וסימלה את כיוון ההשפעה וההתפשטות בעתיד של האמפריה המוסלמית – המזרח ובעיקר פרס. היתה זו הצהרת כוונות מובהקת, לא רק כלכלית ומדינית, אלא גם תרבותית ומנהלית. לא עוד ממלכה ערבית כבימי בית אֻמָיה, אלא ממלכה אִסלאמית, מבוססת על יסודות פרסיים. הח'ליפה העַבּאסי אימץ לעצמו את גינוני השלטון והממשל של המלך הפרסי. תחת האצולה הערבי הקודמת נוצרה הירארכיה פקידותית, פרסית בעיקרה. הח'ליפה היה הקובע היחיד בכל עניין מענייני האימפריה, כלומר רודן המתבסס על צבאו השכיר. זה היה מקור כוחו, וזו היתה גם חולשתו. בראש המנגנון הפקידותי המסועף עמד הוַזיר, ששלט בפועל על ענייני הממלכה, ואיפשר לח'ליפה להתענג על חיי הארמון. לוַזירים היתה השפעה עצומה, ולמשפחה מסויימת, משפחת בַּרמַכּ הפרסית, היה חלק נכבד ביותר בשגשוגה של האימפריה העַבּאסית. האימפריה חולקה למחוזות שעליהם מונו מושלים. במשך הזמן מונו למושלים שליטים מבני האריסטוקרטיה המקומית שנהנו מאמון האוכלוסייה ושיטה זו הביאה מחד לשקט בממלכה, אבל מאידך גרמה לצמיחת שושלות מקומיות ברחבי האימפריה, ששלטו שלטון עצמאי למעשה והביאו לקריעת חלקים גדולים מהאימפריה. הכלכלה העַבּאסית שגשגה, בהסתמכה על חקלאות עשירה ותעשיית טקסטיל  פורחת. השפע בתוצרת חקלאית ובמוצרי תעשייה, רשת הדרכים הימיות והיבשתיות, הביטחון הרב בדרכים, היציבות המדינית ויחסי השלום עם השכנים, המצב הגיאוגרפי הנוח של האימפריה בין המזרח הרחוק והים התיכון ואירופה – כל אלה נתנו אפשרות לפיתוח מסחר בקנה מידה עצום. התרחבות המסחר הביאה בעקבותיה את התרחבות עסקי הכספים והתחלת הקמתה של בנקאות, עם כל הסממנים הכרוכים בה, כגון המחאות או מכתבי אשראי, שהחליפו את סחיבת שקי הדינרים הלא-בטוחה, והלוואות ופיקדונות נושאי ריבית. במסחר ובנושא הכספים תפסו מקום נכבד היהודים, אשר יכלו לקשר בין מזרח האימפריה המוסלמית ואירופה הנוצרית הודות לקשריהם המשפחתיים, לשונם המשותפת, האמון ההדדי ביניהם והסתמכות על חוק ומשפט אחידים. גם מרבית העוסקים בכספים היו יהודים ונוצרים, עקב איסור לקיחת ריבית על המוסלמים.

לצד הכלכלה הפורחת ידעה ממלכה העַבּאסית גם פריחה תרבותית גדולה. בעידודם של הח'ליפים וחצר השלטון צמחו בח'ליפות ובעיקר במרכזה בגדאד חיי רוח מלאים. העַבּאסים השכילו להיפתח אל כל תרבויות העולם, הן העתיק והן הקיים, וכתוצאה מזה פרחו הספרות והשירה. המדעים תפסו מקום מרכזי משום שהאִסלאם לא הגביל את מאמיניו בחקר ובסקרנות, כפי שעשתה זאת הכנסייה הנוצרית. מדעי הלשון והדקדוק; ההיסטוריוגרפיה והגיאוגרפיה, כולל חקר ארצות ורישום מפות; המתמטיקה, האסטרונומיה והרפואה; האלכימיה, הכימיה והפיסיקה; כל אלה, שלוו גם בתרגומים רבים מלשונות אחרות, הביאו לידי כך שבגדאד הפכה להיות מרכז תרבות עולמי.

אולם עיקר חשיבותה של התקופה העַבּאסית היא בשטח הדת – בהשפעתו הגורלית והמכרעת של האִסלאם. תחת שלטון העַבּאסים חדל האִסלאם להיות מונופול של יוצריו ומפיציו הראשונים הערבים. הוא הפך מדת של עם אחד לדת בינלאומית. האימפריה העַבּאסית העלתה לשלטון בעולם המוסלמי את המוסלמים החדשים הלא-ערבים – פרסים, תורכים ואחרים, שהיו קודם לכן נחותי מעמד. בכך נתנה להם כוח רב להשפיע לא רק על התפתחותה המדינית, החברתית והתרבותית, כי אם גם ואולי במיוחד על התפתחות דת האִסלאם – בתוכנה ובממדיה. הפרסים העשירו את תרבות האִסלאם והניחו יסוד לאדמיניסטרציה של המדינות המוסלמיות שהופיעו באזור, ואילו התורכים, שהאימפריה העַבּאסית פתחה פתח נרחב להתאסלמותם, תרומתם העיקרית היתה בכוחם הצבאי – תופעה שסייעה להתפשטותו של האִסלאם לערבות אסיה המרכזית, לסין ולהודו, ושהפכה אותו לאחת הדתות הגדולות בעולם.

במאה העשירית החלה האימפריה העבאסית להתפורר כשמצרים, ארץ ישראל וסוריה נשמטו מידיה ונתפסו על ידי הפאטמים.

הפאטִמים

הפילוג היחיד המשמעותי באִסלאם היה הפילוג השיעי שחל כבר במאה השביעית. הרעיון המרכזי של השיעים היה שהשלטון הלגיטימי היחיד באִסלאם נתון בידי בני משפחתו של הנביא, שהאלוהים בחר בה והעניק לה, או מוסיף להעניק לה, את חסדו בצורת התגלות מתמדת, או לפחות בצורת השראה מיוחדת, שמכוחה יכולים הם לפרש את ההתגלות הנבואית. צאצא זה לבית הנביא כונה בפיהם אִמאם, והוא המנהיג העילאי שיורש את הניצוץ האלוהי. הרעיון הזה חל על עַלי, בן דודו וחתנו של מוחמד, שנשא לאישה את בתו פאטמה. במאה העשירית התפצלה מתוך השיעה כת האִסמאעיליה, המתייחסת על אִסמאעיל, האִמאם השישי של השיעה. בנו של אִסמאעיל, מוחמד, האִמאם השביעי, נתפס בעיניהם בתור האִמאם הנעלם, שעתיד להופיע יום אחד, והוא המַהדי, המשיח. התנועה האִסמאעילית שהגיעה לשיא כוחה במאה העשירית, הצמיחה מתוכה תנועות שונות שהובילו את רעיונותיה לקיצוניות והוציאו את עצמם מכלל האִסלאם. אחת מהן היתה התנועה הפאטִמית.

בשנת 899 קם בסוריה אדם בשם עֻבּידאללה והכריז על עצמו שהוא המַהדי, צאצא בקו ישר, דרך פאטמה, של  מוחמד. לאחר שאסף סביבו חסידים שלח את תועמלנו המוכשר ביותר, אַבּוּ עבדאללה, לארצות המַגרִבּ. אותו תועמלן הצליח לגייס תומכים נאמנים בקרב שבטי הבֶּרבֶּרים, השבטים המקומיים של הרי האטלס. הם כבשו את קַירַואן, העיר המרכזית של המַגרִבּ, מידי האַגלַבּים, שושלת מקומית בחסות העַבּאסים, ובנו להם עיר בירה חדשה, עיר נמל בשם מַהדִיה (בטוניס של היום). הם הקימו קשרי מסחר ענפים, בעיקר עם ערי הנמל האיטלקיות הדרומיות, כגון אַמַלפי, וגיבשו את כלכלתם ואת כוחם הצבאי. הם הכריזו על עצמם בתור ח'ליפים נגדיים לח'ליפים העַבּאסים והצהירו של שאיפתם לשלוט בעולם האִסלאמי כולו ולהשליט עליו את תפיסתם האִסמאעילית.

בשנת 969 יצאו לדרכם וכבשו את מצרים. הם הקימו לעצמם בירה חדשה במצרים, את קהיר, במקום הבירה הערבית הישנה פֻסטאט, והקימו ממלכה שהחזיקה מעמד במשך כמאתיים שנה. מצרים, ארץ ישראל ודרום סוריה כבר נקרעו פעמים אחדות מן הח'ליפות העַבּאסית על ידי שליטים מקומיים במהלך המאה העשירית, ועתה ניתקו סופית והפכו לממלכה מתחרה לעַבּאסים. לפאטִמים היתה תורה מדינית-דתית ברורה, שנבעה מאופיו ומדמותו של האִמאם, הנהנה מהשראה אלוהית. לצורך גיבושה של תורתם, הפצתה והעברתה מדור לדור, ייסדו הפאטִמים את בית המדרש הגבוה המרכזי ליד המסגד המרכזי של קהיר – אלאַזהַר.

הפאטִמים ניצלו מכלול של סיבות גיאוגרפיות, מדיניות וחברתיות והצליחו להעתיק את נתיבי המסחר המרכזיים שפעם שלטה בהם הח'ליפות העַבּאסית, אל נתיב הים האדום והים התיכון, העמיקו את קשריהם עם הערים האיטלקיות והפכו להיות מרכז הסחר הבינלאומי, בהחליפם את הממלכה העַבּאסית השוקעת. מדיניות מסחר זו היתה תלויה בקיום יחסים בין השלטונות הפאטִמים ובין הסוחרים הנוצרים והיהודים שבאירופה. יחסים אלה זכו לעידוד על ידי יחסם האוהד במיוחד של הפאטִמים כלפי הנוצרים והיהודים נתיניהם במצרים. הם העדיפו להפקיד את משרות המפתח במנהל הממלכתי שלהם בידי בני חסות, שנאמנותם לשליטים היתה מובטחת על ידי קשרי התחייבות והכרת טובה, על פני הפקדתם בידי המוסלמים הסוּנים, מתנגדיהם, דבר שהגביר את שנאת האוכלוסייה הסוּנית המצרית אליהם.

המשטר הפאטִמי היה תלוי במידה רבה בצבאו השכיר, שהיה מורכב ברובו מיחידות של בֶּרבֶּרים, ותוגבר בשחורים סודאנים ובתורכים. בתוך הצבא המורכב הזה נפלו סכסוכים רבים שהביאו להחלשת השלטון. וַזירים נמרצים לקחו את השלטון הממשי בידיהם והשושלת נחלשה. בשנת 1099 נלקחו מהם דרום סוריה וארץ ישראל בידי הצלבנים. השושלת הלכה ואיבדה מערכה הממשי ומפקד הצבא, שהיה מוסלמי סוני בשם צַלאח אלדין אלאַיוּבּי, שהצליח להביס את הצלבנים בארץ ישראל, לקח לידיו את השלטון במצרים מידי הפאטִמים בשנת 1171, ומכאן ואילך שלטה בה השושלת האַיוּבּית.

מכאן ואילך חלו שינויים גדולים במרחב, ולכן נוהגים לסיים בנקודה זו את התקופה המוסלמית הראשונה, ולדבר על התקופה המוסלמית המאוחרת, שאיננה שייכת לדיוננו.