שמות מקראיים-עבריים ליישובים, ארצות וקבוצות אתניות בימי הביניים

א' ברקת, 2011, 'שמות מקראיים-עבריים ליישובים, ארצות וקבוצות אתניות בימי הביניים', פשר נחום; מקורות ומחקרים בתולדות היהודים וספרותם מן העת העתיקה עד ימי-הביניים, מוגשים לנחום (נורמן) גולב, ערכו י' קרמר ומ' וקסלר, המכון המזרחני של אוניברסיטת שיקגו, החלק העברי, עמ' 17-11.

Biblical-Hebrew Names for Settlements, Countries and Ethnical Groups in
the Middle Ages

במסמכים וכתבים יהודיים מימי הביניים (מאות 15-10), הן בארצות האסלאם (מצרים, ארץ ישראל, עיראק, המגרב, ספרד) והן בארצות הנצרות המערבית (צרפת, גרמניה), נמצא שלא אחת כינו היהודים את מקומות מושבם לא בשמם המקובל אלא בשמות עבריים הלקוחים מהמקרא.
תופעה רחבת היקף זו כבר עוררה עניין אצל כמה מהחוקרים שניסו לתת תשובה לשאלות הרבות העולות ממנה. מורנו ורבנו נורמן גולב עסק בקושיות אלה בכמה ממאמריו, בכתב ובעל פה. למזלי זכיתי לשמוע אותו וגם לקרוא את דבריו, שהיו לי למקור השראה.1 חשבתי גם אני ללכת בעקבותיו ולנסות לאתר את הסיבות שהביאו את היהודים בימי הביניים לקרוא למקומות גיאוגרפיים, ליישובים או לקבוצות אתניות בשמות מקראיים שלמעשה אין ביניהם קשר, ולו הקל ביותר. אין אני מתיימרת להביא תמונה מלאה או מכלול שלם של סיבות. יש בדברי משום אוסף מקרי של שמות מקומות, יישובים או קיבוצים אתניים שנתקלתי בהם במהלך מחקרי בתחום גניזת קהיר, ומקריאת מקורות עבריים מארצות הנוצרים, והסיבות שאני מביאה מבוססות בעיקר על השערות.

פירושים פנים-מקראיים

התנ"ך שלנו הוא מקור בלתי נדלה לשמות של אנשים, עמים, מקומות וקבוצות. יש בו קבוצות של שמות שזכו לתשומת לב רבה ביותר לאורך הדורות וכל דור נתן לו פירושים מתאימים. קבוצה בולטת כזאת היא לוח העמים, בראשית י. השמות המוזכרים בפסוקים אלה הפכו ברבות הימים לשמות עמים וארצות: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל: בְּנֵי יֶפֶת גֹּמֶר וּמָגוֹג וּמָדַי וְיָוָן וְתֻבָל וּמֶשֶׁךְ וְתִירָס" (ברא', י, א'-ב'). גומר הוא הנכד הראשון שמוזכר. בפסוק אחריו נזכרים בניו: אשכנז, ריפת ותוגרמה. יחזקאל הנביא דיבר על עם ששמו גומר, ועל עם אחר ששמו תּוגַרְמָה, (שהיה בנו של גומר). הוא תיאר אותם כעמים ששוכנים בירכתי צפון: "גומר וכל אגפיה, בית תוגרמה ירכתי צפון" (יחז' לח 6). לדברי יחזקאל, גם מגוג היה עם ששכן בצפון (יחז' ל"ט, ו-ט).
לוח העמים מזכיר את "ובני חם כּוּש ומצריים ופוּט וכנען" (ברא' י' 6). בני חם התמקמו בעיקר בדרום מערב אסיה ובאפריקה. פרשנות פנים-מקראית מתייחסת לאפריקה כאל "ארץ חם" (תהל' ק"ה 27,23; ק"ו 22). פוט מזוהה עם לוב. בלוב זרם הנהר פוט. בספר דניאל (לפי ההשקפה המחקרית ניתן למצוא בספר רמיזות לאלכסנדר מוקדון ולאנטיוכוס הרביעי אפיפאנס, לפיכך משערים שנכתב בתקופת מרד החשמונאים ושזורות בו אגדות קדומות יותר) כבר נעשה שימוש בשם לוב (דני' י"א 43). בנו של יפת, מָדַי ובנו של שם, עֵילָם, הם אבות האומה הפרסית. מאז ימי כורש המַדים מוזכרים תמיד (פרט למקרה אחד) לצד הפרסים. הם הפכו לעם אחד בעל חוקה אחת, כפי שמעיד הביטוי "כדת מדי ופרס" (ראה דני' ו', ט, יא, יג). במשך השנים הפכו השניים לעם הפרסי. יחזקאל מזכיר את תובל (בנו של יפת) לצד גוג ומֶשֶׁך (יחז' ל"ט 1). תִגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון, שמלך באשור בשנת 1100 לפני הספירה בערך, הזכיר את צאצאי תובל.
השם "צרפת" מופיע לראשונה בספר מלכים, כשנאמר לאליהו: "קום לך צרפתה אשר לצידון (מלכים א יז, ט). במקרה זה פירשו הפרשנים שהכוונה לעיר צידונית. השם מופיע פעם נוספת, בכוונה לארץ, בספר עובדיה: " וגלות החל זה לבני ישראל אשר כנענים עד צרפת.. (עובדיה א, כ). ספרד בלשון המקרא ממלכה באסיה הקטנה, מזוהה כיום עם סרדיס שבמערב אסיה. "וגלות ירושלים אשר בספרד יירשו את ערי הנגב" (עובדיה א, כ). השם המקורי במקרא כאשר נחתם בסוף המאה הראשונה לספירת הנוצרים היה ספרד, שמה הלידי של בירת ממלכת לידיה שבמערב אסיה הקטנה (כיום במערב טורקיה), ששמה היווני היה סרדיס ושמה הפרסי היה ספרדה.
בסיפורי התורה הופך סיפורם של יעקב ועשו לסיפור ישראל-אדום, ובהמשך – בפרשנות פנים-מקראית – בכל נבואת עובדיה, מלאכי ( א, ב-ג) ובתהלים (קלז, ז-ח) – לסיפור היחסים בין ישראל לבבל מחורבן הבית הראשון. המקרא לא הותיר ספק בקשר ליחס של עשיו לעם ישראל.2

פרשנות בתר-מקראית קדומה וחז"ל

מקורות מהמאה הראשונה לספירה העוסקים בעקיפין בשמות אנשים ועמים הם יוסף בן מתתיהו והברית החדשה. יוסף בן מתתיהו ציין שהאנשים שגרו בגלטיה (טורקיה של ימינו) נקראו קודם לכן גומר. מאוחר יותר היגרו רבים מתושבי גלטיה לאזור צרפת, ספרד ווֵילְס. עד היום יש בספרד אזור שנקרא גלציה. השפה הוולשית המסורתית נקראת גומרית. לפי יוסף בן מתתיהו, מגוג הייתה באזור אוקראינה. יוסף בן מתתיהו ציין שלוב נוסדה על ידי פוט, והוא עצמו המשיך לכנות את הלובים בשם פוטים. יוסף בן מתתיהו אמר שעם האיברי היה מצאצאיו של תובל ושכן באזור שבו נמצאת היום גרוזיה. יתכן שמקור שמה של העיר טובולסק או מקור שמה של העיר טביליסי הוא תובל. כשדיבר על האתיופים טען שהם בני כוש. הוא כתב שגיחון הוא הנילוס ופישון הוא הגאנגס. תירס הם התרקים, (לימים התורכים). על רוב השמות מציין יוסף בן ממתיהו שאלה הם שמות שנתנו ההלנים (היוונים) למקומות.3

כשכתבי הקודש מתייחסים לאזור אתיופיה, השם שמופיע הוא כוש. צאצאיו של לוד התמקמו באזור מערב טורקיה של ימינו. עיר הבירה שלהם הייתה סַרְדִיס, שאליה נשלחה אחת האיגרות מתוך השבע שמוזכרות בספר ההתגלות (חזון יוחנן, א, יא). ארם היא סוריה. הסורים נקראו בעבר ארמים, ושפתם הייתה השפה הארמית. עד להתפשטות האימפריה היוונית נחשבה הארמית לשפה הבינלאומית העיקרית (ראה מל"ב י"ח 26). גם ישוע זעק על הצלב בארמית: "אלי, אלי, למה שבקתני?" (מתי כ"ז 46), מה שאולי מעיד שזו הייתה השפה הרווחת באותם ימים, ואולי אפילו שפת אמו.
יונתן בן עוזיאל, בן הדור הראשון לתנאים, תרגם את ספרי הנביאים לארמית, וכשהגיע לעובדיה תרגם את השם "ספרד" לשם "אספמיא". זאת כנראה על פי השם שנתנו הרומים לחצי האי האיברי. השם הרומי "היספניה" לחצי האי האיברי הוא שיבוש של השם העברי-כנעני (פיניקי) אי שפנים שאנשי קרתגו נתנו למושבה שלהם באיבריה, אשר פרחה בין המאה השמינית לבין המאה השלישית לפני ספירת הנוצרים (יש חוקרים המקדימים זאת אף למאה הארבע-עשרה לפני הספירה). בתלמוד נמצא את השם אספמיא כמה פעמים. היו כאלה שטענו שמדובר במקום סתמי ורחוק בקצה העולם, מהלך שנה מארץ ישראל, על פי הכתוב "שהרי אדם ישן כאן ורואה חלום באספמיא" (נידה ל ע"ב),2 אך מקומות אחרים בתלמוד מבהירים היטב שכוונתם לחצי האי האיברי, כגון: "אפילו ספינות הנוסעות מגליא לאספמיא אינן מתברכות אלא בשביל ישראל" (יבמות סג ע"א), או "יצחק ריש גלותא בר אחתיה דרב ביבי הוה קאזיל מקורטבא לאספמיא ושכיב", כלומר: יצחק ראש גולה בן אחותו של רב ביבי היה הולך מקורדובה לאספמיא ומת" (שם קטו, ע"ב).4
נא אמון נתפסה בתור אלכסנדריה. את הפסוק מירמיהו (מ"ו כ"ה) "אל אמון מנא" תרגם יונתן בן עוזיאל אלכסנדריה. וכך גם פסוק מנחום (ג' ח') "התיטבי מנא אמון". כך הוא מתרגם גם את "כהן און" בבראשית (מא, מה).
בעקבות חורבן הבית השני עבר השם עשיו-אדום העתקה בספרות חז"ל: ממלכות בבל הרשעה – שהחריבה את הבית הראשון, לקיסרות הרומית – המלכות שהחריבה את הבית השני.
אדום נעשה כינויה של רומא. כך קיבל הצורר החדש את שמו ואת גורלו של הצורר הישן. גרם לכך, ככל הנראה, דימויה של אדום בנבואה כמהרסת הגדולה, האשמה בחורבן ישראל. משעה שהאימפריה הרומית נעשתה אימפריה נוצרית, והנצרות ירשה את האלילות כדתה של רומא, נתגלגל השם אדום על הנוצרים. בעקבות החורבן התחולל שינוי מפליג במשמעות המושגים עשיו-אדום. בעיניים יהודיות חדלה המריבה בין יעקב לעשיו להיות סיפור על סכסוך טריטוריאלי בין שכנים, והפכה לעימות בעל ממדים משיחיים בין יהודה לרומא. משעה שאדום היה לשם נרדף לרומא, הוסטו בבת אחת כל נבואות הנקמה לעתיד לבוא מאדום לרומא, מתוך ציפייה למפלתה ולאובדנה באחרית הימים. הדרמה המקראית שבין יעקב לעשיו, על סמליה הטעונים, התפרשה כמשל וכנבואה לעימות הנמשך בין יהודה לרומא האלילית. לפי תפיסה זו אין שלום בין שתי האומות: "אם מלאה זו- חרבה זו" (מגילה, ו, ע"א). החל מהמאה הרביעית, לאחר שהמלכות היתה למינות, היו מי שכינו בשם אדום את הכנסייה הנוצרית, ואילו אחרים ראו בשם זה כינוי לאימפריה הביזנטית. אדום הפך לאויב המיתולוגי האחרון של ישראל עד אחרית הימים – מחליף זהות, שם זמן ומקום, אך תמיד מכונה בכינוי הקמאי והמאיים: אדום.5  עשיו-אדום נעשה שם קוד לישו ולנוצרים. עשיו מתואר בספרות חז"ל כרשע – כסמל לצורר בן דורם של חז"ל  – טיטוס, כובש ירושלים ומחריבה, והשלטון הרומי.

 פרשנות ימי הביניים בארצות האסלאם

סדר עולם זוטא, חיבור אנונימי על אישים מתקופת המקרא ועד ראשית תקופת הגאונים,נחתם בשנת 760 בבבל, ונסדר בשנת 1120, ובו נאמר: "בא אספסיינוס והחריב הבית והגלה את ישראל ובתים הרבה מבית דוד ויהודה לאספמיא היאספרד".6 הנחה מעניינת היא שהיוונים קראו לכל הארצות שממערב לארצם, בעיקר איטליה ואספמיה בשם הֶספֵּרא, ולתושביהן בשם הֶספֵּרידֵס. המתרגמים כגון יונתן בן עוזיאל והפשיטא, ששמעו את הדמיון הצלילי בדברי היוונים, נזקקו לו כאשר תרגמו את השם ספרד, ועל פי דרכם התאימו את השם המקראי ספרד לצליל היווני הספרידס.7

הנקדנים הטברנים "בעלי המסורה" משה בן אשר, אהרן בן משה בן אשר ומשה בן נפתלי, במאות השמינית עד העשירית לספירת הנוצרים, הביאו לזיהוי ספרד עם היספניה. סברה אומרת שמכיוון שגלות היהודים לספרד המקראית קדמה לייסוד הנצרות, היה השיוך כתב הגנה בפני טענות הנוצרים, כיוון שתפוצת ספרד יכלה לטעון כי היא עצמה לא הייתה עוד בארץ ישראל בזמנו של ישו ובעת צליבתו, ועל כן אין היא חולקת באשמת שאר היהודים. בנוסף לשם זה נקראה הארץ בימי הביניים בשמה הלועזי אספמיא.

החל מהמאה העשירית לערך החלה ההגות היהודית בארצות האסלאם צומחת ומתפתחת בתוך עולם ההגות הערבית הלא-יהודית. הוגים יהודים השתייכו השתייכות מלאה לעולם ההגות של שכניהם המוסלמים. רוב חיבוריהם של ההוגים היהודים בראשית ימי הביניים נכתבו בערבית. השפה המשותפת היתה גורם מרכזי בשילובם של היהודים בעולם התרבות הערבי. עם זאת שייכות מלאה אין פירושה ביטול הזהות העצמית, ונטעה אם נניח שהשפה המשותפת גרמה לביטול גמור של הזהות העצמאית. המחקר המודרני של המחשבה היהודית בימי הביניים הערביים מעריך נכונה את ההשפעה הערבית העצומה על ההגות היהודית, ואת הדמיון, המדהים לעתים, בין הגות יהודית להגות מוסלמית, אך עם זאת  מדגיש את מידת העצמאות של ההגות היהודית בערבית.8  בעקבות השפעת הערבית אפשר למצוא במכתבי הגניזה את הזיהוי ספרדי – אנדלוסי. גם המילה אנדלוס היא גלגול בפני עצמו, כשמקור השם הוא שם השבט הגרמאני שהתיישב בדרום ספרד החל מהמאות חמישית-ששית, הונדאלים. האזור נקרא על שמם וַנדלוסיה, והשתבש ברבות השנים בפי הערבים לשם אנדלוסיה, הוא שם האזור עד היום, ושמו של חצי האי האיברי כולו בפי הערבים, ומהם גם בפי היהודים בימי הביניים.9

סעדיה גאון (רס"ג, 942-882), היה בין הראשונים והמשפיעים ביותר על ההגות היהודית בעולם הערבי. לא לחינם כינהו אברהם אבן עזרא "ראש המדברים בכל מקום". רס"ג היה הראשון שתרגם את המקרא לערבית (ערבית-יהודית). יש להניח שתרגומו זה, שהיה גם פירוש, התבסס על הפירושים שקדמו לו, אבל קיבע היטב את השמות בתודעתם ההיסטורית של היהודים. אחד האתגרים שעמדו בפני מתרגמי המקרא היתה שאלת תרגומם של שמות עצם פרטיים, בין שהם שמות של בני אדם בין שהם שמות של מקומות. בעיית התרגום כפולה היא: (א) האם לזהות את הדמות ואת המקום המקראיים בדמות ובמקום הידועים לקהל היעד של התרגום או להניח את שמותיהם כצורתם במקור? (ב) אם מעדיף המתרגם שלא להידרש לזיהויים המוכרים לקורא התרגום, האם יביא את שמות העצם המקראיים בצורתם המקורית או בתחליפיהם המקומיים, למשל בערבית? רס"ג נטה לתרגם את השמות המקראיים, בעיקר בלוח העמים בפרושו לבראשית י, לשמות הערביים המקובלים למקומות אלה, ולזהותם עם מקומות ידועים בימיו.10 גומר – אלתֻרכּ,  בני גומר, אשכנז וריפת – סִקלאבה (סלאווים), ופִרנג'ה (פרנקים ושבטים גרמאניים בכלל). רס"ג נולד במצרים והכיר היטב את ישוביה. כשהוא מתייחס לאלכסנדריה הוא הולך בעקבות יונתן בן עוזיאל וקורא לה נא אמון. את כהן און בבראשית (מא, מה) הוא מתרגם "אמאם אלאסכנדריה". בעקבותיו גם במכתבי הגניזה מתייחסים אל אלכסנדריה כאל נא אמון. את פיתום המקראית (שמות א' י"א), הגאון מתרגם "אלפיום". (והיא עיר מולדת הגאון לכן נקרא רבינו סעדיההגאון "אלפיומי"). בעקבות תרגום זה אפשר למצוא בכתבי הגניזה את השם פיתום, כשהכוונה היא לפיום.

את צוען (במדבר י"ג כ"ב). תרגם אונקלוס תִנס וכן יונתן בן עוזיאל טאניס, וכן שרי צוען (ישעיהי"ט י"ג) תרגם יונתן בן עוזיאל "רברבי טאניס". הגאון במקרה זה אינו הולך בעקבות המתרגמים הקודמים. הוא מתרגם "פֻסטַאט מִצְר". יש להניח שצוען נתפסה בתור עיר ראשית במצרים המקראית, ולכן יאה היה לכנות את עיר הבירה פסטאט בכינוי צוען. העיר פסטאט קמה רק לאחר הכיבוש הערבי ב-640 והמתרגמים הקודמים לא הכירוה. מקרה זה מעיד על התאמת התרגום למציאות המשתנה.11 מכאן ואילך נמצא את היהודים במצרים קוראים לפסטאט בשם המקראי צוען: "הלא ידע מעשיו מפורסמין בצובה ובדמשק ובצוען וארץ כנען" כתב יחיזקיהו ראש הגולה בן דויד על אלחנן בן שמריה בשנת 1021. 12 "לכנס בצוען ולא בחנס", כתב הגאון שלמה בן יהודה במכתב לפֻסטאט בשנת 1015. וכאן ברור שצוען כבר אינה חָנֵס או תִנִס, אלא פֻסטאט.13 "בשאלם על הדבר הזה החליף לכתו לארם צובה ולארם נהרים לבוא ארצה מצרים ובידו כתבים מהקהל אל קהלות צוען וכל סביבותיהם", כתב אותו גאון בשנת 1025. 14 במשפט זה אנו מוצאים גם התייחסות מקראית לעיר חַלַבּ שבצפון סוריה, שכונתה בפי היהודים "ארם צובא" על פי שמואל ב, (י, ו; ח) ותהלים (ס, ב). והתייחסות גם לאזור בגדאד שבעיראק, המכונה כאן "ארם נהריים" על פי בראשית (כד, י) ועוד כמה מקומות במקרא. על פי פירוש זה נמצא בכתבי הגניזה אנשים שכונו בשם "אלחלבי", או נזכר מוצאם מצובא, ושכונו בשם "אלחראני", היא העיר חראן שבצפון סוריה הנזכרת בתור חרן בראשית (יא, לא) ובעוד מקומות במקרא.15

השם אדום נתייחד בכתבי הגניזה לביזנטיון ולביזנטים: "כי תרום הגאולה על יד אחינו עתה הבאים מהשבי יום יום מכל גבולות ארץ אדום ומשערי הארצות ומארץ הצבי נחזיק בהם ..".16  "כי עשה חסד עם אחי מפרג בעת ביאתו מארץ אדום".17 הפרשן הספרדי הרציונליסט אברהם אבן עזרא (ראב"ע) 1092 או 1093 –  1164 או 1167), כבר הוכיח אותם וכתב בפרושו לבראשית: "וישנים שלא הקיצו משנת האיוולת יחשבו, כי אנחנו בגלות אדום, ולא כן הדבר"(בראשית כז, מ). אבן עזרא נטה גם לבקר את זיהויו של רס"ג לשמות מקומות והוא מצליף בו בלשונו החדה באשר לזיהוי ארבעת הנהרות בגן העדן בספר בראשית (ב, יא): "יאמר הגאון כי פישון יאור מצרים … ואין ראיה על פישון שהיא היאור .. וכן עשה במשפחות ובמדינות ובחיות ובעופות ובאבנים. אולי בחלום ראה וכבר טעה במקצתם כאשר אפרש במקומו.. אולי עשה כן לכבוד השם בעבור שתרגם התורה בלשון ישמעאל ובכתיבתם שלא יאמרו כי יש בתורה מילות לא ידענום".18 אותו אבן עזרא תרגם כמו רש"י את הפסוק בעובדיה באומרו: "שמענו מפי גדולים כי ארץ אלמניי"ה הם הכנעניים שברחו מפני בני ישראל בבואם אל הארץ. גם ככה צרפת היא פרנסי"ה, ותרגום יונתן בן עוזיאל ספרד אספמיא וזו היא גלות טיטוס". רס"ג וגם המתרגמים הקראים של המקרא זיהו את שנער המקראית (בראשית יא, ב) עם עיראק של ימיהם ואת השם המקראי חידקל , טיגריס בלעז, עם השם הערבי דִג'לה.19 מבמכתבי הגניזה מכנים יהודים שמוצאם מעיראק בתואר בבלי או מזכירים שמוצאם משנער – שני שמות מקראיים לחלוטין שאין להם קשר עם ההווה של המאה ה-11.  20  כינוי מעניין אנו מוצאים במכתבי הגניזה לעיר טבריה, כשהם מתייחסים אליה כאל רַקַת, על פי יהושע (יט,לה).

אברהם בן דוד הלוי (הראב"ד הראשון, 1180-1110) אסטרונום, היסטוריון ופילוסוף; נולד בקורדובה המוסלמית ומת על קידוש השם בטולדו הנוצרית. הושפע הן מהנצרותוהן מהאסלאם) כתב את חיבורו הידוע "ספר הקבלה". כשהוא מתייחס לאמירים הבֶּרבֶּרים של האמירויות הספרדיות במאה ה-11 הוא מכנה אותם "סרני פלשתים". זיהוי זה עם הביטוי המקראי מפתיע בדיוקו: בשני המקרים מדובר בשליטים של עיר-ממלכה.21

פרשנות ימי הביניים בארצות הנצרות

בספרות היהודית של ימי הביניים אין אדום אלא הנצרות, שהרי הנבואות נוהגות להתפרש תמיד על הצורר העכשווי, הקרוב והמוכר. מחבר "ספר יוסיפון" (חיבור היסטורי אנונימי שנתחבר בדרום איטליה במאה ה-10 והוא מעין עיבוד לספריו של יוספוס פלביוס "קדמוניות היהודים ומלחמות היהודים") מציע שושלת יוחסין של רומא, המסבירה את הקשר בין איניאס, מייסדה של רומא במיתולוגיה הרומית, ובין צְפוֹ, נכדו של עשיו (בראשית לו, יא; טו). על פי "ספר יוסיפון" שבה יוסף את צפו בן אליפז בן עשיו והביאו מצרימה. אחרי מות יוסף ברח צְפוֹ ממצרים לאפריקה, אל אגניאס מלך קרתגו, ומאפריקה הלך לארץ כִּתים. בגבורתו זכה בשלטון בכל ארץ כִּתים ובכל איטליה ובניו מלכו אחריו, ולפיכך הרומאים הם האדומים. נכדו של צְפוֹ, לטינוס, הוא שנתן לרומאים את לשונם ואת האלפבית שלהם. כך, מאחר שצְפוֹ בא לאיטליה כשהוא נושא עמו את האיבה ליעקב, אין תימה, כי הוריש לצאצאיו הרומאים איבה זו.22

דון יצחק אברבנאל (1437- 1508, נולד בליסבון, פורטוגל, נפטר בונציה, איטליה, מדינאי יהודי, פילוסוף, פרשן ואיש כספים) מסכם את התפיסה היהודית של אדום ומוסיף: "והנה חכמי האמת קבלו שנפש עשו נתגלגלה בנפש ישו הנוצרי…ואולי שעל זה נקרא ישוע שאותיותיו הם אותיות שם עשיו במילואו ומפני זה כל המחזיקים בדתו ואמונתו ועובדים אותו היה ראוי שיקראו בני אדום כיון שישו הוא עשיו ועשיו הוא אדום והנה ברומי היתה התחלת הדת הזאת ושורשה וקיסרי רומי ומלכי הנוצרים קבלו אותה ראשונה ולכן כל הנוצרים המאמינים בדת ישו הם בלי ספק בני אדום בני עשיו".23

בספרות העברית של ימי הביניים שימש השם "אשכנז" ככינוי לגרמניה. ייתכן שהשימוש בשם זה ככינוי לגרמניה, נובע מהדמיון בצליל לשם "סקסוניה" (אחת ממדינות גרמניה). אבל כבר בכרוניקה של הירונימוס מן המאה הרביעית לספירה (342 – 420, מאבות הכנסייה, מפרש מקרא מהאסכולה המילולית-היסטורית, מחבר ה'וולגטה' – תרגום התנ"ך ללטינית. דבק בפשט הכתובים), נאמר בדיון על לוח העמים שבבראשית י: "אשכנז הם השבטים הגותיים". בספר יוסיפון נאמר: " בעת ההיא בא בספסינוס שר החיל אשר שלחו נירוס אל ארץ המערב ואשכנז ובריטנייא וסקסוניה ואסקוטיאה ויכניעם".24  פלוסר מוסיף בהקדמתו לספר יוסיפון שבימיו של יוסיפון הזיהוי אשכנז-גרמניה כבר היה מובן מאליו לקוראים היהודים.25

אבל אולי מקור הזיהוי אשכנז הוא דווקא באסלאם ובערבית: הערבים בימי הביניים כינו את ארצות הגותים בשם כולל אלשכנזה, והזיהוי ממילה זו לאשכנז בלוח העמים קרוב מאוד.26

תחילה שימש הביטוי "יהודי אשכנז" ככינוי ליהודי גרמניה. משהחלו היהודים לנדוד למזרח אירופה, הפך הביטוי "אשכנזים" למייצג את כל היהודים במרכז אירופה ובמזרחה. בבלקן ובמערב אירופה ישבו גם יהודים ספרדים. על אף הקשר האתני בין יהודי מרכז ומערב אירופה ובין יהודי מזרח אירופה, החל מהמאה ה-19, בעקבות תנועת ההשכלה, החילון והרפורמציה הדתית, חל תהליך של בידול תרבותי בין יהודי מרכז ומערב אירופה לבין יהודי מזרח אירופה. אף על פי כן, מה שאיחד את היהודים בארצות אלה הייתה המסורת הדתית האשכנזית, גם אם לא היה לה ביטוי בפועל בחלק מהמקומות.

"וגלות ירושלים אשר בספרד יירשו את ערי הנגב" (עובדיה א, כ). כפי הנראה רצו היהודי בימי הביניים להשתמש בשם עברי לחצי האי האיברי, ושאלו שם זה מספר עובדיה, שם הוא מוזכר כיעד ההגליה מירושלים ואין אנו יודעים לאיזה מקום התכוון הנביא. נראה כי יהודי ספרד אימצו את השם המקראי-מיתולוגי במחשבה תחילה ובכוונה גדולה: הם ביקשו לייחס את עצמם לשבט יהודה (שממנו עתיד לבוא המשיח) ולגולים מירושלים לאחר חורבן הבית הראשון. באמצעות הבחירה בשם ספרד הם העניקו מימד היסטורי-מיתולוגי לתפיסתם העצמת בתור נבחרי העם היהודי. מאות שנים לאחר מכן חזרו אל המיתוס הזה המומרים ממוצא יהודי. כדי להקל על השתלבותם בחברה הנוצרית, טענו המומרים שהפסוק מספר עובדיה מוכיח שאבותיהם באו לספרד לפני הופעת ישוע הנוצרי, ומכאן שידיהם לא היו בצליבתו.27 פירוש רש"י לפסוק הנ"ל בספר עובדיה: "ספרד תרגם יונתן אספמיא". כלומר, רש"י מסתמך על תרגום יונתן למקרא, שבו תרגם את השם "ספרד" לשם "אספמיא".

מנהג זה שנהגו בו היהודים בימי הביניים לכנות את ארצות מושבם בשמות מקראיים על פי שם מקראי הדומה לו בצלילו חל גם על צרפת. צרפת זו, הנזכרת במקרא בתור עיר ליד צידון בצפון ארץ ישראל, גם היא דוגמה לדמיון צלילי. פירושו של רש"י למילה צרפת בספר עובדיה הוא המקור למשמעותה המודרנית: "ואומרי' הפותרים צרפת הוא המלכות שקורין פרנצ"א בלע"ז". באשר לשמותיו של נהר הנילוס נסמכו רוב המפרשים על בראשית (ב, י"א-י"ב). "שם האחד פישון הוא הסבב את כל ארץ החוילה אשר שם הזהב, וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח ואבן השהם". ורש"י מפרש  "פישון, הוא נילוס נהר מצרים ועל שם שמימיו מתרבין ועולין ומשקין את הארץ נקרא פישון כמו ופשו פרשיו. דבר אחר פישון שהוא מגדל פשתן שנאמר בישעיה אצל מצרים ובושו עובדי פשתים". במקרא מכונה הנילוס "יאור" וכן "שיחור" (ישעיה כ"ג 3 וכן ירמיה ב' 18). מקורו של השם הנוכחי בעברית הוא השם היווני אשר ממנו התפתח גם השם הלועזי המקובל היום, ויש סברה כי השם נילוס הוא גלגול חוזר לעברית של המילה נהר שהשתבשה במעבר בין השפות.

החיבור היהודי בן המאה ה-11 "מגילת יוחסין" או "מגילת אחימעץ", שכתב אחימעץ בן פלטיאל איש קפואה שבאיטליה הביזנטית, משמר גם הוא כמה צורות מעניינות. למשל הוא מזהה את נהר פישון של בראשית א דווקא עם נהר הפו האיטלקי: "באניה בנהר פאו הוא פישון, נהר גן עדן הראשון".28 כשאחימעץ מתאר מקומות במצרים של ימיו הוא נוטה לזהותם עם מקומות מקראיים: "אלמֻעִז מלך התימנים" – תימנים כינוי לערבים (הפאטמים ראו עצמם ערבים, צאצאיהם הישירים של עלי ופטמה) על שם העיר תימא שבצפון ערב (ישעיהו כא, יד); "במלכות סְוֵנים" – כינוי למצרים. "ונתתי את ארץ מצרים לחרבות חורב שממה ממִגדוֹל סְוֵנֵה ועד גבול כוש" (יחזקאל כט, י; ל, ו); "מלכות הנגב" – כינוי למצרים (דניאל יא, ה); "מלכות נֹף ועֱנָמים" – כינוי למצרים (ישעיהו יט, יג; בראשית י, יג).29 עצם העובדה שאחימעץ נוטה לזהות את נהר הפישון עם נהר באיטליה מעידה על המגמה הפסיכולוגית-היסטורית המעניינת של שימור וזכרון: היהודים נטו להעניק ליישובים בארץ מגוריהם שמות מקראיים, אולי כדי לחוש תחושת בית.

ולקינוח צוענים. בעברית, אחד מהכינויים לבני הרומה הוא "צוענים", ישנם שלושה מקורות לשם העברי הזה: ראשית, בעבר סברו כי מוצא בני הרומה הוא במצרים, וכך למשל השם באנגלית (Gypsy) פירושו "זה שבא ממצרים" (Egyptian), ובשם העברי ישנה רמיזה לעיר צוען שהייתה במצרים העתיקה. שנית, השם "צוענים" נשמע בדומה לכינוייַ‏ם בשפות אירופיות רבות (כך בגרמנית: "צִיגוֹיְנֵר", או ברוסית: "צִיגַן"). שלישית, הוראת השורש צע"נ בעברית היא 'עקר', 'נדד' (כך בישעיהו לג, כ: 'אהל בל יצען'), דבר המאפיין את בני הרומה כעם הנודד ממקום למקום. גלגול השם: השם ציגאני יצא משם צוען (ע' נחלף בג'). לוד (בראשית י, כב) – יונתן בן עוזיאל מתרגם לודים גיווטאי שהם הציגאני שיצאו מצוען. ורס"ג מתרגם לודים אלתניסיין והוא צוען. ושניהם פירשו אם כך לודים הם הציגאני.

סיכום 

את הנטייה לזיהוי שמות יישובים, מקומות גיאוגרפיים וקבוצות אתניות עם מושגים בני זמנם, אנחנו רואים לאורך כל ההיסטוריה של העם היהודי, בכל מקומות התיישבותו. ההסברים לכך יכולים להיות שונים ומגוונים. הסבר לשוני-אטימולוגי יצביע על השימוש בצלילים דומים או בעיצורים דומים כדי לזהות שמות של מקומות עם הידוע מהמסורת המקראית. הסבר סקרני-אינטלקטואלי יצביע על הנטייה החקרנית, על הצורך להבין את העולם שבו הם חיים, על הצורך לתרגם ולזהות שמות קיימים במציאות מקומם וזמנם עם שמות הידועים להם מהמסורת המקראית. הסבר פסיכולוגי יעיד על חיים בעבר ובדמיון: לא היה בקרב היהודים רצון ממשי למצוא חידוש במאורעות החולפים. להיפך, היתה נטייה מוצהרת לסגל אף מאורעות חדשים חשובים לארכיטיפים מוכרים, שכן אף האסונות הנוראים ביותר אימתם תפחת איכשהו, אם ישקיפו עליהם באמצעות דגמים ישנים ולא יראו אותם בייחודם המהמם. כך המדכא האחרון כמוהו כהמן, ויהודי החצר המנסה למנוע את האסון הוא כמרדכי ("מרדכי הזמן" – התייחסות מקובלת בכתבי הגניזה לחצרן שהיהודים תלויים בו ובקשריו עם השלטונות), הנצרות היא "אדום" או "עשו" והאסלאם הוא "ישמעאל". שמות גיאוגרפיים מוסעים בחדווה מהתנ"ך ומודבקים למקומות שהתנ"ך לא ידע אותם מעולם, ומכאן השמות "ספרד" "צרפת" ו"אשכנז". קווי המתאר העיקריים של יחסי יהודים וגויים צוירו זה כבר באגדות חז"ל, ומכאן העניין המועט, אם בכלל, בתולדות העמים בני זמנם.30 הסבר רגשני יעיד על הצורך הנפשי להרגיש בכל מקומות פזוריהם כמו בבית, על ידי הענקת שמות מקראיים למקומות יישוביהם, ולחוש כאילו ישבו במחוז חפץ, ארץ הצבי. ואולי כל ההסברים הללו יחד נותנים לנו תמונת מצב של התודעה האינטלקטואלית-לשונית- מסורתית-רגשית של היהודים בארצות פזוריהם. כך או כך, המסורת הזאת חזקה ומשתמרת בחלקה. כמה מהשמות שהעניקו היהודים לאורך ההיסטוריה למקומות מגוריהם ולקבוצות אתניות נשארו אתנו עד היום, כגון צרפת, ספרד וצוענים. כמה מן השמות עברו מן העולם ביחד עם היהודים שהשתמשו בהם כגון: תוגרמה לתורכיה, פישון לנילוס ואשכנז לגרמניה. נשארו האשכנזים כשריד לשם הזה.

הערות

1.   N. Golb, 'The Topography of the Jews of Medieval Egypt', JNES (Journal of Near Eastern Studies), 24 (1965), pp. 270-251; 33 (1974), pp. 149-116. ראה בעיקר עמ' 270 על הנילוס, עמ' 117 על אלכסנדריה, 126 על דמיאט, 127 על פיום, 128 על פסטאט, 143 על תניס.

2. H. Hunt, 'The Sixteen Grandsons of Noah, Creation, 20 (4), 1998 (להלן: האנט),

3. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, מהדורת אברהם שליט, מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ח, עמ' 7, 15, 39-38.

4. ש' בהט, 'ספרד, צרפת ואשכנז – מיהן?', לשוננו לעם, מג, ד (תשנ"ב), עמ' 146-143 (להלן: בהט), שם, עמ' 143.

5. י"י יובל, שני גויים בבטנך; יהודים ונוצרים – דימויים הדדיים, עלמא, עם עובד, תל אביב 2000, עמ' 27-25.

6. מהדורת א' נויבאואר, ירושלים תשכ"ז, ב, עמ' 71.

7. ש"י רפפורט, ספר ערך מלין, ורשה תרע"ב; בהט, עמ' 143.

8. ש' סטרומזה, סעדיה גאון, הוגה יהודי בחברה ים-תיכונית, אוניברסיטת תל-אביב תשס"ב, עמ' 9.

9. א' ברקת, שפריר מצרים; ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה ה-11, אוניברסיטת תל אביב תשנ"ה (להלן: ברקת, שפריר מצרים), עמ' 18.

10. י' טובי, 'תרגומי שמות עצם פרטיים בתרגומי המקרא הערביים-היהודיים מימי הביניים', ואלה שמות; מחקרים באוצר השמות היהודיים, כרך ג, בעריכת אהרן דמסקי, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשס"ב, (להלן: טובי) עמ' עט.

11. פירוש רס"ג לבראשית, מהדורת דוד קאפח, מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ג.

12. מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (1099-634), אוניברסיטת תל-אביב תשמ"ג, שלושה כרכים (להלן: גיל, ארץ ישראל), ב, עמ' 44, שורות 11-10.

13. שם, עמ' 92, שורה 11.

14. שם, עמ' 98, שורות 15-13.

15. ברקת, שפריר מצרים, עמ' 17.

16. גיל, ארץ ישראל, ב, עמ' 21, שורות ג14-ד 2.

17. שם, עמ' 439, שורות 22-21.

18. טובי, עמ' פ.

19. Meira Polliack, The Karaite Tradition of Arabic Bible Translation, Brill, leiden 1997, p. 205, 207.

20. ברקת, שפריר מצרים, עמ' 16.

21. מהדורת א' נויבאואר, סדר החכמים קורות הימים, א, ירושלים תשכ"ז, עמ' 71, 73.

22. ספר יוסיפון, מהדורת דוד פלוסר, מוסד ביאליק, ירושלים תשל"ט, עמ' 20-10, 298.

23. פירוש אברבנאל לספר בראשית, ארבאל, ירושלים תשל"ט, עמ' רצו-ש.

24. יוסיפון, מהדורת פלוסר, א, עמ' 298, בהט, עמ' 145.

25. שם, כרך ב, עמ' 106-103.

26. בהט, עמ' 145.

27. רון ברקאי, המיתולוגיה הספרדית, מפה, תל אביב 2003, עמ' 9.

28. מהדורת בנימין קלאר, תרשיש, ירושלים תשל"ד, עמ' 12.

29. שם, עמ' 35-34.

30.  י"ח ירושלמי, זכור; היסטוריה יהודית וזכרון יהודי, עם עובד, ספרית אפקים, תל אביב תשמ"ח, עמ' 56. כנראה שאין מדובר בתופעה ייחודית לעם ישראל. ראה מהגרים אחרים שהעתיקו אתם את שמות העבר שלהם דוגמת ניו אמסטרדם, ניו יורק, ניו המפשייר. הענקת שמות תנ"כיים למקומות יישוב נפוצה מאוד בארה"ב: בית לחם, חברון, בית חולים הר סיני…

 

 

 

 

השאר תגובה