פרשת אמור – מאמר שני

פרשת השבוע – אמור (ויקרא כא-כד)

השבוע שבין כז בניסן – ג באייר, ה'תשע"א, 1 – 7 במאי 2011).

ההפטרה היא בספר יחזקאל פרק מ"ד, פסוקים טו-לא. ההפטרה מתארת אף היא את דיני הקדושה המיוחדים החלים על הכוהנים.

פרשת אמור, נקראת על פי חז"ל "פרשת המועדות" משום שהיא עוסקת בפירוט מועדי ישראל המקראיים: פסח, הנפת העומר, שבועות וחגי תשרי. פרשה זו נפתחת בתיאור מצוות השבת, שאינה כלולה ברשימת המועדים לאורך לוח השנה.

עונות השנה

בראשית ח

יח וַיֵּצֵא-נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי-בָנָיו אִתּוֹ.  יט כָּל-הַחַיָּה כָּל-הָרֶמֶשׂ וְכָל-הָעוֹף כֹּל רוֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם יָצְאוּ מִן-הַתֵּבָה.  כ וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַיהוָה וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ.  כא וַיָּרַח יְהוָה אֶת-רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-לִבּוֹ לֹא-אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת-הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא-אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת-כָּל-חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.  כב עֹד כָּל-יְמֵי הָאָרֶץ  זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ.

 שמות ט

כה וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל-אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה וְאֵת כָּל-עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת-כָּל-עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר.  כו רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר-שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד.  כז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם  יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים.  כח הַעְתִּירוּ אֶל-יְהוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱלֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד.  כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת-הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת-כַּפַּי אֶל-יְהוָה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה-עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַיהוָה הָאָרֶץ.  ל וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ  יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים.  לא וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה  כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.  לב וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ  כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה.

 

הוראתו הרווחת ביותר של מונח 'אביב' בעברית החדשה היא העונה שבין החורף ובין הקיץ, החלה בערך בין החודשים העבריים ניסן-סיוון. הצצה אל מקורותינו הקדומים מלמדת על כך, שיסודו של מונח זה במושגי החקלאות הארצישראלית הקדומה, והוא מתייחס לשלב בהתפתחות השעורה. למעשה, מבחינה אקלימית קשה לטעון שבאקלים הים-תיכוני אליו משתייכת ארץ ישראל (שדרת ההר, השפלה ומישור החוף) יש עונה הקרויה אביב (באנגלית Spring). האקלים הים- תיכוני מתאפיין בשתי עונות עיקריות: קיץ – חם ושחון וחורף – קר וגשום. אמנם, יש תקופת מעבר כשלהי בין שתי העונות, אולם זו קצרה יחסית וקשה לראות בה עונה העומדת בפני עצמה.
בספר שמות (יג, 4) מצומצם המונח 'אביב' לפרק זמן ספציפי, חודש אחד:  ד הַיּוֹם אַתֶּם יֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב.  חודש ניסן כונה במקרא אביב, שכן הוא החודש שבו עומדים להבשיל גרגירי השעורה. בשלב זה הם עדיין רכים, כלומר במצב 'אביב'. משמעות זו עולה גם מהכתוב המדווח על הפגיעה בחקלאות המצרית בעקבות מכת הברד, אחת מסדרת המכות שנועדו להוכחת שליטתו של הא-ל העברי בטבע ובמהלכיו.  לא וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה  כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל.  לב וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ  כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה.

(שמות ט, לא-לב). בעת מכת הברד הייתה השעורה במצב 'אביב', כלומר, בדרגת הבשלה מוקדמת יחסית, ולכן הפגיעה בה לא הייתה מוחלטת. לעומת זאת, מיני תבואה אחרים, החיטה (Triticum durum) והכסמת (Triticumdicoccum) היו 'אפילות', היינו במצב התפתחות ראשוני, ולכן הן התאוששו מן אסון הטבע שפקד אותן.
להבדלי ההבשלה בין השעורה וחיטה הייתה השלכה גם על הטקסים החקלאיים שהתנהלו בבית המקדש העברי במהלך הרגלים. השעורה מבשילה בחודש ניסן, ולכן היא הובאה לבית המקדש כ"כקרבן עומר שעורים" בט"ז בניסן: יד וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. (ויקרא ב, יד). לעומתה החיטה, מבשילה מאוחר יותר, והיא הובאה כמנחה בחג השבועות, הקרוי על שם כך: 'חג הקציר', דהיינו, חג קציר החיטה.

ה'אביב' כאמור, הוא למעשה, אחד השלבים בהתפתחות התבואה. בספרות חז"ל צוינו השלבים הבאים: 'עשב' – התפתחות הנצר הירוק, היינו החלקים הוגטטיביים של התבואה; 'אביב' – השלב שבו, כאמור, הגרגרים ירוקים ורכים; ושלב ה'דגן' – כשהגבעול צהוב והגרגרים יבשים. רקע בוטאני-ספרותי זה מסביר את הצו המקראי "לשמור" את חודש האביב: יח אֶת-חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב  כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם. (שמות לד, יח);  טו אֶת-חַג הַמַּצּוֹת תִּשְׁמֹר שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב כִּי-בוֹ יָצָאתָ מִמִּצְרָיִם וְלֹא-יֵרָאוּ פָנַי רֵיקָם.(שם, כג, טו); א שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ  כִּי בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב הוֹצִיאֲךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה. (דברים טז, א). כלומר, יש לדאוג לכך, שפסח יחול בחודש שבו התבואה נמצאת בשלב האביב (שבדרך כלל הוא בניסן), שאם לא כן, יש לעבר את השנה. וכיצד ניתן לדעת אם יש צורך בכך? שלוחי בית הדין יורדים אל שדות התבואה ובודקים את מצב התבואה; אם היא עדיין במצב 'עשב' ולא במצב של 'אביב' – אז יש להוסיף חודש על השנה.
על פי עקרון זה נבין פסוק מקראי נוסף המדבר בעניין האביב: יד וְאִם-תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַיהוָה אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ גֶּרֶשׂ כַּרְמֶל תַּקְרִיב אֵת מִנְחַת בִּכּוּרֶיךָ. (ויקרא ב, יד). הפסוק עוסק בהבאת מנחת העומר משעורה בעודה במצב אביב, וכשהיא גרוסה וקלויה באש. כאן נוספה הגדרה נוספת ומוגדרת יותר של ה"אביב" – "כרמל", דהיינו דרגת הבשלה לפני התייבשות הזרע, שעה שהוא מלא, אך לא יבש לגמרי.
המונחים "אביב", חג האביב (=חג הפסח), וחודש האביב (=חודש ניסן), אינם אלא ביטויים, שבמקורם המקראי והתלמודי מציינים את מצב התבואה בחודש ניסן, זמן יציאת ישראל ממצרים. משמעותם היא שיש לדאוג לכך שחג הפסח יחול בשלב שבו השעורה נמצאת במצב של אביב, כדי לשמר את העונה שבה התרחשה יציאת מצרים. ברבות הימים קיבל המונח אביב משמעות של עונת האביב, וגם ככינוי לפריחה ושנות נעורים.

שיר אביב

מילים: הנרייך היינה
גירסה עברית: לאה גולדברג

אט זורמת בנפשי
מנגינת הטוהר,
עופה, שיר אביב חפשי,
אל מרחב שטוף זוהר.
עופה נא אל הגינה
בה פריחה התחילה,
אם תפגוש בשושנה
תן את ברכתי לה.

 

בישראל, שבה האקלים הוא ים תיכוני הסתיו הוא העונה שבה יורדים הגשמים הראשונים. הסתיו הישראלי מאופיין בהפכפכות ובשינויים קיצוניים במזג האוויר במרווחים של שעות בודדות. ייתכנו ימים שרביים לצד ימים גשומים מלווים בסופות רעמים. לעומת זאת ברוב מדינות אירופה הסתיו יציב יותר והוא מעבר "חלק" יותר בין הקיץ החמים לחורף המקפיא. בתרבות ובשירה הסתיו מסמל נוגות עדינה ועצב רומנטי מאחר שזו התקופה שבהּ מתחיל מזג האוויר להתקדר ולהתקרר, אך ללא הסערות העזות של החורף ולבלוב הצמחייה של אמצע החורף והאביב. היוצר אביב גפן כתב שיר בשם "אם מתים עדיף למות בסתיו". מה שמציג את העונה כדיכאונית במיוחד.

שיר השירים ב

יא כִּי-הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ.

השאר תגובה