פרשת אמור – מאמר ראשון

פרשת השבוע – אמור (ויקרא כא-כד)

השבוע שבין יא באייר – יז באייר, ה'תשס"ט, 25 באפריל – 1 במאי 2010).

ההפטרה היא בספר יחזקאל פרק מ"ד, פסוקים טו-לא. ההפטרה מתארת אף היא את דיני הקדושה המיוחדים החלים על הכוהנים.

פרשת אמור, נקראת על פי חז"ל "פרשת המועדות" משום שהיא עוסקת בפירוט מועדי ישראל המקראיים: פסח, הנפת העומר, שבועות וחגי תשרי. פרשה זו נפתחת בתיאור מצוות השבת, שאינה כלולה ברשימת המועדים לאורך לוח השנה.

 

בעלי מום

ויקרא כא

טז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יז דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר  אִישׁ מִזַּרְעֲךָ לְדֹרֹתָם אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם לֹא יִקְרַב לְהַקְרִיב לֶחֶם אֱלֹהָיו.  יח כִּי כָל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא יִקְרָב  אִישׁ עִוֵּר אוֹ פִסֵּחַ אוֹ חָרֻם אוֹ שָׂרוּעַ.  יט אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר-יִהְיֶה בוֹ שֶׁבֶר רָגֶל אוֹ שֶׁבֶר יָד.  כ אוֹ-גִבֵּן אוֹ-דַק אוֹ תְּבַלֻּל בְּעֵינוֹ אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת אוֹ מְרוֹחַ אָשֶׁךְ.  כא כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת-אִשֵּׁי יְהוָה  מוּם בּוֹ אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב.  כב לֶחֶם אֱלֹהָיו מִקָּדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּמִן-הַקֳּדָשִׁים יֹאכֵל.  כג אַךְ אֶל-הַפָּרֹכֶת לֹא יָבֹא וְאֶל-הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִגַּשׁ כִּי-מוּם בּוֹ וְלֹא יְחַלֵּל אֶת-מִקְדָּשַׁי כִּי אֲנִי יְהוָה מְקַדְּשָׁם.  כד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו וְאֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {פ}

ויקרא כב

יז וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יח דַּבֵּר אֶל-אַהֲרֹן וְאֶל-בָּנָיו וְאֶל כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם  אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן-הַגֵּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יַקְרִיב קָרְבָּנוֹ לְכָל-נִדְרֵיהֶם וּלְכָל-נִדְבוֹתָם אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה לְעֹלָה.  יט לִרְצֹנְכֶם  תָּמִים זָכָר בַּבָּקָר בַּכְּשָׂבִים וּבָעִזִּים.  כ כֹּל אֲשֶׁר-בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ  כִּי-לֹא לְרָצוֹן יִהְיֶה לָכֶם.  כא וְאִישׁ כִּי-יַקְרִיב זֶבַח-שְׁלָמִים לַיהוָה לְפַלֵּא-נֶדֶר אוֹ לִנְדָבָה בַּבָּקָר אוֹ בַצֹּאן תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן כָּל-מוּם לֹא יִהְיֶה-בּוֹ.  כב עַוֶּרֶת אוֹ שָׁבוּר אוֹ-חָרוּץ אוֹ-יַבֶּלֶת אוֹ גָרָב אוֹ יַלֶּפֶת לֹא-תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַיהוָה וְאִשֶּׁה לֹא-תִתְּנוּ מֵהֶם עַל-הַמִּזְבֵּחַ לַיהוָה.  כג וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ וּלְנֵדֶר לֹא יֵרָצֶה.  כד וּמָעוּךְ וְכָתוּת וְנָתוּק וְכָרוּת לֹא תַקְרִיבוּ לַיהוָה וּבְאַרְצְכֶם לֹא תַעֲשׂוּ.  כה וּמִיַּד בֶּן-נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת-לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל-אֵלֶּה  כִּי מָשְׁחָתָם בָּהֶם מוּם בָּם לֹא יֵרָצוּ לָכֶם.  {ס}

 

משנה, במסכת מגילה: "אמר רב הונא: זבלגן (= שאינו שולט ברירו) לא ישא את כפיו".

תוספתא, מגילה, ג, יז: כהן שיש בו מום בפניו בידיו וברגליו הרי זה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו.

ירושלמי, דף לב, ב משנה: כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו. גמרא: תני ובפניו והא תני אם היה דש בעירו מותר רבי נפתלי הוות אצבעתיה עקומה אתא שאיל לרבי מנא א"ל מכיון שאתה דש בעירך מותר רב חונא הוה מעבר זלדקן והא תני אם היה דש בעירו מותר א"ר מונא רגליה הוי סגין שלא יהו אומרים ראינו קטן נושא את כפיו א"ר יוסה זאת אומרת שאסור להסתכל בכהנים בשעת שהן מברכין את ישראל א"ר חגיי כלום אמרו אין מסתכלין לא מפני הסיע דעת משה דאנא מסתכל ולא מסע דעתי:

ויקרא רבה פרשה ז: "אמר רבי אבא בר יודן: כל מה שפסל הקב"ה בבהמה הכשיר באדם: פסל בבהמה עורת או שבור או חרוץ או יבלת והכשיר באדם לב נשבר ונדכה, אמר רבי אלכסנדרי: ההדיוט הזה אם משמש הוא בכלים שבורים גנאי הוא לו, אבל הקב"ה כלי תשמישו שבורים, שנאמר 'קרוב ה' לנשברי לב, הרופא לשבורי לב, ואת דכא ושפל רוח, זבחי אלהים רוח נשברה, לב נשבר'".

רש"י: "'כי כל איש אשר בו מום לא יקרב' – אינו דין שיקרב, כמו (מלאכי א ח) 'הקריבהו נא לפחתך'".

הרב אברהם גומבינר (מחבר הפירוש "מגן אברהם" על ה"שולחן ערוך", פולין, המאה ה-17) "דרך הקב"ה להשתמש בכלים שבורים".

הרב יאיר בכרך (גרמניה, סוף המאה ה-17): "ומימי לא עלה על לבי דפסול, משום דתפלה במקום קרבן, וכהן העובד צריך שיהיה בלי מום, כמו שעלה על דעתך. לא מחשבותיך מחשבתי, דברור דאין לדמותו לכהן… והפילוסופים כתבו בהפקד חוש מה יפקד מושכל מה".

חגים ומועדים

ויקרא כג

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  ב דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי.

ד אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.

סנהדרין (יא ע"א): "אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה מפני הדרכים, ומפני הגשרים, ומפני תנורי פסחים, ומפני גלויות ישראל שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו".

רש"י: "עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם, שמעברים את השנה על גלויות שנעקרו ממקומם לעלות לרגל ועדיין לא הגיעו לירושלים".
הלוח העברי, עיבור השנה, מחלוקת בין הרבניים לבין הקראים.

פסח

ויקרא כג

ה בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם  פֶּסַח לַיהוָה.  ו וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה חַג הַמַּצּוֹת לַיהוָה  שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ.  ז בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.  ח וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.  {פ}
ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי-תָבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וּקְצַרְתֶּם אֶת-קְצִירָהּ וַהֲבֵאתֶם אֶת-עֹמֶר רֵאשִׁית קְצִירְכֶם אֶל-הַכֹּהֵן.  יא וְהֵנִיף אֶת-הָעֹמֶר לִפְנֵי יְהוָה לִרְצֹנְכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת יְנִיפֶנּוּ הַכֹּהֵן.

פסח, מצה, עומר.

פסח שני

י"ד באייר נקרא גם "פסח שני".

במדבר ט

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְמִדְבַּר-סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן לֵאמֹר.  ב וְיַעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ.  ג בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר-יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה בֵּין הָעַרְבַּיִם תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ בְּמֹעֲדוֹ כְּכָל-חֻקֹּתָיו וּכְכָל-מִשְׁפָּטָיו תַּעֲשׂוּ אֹתוֹ.  ד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשֹׂת הַפָּסַח.  ה וַיַּעֲשׂוּ אֶת-הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ו וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא-יָכְלוּ לַעֲשֹׂת-הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא.  ז וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן יְהוָה בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ח וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה  עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה-יְצַוֶּה יְהוָה לָכֶם.  {פ}
ט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  י דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  אִישׁ אִישׁ כִּי-יִהְיֶה-טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה.  יא בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ  עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ.  יב לֹא-יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ כְּכָל-חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ.  יג וְהָאִישׁ אֲשֶׁר-הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא-הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ  כִּי קָרְבַּן יְהוָה לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא.  יד וְכִי-יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר וְעָשָׂה פֶסַח לַיהוָה כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה  חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ.  {ס}

 

שבועות

ויקרא כג
טו וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת-עֹמֶר הַתְּנוּפָה  שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה.  טז עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַיהוָה.

כא וּקְרָאתֶם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ  חֻקַּת עוֹלָם בְּכָל-מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם.  כב וּבְקֻצְרְכֶם אֶת-קְצִיר אַרְצְכֶם לֹא-תְכַלֶּה פְּאַת שָׂדְךָ בְּקֻצְרֶךָ וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  {פ}

ממחרת השבת (מחלוקות)

צדוקים-פרושים: (ויקרא כג, טו ואילך): וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומד התנופה, שבע שבתות תמימות תהיינה. עד ממחרת שבת השביעית תספרו חמישים יום וגו'. הפרושים פירוש את הביטוי "ממחרת השבת" ממחרת יום טוב הראשון של פסח, בששה עשר בניסן, וכמו שמתורגם בתרגום השבעים (שם שם, יא), אבל הצדוקים פירשוהו ממחרת השבת ממש, ונמצא חג השבועות חל לעולם בראשון בשבת (עי' משנה חגיגה ב, ד). כשניצחו הפרושים בשמונה בניסן וקבעו להניף את העומר בששה עשר בניסן חגגו חנוכת המזבח.

רבניים-קראים:

לחג השבועות בלוח הקראי אין תאריך קבוע, אבל הוא מתקיים תמיד ביום ראשון בשבוע מיד לאחר ספירת העומר, אשר מתחילה ממחרת השבת שמתקיימת במהלך חג המצות.

היהודים הרבניים פירשו בפסוקים מספר ויקרא את המילה 'שבת' בשני אופנים שונים: בתחילת פסוק טו', לטענתם, משמעות המילה היא יום-טוב, כלומר חג הפסח – ה-15 בניסן, ולפיכך את ספירת העומר צריך להתחיל ב-16 בניסן, ממחרת החג. לעומת זאת, בסוף הפסוק משמעות המילה שבת היא שבעה ימים רצופים, כשלאחר השבוע השביעי בספירה יש לקיים לטענתם את חג השבועות; כך יוצא שחג השבועות לא נופל ביום מסוים בשבוע. היהדות הרבנית מסתייעת בפרשנות המילה 'שבתון' המופיעה במקומות רבים במקרא (יום הכיפורים, יום טוב ראשון של סוכות, שמיני של סוכות ועוד) בהקשר של חג בו שובתים ממלאכה, ולא בהקשר של ימי השבוע.

היהודים הקראים מפרשים את המילה 'שבת' בכל הפסוקים האלו כשבת ממש, כלומר היום השביעי שלאחר ששת ימי מעשה, כפי שמתואר בסיפור הבריאה. המילה 'שבת' כמו בביטוי 'ממחרת השבת' אינה מציינת בכל התורה יום-טוב, ובשום מקור קדום המילה אינה מציינת רצף של שבעה ימים. לטענת הקראים, לא ייתכן שבאותו קטע המילה שבת תציין פעם יום-טוב ופעם שבוע, ולכן הפירוש ההגיוני היחיד, לדבריהם, הוא שהמילה מציינת שבת בראשית, וכך גם מתבהרת משמעות חוק קיום חג השבועות מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת, הוא יום ראשון. לפי הקראים, צריך להתחיל לספור מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת שאחרי ליל הסדר כלומר מיום ראשון בשבוע, ולסיים לאחר שבעה שבועות שלמים כמו שכתוב "שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת, תִּסְפָּר-לָךְ", ביום ראשון ש"מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת" של הספירה. אחד הנימוקים שהקראים מביאים לחיזוק עמדתם הוא שחג השבועות הוא החג היחיד שלא נקבע לו בתורה תאריך קבוע, אלא הדרך לחישוב מועדו היא באמצעות ספירה; לפי שיטת הרבניים, בלוח העברי הקבוע, יש לחג תאריך קבוע, ולכן אין כל טעם בספירה. אמנם בלוח העברי המקורי אין לחג השבועות תאריך קבוע, ויום חלותו תלוי במספר הימים שיש בחודשי ניסן ואייר.

ראש השנה ויום הכיפורים

ויקרא כג

כג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  כד דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא-קֹדֶשׁ.  כה כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה.  {ס} כו וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  כז אַךְ בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה יוֹם הַכִּפֻּרִים הוּא מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה.  כח וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה  כִּי יוֹם כִּפֻּרִים הוּא לְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  כט כִּי כָל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא-תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה מֵעַמֶּיהָ.  ל וְכָל-הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה כָּל-מְלָאכָה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְהַאֲבַדְתִּי אֶת-הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ.  לא כָּל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם.  לב שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב מֵעֶרֶב עַד-עֶרֶב תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם.  {פ}

זכרון תרועה

ירושלמי, ראש השנה, דף יח, משנה:  יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהו תוקעין בכ"מ שיש בו ב"ד אר"א לא התקין ריב"ז שיהו תוקעין אלא ביבנה בלבד אמרו לו אחד יבנה ואחד כ"מ שיש בו ב"ד: גמרא: כתוב אחד אומר (במדבר כט) יום תרועה וכתוב אחד אומר (ויקרא לג) זכרון תרועה הא כיצד? בשעה שהוא חל בחול יום תרועה, בשעה שהוא חל בשבת זכרון תרועה, מזכירין אבל לא תוקעין.

ועיניתם את נפשותיכם

על פי חז"ל חמשת העינויים הם: א. איסור אכילה ושתייה; ב. איסור רחיצה; ג. איסור סיכה;ד. איסור נעילת הסנדל;ה. איסור תשמיש המיטה.

בכמה טעמים מסבירים מדוע הועמדה מצוות "ועיניתם אתנפשותיכם" על חמישה עינויים:

א.כנגד חמש פעמים "נפש" הכתובה בפרשת יום הכיפור (ויקרא כ"ג, כ"ז-ל"ב)
ב.כנגד חמשת החושים שבאדם, שאדם עושה בהם מעשיו, הרעים והטובים.

ג.כנגד חמישה חומשי התורה, ובהם תרי"ג המצוות.

ד.כנגד חמש התפילות שמתפללים ביום כיפור.
ה.כנגד חמש הטבילות שטובל הכוהן הגדול תוך כדי עבודתו ביום זה.

 

סוכות

ויקרא כג

לג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  לד דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַיהוָה.  לה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא-קֹדֶשׁ כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.  לו שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַיהוָה בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא-קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַיהוָה עֲצֶרֶת הִוא כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ.  לז אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְהוָה אֲשֶׁר-תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ  לְהַקְרִיב אִשֶּׁה לַיהוָה עֹלָה וּמִנְחָה זֶבַח וּנְסָכִים דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ.  לח מִלְּבַד שַׁבְּתֹת יְהוָה וּמִלְּבַד מַתְּנוֹתֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל-נִדְרֵיכֶם וּמִלְּבַד כָּל-נִדְבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר תִּתְּנוּ לַיהוָה.  לט אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת-תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת-חַג-יְהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן.  מ וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ-עָבֹת וְעַרְבֵי-נָחַל וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים.  מא וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ.  מב בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל-הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת.  מג לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם  אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  מד וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת-מֹעֲדֵי יְהוָה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  {פ}

מצוות חג הסוכות נזכרות בתורה בספר ויקרא פרק כ"ג, שם מוזכרים ארבעת המינים והישיבה בסוכות, ובספר במדבר פרק כ"ט, שם מתוארים קרבנות המוספים  של החג, ובספר דברים פרק ט"ז. בספר מלכים א (פרק יב) מסופר על נסיונותיו של ירבעם בן נבט, מלך ישראל, ליצור חיץ ברור וממשי בין ממלכתו, ממלכת ישראל ובין ממלכת יהודה, ולכונן את שלטונו. אחד מצעדיו הבולטים הוא דחייתו של חג הסוכות בחודש, וחגיגתו בט"ו בחשוון, במקום בט"ו בתשרי. אחד ההסברים המוצעים לכך הוא העובדה כי בממלכת ישראל, הצפונית לממלכת יהודה, האקלים קר יותר ולתבואה לוקח זמן רב יותר כדי להבשיל.

(לב) וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ כֶּחָג אֲשֶׁר בִּיהוּדָה, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ–כֵּן עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר-עָשָׂה; וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל, אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה:

(לג) וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי – בַּחֹדֶשׁ, אֲשֶׁר-בָּדָא מלבד (מִלִּבּוֹ); וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר:

מקור חשוב נוסף בתנ"ך לחג הסוכות הוא בספר נחמיה פרק ח', שם מתואר תהליך התוודעותו של עם ישראל לחוקי התורה, לאחר שובו גלות בבל ובניית חומות ירושלים. בתיאור בספר נחמיה נזכרים מארבעת המינים רק הלולב וההדס, אך לא ההאתרוג והערבה. כמו כן נאמר בפרק שלא נעשו סוכות מימי יהושע בן נון ועד אותה תקופה, (תחילת תקופת בית שני).

(יג) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכָל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה:

(יד) וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה יְהֹוָה בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי:

(טו) וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב:

(טז) וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם:

(יז) וַיַּעֲשׂוּ כָל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד:

(יח) וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט: (נחמיה פרק ח)

בספר זכריה, פרק יד, הנביא מתאר מלחמה עתידית על ירושלים שלאחריה יחוגו כל העמים את חג הסוכות. נבואה זאת נקראת בהפטרת הקריאה בתורה בסוכות.

(טז)וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת.

(יז)וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלַ‍ִם לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְמֶלֶךְ יְהוָה צְבָאוֹת וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם.

(יח)וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה וְלֹא בָאָה וְלֹא עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף יְהוָה אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת

(יט)זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת

סוכות בנצרות

חג הסוכות נחגג גם על ידי מיעוט נוצרי מסוים שהחליט לקיים מחדש חגים מהברית הישנה. כהוכחה, הם מציינים כי גם ישו קיים את חג הסוכות (יוחנן 7,10:26). התאריך בו הם מקיימים את החג חופף לתאריך העברי שלו ונקרא באנגלית Feast of Tabernacles.

מדרש תנחומא, סימן כב: ולקחתם לכם ביום הראשון. וכי ראשון הוא, והלא יום חמישה עשר הוא, ואת אמרת ביום הראשון?! אלא ראשון הוא לחשבון עונות. רבי מני ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: משל למה הדבר דומה? למדינה שהייתה חייבת ליפס למלך, והיה המלך משלח לגבותה, ולא הייתה נותנת, שהיה שטר גדול. כך פעם הראשון. ופעם שני היה משלח לגבותה, ולא היו נותנין. מה עשה המלך? אמר לבני פלטרין שלו, עמדו ונלך עליהם. עד שהן הולכין כמו עשר מילין, שמעו בני המדינה. מה עשו? התחילו גדולי המדינה יוצאין לאפנטי של מלך. אמר להם: מי אתם? אמרו לו: בני מדינה פלונית אנו ששלחת לגבותינו. אמר להם: ומה אתם מבקשין? אמרו לו: בבקשה ממך עשה עמנו חסד, שאין לנו מה ליתן. אמר להם: בשבילכם אני מניח לכם מחצה.
עד שהוא בא, יצאו בריוני המדינה, אף הן קדמו אותו כמו חמישה מילין. אמר להם: ומי אתם?
אמרו לו: בני המדינה פלונית ששלחת לגבות ואין לנו כח לעמוד, אלא בבקשה ממך שתרחם עלינו. אמר להם: כבר הנחתי מחצה, ובשבילכם אני מניח מחצה על מחצה. עד שהוא מהלך, יצאו כל בני המדינה אליו גדולים וקטנים. אמר להם: מה אתם מבקשים? אמרו לו: אדוננו המלך, אין לנו כח ליתן מה שאנו חייבים לך. אמר להם: כבר הנחתי מחצה ומחצה על מחצה, ובשבילכם אני מניח הכל, אלא מכאן ואילך ראש חשבון הוא. המלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יתברך ויתברך שמו. בני המדינה, אלו ישראל, שהם מסגלין עונות כל ימות השנה. מה הקדוש ברוך הוא עושה? אומר להם: עשו תשובה מראש השנה. והם נכנסין ובאין ביום הכיפורים ומתענין בו ועושין תשובה, והקדוש ברוך הוא מוחל להם. ומה הם עושין? ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין, והקדוש ברוך הוא מוותר להם שליש מעונותיהם. ומראש השנה ועד יום הכיפורים, יחידים מתענים, והקדוש ברוך הוא מוותר שליש מעונותיהם. וביום הכיפורים, כל ישראל מתענין ומבקשין רחמים אנשים ונשים וטף, והקדוש ברוך הוא מוותר להם את הכל, דכתיב: כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' (ויק' טז ל). מה ישראל עושין? נוטלין לולביהן ביום טוב ראשון של חג ומהללים ומקלסים לפני הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מתרצה להם ומוחל להם, ואומר להם: הרי ויתרתי לכם את כל עונותיכם הראשונות, אבל מעכשיו הוא ראש חשבון. לכך כתיב: ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון לחשבון עונות.
אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה אמרתי לכם שתעשו סוכה, לשלם לי את גמולי שגמלתי עמכם, שנאמר: בסוכות תשבו שבעת ימים, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו', ואני מעלה עליכם כאלו אתם גומלים לפני. אבל לעתיד לבא, אני אופיע במלכותי ואני מגן עליכם כסוכה, שנאמר, וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (ישעיה ד ו):

 

דינו של המקלל

ויקרא כד

י וַיֵּצֵא בֶּן-אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית וְהוּא בֶּן-אִישׁ מִצְרִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.  יא וַיִּקֹּב בֶּן-הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת-הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל-מֹשֶׁה וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת-דִּבְרִי לְמַטֵּה-דָן.  יב וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל-פִּי יְהוָה.  {פ}
יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יד הוֹצֵא אֶת-הַמְקַלֵּל אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְסָמְכוּ כָל-הַשֹּׁמְעִים אֶת-יְדֵיהֶם עַל-רֹאשׁוֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל-הָעֵדָה.  טו וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר  אִישׁ אִישׁ כִּי-יְקַלֵּל אֱלֹהָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ.  טז וְנֹקֵב שֵׁם-יְהוָה מוֹת יוּמָת רָגוֹם יִרְגְּמוּ-בוֹ כָּל-הָעֵדָה  כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ-שֵׁם יוּמָת.  יז וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל-נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת.  יח וּמַכֵּה נֶפֶשׁ-בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ.  יט וְאִישׁ כִּי-יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ.  כ שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ.  כא וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת.  כב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה  כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  כג וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹצִיאוּ אֶת-הַמְקַלֵּל אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ אָבֶן וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה.  {פ}

מדרש ההלכה התנאי, הספרא: "ויצא בן אשה ישראלית" – מנין יצא? מבית דינו של משה, שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן. אמר להם: מבנות דן אני. אמרו לו: הכתוב אומר: "איש על דגלובאֹתֹת לבית אבֹתםיחנו בני ישראל" (במדבר ב, ב). נכנס לביתדינו של משה, ויצא מחוייב, ועמד וגידף… "בתוך בני ישראל" – מלמד שנתגייר.

לפי מדרש זה, עילת הסכסוך הייתה זכות "בן איש מצרי" להתנחל במחנה דן, "שבא ליטע אהלו בתוך מחנה דן". התנגדות בית הדין למעשהו נסמכה על טיעון הלכתי, ולפיו "בן איש מצרי" לעניין ההתנחלות הוא כזר ונכרי, "מצרי", לא כדין "ישראל". "בן איש מצרי" טען להגנתו שהוא "בן אשה ישראלית" משבט דן: "אמר להם: מבנות דן אני", וראוי שינחל לפי היוחסין של אמו הישראלית, אך בית הדין פסקו שלעניין הנחלה, קובעין היוחסין של האב, שנאמר: "איש על דגלובאֹתֹת לבית אבֹתםיחנו בני ישראל".

נמצא אפוא שלפי הספרא, שאלת "מיהו יהודי?", אם מי שנולד מאב יהודי או מי שנולד מאם יהודיה, היא שעמדה במוקד פרשת המקלל.

השאר תגובה