פרשות החודש 6: כי תשא, ויקהל, פקודי (שמות ל' – מ')
פרשות החודש
אדר א – אדר ב, ה'תשע"ו, פברואר – מרץ 2016
פרשות כי תשא, ויקהל, פקודי – שמות ל, 11 – שמות מ
על הפרק: המשכן וארון הברית; הוראות ועיצוב
המשכן
(או בשמו הנפוץ הנוסף: "אוהל מועד"), הוא מעין אוהל, שעל פי המסורת, הקימו בני ישראל בציווי האל בעת ששהו במדבר סיני. את המשכן בנו אמנים מומחים, ובראשם בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, על פי ציווי ה' המתואר בפרשיות תרומה ותצוה בספר שמות. הקמת המשכן מתוארת בסופו של הספר, בפרשיות ויקהל ופקודי, ודינים ופרטים נוספים אודותיו מתוארים גם בספרי ויקרא ובמדבר. על פי המתואר במקרא, אוהל זה שימש את ישראל לאורך כל תקופת המדבר, וכן לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, להקרבת קרבנות ולמטרות פולחניות נוספות, וכן לשם היוועדות האל עם משה, והשראת שכינתו בקרב עַם ישראל.
שנים רבות שכן אוהל מועד, ומשכן האבן שהחליף אותו, בשילה. המקדש שבנה שלמה המלך בירושלים נבנה כתחליף קבע למשכן, ועל אף הבדלים מסוימים בגודל ובמבנה הפנימי, קיימים קווי דמיון רבים בין השניים.
על פי המסופר בספר שמות, את הציווי להקים את המשכן קיבל משה בהיותו על הר סיני, קודם קבלת לוחות העדות. הציווי מובא במלואו, בפירוט רב, לאורך כשבעה פרקים, כאשר כל חלק מובנה ובעל פתיח וסיום חגיגי. הציווי פותח בתיאור התרומות שאותן יש לקחת מבני ישראל. לאחר מכן מפורטים דיניהם של שלושת הכלים שנועדו לפנים המשכן – הארון, השולחן והמנורה. בסיום תיאור כלים אלה, מתואר מבנה המשכן גופו, ולכך נסמכים גם דיני הפרוכת והמסך. לאחר כל אלה מצווה ה' את משה על בניית המזבח שנועד להיות בחצר המשכן, ועל דיני החצר עצמה. בכך מסתיים חלקה הראשון של פרשת הציווי על הקמת המשכן. החלק השני פותח בדיניו של שמן למאור עבור המנורה, ומשם עובר לדיני הכהונה, שבכללם בגדי הכהונה וטקסי קידוש הכוהנים. אגב קידוש הכהנים מוזכר גם הציווי אודות משיחת המזבח וחנוכתו. לציווי העיקרי נספחים כמה ציוויים נוספים המובאים בהמשך, ובהם תיאור מפורט של מזבח הקטורת, דין מחצית השקל וכיור הנחושת (בפירוט דומה לזה של מזבח הקטורת). לאחר סיום כל ציווי הכלים, בא הציווי על הכנת שמן המשחה ומשיחת כל הכלים כהכנה לשימוש בהם, וכן ציווי אודות הכנת קטורת הסמים והקטרתה.
חֲצַר הַמִּשְׁכָּן הייתה החצר שסביב המשכן אשר שמשה לעבודת הקרבת הקרבנות. אורכה של החצר היה מאה אמות (כ-50 מטרים) ורוחבה חמישים אמות(כ-25 מטרים). בחצר הוצבו מזבח הנחושת והכיור. סביב החצר הייתה גדר של קלעים (מעין רשת) התלויה על 56 עמודי עצי שיטים.
יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן הן שם כולל לארבעה כיסויים שכיסו את המשכן. האוהל שימש כתקרה למשכן שלא הייתה לו תיקרה קבועה, ובכך הסתיר את תוכנו של המשכן ואת כלי הקודש מעיני מתבונן חיצוני, הגן על כלי הקודש מאיתני הטבע ואף היה אחד האמצעים ששימשו לפאר את המשכן.
היריעות שימשו "מכסה" לאוהל מועד. ארבעת הכיסויים שכיסו את המשכן היו: יריעות המשכן; יריעות האוהל; עורות אילים מָאֳדמים; עורות תחש.
קרשי המשכן הם הקרשים ששימשו את אוהל מועד בתקופת הנדודי של בני ישראל במדבר. קרשים אלו נוצרו על ידי בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך ועליהם פרסו את יריעות האוהל.
המשכן עצמו היה מחולק לשני חלקים – הקודש וקודש הקדשים, וביניהם הפרידה פרוכת עשויה מאותו אריג משובח כמו זה של יריעות המשכן. הקודש היה מוקד העבודה המרכזי ובו מוקמו מנורת הזהב, שולחן לחם הפנים ומזבח הקטורת; ואילו בקודש הקודשים הונח ארון הברית לבדו. הפרוכת המבדילה בין הקודש לקודש הקודשים ניתנה, באמצעות ווי זהב, על ארבעה עמודי שיטים מצופים זהב, העומדים על אדני כסף. לגבי גג המשכן.
חומרי הבנייה שנצרכו להקמת המשכן והכנת כליו היו רבים ומגוונים. העיקרון המשתמע מתיאורי התורה הוא, כי ככל שמתקרבים לחלקים הפנימיים של המקדש, כך עולה רמת החומרים המצויים בו – הן מתכות והן אריגים. בקודש הקודשים, לדוגמה, המתכת היחידה הקיימת היא זהב, למעט אדני הקרשים והעמודים העשויים כסף. בקודש, לעומת זאת, רמת החומרים יורדת, ובהתאמה – אדני העמודים עשויים נחושת, שהיא המתכת הטיפוסית של חצר המשכן, שם נמצא כסף רק בחלקי חיבור מסוימים, כגון ווי העמודים וקרסי היריעות.
באותו אופן, כל אריגי המשכן עשויים שש משזר, אך בעוד קלעי החצר עשויים שש משזר פשוט, מסכי החצר והמשכן היו עשויים "תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר מעשה רוקם", ואילו יריעות המשכן והפרוכת היו עשויות "שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני כרובים מעשה חושב".
אֲרוֹן הַבְּרִית
הקרוי גם ארון האלוהים או אֲרוֹן הָעֵדוּת, הוא הארון בו נשמרו לוחות הברית, לפי מסורת המקרא. ארון זה הושם בתוך קודש הקדשים שבבית המקדש. הוא צופה זהב ועוטר בזר מזהב.
מבנה הארון מתואר בפרשת תרומה בספר שמות (כה, י). שם מתואר שהיה עשוי מעצי שיטים, ומצופה זהב מצדו החיצוני והפנימי. גודלו מתואר: "… אמַתיִּם וחצי אורכו ואמה וחצי רוחבו ואמה וחצי קומתו", הארון היה נישא על ידי מוטות עצי שיטים מצופים בזהב, שהוכנסו לטבעות זהב שנוצקו לצדי הארון.
שפת הארון החיצוני הייתה גבוהה במעט מהפנימיים, התוספת הייתה בצורת זר כך שכאשר הונחה הכפורת על הארון נראתה ככתר. מכסה הארון, ה"כפורת", היה לוח זהב בעובי טפח ועליו היו שני כרובי זהב שפניהם איש אל אחיו. בצדי הארון היו טבעות זהב שבהן היו קבועים בדים – שני מוטות עץ המצופים זהב, שאסור להוציאם מהטבעות.
בפרשת תרומה מתואר כי מעל ארון-הקודש ועל שלחן לחם-הפנים נעשה "זֵר זָהָב סָבִיב". אם ארון הברית היה בנוי בצורת תיבת עץ מלבנית המצופה זהב מבפנים ומחוץ, הרי הפירוש המתבקש של המונח "זֵר זהב סביב" הוא מעין "פס זהב מעובד, יצוק או רקוע, המחובר לקצה העליון של דפנות התיבה".
הכנסייה האתיופית
מאמינה כי ארון הברית נמצא באתיופיה בעיר אקסום בכנסיית "גברתנו מרים מציון" תחת מעטה של סודיות כבדה. בכנסייה באקסום מופקד כהן זקן שרק הוא רשאי להיכנס לראות את הארון, בעל תפקיד זה מתחלף תכופות עקב מקרי מוות מוזרים, כמו כן כל השומרים טענו שחשו שהארון פוגע בהם, וכולם דיווחו על כך שראייתם החלה להתדרדר מרגע שנבחרו לתפקיד ונחשפו לארון. על פי כתבי הקודש האתיופיים צאצא משותף של מלכת שבא ושלמה המלך בשם מנליק, הביא את הארון האמתי לאתיופיה מאחר שבנו של צדוק הכהן החליף בינו לבין העתק שנתן לו שלמה המלך. בכל הכנסיות במדינה יש העתק של ארון הברית, שמעניק קדושה לכנסייה. פעם בשנה, בחודש ינואר, נחגג באתיופיה חג מיוחד, בשם "טים-קט", שבו יוצאים בתהלוכות ציבוריות עם תעתיקים של ארון הברית.
עיצוב וביצוע
בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי היה האמן והאדריכל הראשי שהועסק בתכנון המשכן, עיצובו ובנייתו, ובעשיית כליו ובגדי הכהונה.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חור למטה יהודה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל-מְלָאכָה. לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת. וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ, לַעֲשׂוֹת בְּכָל-מְלָאכָה. וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמטה דן, וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב נָתַתִּי חָכְמָה, וְעָשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ. אֵת אהל מועד, וְאֶת הארון לעדות, וְאֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עָלָיו, וְאֵת כָּל כְּלֵי הָאֹהֶל. וְאֶת הַשֻּׁלְחָן וְאֶת כֵּלָיו, וְאֶת הַמְּנֹרָה הַטְּהֹרָה וְאֶת כָּל כֵּלֶיהָ, וְאֵת מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. וְאֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו, וְאֶת הַכִּיּוֹר וְאֶת-כַּנּוֹ. וְאֵת בִּגְדֵי הַשְּׂרָד, וְאֶת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ לְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן, וְאֶת-בִּגְדֵי בָנָיו לְכַהֵן. וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ. | ||
– שמות לא, א-יא |
משה חזר לעם ישראל ובישר להם על המינוי:
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה. | ||
– שמות לה, ל |
משה קרא אל בצלאל ואל אהליאב, והטיל עליהם את ביצוע המלאכה:
וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ, כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ. | ||
– שמות לח, כב |
הצוות בראשותו של בצלאל עבד בבניין המשכן במשך כמה חודשים. התורה מסכמת את העבודה:
וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, עָשָׂה אֵת כָּל-אֲשֶׁר-צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. (שמות לח, כב) | ||
אָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ משבט דן היה שותפו של בצלאל בן אורי במלאכת בניית המשכן וכליו. |
בצלאל ומינויו בראי חז"ל
חז"ל ראו במינויו של בצלאל דוגמה לדורות למינוי פרנס על הציבור:
"אמר רבי יצחק: אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן נמלכים בציבור, שנאמר רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הָגוּן עליך בצלאל? אמר לו: ריבונו של עולם, אם לפניך הגון – לפנַי לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון – לפנינו לא כל שכן?".
חז"ל מזכירים את בצלאל לשבח, ומכנים אותו "פרנס טוב". הוא נמנה בין "שלושה דברים שמכריז עליהם הקב"ה בעצמו (בבלי, ברכות נה ע"א).
חז"ל משבחים את בצלאל על חוכמתו שבה השתמש בעבודתו, ומביאים דוגמה לכך:
"אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: בצלאל על שם חכמתו נקרא. בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'לך, אמור לו לבצלאל, עשֵׂה לי משכן, ארון וכלים' – הלך משה והפך ואמר לו: עשה ארון וכלים ומשכן! אמר לו: משה רבינו, מנהגו של עולם – אדם בונה בית ואחר כך מכניס לתוכו כלים, ואתה אומר עשה לי ארון וכלים ומשכן?! כלים שאני עושה להיכן אכניסם? שמא כך אמר לך הקב"ה: עשה משכן ארון וכלים! אמר לו: שמא בְּצֵל אֵל היית וידעת" (שם).
חוכמתו מתבטאת גם במאמר הבא:
"אמר רב יהודה אמר רב: יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהן שמים וארץ" (שם).
בצלאל בן אורי בתרבות
דמותו של בצלאל בן אורי נתפסת כאב טיפוס של האמן. האקדמיה לאמנות ועיצוב, "בצלאל", נקראת על שמו. גם הנובלה האוטופית "ירושלים הבנויה" (1924) שחיבר בוריס שץ, מעמידה במרכזה את דמותו של בצלאל בן אורי. בסיפור "עגונות" מאת ש"י עגנון מופיעה דמות ששמה "בן-אורי" ומעוצבת כדמות האמן האידאלי.
סמיכות פרשיות: פרשת עגל הזהב (פרשת כי תשא, שמות לב), ומיד אחריה הוראות לבניית המשכן (פרשת ויקהל, שמות לה-מ) – זה אומר דרשני. |
|
עגל הזהב – האמנם עבודת אלילים?
יאיר זקוביץ, אביגדור שנאן, " האם היה חטא במעשה עגל הזהב?", לא כך כתוב בתנ"ך משכל (ידיעות ספרים), תל אביב, 2004.
סיפור התורה איננו היחיד שמספר בעגל זהב ובעבודתו. מעין דז'ה-וו חש הקורא מאוחר יותר למקרא הסיפור על אודות פילוג הממלכה המאוחדת תחת בית דוד, כאשר ירבעם המורד בשלמה וברחבעם בנו מבקש להטות את לב בני עמו ממלכה של ירושלים ומבית מקדשה ולהשיבם לעבוד בערי המקדש המסורתיות בית אל ודן. בשני מקדשים אלה מציב ירבעם עגלי זהב (מלכים א' יב, כו-ל). ביצירת עגלי הזהב ובהצבתם רואה בעל ספר מלכים חטא חמור: "ויהי הדבר הזה לחטאת…" (שם, פסוק ל), גילוי של עבודת אלילים, כמו שעולה מסיכומו העגום של עורך ספר זה לתולדות ממלכת ישראל עם חורבנה: "ויעזבו את כל מצוות ה' אלהיהם ויעשו להם מסכה שני עגלים, ויעשו אשירה וישתחוו לכל צבא השמים ויעבדו את הבעל" (מלכים ב' יז, טז).
עם זאת דומה כי הכותב המקראי בעל ספר מלכים, המתגוללים על ירבעם באשמת עבודה זרה, אינו משקף את תפישתו של מלך זה ואת תפישת בני עמו באשר להקמת עגלי הזהב במקדשים בבית-אל ובדן. אין זה מתקבל על הדעת כי בשעת משבר – ניתוק מבית דוד – יחולל ירבעם מהפכה ויעורר לעבודת עגלים אשר לא ידעום אבותיו ואבות בני ישראל. מי שעשה נפשות לחזרה אל המקדשים המסורתיים חשב אל נכון כי גם העגלים רצויים הם לאלוהים, וכי בהצבתם יש משום חזרה ברוכה אל מסורת אבות. התפישה השוללת את עגלי ירבעם נולדה בממלכה המתחרה לה, בממלכת יהודה, שראתה בפולחן שבמקדש ירושלים את הדרך היחידה לעבוד את האלוהים.
התיאור של יצירת עגלי ירבעם אכן מעורר בפרטים רבים את זכר עשיית עגל הזהב במדבר:
בשני הסיפורים מכונה העגל "עגל מסכה" (שמות לב, פסוקים ד, ח; דברים ט, פסוקים יב, טז; מלכים א' יד, ט; מלכים ב' יז, טז); ההכרזות נוכח עגלי הזהב כמעט זהות בלשונן: "אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – דברי עם ישראל במדבר (שמות לב, ח), ו"הנה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים" – דברי ירבעם (מלכים א' יב, כח [ואגב, שימו לבכם לדמיון הדברים אל הדיבר הראשון: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים…" – שמות כ, ב ודברים ה, ו]); בסמוך לעגל נבנה מזבח (שמות לב, ה; מלכים א' יב, לב) ובמהלך החגיגה מעלים עליו עולות (שמות לב, ו; מלכים א' יב, לב; כאהרן גם ירבעם משרת בתור כוהן (שמות לב, ב-ו; מלכים א' יב, לג; יג, א); שמות שני בניו של ירבעם – נדב, המולך תחתיו; ואביה, שמת בילדותו (מלכים א' יד, פסוקים א, כ; טו, כה) – מעוררים את זכר שמות שני בניו הגדולים של אהרן שמתו בחטאם, נדב ואביהוא (ויקרא י, א-ב).
בזיקה שבין שני סיפורי העגל, זה של התורה וזה של ספר מלכים, חשו כבר חז"ל. ראו לדוגמה: "אמר רבי אושעיא: עד ירבעם היו ישראל יונקים מעגל אחד, מכאן ואילך משניים ושלושה עגלים" (בבלי, סנהדרין קב ע"א).
נראה לומר כי אנשי מלכות ישראל הבינו ללבו של ירבעם וידעו כי מעשה העגלים אינו בגדר רפורמציה, כי אם רסטורציה, השבת עטרה ליושנה, חזרה אל המסורת שעל-פיה אכן הוקם העגל במדבר, אך לא כמעשה של מרי וחטא, אלא כביטוי של ייסוד הפולחן הישראלי, מסורת שמקבילה לבניין המשכן וכליו, שנעשו אף הם במדבר. ולא זו אף זו: דומה כי רוב הנביאים שפעלו במלכות ישראל אף הם לא סברו כי יש חטא בשילוב העגלים בפולחן, שהרי לא אליהו, הלוחם הגדול בבעל, אף לא תלמידו אלישע ועמם רוב רובם של נביאי ישראל, לא השמיעו קולם כנגד העגלים.
נראה אפוא כי ירבעם ונתיניו לא התכוונו לחטוא כלפי אלוהי ישראל, לא בעשיית העגלים ולא בהכרזה כי "הנה אלוהיך ישראל". דומה כי לא ראו בעגלים אלא סמל לנוכחות ה' אלוהי ישראל במקום, ואולי אף כַּן שעליו ניצבה האלוהות הבלתי-נראית. מבחינה זו נראה כי לא היה הבדל רב בין העגלים שבמקדשי ממלכת הצפון ובין הכרובים, אותן חיות מכונפות, מרכבת האל, שניצבו במקדש ירושלים (מלכים א' ו, כג-כח).
הכול הודו, כפי הנראה, כי ירבעם רק חידש מסורת קדמונית בהקימו את העגלים, אך התורה, שביקשה להבאיש את ריחו של ירבעם, עיצבה את מעשה העגל בשמות ל"ב כחטא של עבודת אלילים. מי שקורא עתה את מעשה ירבעם (הכתוב מתוך עוינות למלך המורד בבית דוד) לאורו של שמות ל"ב, מתרשם כי ירבעם חוזר להכעיס לחטוא בחטא הקדמון, הנורא בחטאי ימות המדבר. כמו כן סביר ביותר לומר כי בממלכת ישראל, שבה ראו בירבעם מעין "משה שני", הצביעו גם הצביעו על הקשר שבין עגל המדבר לעגליו של המלך, אך ציירו בצבעים שונים לחלוטין, חיוביים בהחלט, את מעשה העגל הראשון, היסוד והמניע למעשה ירבעם.
בשמות ל"ב אהרן הוא החוטא ואילו משה הוא הצדיק המכפר על העוון. אין להוציא מכלל אפשרות, עם זאת, כי במסורת שסופרה בממלכת ישראל, המשווה, כאמור, את ירבעם למשה, היה זה משה ולא אהרן אשר יצר את העגל, ומשה עשה מה שעשה לכבוד האלוהים ולא כפגיעה בו. מסורת שעל-פיה משה הוא אב בית כהונה בדן, אחד ממקדשי העגלים, נרמזת בשופטים יח, ל. התפישה היהודאית, אשר הפרידה בין אבי הנביאים, משה, ובין בית הכהונה, בית אהרן, העדיפה לייחס את מעשה העגל, שראתה בו חטא, לאהרן, כדי לסלק כל זיקה בין משה ובין תפקיד הכהונה ומשפחת כהונה המשתלשלת ממנו. נראה כי הנוסח המשוחזר משקף תפישה שעל-פיה העגל (הקשור למסורת סיני) הוא אכן מרכיב לגיטימי בפולחן ה', סמל לנוכחותו.
לסיכום: המסורת שהחזיקו בה בני ממלכת הצפון ראתה בעגל הזהב, אשר הוקם בסיני, סמל לגיטימי לנוכחותו של אלוהי ישראל, ואל מסורת זו חזר ירבעם בבנותו עגלי זהב בבית-אל ובדן. כפולמוס כנגד ירבעם ומעשיו עוצב הסיפור בשמות ל"ב כצורתו המוכרת לנו, קרי, כסיפור של חטא ושל עבודת אלילים. מתברר אפוא כי סיפור העגל, עיבודיו והדיו, הם עדות למתח שבין שתי הממלכות, האחיות-היריבות, ובין הדרכים השונות לעבודת אלוהי ישראל שנהגו בהן.
לסיום ספר שמות
חזק חזק ונתחזק
נעזרתי בערכים מהויקיפדיה