פרשת שמות – מאמר חמישי

פרשת שמות:  שמות א, א – שמות ו א

 יום שישי 13 בינואר 2023

 נשים בחייו של משה

 בפרשת שמות שרובה סובב סביב משה, לידתו וחייו, בולט מאוד מקומן של הנשים. ראשיתה במיילדות העבריות, שפרה ופועה,  שלא שעו למצוות פרעה והחיו את הבנים העבריים. מילדות אלה עמדו באומץ רב לפני המלך ואמרו לפרעה שהנשים העבריות חיות הן, ובטרם הגיע המיילדת כבר ילדו את הילד וכך נמנע מהן לקיים את מצוות המלך. אז מגיע תור האם. אמו של משה אינה נזכרת בשמה, ונאמר עליה שהיא בת לוי. שמה נזכר לראשונה רק בפרק ו (בפרשה הבאה, פרשת וארא), ברשימה יוחסין המונה את תולדות בני לוי. האישה הבאה בתולדות משה היא אחותו שניצבת לשמור על התינוק בתיבה. גם היא אינה נזכרת בשמה. זה קורה רק בפרק טו כשהיא פוצחת בשירת הים, שם נאמר מרים אחות אהרן. אז מגיע תורה של האישה הרביעית בתולדות משה, היא בת פרעה שאינה נזכרת בשמה בכלל. (בספר דברי הימים נזכרת בתיה בת פרעה בהקשר אחר וחז"ל קבעו שהיא שהצילה את משה). האישה הבאה בתולדות משה היא אשתו, בת יתרו כהן מדין. היא הראשונה שנזכרת מיד בשמה ציפורה. גם היא מצילה את משה כשהיא מלה את בנו ומרגיעה את האל הזועף.

 

בשום מקום אחר בסיפורי התנ"ך אין מקום כל כך בולט לנשים ולגבורתן. נזכרות עוד נשים אמיצות (זאת שהרגה את אבימלך, יעל שהרגה את סיסרא) אבל לא במקבץ כזה ובצורה בולטת כל כך.

נשים אמיצות, לוחמות ללא פשרות, שמוכנות להקריב את חייהן למען המטרה, נמצא לא מעט בתולדות עמנו. מהן מאוד מפורסמות כמו חנב סנש, ומהן נשארו כמעט אלמוניות. לאלמוניות אקדיש את דבריי. ובכוונה לא לפי סדר כרונולוגי, ונדלג מתקופה תקופה.

הדס מלכא, שוטרת משמר הגבול שנרצחה בפיגוע

הדס מלכא

לאחר השחרור מהשירות הסדיר עבדה בנמל אשדוד ושיחקה כדורסל בקבוצת הפועל באר טוביה. כעבור שלושה חודשים קיבלה הצעה לשוב לשירות קבע במשמר הגבול. למרות ההסתייגות והדאגה שהביעו קרובי משפחתה עקב הסיכון הגבוה שמביא עמו התפקיד, החליטה לשוב לשירות. ביום 22.3.2016 התגייסה הדס בשנית לשירות קבע שנקבע לתקופה בת שנה וחצי, במהלכו שירתה כמפקדת צוות ביחידת סיירת משמר הגבול 5, המופקדת על גזרת דרום הארץ ומבצעת משימות במרחבים עוטף עזה ועוטף ירושלים לסירוגין. מפקדיה מספרים עליה כלוחמת מצטיינת, ששאפה למצוינות ולשלמות בכל משימה שביצעה.

בחודש יוני 2017, במהלך ימי חודש הרמדאן, חודש הצום של המוסלמים, תוגברו כוחות משמר הגבול באזור העיר העתיקה בירושלים. ביום שישי 16.6.2017 נתקל כוח לוחמים ולוחמות של משמר הגבול באירוע חבלני עוין משולב באזור מערת צדקיהו, סמוך לשער שכם. הכוח התכנס והחל את התקדמותו למקום האירוע, כאשר לפתע הגיח מחבל נוסף שתקף את הדס. היא נאבקה במחבל ונפצעה באורח אנוש. צוותי החירום העניקו לה טיפול רפואי במקום האירוע והיא פונתה לבית החולים הדסה בהר הצופים, שם נקבע מותה לאחר מספר שעות. 

 

מירה ובנה דני בניצנים, 1948

מירה בן ארי

כשבגרה עזבה את תל אביב והצטרפה לקבוצה שהקימה את קיבוץ ניצנים בדרום, ונישאה לאליקים, איש פלמ"ח. בקיבוץ הצטרפה לארגון ההגנה ובמסגרתו פעלה. האקדח היה סימן ההיכר שלה. בשעות הפנאי עסקה בנוי. קיבוץ ניצנים היה מבודד, סביבו כפרים ערביים. ומירה נשלחה לקורס אלחוט כדי שתשמש כקשרית לאזור כולו. גם כשנולד בנה דני המשיכה בעבודתה כקשרית מתוך ביתה כשמכשיר הקשר מופעל מחדר השירותים. מירה גויסה כאלחוטאית לכפר אוריה שבפרוזדור ירושלים ושהתה שם מספר שבועות אישה צעירה בין יהודים יוצאי כורדיסטן. לאחר מכן שבה לקיבוצה. לאחר קום המדינה פלשו צבאות ערב למדינה הצעירה, קיבוץ ניצנים היווה מכשול לצבא המצרי בדרכו לתל אביב. לאחר שנעצרו בגשר עד הלום סמוך לאשדוד פנו המצרים לתקוף את ניצנים. ההתקפה הגדולה החלה ביום שני כ"ט אייר תש"ח.  (7.6.48)

לאחר שעות רבות של לחימה מעטים מול רבים דיווחה מירה בקשר "הקרב אבוד, אני משמידה את המכשיר ויוצאת להילחם. בינתיים, מפקד ניצנים אברהם אלקנה שוורצשטיין, לוחם אמיץ שפעל מספר פעמים מול הבריטים ושותף היה לעצירת הצבא המצרי בגשר עד הלום סמוך לאשדוד, פקד על הלוחמים שנותרו להימלט אל הדיונות שמדרום ליישוב. כל מי שניסה לצאת מן היישוב נורה ע"י החיילים המצריים. כשיצא אברהם לדבר עם המצרים להגיע להבנות על כניעה נורה ונהרג. מירה שיצאה עם אברהם הרגה את הקצין המצרי שהרג את אברהם ובתגובה חבריו הרגו את מירה שהייתה אחרונת הנופלים בקרב. הנשארים הלכו בשבי. אך מאבקם לא תם ובמשך שנים נאלצו לטהר את שמם שלא נלחמו כראוי ונכנעו ללא קרב. כעבור שנים רבות טיהר הרמטכ"ל יעקב דורי את שמם של גיבורי ניצנים.

 

פסל של אל-כאהינה בעיירה קאנצ'לה, אלג'יריה

כאהינה

כאהינה הנהיגה את השבטים הברברים במאבקם נגד הכיבוש הערבי של אזור המגרב כולו, ואזור אלג'יריה בפרט. כאהינה נולדה ברבע הראשון של המאה השביעית ומעריכים כי מתה בשנות ה-90 של אותה מאה. המצביא הערבי חסן צעד ממצרים וכבש את העיר הביזנטית קרתגו וערים נוספות. ואז שמע על מלכה חזקה בצפון אפריקה ששמה כאהינה. הוא צעד לקראתה להרי האטלס; הצבאות התעמתו באלג'יריה של ימינו. כאהינה הביסה את הערבים שברחו והתחפרו בקירנאיקה במשך ארבע או חמש שנים. היא הבינה שהוא חזק ועתיד לחזור וללחום, לכן נקטה בטקטיקת אדמה חרוכה שלא הפריעה לשבטי ההרים והמדבר, אך הרחיקה ממנה את תמיכתם של דרי נאות המדבר. במקום להתיש את הצבאות הערביים החלטתה קידמה את מפלתה. חסן שב לבסוף לאחר שנעזר במודיעין שקיבל מקצין שבוי שכאהינה אימצה כבן. הוא הביס את כאהינה בקרב. לפני הקרב, כאהינה חזתה את התוצאה ושלחה את שני בניה הביולוגיים לצבא הערבי תחת חסותו של הבן המאומץ. נאמר כי חסן נתן לאחד מבניה את השליטה בכוחותיו. מקורות אחדים מספרים שכאהינה מתה מות לוחמים כאשר חרבה בידה והיא נלחמת עם אנשיה. אחרים גורסים כי היא בלעה רעל והתאבדה על מנת לא ליפול בידי האויב.

 

קרוואג'ו,  יהודית והולופרנס  1599

 

יהודית בת מררי

ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל במאות השישית עד הרביעית לפני הספירה.

הספר נמצא לראשונה בתרגום השבעים של התנ"ך ליוונית ואולם לא ברור אם הוא נכתב במקור ביוונית או בעברית. שרידי הספר העברי, אם היה כזה, נעלמו כליל, כמו רוב הספרים שלא נכנסו לקאנון היהודי.

הספר עוסק בביהודית  ובהולופרנס, שר הצבא האשורי של נכוכדנצר שנשלח למסע כיבושים ארוך כדי לנקום בעמי האזור. עמים אלו סירבו לסייע לנבוכדנצר במלחמתו נגד ארפכשד מלך מדי, שנערכה כשש שנים קודם לכן. במהלך מסע הנקם כבש הולופרנס ארצות רבות מפרס ועד צידון,  שנכנעו לו בלי כל התנגדות. למסע הולופרנס היו גם השלכות דתיות, הולופרנס ניתץ את מקדשי העמים שכבש, והעמים היו צריכים לעבוד את נבוכדנצר כאל. הולופרנס צר על העיר בתוליה שנמצאת בשומרון. לאחר שהגברים בעיר איבדו תקווה והחליטו שאם תוך חמישה ימים האל לא יושיע אותם הם יסגירו את העיר, החליטה יהודית, שהייתה אלמנה עשירה ויפה, לעשות מעשה בעצמה. היא הגיעה למחנה הולופרנס בהצהירה שכיוון שהיהודים חוטאים היא יודעת שהם עתידים להפסיד וכי ברצונה לחסות במחנה ולהתפלל לאלוהים, וכך לדעת מתי ישראל יפלו בידי מחנה אשור. החיילים, שהתרשמו מיופייה ומאופייה של יהודית והאמינו בכנות דבריה, הביאו אותה לפני הולופרנס מפקדם. לאחר תחקור, נתן לה הולופרנס יד חופשית בתוך המחנה. לאחר כמה ימים הוא יזם משתה, והזמינה אליו מתוך כוונה לפתותה. במהלך המשתה הוא שוחח עם יהודית, שיחה ששימחה אותו, והוא שתה יין בכמות יוצאת דופן והשתכר. בשלב מסוים עזבו כולם את המקום והשאירו אותו לבדו עם יהודית. בשכרונו נרדם הולופרנס על מיטתו, ויהודית לקחה את חרבו, כרתה את ראשו, הכניסה את ראשו לתרמילה, ויצאה מהמחנה לכיוון בתוליה. בהגיעה לבתוליה הודיעה לעם על מעשיה, הראתה להם את ראשו של הולופרנס, והציעה להם לצאת למלחמה. כאשר האשורים ילכו לקרוא לשר הצבא שיצא עמם למלחמה, אמרה יהודית, הם יופתעו לגלות שהוא מת, ויובסו. ואכן, משגילו האשורים שמפקדם נהרג, נפל עליהם פחד גדול, והם נסוגו המחקר  נחלק בשאלה האם יש ביסודו של הספר גרעין היסטורי, או שמדובר בבדיה ספרותית.   המחקר מציע שתי אפשרויות מרכזיות לתארוך: התקופה הפרסית (בערך במאה הרביעית לפני הספירה) או בתקופת החשמונאים (החל מהמאה השנייה לפני הספירה).

 

דקלה לאור – האישה מתבץ, צילום נשים בתנ"ך

האישה מתבץ

וַיֵּלֶךְ אֲבִימֶלֶךְ אֶל תֵּבֵץ וַיִּחַן בְּתֵבֵץ וַיִּלְכְּדָהּ. וּמִגְדַּל עֹז הָיָה בְתוֹךְ הָעִיר וַיָּנֻסוּ שָׁמָּה כָּל הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְכֹל בַּעֲלֵי הָעִיר וַיִּסְגְּרוּ בַּעֲדָם וַיַּעֲלוּ עַל גַּג הַמִּגְדָּל. וַיָּבֹא אֲבִימֶלֶךְ עַד הַמִּגְדָּל וַיִּלָּחֶם בּוֹ וַיִּגַּשׁ עַד פֶּתַח הַמִּגְדָּל לְשָׂרְפוֹ בָאֵשׁ. וַתַּשְׁלֵךְ אִשָּׁה אַחַת פֶּלַח רֶכֶב עַל רֹאשׁ אֲבִימֶלֶךְ וַתָּרִץ אֶת גֻּלְגָּלְתּוֹ. וַיִּקְרָא מְהֵרָה אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁלֹף חַרְבְּךָ וּמוֹתְתֵנִי פֶּן יֹאמְרוּ לִי אִשָּׁה הֲרָגָתְהוּ וַיִּדְקְרֵהוּ נַעֲרוֹ וַיָּמֹת.

שופטים ט, נ-נד

 

 

חביבה רייק, לפני יולי 1944, כנראה בסביבות 1942

חביבה רייק – 1914- 1944

חברת קיבוץ מענית. עברה קורס מ"כים. בסיום הקורס נכלל שמה ברשימת ההמלצות שהגישה ההגנה לבריטים, אשר עסקו בהקמת יחידה יהודית שתפעל באירופה הכבושה. הקבוצה מנתה לאחר מיונים רבים 37 איש, ורייק ביניהם. עברו אימונים במסגרת הפלמ"ח. באפריל 1944 גויסה לחיל האוויר המלכותי והחלה באימוני צניחה עם חבריה. יצאה בשליחות לסלובקיה ב-17 בספטמבר 1944. קבוצת השליחים לסלובקיה כללה ביום זה שלושה גברים  : חיים חרמש, צבי בן יעקב ורפאל רייס – אשר הגיעו בצניחה. חביבה רייק הונחתה במטוס בשל שיקולי בטיחות. היא גילתה כי שלושת חבריה לא הגיעו לעיר – הם צנחו בשלום, אך הסתבכו בדרכם – והחלה לפעול לבדה.

לאחר ארבעה ימים הגיעו שלושת הצנחנים, והקבוצה פתחה בפעילות נמרצת תוך חלוקת תפקידים.  ארבעתם היו מעורבים ומתואמים בכל, כאשר האישיות הדומיננטית הייתה רייק, עקב היותה בת המקום.

בתחילת ספטמבר, ביום בו הוכרזה המובלעת החופשית, פתח הצבא הגרמני במתקפה על סלובקיה. בתחילת אוקטובר הגיע לפאתי המובלעת החופשית, והתקרב לבאנסקה ביסטריצה. רייק וחבריה התאימו את עצמם למצב, והחלו לארגן את פינוי היהודים מהעיר. בזכות פעילותם הייתה בריחת היהודים מאורגנת ומסודרת. רייק, רייס ובן-יעקב עזבו אחרונים את העיר ב-26 באוקטובר, יומיים לפני נפילתה בידי הגרמנים. איתם יצאה קבוצה אחרונה של יהודים שהייתה באחריותם. הקבוצה עלתה להרים, הגיעה ב-29 באוקטובר למקום המסתור המתוכנן והחלה בהקמת מחנה, אך למחרת, בבוקר ה-30 באוקטובר, הסתערה עליה יחידה גרמנית. חלק מהקבוצה נהרג, חלק נמלט וחלק נלקח בשבי. רייק ורייס היו בין השבויים, והם נכלאו בכלא של באנסקה ביסטריצה. לאחר כמה שבועות נכזבה התקווה, כי המדים והמסמכים הבריטיים יקנו להם הגנה. הם צורפו לקבוצה בת 250 יהודים שנלקחה לכפר הסמוך קרמניצקה (Kremnicka), וונרצחה ביריות. כולם נקברו בקבר אחים, בתוך התעלה לתוכה נפלו. הדבר היה ב-20 בנובמבר 1944. חביבה רייק הספיקה לפעול בסלובקיה במשך שישה שבועות בלבד. בשנת 1952, הועלו עצמותיהם של השניים לישראל.

 

תם ולא נשלם

ברוך אל בורא עולם

נעזרתי בויקיפדיה