פרשת שמות – מאמר רביעי

פרשת השבוע – שמות (שמות א – שמות ו, א)

השבוע שבין יב בטבת –  יח בטבת ה'תשע"ד (15 – 21 בדצמבר 2013)

בהפטרת פרשת שמות מתקיים מצב יוצא דופן שבו כל אחת ממסורות הקריאה המרכזיות של העדות השונות קוראת בספר אחר מספרי הנביאים. האשכנזים קוראים את הנבואה "הבאים ישרש יעקב", המזכירה את ניסי יציאת מצרים, בספר ישעיהו, מפרק כ"ז פסוק ו עד פרק כ"ח פסוק יד, ומוסיפים את הפסוקים כב-כג בפרק כ"ט. הספרדים מפטירים בספר ירמיהו, מתחילתו ועד פרק ב' פסוק ג בו מתוארת הקדשתו של ירמיהו כנביא – באופן שמזכיר את הקדשתו של משה בפרשתנו. התימנים מפטירים בספר יחזקאל פרק ט"ז פסוקים א-יד, בנבואה בה מתאר יחזקאל את הורתו ולידתו של עם ישראל וכיצד ה' גידלם וטיפחם – ברמיזה על הוצאתם ממצרים.

נחמה ליבוביץ ב'עיונים בספר שמות' (עמ' 20): תמונת ישראל בפרק זה (- א') תמונה קודרת של המון אפור, ללא תיאור אופיו ופרצופו, ללא דמויות אינדיבידואליות בו, ללא אישיות מתבלטת – המון סובל ומדוכא ללא גיבורים. והיפוכו בפרק ב. כאן, על רקע חשוך זה של ההמון ללא צביון וללא פרצוף, מתבלטת משפחה אחת – אב, אם, בת. אמנם לפי שעה אף הם אנונימיים, אבל אופי להם, ייחוד להם. וכאן נולד גיבור הפרק.

תלמוד בבלי מסכת סוטה: "בשעה שנולד משה – נתמלא הבית כולו אור, כתוב כאן: ותרא אותו כי טוב הוא, וכתוב שם: (בראשית א) וירא אלהים את האור כי טוב".

ברית מילה

שמות ד

יח וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל-יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל-אַחַי אֲשֶׁר-בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם.  יט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם  כִּי-מֵתוּ כָּל-הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת-נַפְשֶׁךָ.  כ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-אִשְׁתּוֹ וְאֶת-בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל-הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת-מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ.  כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת-לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת-הָעָם.  כב וְאָמַרְתָּ אֶל-פַּרְעֹה  כֹּה אָמַר יְהוָה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.  כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת-בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת-בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.  כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.  כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת-עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן-דָּמִים אַתָּה לִי.  כו וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.  {פ}

ברית המילה במקרא

מקור המצווה

האזכור העיקרי למצווה זו מופיע בפרשת לך לך בחומש בראשית, כאשר אלוהים כורת ברית עם אברהם. לברית זו שני חלקים, כאשר אלוהים מבטיח לאברהם: ריבוי צאצאים, עמים ומלכים מזרעו, הקמת ברית עד בין אברהם וזרעו לאלוהים, וירושת כל ארץ כנען. אברהם מתחייב בברית זו למול עצמו (אברהם היה אז בן 99) ואת זרעו לדורות, כאות לקיום הברית. עניין נוסף שצורף לברית זו הוא שינוי שמם המקורי של אברם ושרי לאברהם ושרה.

לאחר הגדרת נוסח הברית, מופיעה המצווה של אלוהים לאברהם לבצע את ברית המילה. בפרשה זו מצורף ציווי לדורות למול כל זכר מזרע אברהם בן שמונה ימים (וכן עבדים), ומוצג עונש חמור על צאצאי אברהם שלא ימולו עצמם.

בהמשך פרשה זו מופיעה הבטחה לאברהם להולדת יצחק בשנה הבאה משרה, והבטחה כי ברית הנכרתת תמשך מיצחק, ולא מישמעאל.

על אף שהמילה מוזכרת במקרא באופן מפורש כמצווה, אין במקרא הסבר מדויק כיצד לבצע את הליך המילה או את הטקס, בדומה למצוות רבות אחרות.

סיפורי מילה

נוסף על האזכורים לחובת המילה, מוזכרים במקרא מקרים נוספים בהם בוצעה מילה:

פרשת אונס דינה, בה מלים תושבי שכם את עצמם על מנת להצטרף למשפחתו של יעקב (בראשית ל"ד).

מילת בנו של משה בידי ציפורה אשתו (שמות ד').

מילת כל עם ישראל מיד לאחר כניסתם לארץ ישראל (יהושע ה').

טעמי המצווה

רבים, ראשונים ואחרונים, עסקו בבירור טעמיה של מצוות מילה.

רבי עקיבא דימה את המילה לחיתוך חבל הטבור, וראה את ברית המילה כצעד להשלמתו של האדם, שאלהים זיכה את עם ישראל לעשותו בעצמם. רבי סעדיה גאון כתב שהערלה הינה סרח עודף בגוף האדם, וכשהוא חותכה נעשה תמים, כלומר דבר שאין בו לא תוספת ולא חיסרון. סמך לדברים אלו ניתן למצוא בדברי רבי עקיבא. גם רש"י כתב, בפירושו לציווי אלהים לאברהם במעמד מתן ברית המילה "התהלך לפני והיה תמים" (בראשית יז', א): "ולפי מדרשו התהלך לפני במצוות מילה ובדבר הזה תהיה תמים שכל זמן שהערלה בך אתה בעל מום לפני". רבי יהודה הלוי כתב כי אחד מטעמי המילה הוא "לזכור תמיד כי היא אות אלוהי אשר ציונו האלוה לשימו בכלי התאוה הגוברת באדם, כדי שיוכל האדם להתגבר עליה ולא ישתמש בה כי אם כראוי לטבעו".

הרמב"ם

הרמב"ם מביא שני טעמים עיקריים. הראשון בעקבות פילון האלכסנדרוני – חיזוק היכולת לשליטה אישית על דחפים מיניים: "לדעתי גם אחד הטעמים למילה למעט את המשגל ולהחליש את האיבר הזה, כדי שימעיט לעשׂות זאת ויתאפק ככל יכולתו"." הטעם החשוב השני שמביא הרמב"ם הוא הפיכת ברית המילה לסמל מאחד של בני העם היהודי: "שיהיה לאנשי זאת האמונה – … – אות אחד גשמי שיקבצם".

בהסבר הטעם הראשון מוסיף הרמב"ם:

ההחלשה הגופנית הנגרמת לאיבר זה היא המטרה הַמְּכֻוֶּנֶת. לא נפגם במילה דבר מן המעשׂים המקיימים את הפרט ולא בטלה בגללה הולדת הצאצאים. אבל מתמעטות בעטיה סערת-היצר והתאווה היתרה על הדרוש. אין ספק שהמילה מחלישה את כוח הקישוי ולעתים קרובות ממעיטה את ההנאה, מפני שכאשר מטיפים דם מן האיבר ומסירים את המגן שלו בראשית גדילתו, הוא נחלש בלי ספק. החכמים ז"ל אמרו בפירוש: הנבעלת מן הערל קשה לפרוש.

והוא דוחה הסברים אחרים כדוגמת: "יש שחשבו שמילה זאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמִּבְּריאה. אבל כל מי שביקש לערער מצא מקום לערער ואמר: "כיצד יהיו הדברים הטבעיים חסרים ויהיו זקוקים להשלמה מבחוץ, מה גם שמתברר שאותה פיסת עור מועילה לאותו איבר?". אין המצוָה הזאת באה להשלים חֶסֶר במבנה-שמבּריאה, אלא להשלים חֶסֶר בבריות".

בניגוד לדרכו בפרק מ"ח במורה נבוכים, שם הוא נותן טעמי בריאות והגיינה למצוות שונות שבתורה, לגבי ברית מילה נמנע הרמב"ם מהצדקתה בנימוקי בריאות.

ספר החינוך (המאה ה-13)

מחבר ספר החינוך (מצווה ב') מציין שלושה טעמים:

הטעם הראשון – מזכיר מעט את הטעם השני של הרמב"ם: כי מטרת הברית היא להבדיל בין ישראל לאומות בסימן גוף.

הטעם השני – מזכיר את טעמו של רס"ג: השלמת צורתו של העם הנבחר על ידי הסרת הערלה, שהיא מיותרת.

הטעם השלישי: במה שהשאיר את ההשלמה בידי האדם, לרמוז לו שכפי שהשלמת צורת גופו תלויה בו, כן בידו להשלים את צורת נפשו בהכשרת פעולותיו.

המהר"ל (יהודה ליווא בן בצלאל ( 1520 – 1609)

המהר"ל הסביר שכל שנברא בששת ימי בראשית צריך עיבוד, כגון החיטה שצריכה טחינה. ואין זה משום שיש דופי במעשי ידיו של אלהים, אלא שהם ראויים רק מצד הטבע, שמצדו אף האדם, שהוא שכלי, נראה ונחשב כבהמה. לכן, בשביל שיהיו מעשי האדם 'צירוף' מהטבע, נתן לו אלהים את המילה ואת שאר המצוות. והוסיף המהר"ל והסביר שעל ידי הפין נקרא האדם 'איש' ומעלת ה- 'צורה' שלו יוצאת לפועל. ועורלה היא לשון כיסוי ואוטם, כפי שנאמר: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד", "הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב". ולפי זה עורלת הפין מכסה את מעלתו של האיש מלצאת לפועל. ודווקא ישראל נצטוו להסירה, משום שהם ניחנו במעלת ומדריגת הצורה. ציווי זה מתחיל ביום השמיני ללידה, שהוא אחרי שבעה ימים שכנגד הטבע. הראשון שנצטווה במילה היה אברהם, כי בו בחר אלהים לראשונה לכרות עמו ברית להוציאו מן הטבע.

הרב קוק (הרב אברהם יצחק הכהן קוק 1865 –  1935. מכונה גם הראי"ה)

הראי"ה קוק רואה בערלה תוצאה של 'נטיה אינדיבידואלית שפלה' ב"פרדסי האהבה המינית": "האהבה, עדן החיים, החודרת עד האהבה המינית בפנותה לקראת הויית החיים ושלשלת השלמתם מדור לדור ומתקופה לתקופה, התשוקה האלהית של העלאת נר החיים הולכת היא ומתרכזת בתוך כל האידאלים הנשאים ממלאי החיים. והם נוטעים אלה האחרונים, את כל הפרחים היפים נותני הריח הטוב, אשר בכל פרדסי האהבה המינית המעוטרת בחיי תום ואושר, שהנטיה האינדיבידואלית השפלה הכניסה פה את שמריה, באש זרה ושורפת, שהוציאה את חרפת הערלה, בתכונתה הפסיכית והפתולוגית."

במצוות המילה הוא רואה הכשרה של הבשר והרוח אל אור האהבה: "שאיפת ההשתלמות המעשית והרוחנית, להכשיר את הבשר והרוח אל אור האהבה הממלאה עז ואורה את כל גדות החיים, על ידי ניצוצה הפנימי של תשוקת יצירת החיים והזרחת אורם בתכונתם היותר אידאלית, אוצר אור זה בכל זהרו ואורו, בכל מילואו וטובו, גנוז הוא לעד בחותם אות ברית קודש של מצות מילה."

ברית המילה בהיסטוריה

מנהג המילה היה קיים בקרב עמים שכנים עוד לפני תקופת האבות, ובחינת מומיות מצריות העלתה שחלקן נימולו. הרודוטוס, היסטוריון יווני בן המאה החמישית לפנה"ס, הזכיר את המנהג בכתביו, והסיק שמקורו ב כושים או במצרים.‏ בין החוקרים ישנם דעות שונות בעניין טעם מנהג המילה בעמים אחרים.

במהלך ההיסטוריה היהודית הפכה ברית המילה אחת המצוות המזוהות ביותר עם היהדות. במקביל, בתקופה ההלניסטית נפוצה התפישה היוונית המעריצה את הגוף הטבעי, שהמילה נתפשה כפגיעה בשלמותו.

בבלי, נדרים לב ע"א: רבי יהודה בר-ביזנא: בשעה שנתרשל משה רבנו מן המילה באו אף וחימה ובלעוהו, ולא שיירו ממנו אלא רגליו. מיד ותקח ציפורה צור ותכרת את ערלת בנה מיד וירף ממנו.

מדרש שמות רבה: כשהיה (משה) בדרך ונתעסק במלון ונתעצל למול לאליעזר בנו מיד ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. אתה מוצא מלאך של רחמים היה, ואעפ"כ ויבקש המיתו. ותקח ציפורה צור. וכי מניין ידעה שעל עסקי מילה נסתכן משה? אלא בא המלאך ובלע למשה מראשו ועד המילה. כיון שראתה ציפורה שלא בלע אותו עד המילה הכירה שעל עסקי המילה, שלא היה יכול לבלעו יותר מכאן, מיד באה ותכרת את ערלת בנה.

מדרש הגדול: נעשה המלאך בולע לתינוק עד הערלה. מיד הרגישה שזה בשביל המילה, ונטלה צרור ומלה אותו.

מדרש אגדה, בובר: ויהי בדרך במלון שלח הקב"ה את אוריאל, ונדמה לו לנחש, והיה בולע את משה מראשו ועד בריתו.

מקבילה משתי קמיעות עם כתובות השבעה פיניקיות, שנמצאו בארסלאן-טאש, סוריה, מן המאה ה- 7 לפסה"נ.

עניינן: תיאור מזיקים הבולעים אדם עד למבושיו.

קטעי טקסטים של השבעה כקמיע מפני סכנת התקפה נגד דמונים העלולים להתקיף אדם הנמצא לבדו בדרך, בחושך. (השבעות כאלה מצויות לרוב בספרות האכדית)

תהילים צא

ה) לֹא תִירָא מִפַּחַד לָיְלָה מֵחֵץ יָעוּף יוֹמָם:

(ו) מִדֶּבֶר בָּאֹפֶל יַהֲלֹךְ מִקֶּטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם:

(ז) יִפֹּל מִצִּדְּךָ אֶלֶף וּרְבָבָה מִימִינֶךָ אֵלֶיךָ לֹא יִגָּשׁ:

(ח) רַק בְּעֵינֶיךָ תַבִּיט וְשִׁלֻּמַת רְשָׁעִים תִּרְאֶה:

(ט) כִּי אַתָּה יְהֹוָה מַחְסִי עֶלְיוֹן שַׂמְתָּ מְעוֹנֶךָ:

(י) לֹא תְאֻנֶּה אֵלֶיךָ רָעָה וְנֶגַע לֹא יִקְרַב בְּאָהֳלֶךָ:

(יא) כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ:

אפשר שגם כאן יש הד לאותן תפילות/השבעות להגנת עוברי אורח.

סורת אלפַלַק (או סורת השחר הבוקע, היא סורה מספר 113, בקוראן. סורה קצרה זו מונה חמישה פסוקים (אַיאַת) בלבד, ולפי האמונה המוסלמית היא הורדה למוחמד באמצעות המלאך גִ'בְריל במכה. הסורה מבקשת את הגנתו של אללה מפני רשעותו של השטן.

סורה זו מבקשת את הגנתו של אללה מפני רעות של יצורים שונים, כגון זו של "האופל" או מפני קנאתו של הקנאי. הפסוק הרביעי מתייחס לרעתן של "נושפות בקשרים" – מונח המתייחס לנשים שנשפו או ירקו על קשרים לצרכים מאגיים. יש הרואים ב"רעתו של הקנאי בקנאתו", המוזכרת בפסוק החמישי, התייחסות לעין הרע, אולם ניתן גם להבין פסוק זה כפשוטו.

הטקסט בתרגום לעברית הוא כדלקמן:

בשם האל הרחמן והרחום

אמור: אשים מבטחי בריבון השחר

מפני הרוע של מה שברא

ומהרוע של האפילה כאשר נעלם (הירח)

ומהרוע של המכשפות בחבלים

ומהרוע של קנאי כאשר הוא מקנא

סורת אלנאס או סורת בני האנוש, היא סורה מספר 114, האחרונה בקוראן. סורה קצרה זו מונה שישה פסוקים (אַיאַת) בלבד, ולפי האמונה המוסלמית היא הורדה למוחמד באמצעות המלאך גִ'בְריל במכה. הסורה כוללת לחשי הגנה מפני השטן (המכונה "הלוחש הנחבא" ו"הלוחש בלבב אנוש") והשדים. הסורה מזכירה כי יש לחשוש גם מלחשיהם של בני האנוש, מרבית הפרשנים מייחסים איה זו למסורת המספרת כי יהודי בשם לַביד אבן אלאעצם הטיל כישוף על מוחמד. מסופר כי כאשר נגלתה למוחמד סורה זו, הרעד שאחז בו נפסק, מאמינים כי קריאת כל פסוק מאחד עשר הפסוקים המרכיבים את שתי הסורות "השומרות" – סורת אלנאס וסורת אלפלק (הסורה הקודמת לסורת אלנאס) מתירה חלק מהכישוף הרע שהוטל על מוחמד. לעומת זאת, שללו פרשנים מועתזלים את הפרשנות הזאת היות שפגעה בתדמיתו של הנביא כחסין מפני השטן בהיותו שליח האל. הטקסט בתרגום לעברית הוא כדלקמן:

בשם האל הרחמן והרחום

אמור: אשים מבטחי בריבון האנשים

מלך האנשים

אלוהי האנשים

מהרוע של הלוחש הנחבא (כינוי לשטן)

אשר לוחש בחזה האנשים

מפני השדים והאנשים

סורה זו שונה בסגנונה מסורות אחרות, מאחר שהיא מציינת שהשטן יכול להזיק לבני האנוש. בכך בני האדם נדרשים להיזהר מפני רעת השטן, אותו ברא אלוהים, בתפישה האסלאמית. סורת אלפלק, הסורה הקודמת לסורת אלנאס, עוסקת גם היא באותו הנושא, ועל כן לעתים מתייחסים לשתיים כצמד בשם "השומרות" (מפני השטן). קיימת סונה (מנהג) הגורסת כי יש לקרוא סורות אלו מעל למיטתו של חולה בטרם ישכב לישון. בחדית' של צחיח אלבח'ארי מסופר כי עאישה נהגה לקרוא את צמד הסורות האלו מדי יום ליד יצועו של מוחמד לאחר שהיה הולך לישון. מסורת אחרת מספרת כי בתפילת הוִתר (תפילת רשות בין תפילת הלילה לזו שמתבצעת עם עלות השחר), מוחמד קרא משתי הסורות האחרונות. בחדית' אחר הוא הורה לאחד ממלוויו לומר שתי סורות אלו טרם השינה ולאחר ההתעוררות בבוקר. מנהג אחר הוא קריאת "השומרות", יחד עם סורת אלפאתחה (סורת הפתיחה) שבע פעמים ביום שישי כסגולה להגנה שתוקפה יפה לשבוע ימים, עד ליום השישי הבא.

תיאור השטן ככוח עיקרי אשר יכול להזיק להתנהגות המאמינים,, גרם לזרמים רציונליים בתוך האסלאם לטעון שאין לראות בשתי הסורות כחלק מן הקוראן. טענתם הייתה שאם השטן יכול להזיק לאדם באמצעות כישוף ולחש, הרי בני האדם לא התנהגו מרצונם החופשי ובכך אי אפשר לראות בהתנהגותם הלא דתית כהתנהגות שחייבים להיענש עליה באמצעות אללה.

ומכאן – להסבר הכפילות בסיום הסיפור הקצרצר:

חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי: (כו) וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת:

אפשר שחזרה זו נובעת מהיותה קטע שירי של השבעה.

כגון: אשרי העם שככה לו, אשרי העם שה' אלהיו (תהילים קמד 15)

מה אעשה לך אפרים, מה אעשה לך יהודה (הושע ו 4)

אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאמה (שיה"ש ו 9)

ח-ת-ן באכדית = ה-ג-ן

הדגם הסיפורי החוזר על עצמו – התקפת האל על הגיבור בעת לילה ובשעת משבר, והינצלותו של הגיבור מן הסכנה אחרי שנפגע פגיעה סמלית בגופו, באיזור ההולדה – הוא מיתוס.

המיתוס מבטא בעיית חיים קיומית – פחד מתמיד מפני סכנות. לבעייה זו אין פיתרון חד משמעי. המיתוס מציע אמונה בברית הגנה בין האל לבין הגיבור – הגיבור מקריב חלק סמלי מגופו, ותמורת זאת האל מרפה ממנו ומעניק לו הגנה.

 

טקס – מנהג דתי החותר אל העל-טבעי עד כי הוא חותר אל העל-טבעי ומשמש ככלי הלכה המתווה את ההתנהגות במקומות של קדושה וטומאה.

לתופעת הטקס יש מימדים חברתיים. זוהי פעילות החוזרת על עצמה בקביעות ומבטאת את התלות ההדדית שבין בני האדם. היא רוויה בסימנים ובסמלים הפותחים פתח לאל מבני התשתית של החשיבה ומושרשים במנטליות של חברי הקבוצה. החיים הטקסיים משתרגים במיוחד בכל הנוגע למעמד ולמגדר. (ע"פ Muir Ed., מתוך חיים ברקוביץ, מסורת ומהפכה, תשס"ז, עמ' 95)

 

איזיס ואוזיריס

 איזיס, האלה המצרית, מופיעה לא פעם בדמות ציפור. (= ציפורה?)

היא הצליחה להשיב לחיים את בעלה אוזיריס (שהיה גם אחיה), לאחר שהצילה גם את בנה, הורוס. (= הצלת משה ואולי גם בנו?)

(סת', אחיו של אוזיריס, פיתה את אוזיריס להכנס לארון מתים, ואז סגר את הארון והשליכו לנילוס. אבל איזיס הצליחה למצוא את הארון ולהציל את אוזיריס. אח"כ סת' תקפו שוב וקרעו לגזרים, אך שוב הצליחה איזיס למצוא את איבריו ולהשיבו לחיים באמצעות נוסחת קסם ונפנוף כנפיים) (= תעוזתה וכוחה של ציפורה להציל את משה? טיפול באברו? נוסחת קסמים?)

 

השיר על אוזיריס

 

אחותו גוננה עליו.

היא שהניסה את האויבים,

עוצרת את מעשה התוקף בכוח מילתה.

איזיס האדירה שהגנה על אחיה,

אשר חיפשה אחריו ללא לאות…

לא נחה עד שמצאה אותו,

אשר הצלה בפלומתה,

יצרה אויר בכנפיה,

אשר עולזת החייתה את אחיה,

זקפה את [אברו] של העייף,

קיבלה את זרעו,

ילדה את בנו [הורוס].(בסבך של גומא ילדה אותו)

 

הזקפת איבר המין של אוזיריס עומדת במרכז הסיפור, ובזכות זאת הרתה איזיס לאוזיריס את הורוס.