פרשת יתרו – מאמר ראשון

פרשת השבוע – יתרו (שמות יח – כ)

השבוע שבין טז בשבט – כב בשבט ה'תשס"ט (31 בינואר – 6 בפברואר 2010)

ההפטרה בספר ישעיהו מפרק ו' פסוק א עד פרק ז' פסוק ו'.

סדרי משפט

שמות יח

יג וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֵּשֶׁב מֹשֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת-הָעָם וַיַּעֲמֹד הָעָם עַל-מֹשֶׁה מִן-הַבֹּקֶר עַד-הָעָרֶב.  יד וַיַּרְא חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל-אֲשֶׁר-הוּא עֹשֶׂה לָעָם וַיֹּאמֶר מָה-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה לָעָם מַדּוּעַ אַתָּה יוֹשֵׁב לְבַדֶּךָ וְכָל-הָעָם נִצָּב עָלֶיךָ מִן-בֹּקֶר עַד-עָרֶב.  טו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹתְנוֹ  כִּי-יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים.  טז כִּי-יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין אִישׁ וּבֵין רֵעֵהוּ וְהוֹדַעְתִּי אֶת-חֻקֵּי הָאֱלֹהִים וְאֶת-תּוֹרֹתָיו.  יז וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו  לֹא-טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.  יח נָבֹל תִּבֹּל גַּם-אַתָּה גַּם-הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ  כִּי-כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא-תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.  יט עַתָּה שְׁמַע בְּקֹלִי אִיעָצְךָ וִיהִי אֱלֹהִים עִמָּךְ הֱיֵה אַתָּה לָעָם מוּל הָאֱלֹהִים וְהֵבֵאתָ אַתָּה אֶת-הַדְּבָרִים אֶל-הָאֱלֹהִים.  כ וְהִזְהַרְתָּה אֶתְהֶם אֶת-הַחֻקִּים וְאֶת-הַתּוֹרֹת וְהוֹדַעְתָּ לָהֶם אֶת-הַדֶּרֶךְ יֵלְכוּ בָהּ וְאֶת-הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשׂוּן.  כא וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שֹׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.  כב וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת וְהָיָה כָּל-הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ-הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ.  כג אִם אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה תַּעֲשֶׂה וְצִוְּךָ אֱלֹהִים וְיָכָלְתָּ עֲמֹד וְגַם כָּל-הָעָם הַזֶּה עַל-מְקֹמוֹ יָבֹא בְשָׁלוֹם.  כד וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ וַיַּעַשׂ כֹּל אֲשֶׁר אָמָר.  כה וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי-חַיִל מִכָּל-יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל-הָעָם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.  כו וְשָׁפְטוּ אֶת-הָעָם בְּכָל-עֵת  אֶת-הַדָּבָר הַקָּשֶׁה יְבִיאוּן אֶל-מֹשֶׁה וְכָל-הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם.  כז וַיְשַׁלַּח מֹשֶׁה אֶת-חֹתְנוֹ וַיֵּלֶךְ לוֹ אֶל-אַרְצוֹ.  {פ}

כללי אתיקה לשופטים, התשס"ז – 2007

דורית ביניש
נשיאת בית המשפט העליון

מבוא

           מאז ומקדם זכו שופטים – בהם שופטי ישראל לדורותיהם – למעמד ייחודי בקהילה. הנחת-תשתית היא שהשופטים כולם, וכל שופט ושופט לעצמו, בלתי תלויים הם בהליכי השפיטה ובהחלטותיהם, וכי הרשות השופטת בכללה היא רשות לעצמה, הגונה והוגנת בהליכותיה, וניחנה היא ביכולת ובכשירות לפרש ולהחיל את הדין כיאות. מטיבעם של דברים, מחזיק שופט בכהונתו בנאמנות עבור הכלל. דרכו היא דרך הנאמן, שמשלו אין לו ולא כלום וכל אשר הוא עושה כשליח הציבור עושה הוא. תנאי מוקדם ליכולתו של שופט לשמש בכהונתו הוא זה, שהקהילה תרחוש אמון לרשות השופטת, כי תכיר בסמכותה הייחודית לשפוט, כי תקבל עליה הכרעות דין שנעשו. מעמד זה של הרשות השופטת ושל חבריה השופטים – מעמד של עצמאות, של אי-תלות ושל מי שנהנים מאמון הקהילה – מחייב כמו-מעצמו קיומן של מידות מיוחדות בשופט. כן נדרשת, כדבר הלמד מעניינו, יצירתן של נורמות התנהגות ייחודיות לחיובו של השופט היחיד בהליכותיו ובאורחותיו – בהיכל המשפט ומחוצה לו – והכל להבטחת מעמדם המיוחד של השופט ושל הרשות השופטת בכללה. כך היה מאז ומעולם. וכעצתו של יתרו למשה לדרך בחירתם של שופטים: "וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל-הָעָם אַנְשֵׁי-חַיִל יִרְאֵי אֱלֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע …" (שמות, יח, כא). ואלה היו דברים שהיו במסורת עם ישראל בארצו ובכל גלויותיו. אכן, שופט הוא אדם – בראש ובראשונה הוא אדם – ואולם בשעה שניאות להטיל על שיכמו נטל של שיפוט, ממילא חייב עצמו בחובות ובנטלים של חבר הרשות השופטת.

סיפורו של יתרו מופיע גם בקוראן, שם הוא נקרא שֻעַיבּ (شعيب) ומתואר כנביא העיר מדיין, הקורא לאמונה באל אחד ולצדק חברתי אך נתקל בלעג ובזלזול של בני עירו.

סורה 7: ממרום החומה (תרגום: אורי רובין)

85 אל בני מדין שלחנו את שֻעַיבּ אחיהם. הוא אמר, בני עמי, עבדו את אלוהים, כי אין לכם אלוה מבלעדיו…

88 אמרו נכבדי עמו אנשי השחץ, שֻעַיבּ, נוציאך מעירנו, אותך ואת המאמינים אשר אתך, אלא אם תשובו אל דתנו. אמר, אף אם נתעב זאת? 89 הן אם נשוב אל דתכם לאחר שחילצָנו אלוהים ממנה, נהא טופלים שקר על אלוהים…

90 אמרו נכבדי בני עמו הכופרים, אם תלכו בעקבות שֻעַיבּ, תלכו לאבדון. 91 אז רעדה הארץ תחתיהם ובן רגע כרעו נפלו בבתיהם. 92 המכחישים את אזהרות שֻעַיבּ, הם אשר הלכו לאבדון. 93 אז פנה מעליהם ואמר, בני עמי, מסרתי לכם את שליחות ריבוני, והשאתי לכם עצה נאמנה, כיצד זה אצטער על קהל של כופרים?

דמותו של יתרו כפי שמופיע במסורת הדרוזית ככל נראה מושפעת רבות מדמותו במקורות היהודים: יתרו הוא שועייב נביא הדרוזים, המשמש ככהן גדול במדיין. גם במסורת הדרוזית מופיע יתרו כאדם חכם אשר יעץ למשה איך לשפוט את העם באופן יעיל, וכחותנו. דמותו נקשרת למשה ולעם ישראל, לאורך כל התקופה ההיסטורית. הדרוזים אשר מאמינים בתורת יתרו מאמינים גם בתורת ישראל. יתרו מוצג כאיש חכם, בעל ידע על כל דת, יודע את ה', מכיר בו ואף אוהב אותו מאוד. תורתו דומה מאוד לתורת היהדות: סוגיות כגון כבוד האישה, כבוד הבעל ומצוות ומנהגים אחרים בדת הדרוזית. הדרוזים של ימינו רואים משמעות אך ורק בספר התורה, ללא כתובים ונביאים בשל החזרות הרבות המופיעות בפרקים מסוימים בנביאים ובכתובים.

הדרוזים אף חוגגים את חג הנביא שועייב (عيد النبي شعيب) מדי שנה במשך ארבעה ימים החל מה-24 באפריל, בקבר הנביא שועייב המזוהה על ידם בכפר חיטין באזור טבריה, שחרב בעת מלחמת העצמאות.

עם סגולה

שמות יט

א בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי.  ב וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן-שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר.  ג וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל-הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְהוָה מִן-הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.  ד אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל-כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי.  ה וְעַתָּה אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל-הָעַמִּים כִּי-לִי כָּל-הָאָרֶץ.  ו וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ  אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  ז וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְהוָה.  ח וַיַּעֲנוּ כָל-הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת-דִּבְרֵי הָעָם אֶל-יְהוָה

רש"י:על כנפי נשרים – " כנשר הנושא גוזליו על כנפיו, כשבא ליטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר עופות לפי ששאר עופות יראים מן הנשר שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר, שכל שאר העופות נותנים את בניהם בין רגליהם, לפי שמתייראין מעוף אחר שפורח על גביהם, אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ,  אינו מתיירא אלא מן האדם, שמא יזרוק בו חץ, לפי שאין עוף אחר פורח על גביו, לפיכך נושאן על כנפיו אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני אף הקב"ה ואשא אתכם על כנפי נשרים כשנסעו מצרים אחריהם והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות מיד ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים אף אני עשיתי כן והיו מצרים זורקים חצים ואבני בליסטראות והענן מקבלם.

רבי עובדיה ספורנו: "ואשא אתכם על כנפי נשרים", דרך לא עבר בה איש, כמו הנשר המוליך את בניו ברום האויר, אשר לא ילך בו שום מין עוף אחר, וזה להבדיל אתכם מכל העמים ועסקיהם להיות לי: ואביא אתכם אלי. אל הר האלהים המוכן לנבואה.

משמעות המושג "סגולה": דְבַר חֶמְדָה, אוצר מיוחד, קניין יקר, והצירוף "עם סגולה" מביע את ייחודו וקדושתו של עם ישראל כעמו של ה', ומבטא את היותו העם הנבחר – עם הבחירה.

 לאחרונה הציעו חוקרים לפרש כמו בשפה הָאוּגָרִיתִית – צמית, עבד, במשמעות של העדפה וכבוד. הביטוי מופיע בשמות י"ט 5: "והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ"; וגם בדברים ז' 6, י"ד 2: "כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך, בך בחר ה' אלוהיך להיות לו לעם סגולה, מכל העמים אשר על פני האדמה". בחירת העם לתפקידו כעם-נבחר הייתה קשורה לכריתת ברית בינו לבין ה', ומותנית בכך שהעם יקיים את חלקו בברית, כלומר, ישמור את מצוות ה'.

אתה בחרתנו מכל העמים הן המילים הפותחות את ברכת קדושת היום בתפילת שבע לשלוש רגלים, ראש השנה ויום הכיפורים. מילים אלו, וגם הצירוף הקצר "אתה בחרתנו", משמשים לעתים ככינוי לקטע התפילה אותן הן פותחות, אך במאות האחרונות הן משמשות בשיח הציבורי בעיקר כמבטאות את רעיון בחירת עם ישראל. בין השאר, משמש הביטוי "אתה בחרתנו" כמייצג את רעיון בחירת עם ישראל בפי אלו המברכים על בחירה זאת, ואת אלו המתריסים כנגדה. ביטויים נוספים המבטאים את אותו רעיון הם: "העם הנבחר" ו"אנחנו עם סגולה".

הרעיון של בחירת עם ישראל על ידי הקדוש ברוך הוא להיות עמו, הינו יסודי ביותר ביהדות, ומופיע פעמים רבות בתורה. הרעיון מבוטא על ידי יהודים דתיים כל יום מספר פעמים, בין השאר בברכות התורה בלשון "אשר בחר בנו מכל העמים", ובברכה שלפני קריאת שמע: "ובנו בחרת מכל עם ולשון" ו"ברוך אתה ה' הבוחר בעמו ישראל באהבה": אתה בחרתנו מכל העמים, אהבת אותנו ורצית בנו ורוממתנו מכל הלשונות, וקידשתנו במצוותיך וקירבתנו מלכנו לעבודתך; ושמך הגדול והקדוש, עלינו קראת.

בטורו "רגעים" שפורסם בעיתון "הארץ" ב-27 בנובמבר 1942, ימים אחדים לאחר שהסוכנות היהודית פרסמה הודעה רשמית ראשונה על השמדתם השיטתית של יהודי אירופה בשואה, עשה נתן אלתרמן שימוש מצמרר בביטוי "אתה בחרתנו מכל העמים" ובגרסתו המקוצרת "אתה בחרתנו", המופיעים בטור, שכותרתו "מכל העמים", ארבע פעמים. השיר משמש כאחד השירים הקנוניים על השואה, ומוקרא פעמים רבות בטקסי יום הזיכרון לשואה ולגבורה.

"מכל העמים"/ נתן אלתרמן   1942

בבכות ילדינו בצל גרדומים
את חמת העולם לא שמענו.
כי אתה בחרתנו מכל העמים,
אהבת אותנו ורצית בנו.

כי אתה בחרתנו מכל העמים,
מנורווגים, מצ'כים, מבריטים.
ובצעוד ילדינו אלי גרדומים,
ילדים יהודים, ילדים חכמים,
הם יודעים כי דמם לא נחשב בדמים-
הם קוראים רק לאם: אל תביטי.

ואוכל הגרזן בימים ובליל,
והאב הנוצרי הקדוש בעיר רום
לא יצא מהיכל עם צלמי הגואל
לעמוד יום אחד בפוגרום.

לעמוד יום אחד, יום אחד ויחידי,
במקום שעומד בו שנים כמו גדי
ילד קט,
אלמוני,
יהודי.

ורבה דאגה לתמונות ופסלים
ואוצרות אומנות פן יופצצו.
אך אוצרות- אמנות של ראשי עוללים
אל קירות וכבישים ירוצצו.

עיניהם מדברות: אל תביטי, האם,
איך שורות ארוכות הונחנו.
חיילים ותיקים וידועים לשם,
רק קטנים-בקומה אנחנו.

עיניהם מדברות עוד דברים אחדים:
אלהי האבות, ידענו
שאתה בחרתנו מכל הילדים,
אהבת אותנו ורצית בנו.

שאתה בחרתנו מכל הילדים
להרג מול כסא כבודך.
ואתה את דמנו אוסף בכדים
כי אין לו אוסף מלבדך.

ואתה מריחו כמו ריח פרחים
ואתה מלקטו במטפחת,
ואתה תבקשנו מידי הרוצחים
ומידי השותקים גם יחד.

מתן תורה

 שמות יט

י וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵךְ אֶל-הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם.  יא וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי  כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְהוָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם עַל-הַר סִינָי.  יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת-הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ  כָּל-הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת.  יג לֹא-תִגַּע בּוֹ יָד כִּי-סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ-יָרֹה יִיָּרֶה אִם-בְּהֵמָה אִם-אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר.  יד וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן-הָהָר אֶל-הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת-הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם.  טו וַיֹּאמֶר אֶל-הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים  אַל-תִּגְּשׁוּ אֶל-אִשָּׁה.  טז וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל-הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל-הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה.  יז וַיּוֹצֵא מֹשֶׁה אֶת-הָעָם לִקְרַאת הָאֱלֹהִים מִן-הַמַּחֲנֶה וַיִּתְיַצְּבוּ בְּתַחְתִּית הָהָר.  יח וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ מִפְּנֵי אֲשֶׁר יָרַד עָלָיו יְהוָה בָּאֵשׁ וַיַּעַל עֲשָׁנוֹ כְּעֶשֶׁן הַכִּבְשָׁן וַיֶּחֱרַד כָּל-הָהָר מְאֹד.  יט וַיְהִי קוֹל הַשֹּׁפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק מְאֹד מֹשֶׁה יְדַבֵּר וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל.  כ וַיֵּרֶד יְהוָה עַל-הַר סִינַי אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַיִּקְרָא יְהוָה לְמֹשֶׁה אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַיַּעַל מֹשֶׁה.  כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם  פֶּן-יֶהֶרְסוּ אֶל-יְהוָה לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב.  כב וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל-יְהוָה יִתְקַדָּשׁוּ  פֶּן-יִפְרֹץ בָּהֶם יְהוָה.  כג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֹא-יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל-הַר סִינָי  כִּי-אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת-הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ.  כד וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה לֶךְ-רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל-יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל-יְהוָה פֶּן-יִפְרָץ-בָּם.  כה וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל-הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם.  {ס}

מדרש תנחומא לשמות: אמר רבי יהושע בן לוי: כבר עשה הקדוש ברוך הוא מעין דוגמא זו בשעת מתן תורה. כשיצאו ישראל ממצרים, היו בהן בעלי מומין מעבודת פרך שהיו עושין בטיט ובלבנים, והייתה האבן נופלת עליו מן הבניין ושוברת ידו וקוטעת את רגלו. אמר הקדוש ברוך הוא: אינו דין שאתן את תורתי לבעלי מומין. מה עשה? רמז למלאכי השרת וירדו ורפאו אותן. ומנין שלא היה בהן סומין? שנאמר: וכל העם רואים את הקולות. ומנין שלא היו בהן חרשין? שאמרו: נשמע. ומנין שלא היו בהן גדמין? שאמרו: נעשה. ומנין שלא היה בהן חגרין? דכתיב: ויתייצבו בתחתית ההר.
בחדש השלישי – זה שאמר הכתוב: הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת (משלי כב כ). אמר רבי יהושע ברבי נחמיה: זו תורה שאותיותיה משולשים, אל"ף בי"ת גימ"ל. והכל היה משולש: תורה משולשת, תורה נביאים וכתובים. משנה משולשת, תלמוד הלכות ואגדות. הסרסור משולש, מרים אהרן ומשה. תפילה משולשת, ערב ובקר וצהרים. קדושה משולשת, קדוש קדוש קדוש. ישראל משולשין, כוהנים לוים וישראלים. משה, אותיותיו משולשין, משבט לוי, שאותיותיו משולשים.
מזרע משולש, אברהם יצחק ויעקב. בחדש משולש, ניסן אייר וסיון. על הר סין, שאותיותיו משולשין, שנאמר: ויחנו במדבר סין. לשלשת ימים נתקדשו, שנאמר: והיו נכונים לשלשת ימים.
אמר רבי יהושע בר נחמיה: לעולם השלישי חביב. אדם הוליד שלושה בנים: קין הבל שת.
שת חביב, שנאמר: זה ספר תולדות אדם (ברא' ה א). וכתיב: ויולד בדמותו כצלמו ( שם שם ג).
לנח שלושה בנים, שנאמר: ויולד נח את שם את חם ואת יפת (שם ו י). אף על פי שיפת הגדול, לא זכה לגדולה אלא שם. שלושה בנים לעמרם, מרים אהרן ומשה. וכתיב: לולי משה בחירו (תהל' קו כג). בשבטים, ראובן שמעון לוי, לוי חביב, שנאמר: בעת ההיא הבדיל ה' את שבט הלוי ( דבר' י ח).
במלכים, שאול דוד שלמה. שלמה חביב, שנאמר: וישב שלמה על כסא ה' למלך (דה"א כט כ).
בחדשים, השלישי חביב. שנאמר, בחדש השלישי.

עשרת הדברים

שמות כ

א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.  {ס} ב * אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים  לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי.  ג לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.  ד לֹא-תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם  כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.  ה וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.  {ס} ו לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא  כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.  {פ}

ז זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.  ח שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל-מְלַאכְתֶּךָ.  ט וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ  לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.  י כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל-כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.  {ס} יא כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ וְאֶת-אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.  {ס} יב לֹא תִרְצָח  {ס}  לֹא תִנְאָף  {ס}  לֹא תִגְנֹב  {ס}  לֹא-תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.  {ס} יג לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ  {ס}  לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.  {פ}

"וַיְהִי שָׁם עִם ה' אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים: וַיְהִי בְּרֶדֶת משֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד משֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר וּמשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ:" (שמות ל"ד כ"ח-כ"ט).

"וַיְדַבֵּר ה' אֲלֵיכֶם מִתּוֹךְ הָאֵשׁ קוֹל דְּבָרִים אַתֶּם שֹׁמְעִים וּתְמוּנָה אֵינְכֶם רֹאִים זוּלָתִי קוֹל: וַיַּגֵּד לָכֶם אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר צִוָּה אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים וַיִּכְתְּבֵם עַל שְׁנֵי לֻחוֹת אֲבָנִים:" (דברים ד' י"ב)

"וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת כַּמִּכְתָּב הָרִאשׁוֹן אֵת עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיכֶם בָּהָר מִתּוֹךְ הָאֵשׁ, בְּיוֹם הַקָּהָל, וַיִּתְּנֵם ה' אֵלָי. (דברים י' ד')

על פי חז"ל חמשת הדברות הראשונים הם מצוות שבין אדם למקום, וחמשת האחרונים הם מצוות שבין אדם לחברו.

שני הדיברות הראשונים כתובים בגוף ראשון מכאן ואילך בגוף שני, דבר שגרם לפרשנים לומר שרק שני הדיברות הראשונים נאמרו לציבור.

בבלי, הוריות ח, א: דתנא רבי ישמעאל (שמות כ) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואת השאר משה אמרם.

שני הדיברות הראשון והאחרון הם "מצוות שבלב", בניגוד לשאר הדיברות שהם מצוות שבמעשה.

במסורת הקדומה היה מעמד מיוחד לעשרת המצוות אלו ובמיוחד במקדש, שכן הן נאמרו על ידי האלוהים, על פי האמור בתורה, ולכן על פי התלמוד הירושלמי, לאחת הדעות יש חיוב לקרוא פרשיות מסוימות פעמיים ביום, מפני שיש בהן אזכור של עשרת הדיברות. אולם מאחר שהדת הנוצרית קידשה אותן בלבד וזנחה את שאר המצוות, היהדות הורידה אותן לדרגה של מצוות רגילות. אחדים מציוויים אלו אומצו על ידי הדתות הגדולות, ויש בהם גם עקרונות מוסר כלליים המקובלים בחברות נוספות.

הציוויים שבעשרת הדיברות מכונים 'דברים' ולא חוקים, משום שהצווים בעשרת הדברים הינם בבחינת "צווים קטגורים", שתוקפם אוניברסלי, על-זמני ובלתי-תלוי בנסיבות מסוימות וברקע כל שהוא והם מנוסחים באופן אפודיקטי ולכך שהם אינם כוללים סנקציה כל שהיא למפרים אותם.

בהקשר לעשרת הדברות, ראוי לציין את חוקי חמורבי, קודקס החוקים הנרחב ביותר בין חוקי המזרח הקדמון, שנכתב על אסטילה מאבן במאה ה-18 לפנה"ס, כ-600 שנה לפני התאריך המשוער של יציאת מצרים ומתן התורה. קיים דמיון רב בין שני קודקסים אלו. ישנו הבדל אחד עיקרי בין שני קובצי החוקים: בעוד שחוקי חמורבי היו ברובם חוקים שבין אדם לחברו, חוקי התורה היו חוקים מעורבים, שיש בהם גם ציווים כלפי האל, כמו למשל איסור על עבודת אלילים.

כמו כן, ניכר הבסיס העשרוני שנבחר. על פי פרשנות חז"ל את המקרא, העולם עצמו נברא בעשרה מאמרות, והמצרים קיבלו עשר המכות בשל סירובם לשחרר את ישראל. מספר זה חוזר על עצמו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה, עוד כמה וכמה פעמים. למרות הבסיס העשרוני, המילה 'לא' חוזרת בתוך עשרת הדברות 12 פעמים ובעריכה אחרת אפשר לקרוא את הקטע כ-12 דיברות. על פי חלוקה זו ל-12 דיברות, אם מסדרים את הדיברות על שני לוחות של 6 דברות, הלוח הראשון מדבר בדיוק על המצוות שבין האדם לאל, והשני מדבר בדיוק על המצוות שבין אדם לחברו, בניגוד לחלוקה הרווחת של 5 דיברות לכל לוח שבה הלוח הראשון מערב מצוות משני הסוגים והשני מכיל רק מצוות שבין אדם לחברו.

מכילתא דרבי ישמעאל מסכתא דבחדש פרשה ח': "כיצד נתנו עשרת הדברות? ה' על לוח זה וה' על לוח זה."

חוק אפודיקטי (מיוונית "מוחלט") הוא חוק שאין עליו עוררין. החוק נקרא כך, כיוון שהוא מנוסח בצורה אבסולוטית, כצו (עשה ואל תעשה). באופן זה, לדוגמה, מנוסחים עשרת הדיברות שמצויים בספר שמות, וכן רבים מחוקי התורה.

דוגמאות:

"כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ–לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ, 11)

"לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף; לֹא תִגְנֹב…" (שמות כ, 12)

חוק קאזואיסטי הוא חוק המנוסח כפסוקית תנאי ("כי" או "אם"), ואחריה מגיע המשפט העיקרי ובו נקבע החוק. המילה קאזואיסטי היא מלשון המילה מקרה, אירוע (case, casus בלעז). החוק נקרא כך משום שהוא מנוסח כמקרה משפטי.

דוגמאות:

"וְכִי-יַכֶּה אִישׁ אֶת-עַבְדּוֹ אוֹ אֶת-אֲמָתוֹ, בַּשֵּׁבֶט, וּמֵת, תַּחַת יָדוֹ–נָקֹם, יִנָּקֵם" (שמות כ"א, 20)

"כִּי יִגְנֹב-אִישׁ שׁוֹר אוֹ-שֶׂה, וּטְבָחוֹ אוֹ מְכָרוֹ–חֲמִשָּׁה בָקָר, יְשַׁלֵּם תַּחַת הַשּׁוֹר, וְאַרְבַּע-צֹאן, תַּחַת הַשֶּׂה" (שמות כ"א, 37)

פורסם בהארץ 13/02/09 פרשת השבוע | מלחמת עשרת הדיברות מאת בנימין לאו

התלמוד מלמד באופן מפורש שבשלב מסוים נתקבלה החלטה פולמוסית לעקור את עשרת הדברים מהריטואל הדתי (בבלי ברכות יב ע"א): "אמר רב יהודה אמר שמואל: אף בגבולין בקשו לקרות כן, אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין". האמורא שמואל (המאה השלישית, בבל) מלמד שביקשו לקרוא את עשרת הדיברות בתפילה שמחוץ לגבולות הארץ, אך ביטלו זאת מפני "תרעומת המינים" (או על פי נוסח התלמוד הירושלמי: "מפני טינת המינים"). בתלמוד הירושלמי אף מוסיפים נימוק ל"טינת המינים": "שלא יהו אומרים אלו לבדם ניתנו לו למשה בסיני".
מדובר, כפי שהראה פרופ' א"א אורבך במאמר שהקדיש לנושא זה, בקבוצה מסוימת של "מינים" שעירערו על מסורת קבלת התורה מן השמים והניחו שמלבד עשרת הדיברות ניתנה כל התורה על ידי משה המחוקק. זה כמובן מערער את סמכות התורה כולה, וזו סיבה מספקת למלחמת דעות של חכמים.
הנמכת המקום של עשרת הדיברות הצליחה, בדרך כלל, אבל אפשר למצוא פה ושם עוד טביעות אצבע של אמירת הטקסט הזה, למשל בקטע התפילה שלפני תחילת התפילה הרשמית (באופן פרטי ולא ציבורי). רק במקום אחד גבר הציבור על הממסד, בזמן הקריאה בתורה של חג השבועות. האינסטינקטים של הציבור הולידו מנהג שבזמן קריאת עשרת הדיברות נעמד הקהל על רגליו.
בשנת תרצ"ד (1934) פירסם אברהם חיים פריימן את קובץ תשובות הרמב"ם, ובתוכו מאות תשובות שלא פורסמו עד אז. אחת התשובות (סימן מו) עוסקת בהבדלי המנהגים שבין תימן למזרח. השואלים מספרים לרמב"ם, שלפני כמה דורות בא לעירם רב גדול בתורה וביטל את מנהגם לעמוד בזמן קריאת עשרת הדיברות, בטענת "תרעומת המינים". מאז הורגלו לשבת בעשרת הדיברות. השואלים מוסיפים ומספרים שלאחרונה נתמנה אצלם רב חדש, מעיר שבה עומדים בעשרת הדיברות, ורצה להנהיג את מנהגו אצלם, בטענה כי בקריאת עשרת הדיברות יש לקיים את הנאמר: "ויתייצבו בתחתית ההר". הציבור עירער על סמכותו של הרב לשנות את מנהגם, שהונהג לפני דורות על ידי הרב הראשון, ופנה אל הרמב"ם בשאלה.
הרמב"ם ענה, כדרכו, בקצרה: "אשר הנהיג הרב הנפטר נוחו עדן לישב, הוא הראוי, וראיותיו ראיות נכונות לפי דיני אנשי העיון, ואין להוסיף עליהן. וכך היה ראוי לעשות, בכל מקום שמנהגם לעמוד צריך למנעם, בגלל מה שמגיע בזה מן ההפסד באמונה (ומה שמדמים) שיש בתורה מדרגות ומקצתה מעולה ממקצתה, וזה רע עד מאד. ומן הראוי לסתום כל הפתחים, שמביאים לזאת האמונה הרעה. ומה שטען החכם האחר, שבגדאד ומקצת הערים עושות זאת, אין זה ראיה בשום פנים, לפי שאם נמצא אנשים חולים, לא נחליא הבריא מאנשיהם, כדי שיהיו שווים, אלא נשתדל לנתח כל חולה שנוכל".
למרות מלחמתו של הרמב"ם שרד המנהג בכל גלגולי הגלויות, ועד היום, ברבות מקהילות ישראל נעמד הציבור על רגליו לשמיעת הדיברות. רוב קהילות ישראל המשיכו להקפיד על המנהג של עמידה בעשרת הדיברות. רבה האחרון של ירושלים, הרב שלום משאש, כתב מאמר להצדיק את מנהג העם: "והנה האמת מנהג עתיק יומין במרוקו והיו מקפידים על זה לעמוד בזמן שהש"ץ אומרם, ובזה היתה חרדה גדולה בבית הכנסת ואין שוחח ואין מדבר, ושורש דבר זה, ממה שהיה בשנה הראשונה של קבלת התורה שהיו קולות וברקים וכתיב "וירא כל העם וינועו ויעמדו מרחוק'".

אליקים רובינשטיין

על חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו ועשרת הדיברות

חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו משקף גם חלק מציוויי עשרת הדיברות. כך, למשל, סעיף 2 לחוק היסוד קובע ש"אין פוגעים בחייו, בגופו או בכבודו של אדם באשר הוא אדם". "לא תרצח" ו"לא תגנב" במשמעו התלמודי – גנבת נפשות – באים בוודאי בגדר זה. סעיף 3 קובע שאסור לפגוע "בקנינו של אדם", וגנבת רכוש היא פגיעה בקניין. סעיף 5 קובע "אין נוטלים ואין מגבילים את חרותו של אדם במאסר, במעצר, בהסגרה או בכל דרך אחרת". אם נרצה, היציאה מעבדות מצרים (במצוות השבת), ו"לא תגנב" במשמעו התלמודי כלולים כאן. סעיף 7 קובע זכות כל אדם "לפרטיות ולצנעת חייו", וזהו אולי "לא תחמד". ועל כולם חופה כבוד האדם כערך, וגם כיבוד ההורים במשמע.

השאר תגובה