פרשת בשלח – מאמר שני

פרשת השבוע – בשלח (שמות יג, יז – יז)

השבוע שבין ט בשבט – טו בשבט ה'תשס"ט (24 בינואר – 30 בינואר 2010)

את פרשת בשלח קוראים בדרך כלל בשבת הסמוכה לט"ו בשבט. מכיוון שקוראים בה את שירת הים, היא מכונה גם "שבת שירה". שירת הים נאמרת בתפילת שחרית בכל יום בתוך פסוקי דזמרא.

למנהג כל העדות מפטירים בשירת דבורה שבספר שופטים.

אור פני משה לבעל חתם סופר, טעמי המנהגים לקוטים כ"א ע"ב: ונוהגין לפזר לציפורין זרעונין, טעם אחד מהם זה הודות כי הקב"ה המציא לישראל במדבר מזונותיהם בלא עמל ויגיעה כצפרים ועופות שמוצאים מזונותיהם בכל מקום.

הרב משה סופר (שרייבר) (14 בספטמבר 1762 – 3 באוקטובר 1839), הידוע בכינוי החת"ם סופר (על שם ספרו חידושי תורת משה), ראש ישיבה ומגדולי הרבנים והפוסקים בדורות האחרונים. תרם תרומה מכרעת לעיצוב ההשקפה האורתודוקסית-יהודית).

מים לשתות

שמות טו

כב וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת-יִשְׂרָאֵל מִיַּם-סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל-מִדְבַּר-שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלֹשֶׁת-יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא-מָצְאוּ מָיִם.  כג וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל-כֵּן קָרָא-שְׁמָהּ מָרָה.  כד וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר מַה-נִּשְׁתֶּה.  כה וַיִּצְעַק אֶל-יְהוָה וַיּוֹרֵהוּ יְהוָה עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל-הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ.  כו וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְו‍ֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו כָּל-הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ.  {ס} כז וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ-שָׁם עַל-הַמָּיִם.

מדרש תנחומא: ראה מה כתיב שם: ויצעק משה אל ה' ויורהו ה' עץ. אמר ליה הקדוש ברוך הוא: משה, אין דרכי כמידת בשר ודם. עכשיו אתה צריך ללמוד, שנאמר: ויורהו ה' עץ. ויראהו לא נאמר כאן, אלא ויורהו, הורהו בדרכיו.

ומה היה העץ? רבי יהושע אומר: של ערבה היה. רבי נתן אומר: הרדופני מר היה. רבי אליעזר המודעי אומר: של זית היה. רבי יהושע בן קרחה אומר: קרדנין. ויש אומרים: עקרי תאנה ועקרי רימון. מכל מקום, מר היה.
רבן שמעון בן גמליאל אומר: בא וראה כמה מופלאין דרכיו של הקדוש ברוך הוא יותר מדרכי בשר ודם. בשר ודם, במתוק מרפא את המר. אבל הקדוש ברוך הוא, במר מרפא את המר. הא כיצד?
נותן דבר המחבל בתוך דבר המחבל, לעשות נס בתוך נס. כיוצא בו: ויאמר ישעיהו ישאו דבלת תאנים וימרחו על השחין ויחי (ישע' לח כא). הלא בשר חי שאתה נותן עליו דבלת תאנים, מיד הוא נסרח. הא כיצד? נתן דבר המחבל לתוך דבר המחבל, לעשות בו נס. כיוצא בו: ויצא אל מוצא המים וישלך שם מלח ויאמר כה אמר ה' רפאתי למים האלה לא יהיה משם עוד מות ומשכלת (מ"ב ב כא). והלא מים מתוקין שאתה נותן לתוכן מלח, מיד נפסדים. הא כיצד? נותן דבר המחבל לתוך דבר המחבל, לעשות בו נס.
אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: לא כך הוא אומנתי, אלא במה שאני מכה, בו אני מרפא, הלכך הואיל ואלו המים מרים, אני מרפאן בדבר מר. וכן הצדיקים במה שהן מקנתרין, בו הן מתקנין.
תדע לך, שבשעה שקנתר משה, באז קנתר, שנאמר, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך וגו' (שמו' ה כג). אמר משה: באז סרחתי. באז אני מתקן ואומר שירה. לכך נאמר, אז ישיר משה.

הבעל שם טוב: ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם"- הם עצמם היו ממורמרים ולכן הרגישו מרירות במים.

והיום, מה אומרים: כדי שהמים יהיו טובים לשתיה עליהם להכיל כמויות קטנות של גזים ומינרלים מומסים. על מי השתייה להיות נקיים מחיידקים. כבר בתקופה הקדומה חיפשו בני האדם שיטות לטיהור המים. באוסף תורה רפואית משנת 2,000 לפני הספירה מתועד שימור מים במכלי נחושת, חשיפה לאור השמש, סינון דרך פחם והרתחת מים. ציור של מתקן קדום לטיפול במים משנת 1,450 לפני הספירה התגלה על קירות מערות קבורה במצרים, ובו נראים אנשים שואבים מים ממתקן שיקוע.

איזכור לטיפול במים מופיע גם בתנ"ך ( שמות פרק ט"ו פסוקים כ"ב- כ"ה ).

והומיאופתיה מה אומרים: רעיון דומה לעקרון ההומיאופתיה נמצא בפרוש "מעם לועז" לפרשת "בשלח". ואנו מצטטים את דבריו: "וילכו שלשת ימים ולא מצאו מים" (טו, כב). (יב) כלומר כי … אחד הנסים שהיו בשעת קריעת ים סוף, שנפתחו בקרקע הים מעינות של מים מתוקים, והיו שותים מהם הם וצאנם ובקרם ומילאו מהם כדיהם כדי שיהיה להם ממה לשתות בדרכם. ופתאום חיפשו בכדיהם ולא מצאו מים. ואע"פ שהארץ מיוסדת על מים, כמו שנאמר: לרוקע הארץ על המים", והיו יכולים לחפור ולמצוא מים, כי בכל מקום בארץ שאדם מחפש הוא מוצא מים. אבל הקב"ה מנע מהם המים מן הטעם שנבאר להלן. "ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם על כן קרא שמה מרה (טו, כג). וילנו העם על משה לאמר מה נשתה" (טו, כד). (יג) אז אמר משה רבינו בליבו לאיזו צורך נבראו המים המרים האלו. הרי מוטב היה שלא יבראו בכלל, שאילו היו מתוקים היו נהנים מהם הבריות. ענה לו הקב"ה ואמר: אל תאמר כך, כאילו היה איזה דבר בעולם שבראתיו בלי הכרח, וכבר הורה לך כיצד תדבר. מוטב שתתפלל שהמים המרים האלו ייעשו מתוקים. "ויצעק אל ה' וירהו ה' עץ וישלך אל המים וימתקו המים. שם שם לו חק ומשפט ושם נסהו" (טו, כה). ומשה צעק צעקה גדולה כמבקש רחמים. (יד) אז הורה לו ה' עץ מר וכתב עליו השם המפורש וזרק אותו לתוך המים וימתקו המים. ועץ זה נקרא הרדופני והוא גדל במים. ועליו דומים לשושנים והם מרים מאד. והם סם המוות של הבהמה. וזה סיבב ה' כדי להורות להם גדולתו של הקב"ה שבדבר מר וארסי המתיק את המים המרים. (טו) ומיני דברים כאלו ברא השי"ת. כי ראינו כי הארס של הנחש הוא ארסי מאוד, ואף על פי כן אינו מזיק לנחש עצמו. כי גופו מסוגל להכילו, וכן אנו רואים שעושים "טריאקה" מארס בשר הנחש שהוא תרופה טובה נגד ארס הנחש.

יאיר זקוביץ: מעשי נסים רבים במקרא הם תוצאה של ניסיון : ניסיון שבו ה' מעמיד את האדם, או ניסיון שבו האדם מנסה את אלוהיו. נסי ניסיון אלה אופייניים במיוחד לתקופת הנדודים במדבר. לאחר שה' עשה לבני ישראל נס, בהצילו אותם מיד המצרים שרדפו אחריהם, יצא העם המדברה ונתקל בקושי הראשון : בתום שלושה ימי צמא הגיעו בני ישראל אל מקור מים, ומצאו בי המים מרים (שמות ט"ו, כ"ב- כ"ג). העם מתלונן באוזני משה, משה צועק אל ה', וזה מורהו דרך לרפא למים (שם פס' כ"ד- כ"ה). לכאורה, אין סיפור זה שונה שוני מהותי מן הסיפור על הנביא אלישע, הממתיק את מי העיר יריחו לבקשת תושביה (מלכים ב' ב', י"ט- כ"ב) ; עם זאת, יש הבדל ניכר בין התלונה בשמות לבין הבקשה המכובדת, המנומסת, שבמקבילה במלכים : "הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדני ראה והמים רעים והארץ משכלת" (פס' י"ט) ; אנשי יריחו, המכבדים את אלישע, אינם מציגים בקשה גלויה, אלא מסתפקים בציון העובדות – ולעומתם בני ישראל, שזה עתה ניצלו מיד מצרים, אינם מגלים כל סבלנות וביטחון בה', אלא רק תוקפנות נרגנת. בני ישראל לא עמדו אפוא בניסיון שבו העמידם ה', בפי שעולה מן הכתוב הפותח את הרכיב התיאולוגי בסיפור מי מרה: "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (פס' כ"ה). מכאן מתברר, כי תכלית הנס לא הייתה לפתור בעיה, להתגבר על קושי בתכנון לקוי של המסע – אלא לבחון את אמונת ישראל בה' מושיעם. ראיה לכך נמצאת במסופר מייד עם סיומו של סיפור מרה: "ויבאו אילמה ושם שתים עשרה עינת מים ושבעים תמרים ויחנו שם על המים" (פס' כ"ז). לו ביקש ה' למנוע מחסור מבני ישראל, היה מקדים ומביאם לאילים – אך הוא נזקק לנס רק משום חוסר אמונתם של ישראל. משהם נכשלים במבחן, אין הוא מענישם, אלא שב ועושה להם נס – בתקווה כי הפעם ילמדו לקח, ויאמינו כי עינו צופייה ורואה את כל מחמורם.

ומן לאכול

שמות טז

א וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶל-מִדְבַּר-סִין אֲשֶׁר בֵּין-אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  ב וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר.  ג וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי-יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד-יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל-סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע  כִּי-הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת-כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב.  {ס} ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן-הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר-יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם-לֹא.  ה וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר-יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר-יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם.  ו וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל  עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי יְהוָה הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  ז וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת-כְּבוֹד יְהוָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל-יְהוָה וְנַחְנוּ מָה כִּי תלונו (תַלִּינוּ) עָלֵינוּ.  ח וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת יְהוָה לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ יְהוָה אֶת-תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא-עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל-יְהוָה.  ט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי יְהוָה  כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם.  י וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל-הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד יְהוָה נִרְאָה בֶּעָנָן.  {פ}

יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  יב שָׁמַעְתִּי אֶת-תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ-לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.  יג וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת-הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה.  יד וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל-פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל-הָאָרֶץ.  טו וַיִּרְאוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה-הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה.  טז זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ  עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ.  יז וַיַּעֲשׂוּ-כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט.  יח וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר  אִישׁ לְפִי-אָכְלוֹ לָקָטוּ.  יט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם  אִישׁ אַל-יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר.  כ וְלֹא-שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד-בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה.  כא וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס.  כב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל-נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה.  כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת-קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר  אֵת אֲשֶׁר-תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר-תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל-הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד-הַבֹּקֶר.  כד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד-הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא-הָיְתָה בּוֹ.  כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי-שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה  הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה.  כו שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה-בּוֹ.  כז וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן-הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ.  {ס} כח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה  עַד-אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי.  כט רְאוּ כִּי-יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל-כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל-יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי.  ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי.  לא וַיִּקְרְאוּ בֵית-יִשְׂרָאֵל אֶת-שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.  לב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם  לְמַעַן יִרְאוּ אֶת-הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.  לג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן-שָׁמָּה מְלֹא-הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם.  לד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת.  לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת-הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד-בֹּאָם אֶל-אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת  אֶת-הַמָּן אָכְלוּ עַד-בֹּאָם אֶל-קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן.  לו וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.  {פ}

הבשורה על-פי יוחנן פרק ו:

30 אָמְרוּ לוֹ: "אִם כֵּן, מָה הָאוֹת שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה לְמַעַן נִרְאֶה וְנַאֲמִין בְּךָ? מָה אַתָּה פּוֹעֵל? 31 אֲבוֹתֵינוּ אָכְלוּ אֶת הַמָּן בַּמִּדְבָּר, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: 'לֶחֶם מִן הַשָּׁמַיִם נָתַן לָמוֹ לֶאֱכֹל'."

32 הֵשִׁיב לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, לֹא מֹשֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם מִן הַשָּׁמַיִם אֶלָּא אָבִי נוֹתֵן לָכֶם אֶת הַלֶּחֶם הָאֲמִתִּי מִן הַשָּׁמַיִם, 33 כִּי לֶחֶם הָאֱלֹהִים הוּא הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם וְנוֹתֵן חַיִּים לָעוֹלָם."

34 אָמְרוּ אֵלָיו: "אָדוֹן, תֵּן נָא לָנוּ תָּמִיד אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה."

35 אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. כָּל הַבָּא אֵלַי לֹא יִרְעַב, וְהַמַּאֲמִין בִּי לֹא יִצְמָא עוֹד.

47 אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, הַמַּאֲמִין יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם. 48 אֲנִי הוּא לֶחֶם הַחַיִּים. 49 אֲבוֹתֵיכֶם אָכְלוּ אֶת הַמָּן בַּמִּדְבָּר וָמֵתוּ. 50 זֶה הוּא הַלֶּחֶם הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם כְּדֵי שֶׁיֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא יָמוּתוּ. 51 אֲנִי הַלֶּחֶם הַחַי הַיּוֹרֵד מִן הַשָּׁמַיִם. אִם יֹאכַל אִישׁ מִן הַלֶּחֶם הַזֶּה יִחְיֶה לְעוֹלָם. וְהַלֶּחֶם אֲשֶׁר אֶתֵּן הֲרֵיהוּ בְּשָׂרִי בְּעַד חַיָּיו שֶׁל הָעוֹלָם."

52 הִתְוַכְּחוּ הַשּׁוֹמְעִים זֶה עִם זֶה וְאָמְרוּ: "אֵיךְ יָכוֹל זֶה לָתֵת לָנוּ אֶת בְּשָׂרוֹ לֶאֱכֹל?"

53 אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אִם לֹא תֹּאכְלוּ אֶת בְּשַׂר בֶּן־הָאָדָם וְלֹא תִּשְׁתּוּ אֶת דָּמוֹ, אֵין לָכֶם חַיִּים בְּקִרְבְּכֶם. 54 הָאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרִי וְשׁוֹתֶה אֶת דָּמִי יֵשׁ לוֹ חַיֵּי עוֹלָם וַאֲנִי אָקִים אוֹתוֹ בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, 55 כִּי בְּשָׂרִי הוּא מַאֲכָל אֲמִתִּי וְדָמִי הוּא מַשְׁקֶה אֲמִתִּי. 56 הָאוֹכֵל אֶת בְּשָׂרִי וְשׁוֹתֶה אֶת דָּמִי שׁוֹכֵן בִּי וַאֲנִי בּוֹ. 57 כְּמוֹ שֶׁהָאָב הַחַי שָׁלַח אוֹתִי וַאֲנִי חַי בִּגְלַל הָאָב, גַּם הָאוֹכֵל אוֹתִי אַף הוּא יִחְיֶה בִּגְלָלִי. 58 זֶהוּ הַלֶּחֶם אֲשֶׁר יָרַד מִן הַשָּׁמַיִם: לֹא כְּמוֹ שֶׁאָכְלוּ הָאָבוֹת וָמֵתוּ. הָאוֹכֵל אֶת הַלֶּחֶם הַזֶּה יִחְיֶה לְעוֹלָם."

 

מסכת חולין, דף לח ע"א: הוא החל לרדת רק ביום טו באייר, חודש ימים לאחר שיצאו ממצרים. בחודש זה אכלו עוגות שהוציאו ממצרים, אם כי גם להם היה טעם דומה. הוא הפסיק לרדת כאשר בני ישראל החלו לאכול מעבור הארץ.

הסיבה לקריאתו בשם זה היה מאחר שבני ישראל לא ידעו את שמו כינוהו בשם "מן", כלומר "אוכל מוכן ומזומן". לפי הסבר אחר, המילה "מן" היא מילה נרדפת למילת השאלה "מה" וכשראו בני ישראל את המן שאלו זה את זה "מן הוא?" המן מכונה גם "לחם אבירים". כינוי זה טוען שהמן הוא הלחם אותו אוכלים מלאכי השרת (אבירים). הסבר נוסף הוא שהמן נבלע באיברים והאדם האוכל אותו אינו צריך להפריש פסולת.

תיאור המן במקרא: צורתו הייתה עגולה כזרע של כוסברה, צבעו לבן – שקוף, עוביו דק, וטעמו כדבש או שמן.
"ותעל שכבת הטל, והנה על-פני המדבר, דק מחוספס, דק ככפור על-הארץ" (שמות טז, יד).
"והוא כזרע גד לבן, וטעמו כצפיחית בדבש" (שמות טז, לא).
"והמן כזרע-גד הוא, ועינו כעין הבדלח. שטו העם ולקטו וטחנו ברחים, או דכו במדכה ובשלו בפרור ועשו אתו עגות, והיה טעמו כטעם לשד השמן. וברדת הטל על-המחנה לילה, ירד המן עליו" (במדבר יא, ז-ט).

אבן עזרא דוחה את הזיהוי של חיוי הבלכי כ"מנא" בערבית היורד עם הטל, מאחר שמנא לא יורד במדבר סיני, הוא מצוי רק בחודשי האביב, הוא איננו קשה, לא נמס בחום, ולא מתליע.

על פי המסורת כל המינים והטעמים היו כלולים במן. פירושים מדעיים מזהים את המן עם סוגים נפוצים של קקטוסים המצויים בסיני עם ארבה כשר, או עם הפרשות של כנימות החיות במדבר ונקראות גם טל דבש.

בהמשך מסעם מאסו בני ישראל במן, מכיוון שלא היה מגוון דיו, והאל ספק להם גם שלווים.

המן הוא חלק ממסכת הניסים שנעשתה לבני ישראל במסעם במדבר והוא מסמל יותר מכל את התלות המלאה של בני ישראל באל. תלות זו באה כהנגדה לאחריות שהוטלה על ישראל כשנכנסו לארץ ישראל. פרשנים ממשילים את המסע ממצרים לישראל לתהליך גידולו של ילד: היציאה ממצרים היא כמו לידה, המסע במדבר מומשל לשלב שבו הילד תלוי בהוריו והכניסה לארץ – לשלב העצמאות. כמות הניסים הולכת ומצטמצמת לאורך השלבים ואחריותם של ישראל עולה. אחת מהמטרות של הורדת המן, כדברי האל, הייתה: "למען אנסנו, הילך בתורתי אם לא". מהות הניסיון לא מוזכרת בתורה, אך אפשר להניח כי הכוונה היא לבדוק אם ישמרו בני ישראל על הציוויים שקבלו בקשר לליקוט המן. ניסוי זה משתלב היטב בתיאוריה על העברת האחריות ההדרגתית – האל נותן הנחיות פשוטות ובודק אם 'הילד' עומד בהן.

ומדענים של היום:  ארץ ישראל נשתבחה בחמישה סוגים של עצי פרי (דברים ח 8): " ארץ… וגפן ותאנה ורימון; ארץ זית שמן ודבש ". בתורה יש הבדל בין שלושת המינים הראשונים לבין שני המינים האחרונים:

המרגלים הביאו מא"י (במדבר יג 23): "…זמורה ואשכול ענבים אחד,…ומן הרימונים,, ומן התאנים ": הם לא הביאו זיתים וגם לא "דבש" (כלומר תמרים).

כשבנ"י התלוננו במי-מריבה, הם אמרו (במדבר כ 5): " ולמה העליתונו ממצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה, לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון … " – הם לא התלוננו על זיתים וגם לא על 'דבש'.

אפשר להסביר את זה על-פי שני הדברים שנאמרו על טעמו של המן:

(שמות טז 31): "…והוא כזרע גד לבן, וטעמו כצפיחית בדבש "

(במדבר יא 8): "…והיה טעמו כטעם לשד השמן "

למן היו שני טעמים: טעם של דבש וטעם של שמן. לכן בנ"י לא התלוננו שחסרים להם " זית שמן " או " דבש " אלא רק " תאנה וגפן ורימון ". גם המרגלים, כשהם רצו להראות לבנ"י את טוב הארץ, הביאו דווקא את שלושת הפירות שבנ"י לא זכו לטעום במדבר – " אשכול ענבים… ומן הרימונים ומן התאנים ".

המן שירד במדבר סיני מתואר "כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש" (שמות ט"ז, ל"א). מספר חוקרים ובוטניקאים מאוחדים בדעה שהמדובר באותו תבלין הקרוי בפינו גד השדה. הגד גודל בארץ בתקופת המשנה, העברים אכלו הן את הירק והן את הזרעים ולפי המקורות ברור שהשימוש בו היה נרחב. בין היתר השתמשו בכוסברה לתיבול כבושים ואת העלים היבשים היו משמרים לשימוש משך כל עונות השנה.

מקור השם כוסברה מהודית עתיקה, שם הוא נקרא קוסטומבארי, או קוסטומבורו‏. יש הסוברים שמקורו מהמילה מהמילה היוונית Koros שפירושו פשפש, המתייחס לריח העלה. בימי הביניים השתמשו בגד להכנת שיקויי אהבה וקטורת. בסיפורי אלף לילה ולילה הוא מוזכר כסם אהבה. באירופה, ובמיוחד בצרפת, משמש הגד להכנת ליקרים ומי-טואלט.

זרעים של גד נתגלו במערה בישראל ויוחס להם גיל של 8000 שנה. כמה טקסטים בסנסקריט מדברים על ביות הגד בהודו העתיקה בערך לפני 7000 שנה, אך קיימים מעט מאובנים של הצמח שיכולים להוות הוכחה לספרות זו.

רוביק רוזנטל: הכוסברה הוא ירק שנוי במחלוקת, הגויאבה של עשבי התיבול: או שאוהבים כוסברה או שמתעבים כוסברה. הכוסברה נחשבת "ירק ערבי" על פי שמה, אבל הערבים עלו על עגלת הירק הזה מאוחר. הירק מופיע כבר במשנה ושמו "כוסבר", ובארמית "כוסברא". בתוספתא למשל אסור לערבב "כוסבורין בפלפלין". השם כוסבר התגלגל מההודית העתיקה, שם נקרא קוסטומבארי, או קוסטומבורו. בשפות רבות הוא נקרא קוריאנדר, שם שהתגלגל מיוונית.

מהו הכוסבר? מסתבר שהוא קשור למאכל גורמה, המן שירד מן השמים. בספר במדבר נכתב: "ויקראו בית ישראל את שמו מן, והוא כזרע גד לבן, וטעמו כצפיחית בדבש". במקום אחר בספר נכתב שהגד הוא "כעין הבדולח". התלמוד דורש דרשות נאות על השם הזה: "גד – שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים". דרוש נוסף: "שמגיד להם לישראל אי בן תשעה לראשון ואי בן שבעה לאחרון. לבן – שמלבין עונותיהן של ישראל".
מקומות אחרים בתלמוד מערערים על טעמו המופלא של הכוסבר. בתלמוד הירושלמי מובא פתגם של אנשי יהודה: "כוסבר, כוסברת, מי המשילך בין התבלין". החוקר יהודה פליקס טוען ש"אפשר שהזלזול של בני יהודה בתבלין זה נבע מן העובדה שביהודה גדל הכוסבר כעשב בר.
הקשר בין הגד והכוסבר נקבע בתרגום יונתן לארמית. אז הכוסברה אולי אינה אהובה על הישראלים, אבל המן שירד מהשמיים היה כנראה בטעם כוסברה. לגד כנראה מקבילה בשפה הפונית, ומי יודע, אולי הגד הקדום הוא גם אביו של הגת התימני.

העולם מתחלק לשני סוגי אנשים: אלה שאוהבים כוסברה, ואלו ששונאים אותה, אין באמצע!". מי שנתן לכוסברה את שמה העברי השתייך כנראה לקבוצת המצדדים בה. המן שאכלו בני ישראל בסיני מתואר "כזרע גד לבן וטעמו כצפיחית בדבש". הזרע עליו מדובר זוהה כזרעי כוסברה ומכאן גזרו את שמו של הצמח "גד השדה". שמו העממי, כוסברה, בא מערבית וארמית. האגדות הקשורות במן מספרות עליו שכשהיו איש או אישה טועמים אותו היה טעמו מתאים למה שרצו לטעום באותו הרגע, למאכל האהוב עליהם. האסוציאציה לכוסברה תיראה אולי מוזרה לחלק מכם, אך היא אכן עשב תיבול רבגוני מאוד. היא מוסיפה עוקץ לסלטים ותבשילים שונים, ומצד שני ממתנת ומרגיעה את עוצמת התבלינים החריפים. שימוש בזרעי כוסברה כמרכיב במעדן פלאי וקסום חזר על עצמו בממתק כריסמס ידוע – sugarplum – שהתחיל את דרכו כזרעי כוסברה מצופים סוכר.

יאיר זקוביץ: מן הניסיון בצמא אנו עוברים ישירות לניסיון ברעב. אך גם הפעם, למרות הישועה האחרונה, נכשלים בני ישראל: הם פותחים מייד בתלונות בפני משה ואהרן: "וילונו כל עדת בני ישראל על משה ועל אהרן במדבר. ויאמרו אלהם בני ישראל מי יתן מותנו ביד ה' בארץ מצרים בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשבע…" (ט"ז, ב'- ג'). בעקבות הניסיון הקודם נתן ה' חוק ומשפט לישראל (ט"ו, כ"ה); הפעם הריהו בא לבחון אם ילכו בתורתו: "ויאמר ה' אל משה הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי אם לא" (ט"ז, ד'). בהמשך הפרק מתברר, כי ה' מנסה את ישראל בשמירת השבת – באיסור לצאת וללקט בשבת, לאחר שביום השישי נמצא להם, כמובטח, גם כדי צורכם ביום השבת (פס' כ"ב- כ"ו). והנה, אף כי זכו למנה כפולה ביום השישי, והמן שנועד לאכילת השבת נשתמר היטב – "ולא הבאיש ורמה לא היתה בו" (פס' כ"ד) – נמצאו עבריינים : "ויהי ביום השביעי יצאו מן העם ללקט ולא מצאו" (פס' כ"ז). עבירה זו מעוררת את תגובתו החריפה של ה' : "עד אנה מאנתם לשמר מצותי ותורתי" (פס' כ"ח). בסיפור המן יש אפוא הסלמה לעומת סיפור מי מרה: כאן העם לא עמד בניסיון גם לאחר שהנס כבר נעשה! גם ספר דברים תופס את נס המן כניסיון שבו ה' ניסה את עמו : "ויענך וירעבך ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך למען הודיעך כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם" (ח', ג'). אך דומה, כי המלים "ויאכלך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבתיך" הן תוספת משנית, ואילו המסורת המקורית בפרק זה דיברה על רעב מתמשך, כהכנה לקראת חיי השפע הצפויים בארץ: הרעב במדבר לימד לישראל, כי לא המזון עיקר וכי ניתן לחיות גם ללא מזון גשמי.

ואחרי האוכל רוצים שוב לשתות

שמות יז

א וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל-פִּי יְהוָה וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם.  ב וַיָּרֶב הָעָם עִם-מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה-תְּנַסּוּן אֶת-יְהוָה.  ג וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת-בָּנַי וְאֶת-מִקְנַי בַּצָּמָא.  ד וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי.  ה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת-הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ.  ו הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.  ז וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה  עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת-יְהוָה לֵאמֹר הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ אִם-אָיִן.  {פ}

יאיר זקוביץ: ההסלמה בעיצוב התנהגותם של בני ישראל במדבר נמשכת בפרק י"ז, כאשר המנוסה הופך למנסה. כשהצמא מתעורר פעם נוספת, מנסים בני ישראל את ה': מייד בהגיעם אל המקום שיחנו בו, ללא השתהות כלשהי (ובלי שהמספר יציין את חומרת מצבם), הם מתלוננים "ויחנו ברפידים ואין מים לשתת העם. וירב העם עם משה ויאמרו תנו לנו מים ונשתה ויאמר להם משה מה תריבון עמדי מה תנסון את ה' " (פס' ב'); ודוק: משה הוא שמבאר את התנהגות העם כניסיון שניסה ה' את העם, שהרי גם שם התלוננו; מכאן שכל תלונה היא גילוי של ניסיון, ביטוי לחוסר אמון באל. בסיומו של סיפור זה, שבו מורה ה' למשה להוציא לבני ישראל מים מן הסלע, מונצח חטא העם בשמו של המקום: "ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין" (פס' ז'). גם בספר דברים נתפס מעשה העם במסה כחטא שהם מוזהרים מחזרה עליו בעתיד: "לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה" (ו', ט"ז).

נס ומאגיה – בניגוד לנס – שהוא, כזכור, פועל ידו של ה' – הכישוף, או המאגיה, הם מעשה ידי אדם, חכם שאומנותו בכך, ויש לאל ידו לכפות על הבריאה והברואים את רצונו. המאגיה מעתיקה אפוא את הדגש מן האל לאדם, ומדמה את האדם, המכשף, לאל. ברם, בעוד שהנס הוא ביטוי לשלטון הצדק של ה' בעולם (וראה עוד להלן בפרק י"א), מסור הכישוף לשרירות לבו של החכם, העושה בו שימוש, לאו דווקא מוסרי. במקרא ניכרת אמונה בממשות המאגיה. ראיה לכך נמצאת לנו בעיצוב המפגש בין משה ואהרן לבין חכמי פרעה : "ויבא משה ואהרן אל פרעה ויעשו כן כאשר צוה ה' וישלך אהרן את מטהו לפני פרעה ולפני עבדיו ויהי לתנין ויקרא גם פרעה לחכמים ולמכשפים ויעשו גם הם חרטמי מצרים בלהטיהם כן וישליכו איש מטהו ויהיו לתנינים ויבלע מטה אהרן את מטתם" (שמות ז', י'- י"ב). מערכה זו בתחרות נסתיימה, אמנם, ב"ניצחון בנקודות" של משה ואהרן, אך מכאן אין עדיין ביטחון שהשניים חוללו נסים ; אפשר, לכאורה, להניח, שהכשרתם בכישוף טובה מזו של החרטומים, ולפיכך טבעית תגובתו של מלך מצרים: "ויחזק לב פרעה ולא שמע אלהם" (פס' י"ג).

המטה כ"מכשיר" מאגי – הדים ושרידים לתפיסות מאגיות ניתן לגלות במכשירים השונים, שבהם מחולל בעל הנס את נסיו. אמנם, לעתים ייעשה הנס בדיבור בלבד  – כמו בסיפור בריאת העולם – אך במעשי נסים רבים אין די בהכרזה, ועל הדיבור מתווסף אמצעי כלשהו. נצביע על אותם מכשירים, שלשימוש בהם יש ניחוח מאגי מובהק. המכשיר בה"א הידיעה לביצוע נסים הוא המטה. בסיפור מסה ומריבה (שמות י"ז, א'- ז'), למשל, המטה נתפס בכלי לגיטימי שה' יעדו לביצוע הנס: "ויאמר ה' אל משה עבר לפני העם וקח אתך מזקני ישראל ומטך אשר הכית בו את היאר קח בידך והלכת. הנני עמד לפניך שם על הצור בחרב והכית בצור ויצאו ממנו מים…" (פס' ה'- ו'). הסיפור המקביל, הדומה לו בפרטים הרבה, מעשה מי מריבה (במדבר כ', א'- י"ג) לוחם נגד המטה, מד האמונה בכוחו של החפץ, ומבקש ליצור רושם שהמטה אינו חיוני לעשיית הנס, ונהפוך הוא: משה אמנם נצטווה ליטול עמו את המטה, אך לא נאמר לו להשתמש בו, וזאת למען יראו הכול, כי גם ללא המטה ייכון הנס: "וידבר ה' אל משה לאמר קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו…" (פס' ז'- ח'). והנה, משה חוטא בעשותו שימוש במטה". ויקהלו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם שמעו נא המרים המן הסלע הזה נוציא לכם מים וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ותשת העדה ובעירם (פס' י'- י"א). הסלע נבקע אפוא לא בעזרת המטה, אלא למרות השימוש בו.

השאר תגובה