פרשת השבוע – צו (ויקרא ו – ח)

השבוע שבין ז באדר ב – יג באדר ב, ה'תשע"א, 13 במרס – 19 במרס 2011).

בגימטריה, צו שווה 96, בפרשה ישנם 96 פסוקים.

בפרשת "צו" מגיעים אנו לחצי התורה בפסוקים.

הפטרת פרשת צו היא בנבואת תוכחה של ירמיהו, בפרק ז' פסוקים כא-כח.  ירמיהו מוכיח את העם על שעבודת הקורבנות שלהם מחפה על שחיתות מוסרית.

בחלק מהשנים קוראים את פרשת צו בשבת הסמוכה לפורים, ולפיכך קוראים בה גם את הפרשייה השנייה מ"ארבע פרשיות" – פרשת זכור, המתקשרת, לפי חז"ל, לרעיון החג.

שבת זכור

זמנה – השבת שלפני פורים. בשבת זו מוציאים שני ספרי תורה ובשני קוראים את "פרשת זכור" (ספר דברים כה, יז-יט).

עניינה – פרשת זכור עוסקת בחיוב לזכור את מלחמת עמלק שארעה לאחריציאת מצרים. בהמשך לחיוב זה מצווה עם ישראל למחות ולהשמיד את זכר עמלק בעקבות פרשנותם של חז"ל, שהמן האגגי היה צאצא ישיר של אגג מלך עמלק, קוראים את הפרשה סמוך לחג הפורים, שבו נתלו המן ועשרת בניו.

הפטרה – "פקדתי את אשר עשה עמלק" (שמואל א טו). ההפטרה עוסקת במלחמת שאול בעמלק, השארת אגג מלך עמלק והצאן בחיים, כעסו של שמואל הנביא והריגת אגג על ידיו.

נוהגים לקרוא בשבת זו את הפיוט "מי כמוך ואין כמוך" שחיבר יהודה הלוי, המכיל את כל סיפור מגילת אסתר. מקור המנהג אצל יהדות ספרד אך כיום הוא נהוג בכל הקהילות למעט אצל האשכנזים.

מי כמוך ואין כמוך/ יהודה הלוי, ספרד, המאה ה-12 (קטע)

ויהי בימי אחשורוש (אסתר א א)
מלך הוקם על כברוש
נשא ורם על כל קצין וראש
וה' הניח לו (שמואל ב ז א)

זמן בשנת שלוש למלכותו
להראות לכל עבדיו תכונתו
ואבני נזר מתנוססות על אדמתו
ועפרות זהב לו (איוב כח ו)

חלק לכל בני שושן נתן
והקדיש קרואיו כחתן
בחצר גנת ביתן (אסתר א ה)
אוה למושב לו (תהלים קלב יג)

טעם עשות רצון כל איש ויצרו
ואין אונס לאיש יין עברו
ולתת לכל שואל די מחסורו
אשר יחסר לו (דברים טו ח)

יחד אוספו כל הנדרשים
גם ושתי המלכה עשתה משתה נשים (אסתר א ט)
ומשתה הנשים כאנשים
שבעת ימים יספרו לו (יחזקאל מד כו)

כטוב לב המלך ביין (אסתר א י)
אמר להביא לפניו את יפת העין
ותמאן בדבריה לאמר אין
העזה פניה ותאמר לו (משלי ז יג)

ליושבים לפניו עלי כָן
שאל וייעצהו ממוכן
הוא המן לפורענות מוכן
לבו יקבץ און לו (תהלים מא ז)

מועצותיו כדת נתונות
היו לעמי רפואות צפונות
כי לולי אגרות ראשונות
גם פלטה לא היתה לו (ייואל ב ג)

נועץ לקרוא לכל המוניו
להביא כל יפת תואר לפניו
והנערה אשר תיטב (אסתר ב ד) בעיניו
מהור ימהרנה לו (שמות כה טו)

סנסן ליאיר האיר וזרח
ישיש כגבור לרוץ אורח (תהלים יט ו)
טרם מכה ציץ רפואה פרח
כי הפלה ה' חסיד לו (תהלים ד ד)

עמו נאמנה הדסה תמה
היא אסתר בת דודו (אסתר ב ז) ברה כחמה (שיר השירים ו י)
ובמות אביה ואמה
לקחה מרדכי לו (אסתר ב ז)

פגעה חן ותלך והלום
ותלקח אסתר אל המלך גזרת יהלום
ומרדכי צוה לה לכי לשלום
כי הוא אדוניך והשתחוי לו (תהלים מה יב)

צדק לבשה בממלכתה
לא הגידה אסתר עמה ומולדתה
והמלך אהבה וירב תפארתה
כי מה' היתה לו (מלכים א ב טו)

קשב רב קשב צרור המור (שיר השירים א יג)
מסריסי המלך הקבועים לשמור
והנם חושבים על המלך לאמר
הבה נתחכמה לו (שמות א י)

רחשה אסתר למלך באמרי שפר (בראשית מט כא)
בשם מרדכי ונכתב בספר
בקש ונמצא לפני צבי עופר
כי בול הרים ישאו לו (איוב מ כ)

שניהם נתלו על העץ
כי שמע מרדכי לשונם בהוועץ
נשקה למלך סם המות רועץ
אולי יפותה ונוכלה לו (ירמיהו כה י)

תשועה זאת צפונה לדור אחרון
נכתבה על ספר הזכרון
להיות לו מן המלך תגמול ויתרון
כי פועל אדם ישלם לו (איוב לד יא)

איסור על הדם

ויקרא ז

כב וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  כג דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר  כָּל-חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב וָעֵז לֹא תֹאכֵלוּ.  כד וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה יֵעָשֶׂה לְכָל-מְלָאכָה וְאָכֹל לֹא תֹאכְלֻהוּ.  כה כִּי כָּל-אֹכֵל חֵלֶב מִן-הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָה וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ.  כו וְכָל-דָּם לֹא תֹאכְלוּ בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם לָעוֹף וְלַבְּהֵמָה.  כז כָּל-נֶפֶשׁ אֲשֶׁר-תֹּאכַל כָּל-דָּם וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ.

 

איסור אכילת הדם מוזכר בתורה  מספר פעמים.. בפרשת "ויקרא" האיסור מוגדר כחוקה שאין לה הסבר: "חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם כל חלב וכל דם לא תאכלו (ג', י"ז). מאידך, בפרשת "אחרי מות" התורה מביאה טעם לאיסור אכילת הדם: "כי נפש הבשר בדם היא ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר על נפשותיכם כי הדם הוא בנפש יכפר (י"ז, י"א) ובהמשך: "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא ואומר לבני ישראל דם כל בשר לא תאכלו כי נפש כל בשר דמו היא כל אוכליו יכרת" (י"ז, י"ד).
הקשר הזה בין דם לנפש מוזכר בספר בראשית: "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאוכלה… אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו" (ט', ג'-ד'). רש"י (על פי התלמוד):  "אסר להם אבר מן החי. כל זמן שנפשו בו לא תאכלו הבשר. בנפשו דמו: בעוד נפשו בו… לא תאכל: דם מן החי האסור אף הוא".

בספר דברים: "רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש לא תאכל הנפש  עם הבשר" (י"ב, כ"ג).
מדוע אסרה התורה את אכילת הדם? מה הקשר בין הדם לנפש? מדוע נבחר הדם כמייצג את הנפש?
הרמב"ם במורה נבוכים (ג', מ"ו) מסביר את טעם האיסור בכך, שעובדי עבודה זרה נהגו לאכול את הדם, כי ראו בזה מזון לשדים. התורה אסרה על אכילת הדם כדי להרחיק את בני ישראל ממנהג המזכיר עבודה זרה. הרמב"ם לומד זאת מדמיון הפסוקים באיסור אכילת הדם: "ונתתי פני בנפש  האוכלת את הדם" (י"ז, י') ,ומי שנותן מזרעו למולך: "ונתתי את פני באיש ההוא" (כ', ו').  אין עוד מקרה  בתורה שיש בו אזהרה בלשון הזו.
הרמב"ן רואה במושג נפש, המובא בהקשר עם איסור אכילת הדם, את התשובה. אחרי המבול הותר לאכול בשר מן החי –  החלק הגשמי שבו . כדי לא  להגיע למידת אכזריות קיצונית, נאסרה עליו אכילת  הדם – "נוזל החיים" המוגדר כאן כנפש: "כי הדם הוא הנפש".

עלילות הדם

כו וְכָל-דָּם לֹא תֹאכְלוּ

בעולם העתיק

יוסף בן מתתיהו (יוספוס פלביוס) כתב ספר בשם "נגד אפיון", שבו הוא יוצא נגד עלילות הדם שהעלילו על היהודים..לדבריו, אפיון כותב שעל היהודים לתפוס איש יווני הבא מארץ זרה, לפטם אותו שנה שלמה ואז להקריבו לאלהים, לאכול מבשרו וולהישבע להיות שונאים ליוונים לנצח. העובדה שיוסף ראה לנכון להפריך את עלילת הדם מעידה על תפוצתה הגבוהה בעולם היווני-רומאי, ועל כך שהיא נחשבה אמינה.

הרומאים הפיצו עלילת דם עלעוהבדי בככוס אל היין, וטענו נגדם שהם עורכים טקסים הכוללים הקרבת אדם, אכילה טקסית של בשרו, וכל זאת תוך כדי אורגיה.

מאוחר יותרהפנו הרומאים את עלילת הדם כפשוטה נגד הנוצרים. טעות בהבנת המיסה, בה שותים יין המסמל את דמו של ישו הובילה להאשמה ולעלילות דם.

בעולם הנוצרי

עלילת ויליאם מנוריץ' – עלילת הדם הראשונה

עלילת הדם המפורסמת הראשונה הייתה עלילת הדם בנוריץ' שבמזרח אנגליה. העלילה הופצה והתפרסמה על ידי נזיר בשם תומס בשנת 1149 ומתעדת אירוע שהתרחש חמש שנים קודם לכן. תומס סיפר כי גופתו של ילד קטן, ויליאם שמו, התגלתה ביער. הגופה לא נרקבה ו"נתגלו עליה סימני מות קדושים". תומס אסף כמה עדויות לכך שיד היהודים הייתה במעל: משרתת בבית אחד מנכבדי היהודים דיווחה שחזתה שם בילד קשור. נוצרי פגש ביהודים המובילים את הגופה ליער. בנוסף, נודע לו מידיד, יהודי שהמיר דתו, כי מדי שנה מתכנסים היהודים וקובעים שם על איזו מעיירות היהודים יוטל להביא קורבן נוצרי עבור פסח של אותה שנה. אף שהממסד השלטוני לא שיתף פעולה עם האשמות תומס, דבריו פתחו פתח למאות עלילות דם בדורות שיבואו אחר כך.

עלילת הדם בבלואה – התפשטת העלילות ליבשת אירופה

עלילת הדם בעירב לואה (Blois) שבצרפת בשנת 1171, הייתה מיוחדת בכמה מובנים. זו הייתה עלילה שהופצה אפילו מבלי שהתגלתה גופה, או שנטען שילד נעדר. נראה שחבילת עור מעובד שנפלה מיהודי בעת שפגש משרת נוצרי היא שהציתה את ההאשמה. המשרת חשד שהחבילה היא גופת ילד ודיווח זאת לאדונו. האדון, שהסתכסך עם גבירה יהודיה כלשהי, ניצל את ההזדמנות. בניגוד למקרים אחרים, השלטונות בבלואה שיתפו פעולה עם המאשימים ומיהרו להרשיע בדין את כל יהודי העיר. המחיר בנפש היה גבוה: 31 מיהודי הקהילה נכלאו בתוך בית ונשרפו חיים. העלילה הותירה חותם עמוק על יהודי אותה תקופה. נקבע לזכרה צום בכ' בסיוון, קביעה שיוחסה לרבנו תם (נכדו של רש"י), הדמות היהודית החשובה ביותר באותה תקופה. נאמר על הצום: "גדול יהיה צום זה מצום גדליהו בן אחיקם".

עלילת טרנטו

גופת הפעוט סימון בן השנתיים וחצי נמצאה ב-1475במרתף ביתם של יהודים בעיר טרנטו שבאיטליה. היהודים הבינו את הצפוי להם והיו אובדי עצות, אך לא היו להם מנוס מלדווח לשלטונות על הגופה. במהרה נמצאו נוצרים שהעידו כי שמעו קול ילד בוכה מביתו של היהודי. בני הבית הודו, בייסורי העינויים, וגם סיפקו תיאור מפורט של הרצח כביכול לחוקריהם. את ראשם של אלו שהסכימו להיטבל ערפו, והאחרים נידונו למוות בשריפה, אחרי שבשרם ייקרע מעליהם במלקחיים מלובנים. בסך הכול הוצאו להורג בעינויים 13 יהודים, ואילו שאר יהודי טרנטו גורשו מן העיר. השתדלות יהודי רומא הובילה למינוי חוקר מיוחד לפרשה מטעם האפיפיור. אף שאדם זה לא היה ידיד גדול ליהודים, הוא גילה יושר, פסל את ההודאות שנתקבלו בעינויים ואת הליך המשפט הלא הוגן, וספקנותו כמעט שסיכנה את חייו. בעקבות חקירתו הקים האפיפיור ועדה לבירור העובדות. זו אישררה מצד אחד את איסורו של האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי על עלילת הדם, אך מאידך קבעה שההליכים המשפטיים בטרנטו היו תקינים ואין סיבה להתערב בהם. מאות נסים תועדו בספרי זיכרון לסימון, בשנים שאחרי הפרשה, ואלו הביאו את האפיפיור סיקסטוס החמישי להכיר בו כקדוש ב-1588 רק ב-1965 נאות האפיפיור פאולוס השישי לבטל הכרה זו. היום חקוקה בכנסייה בטרנטו כתובת האומרת כי "במקום זה כתבה אי הסובלנות דף שחור בתולדות האדם".

עלילת הדם האחרונה (בינתיים…)

בשנת 1946 נפוצה שמועה בעיר קיילצה שבפולין, כי יהודים השתמשו בדם ילד נוצרי לצורך טקס דתי. ילד בן 9 שנעלם ליומיים סיפר בתחנת המשטרה המקומית, שיהודים החזיקו אותו בבית הוועד היהודי של העיר. לדבריו, הוא ראה יהודים שהרגו ילד נוצרי. השערת השוטרים הייתה, כי נעשה רצח פולחני של ילדים על ידי יהודים, המשתמשים בדמם לאפיית מצות. כאשר יצאו אנשי המשטרה המקומית לכיוון בית הוועד היהודי, הצטרף אליהם אספסוף זועם, שהתקיף בבנשק קר את היהודים ששהו בבית, לאחר שנלקחו כלי נשקם של היהודים מוקדם יותר על ידי המשטרה. לפי העדויות, גם אנשי המשטרה עצמם ואף חיילים פולנים השתתפו בפוגרום. בפוגרום נרצחו 42 מתוך כ-200 היהודים ניצולי השואה ששהו בעיר, וכ-80 נפצעו. יחד עם זאת, נהרגו שניים מהתוקפים. המשטר הסובייטי והימין הלאומי בפולין האשימו אלה את אלה בפוגרום. כמה ממשתתפי הפוגרום הועמדו לדין, אך ביניהם לא נכללו השוטרים. ב-4 ביולי 2006, לציון 60 שנים לפוגרום, התנצלה ממשלת פולין באופן רשמי על האירוע, שהוגדר על ידה כ"מעשה זוועה, בושה גדולה, טרגדיה ליהודים וטרגדיה גם עבור הפולנים".

גישת הממסד הכנסייתי

ב-1247 יצא האפיפיור אינוקנטיוס הרביעי בתקיפות נגד עלילות הדם. הוא שלח איגרת לארכיבישופים ולבישופים שתוכנה היה:

"שמענו את שוועתם של היהודים, כיכוהנים ושרים וגם אצילים ופקידים ברחבי גרמניה ממציאים אשמות מנוולות על היהודיםכדי לבוז את רכושם. האנשים האלה שכחו נראה שדווקא ספרי הברית הישנה של היהודים הםיסודי התורה הנוצרית. כתוב בתורה: לא תרצח. ובחג הפסח אסור להם אפילו לגעת במת,ואתם מאשימים אשמת שווא שהם אוכלים בחג זה ילד הרוג. בכל מקום שנמצא חלל ולא נודעמי הרגו מאשימים את היהודים מתוך כוונה רעה. כל זה אינו אלא תואנה כדי לרדוף אותם באכזריות בלי חקירת בית דין, בלי ראיה כנגד הנאשמים ובלי הודאתם. מזלזלים בזכויות שנתן בחסדו הכיסא הקדוש ברומי ליהודים ונוטלים להם שלא כדת ויושר את נכסיהם, מענים אותם ברעב, בכלא ובעינויים אחרים ודנים אותם למיתות שונות… האצילים או השרים עימדו על המשמר שלא יופרו החוקים, ואל תרשו שיציקו להם בלי שום פשע מצדם"

האיגרת צוטטה שוב ושוב בידי אפיפיורים ממשיכי דרכו.

עלילת הדם בעולם הערבי

במאה ה-20 הגיעה עלילת הדם גם לארצות ערב, במיוחד על רקע הסכסוך הערבי-יהודי. כך למשל, במצריםיצאו ספרים רבים המתארים את "מנהגי קורבנות האדם" היהודיים. בזמן אינתיפאדת אלאקצא שודרה בטלוויזיה המצרית תוכנית אשר החייתה את עלילת הדם תוך השלכתה על המלחמה בשטחים, והציגה את אריאל שרון  שותה דם של ילדים ערבים. משנתבקש נשיא מצרים, חוסני מובארכ, לגנות את התוכנית, הוא גינה אותה חלקית, באומרו, כי "לא כל היהודים אותו הדבר". בזמן מלחמת לבנון השנייה, ארגון החזבאללה שידר בערוץ הטלוויזיה שלו תוכניות שהחיו את עלילת הדם.

מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו

אריאל טואף הוא פרופסור אמריטוס מאוניברסיטת בר-אילן, היסטוריון ישראלי. התפרסם בעולם בעקבות השערוריה שנוצרה סביב ספרו "פסח של דם" ב-2007. טואף נחשב למומחה בינלאומי ליהדות איטליה בימי הביניים ובראשית העת החדשה.

ספרו, "פסח של דם" מספר ברובו על רצח הילד הנוצרי סימון (יש אומרים סימונינו) מטרנטו, במרץ 1475. יהודי העיר הואשמו ברצח ובשימוש בדמו לעשיית המצות. בעקבות הרצח הועלו על המוקד 13 מיהודי העיר. טואף טוען בספרו שלא ניתן לפסול את האפשרות שההאשמות נגד כמה מהיהודים היו מבוססות.

הטענות, שהתפרשו כעלילת דם חדשה, עוררו זעם רב בקהילה היהודית ברחבי העולם. בתגובה הודיע טואף על הפסקת הפצת הספר עד לבדיקה מחודשת. לדבריו, התכוון רק להצביע על סגנון דיבור שהיה רווח באותה עת, ושהיה עשוי לעורר את החשדות על היהודים ולהביא לעלילות מסוג זה.  בתחילת 2008 הוציא טואף מהדורה מחודשת של הספר ובה חזר בו מטענותיו וקבע שאין יסוד לטענה שיהודים הרגו נוצרים לצורך שימוש בדמם.

"לא אוותר על דבקותי באמת ובחופש האקדמי, גם אם כל העולם יצלוב אותי"; כך אמר הפרופ' אריאל טואף, מחבר הספר "פסח של דם" על השימוש בדם על ידי יהודים בקהילות אשכנז בימי הביניים. בראיון ל"הארץ" מרומא, אמר ההיסטוריון מאוניברסיטת בר אילן, שעל אף הגינויים שהופנו נגדו, הוא עומד מאחורי הטענות בספרו, לפיהן לחלק מההאשמות בעלילות דם באירופה היה בסיס עובדתי. עם זאת, לדבריו, הוא מצטער שטענותיו סולפו ואמר כי ישוב לישראל להסביר את דבריו.
אוניברסיטת בר אילן, אליה משתייך טואף, הודיעה אתמול כי נשיא האוניברסיטה, הפרופ' משה קוה, יזמן את הפרופ' טואף ויבקש ממנו הסברים על מחקרו. בכירים באוניברסיטה הביעו כעס רב על טואף, וטענו כי בהסתמך על הדברים שיוחסו לו בתקשורת האירופית, הוא התנהג בחוסר זהירות. הם אף הביעו חשש שאנטישמים יעשו שימוש בטענות. בנוסף, טוענים בבר אילן שמדובר בפרסום בשפה האיטלקית שהוא בגדר פרסום פרטי שלא עבר ביקורת אקדמית.
"ניסיתי להוכיח שגם העולם היהודי של התקופה ההיא היה עולם אלים, בין השאר כי הוא נפגע מאלימות נוצרית", הסביר טואף. "כמובן שאני לא טוען שהיהדות מצדיקה רצח. אבל בתוך היהדות האשכנזית היו קבוצות קיצוניות, שהיו מסוגלות לעשות מעשה כזה ולהצדיק אותו", אמר.

הפרופ' טואף סיפר שהוא הגיע למסקנותיו לאחר שגילה שלכמה מהעדויות במשפט רצח הילד סימונינו מטרנטו ב-1475, שעד היום נפסלו כמומצאות, יש בסיס ממשי, ולא ניתן לפוסלן. "מ-2001 אני מעביר סמינר בבר אילן על עלילות הדם. לקחתי את העדויות שמופיעות בחקירות של משפט רצח הילד סימונינו מטרנטו, ובדקתי את הפרטים המופיעים בהן, כדי לראות אם הם אכן הומצאו והוכנסו באופן שרירותי על ידי החוקרים. מצאתי שיש אמירות וחלקים בעדויות שאינם חלק מהתרבות של השופטים הנוצרים, והם לא היו יכולים להמציא אותם או להוסיף אותם. אלה מרכיבים שמופיעים בתפילות מוכרות בסידור".
"הוכחתי לאורך עשרות עמודים שעניין הדם היה מרכזי בחג בפסח", אומר הפרופ' טואף. "על סמך מדרשים רבים, הגעתי למסקנה שהיה שימוש בדם בחג הפסח, בעיקר אצל יהודי אשכנז, ושהיתה אמונה בסגולות הרפואיות של דם ילדים. התברר שבסגולות של יהודי אשכנז היה שימוש באבקות שעשויות מדם". אף-על-פי שדם מכל סוג אינו כשר לפי ההלכה היהודית, טואף מצא לדבריו הוכחות להיתרים רבניים לשימוש בדם, ואף בדם אנושי. לדברי הפרופ' טואף, השימוש בדם היה מרכיב חשוב ברפואה האירופית בימי הביניים. "בגרמניה זה הפך ממש לשיגעון. סוחרי תרופות מכרו דם אדם, כמו שנותנים היום עירוי דם".
טואף טוען גם, כי "באחת העדויות במשפט טרנטו הוזכר סוחר סוכר ודם, שהגיע לוונציה. הלכתי לארכיונים בוונציה וגיליתי שאכן היה איש שסחר בסוכר ובדם – שהיו מצרכים בסיסיים בבתי המרקחת של התקופה".
לטענת הפרופ' טואף, הוא נפגע קשות מההאשמות נגדו, על פיהן מחקרו משחק לידיהם של מסיתים אנטישמיים. אף על פי כן, הוא החליט לשוב היום לישראל. "מציגים אותי כיגאל עמיר החדש. אבל אסור לפחד מאמירת האמת. אני מאמין שאקדמיה לא יכולה להמנע מעיסוק גם בנושאים עם מטען אמוציונלי. אם אני לא אפרסם את זה, מישהו אחר ימצא ויפרסם". עם זאת, הוא מצטער שלא הסביר כמה מהנקודות שבספר ביתר בהירות.
טואף טוען גם כי הוא מציג טענות דומות במשך זמן רב: "אחרי 35 שנות מחקר לא נעשיתי אנטישמי מטומטם, ולא פירסמתי את הספר כדי להרוויח כסף". על כל פנים, הפרופ' טואף מאמין שלממצאיו יש גם השלכות אקטואליות. "הקיצוניות בעבר הביאה עלינו אסונות והאשמות. רציתי להראות שאסור לשנאה והסתה מהסוג הזה להתגלגל, כי תמיד יהיה מי שינצל את זה".

אולי זה קשור פחות לעבר ויותר להווה. אז, לפני 500 שנים, משוכנע טואף, יהודים לא רצחו את סימונינו, כמו שגם לא רצחו שום ילד אחר. ודאי שלא רצחו אותו כדי להשתמש בדמו לפולחן חג הפסח, שכן אם היה בכלל שימוש בדם, הרי שזה היה דם שנלקח מאנשים חיים וללא התנגדות מצדם. אבל כאשר הוא מביט סביבו כיום, הוא רואה גורמים יהודיים קיצוניים, שמעוותים את רוחה של היהדות, משתמשים בקללות ובחרמות וזה, לדעתו, יכול להיגמר רע. כמו לדוגמה בטקסי הפולסא דנורא שהיו רקע לרצח יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, או בהתנהלות חסרת הסובלנות כלפי יונתן בשיא, בעצמו יהודי ממוצא איטלקי.