פרשת בחוקותי – מאמר שני
פרשת השבוע – בחקתי (ויקרא כו, ג – כז)
השבוע שבין כא באייר – כז באייר, ה'תשע"ב, 13 במאי – 19 במאי 2012).
בשנים שאינן מעוברות קוראים בדרך כלל את פרשת בהר ביחד עם פרשת בחוקותי.
מפטירים בספר ירמיהו, מפרק ט"ז, פסוק יט עד פרק י"ז פסוק יד. הנביא ירמיהו מברך את הבוטחים בה' ומקלל את שאינם בוטחים בו.
בשבת פרשת בחוקותי מסיימים את קריאת התורה של ספר ויקרא בקריאת "חזק חזק ונתחזק".
הברכות והקללות
ויקרא כו
ג אִם-בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת-מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם. ד וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ. ה וְהִשִּׂיג לָכֶם דַּיִשׁ אֶת-בָּצִיר וּבָצִיר יַשִּׂיג אֶת-זָרַע וַאֲכַלְתֶּם לַחְמְכֶם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח בְּאַרְצְכֶם. ו וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן-הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא-תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם. ז וּרְדַפְתֶּם אֶת-אֹיְבֵיכֶם וְנָפְלוּ לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. ח וְרָדְפוּ מִכֶּם חֲמִשָּׁה מֵאָה וּמֵאָה מִכֶּם רְבָבָה יִרְדֹּפוּ וְנָפְלוּ אֹיְבֵיכֶם לִפְנֵיכֶם לֶחָרֶב. ט וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתְּכֶם. י וַאֲכַלְתֶּם יָשָׁן נוֹשָׁן וְיָשָׁן מִפְּנֵי חָדָשׁ תּוֹצִיאוּ. יא וְנָתַתִּי מִשְׁכָּנִי בְּתוֹכְכֶם וְלֹא-תִגְעַל נַפְשִׁי אֶתְכֶם. יב וְהִתְהַלַּכְתִּי בְּתוֹכְכֶם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ-לִי לְעָם. יג אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִהְיֹת לָהֶם עֲבָדִים וָאֶשְׁבֹּר מֹטֹת עֻלְּכֶם וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת. {פ}
יד וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל-הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה. טו וְאִם-בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת-מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת-כָּל-מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת-בְּרִיתִי. טז אַף-אֲנִי אֶעֱשֶׂה-זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת-הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת-הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם. יז וְנָתַתִּי פָנַי בָּכֶם וְנִגַּפְתֶּם לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם וְרָדוּ בָכֶם שֹׂנְאֵיכֶם וְנַסְתֶּם וְאֵין-רֹדֵף אֶתְכֶם. יח וְאִם-עַד-אֵלֶּה לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וְיָסַפְתִּי לְיַסְּרָה אֶתְכֶם שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם. יט וְשָׁבַרְתִּי אֶת-גְּאוֹן עֻזְּכֶם וְנָתַתִּי אֶת-שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת-אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה. כ וְתַם לָרִיק כֹּחֲכֶם וְלֹא-תִתֵּן אַרְצְכֶם אֶת-יְבוּלָהּ וְעֵץ הָאָרֶץ לֹא יִתֵּן פִּרְיוֹ. כא וְאִם-תֵּלְכוּ עִמִּי קֶרִי וְלֹא תֹאבוּ לִשְׁמֹעַ לִי וְיָסַפְתִּי עֲלֵיכֶם מַכָּה שֶׁבַע כְּחַטֹּאתֵיכֶם. כב וְהִשְׁלַחְתִּי בָכֶם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְשִׁכְּלָה אֶתְכֶם וְהִכְרִיתָה אֶת-בְּהֶמְתְּכֶם וְהִמְעִיטָה אֶתְכֶם וְנָשַׁמּוּ דַּרְכֵיכֶם. כג וְאִם-בְּאֵלֶּה לֹא תִוָּסְרוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי קֶרִי. כד וְהָלַכְתִּי אַף-אֲנִי עִמָּכֶם בְּקֶרִי וְהִכֵּיתִי אֶתְכֶם גַּם-אָנִי שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם. כה וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם-בְּרִית וְנֶאֱסַפְתֶּם אֶל-עָרֵיכֶם וְשִׁלַּחְתִּי דֶבֶר בְּתוֹכְכֶם וְנִתַּתֶּם בְּיַד-אוֹיֵב. כו בְּשִׁבְרִי לָכֶם מַטֵּה-לֶחֶם וְאָפוּ עֶשֶׂר נָשִׁים לַחְמְכֶם בְּתַנּוּר אֶחָד וְהֵשִׁיבוּ לַחְמְכֶם בַּמִּשְׁקָל וַאֲכַלְתֶּם וְלֹא תִשְׂבָּעוּ. {ס} כז וְאִם-בְּזֹאת לֹא תִשְׁמְעוּ לִי וַהֲלַכְתֶּם עִמִּי בְּקֶרִי. כח וְהָלַכְתִּי עִמָּכֶם בַּחֲמַת-קֶרִי וְיִסַּרְתִּי אֶתְכֶם אַף-אָנִי שֶׁבַע עַל-חַטֹּאתֵיכֶם. כט וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ. ל וְהִשְׁמַדְתִּי אֶת-בָּמֹתֵיכֶם וְהִכְרַתִּי אֶת-חַמָּנֵיכֶם וְנָתַתִּי אֶת-פִּגְרֵיכֶם עַל-פִּגְרֵי גִּלּוּלֵיכֶם וְגָעֲלָה נַפְשִׁי אֶתְכֶם. לא וְנָתַתִּי אֶת-עָרֵיכֶם חָרְבָּה וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת-מִקְדְּשֵׁיכֶם וְלֹא אָרִיחַ בְּרֵיחַ נִיחֹחֲכֶם. לב וַהֲשִׁמֹּתִי אֲנִי אֶת-הָאָרֶץ וְשָׁמְמוּ עָלֶיהָ אֹיְבֵיכֶם הַיֹּשְׁבִים בָּהּ. לג וְאֶתְכֶם אֱזָרֶה בַגּוֹיִם וַהֲרִיקֹתִי אַחֲרֵיכֶם חָרֶב וְהָיְתָה אַרְצְכֶם שְׁמָמָה וְעָרֵיכֶם יִהְיוּ חָרְבָּה. לד אָז תִּרְצֶה הָאָרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ כֹּל יְמֵי הָשַּׁמָּה וְאַתֶּם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם אָז תִּשְׁבַּת הָאָרֶץ וְהִרְצָת אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ. לה כָּל-יְמֵי הָשַּׁמָּה תִּשְׁבֹּת אֵת אֲשֶׁר לֹא-שָׁבְתָה בְּשַׁבְּתֹתֵיכֶם בְּשִׁבְתְּכֶם עָלֶיהָ. לו וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם וְהֵבֵאתִי מֹרֶךְ בִּלְבָבָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיהֶם וְרָדַף אֹתָם קוֹל עָלֶה נִדָּף וְנָסוּ מְנֻסַת-חֶרֶב וְנָפְלוּ וְאֵין רֹדֵף. לז וְכָשְׁלוּ אִישׁ-בְּאָחִיו כְּמִפְּנֵי-חֶרֶב וְרֹדֵף אָיִן וְלֹא-תִהְיֶה לָכֶם תְּקוּמָה לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. לח וַאֲבַדְתֶּם בַּגּוֹיִם וְאָכְלָה אֶתְכֶם אֶרֶץ אֹיְבֵיכֶם. לט וְהַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם בְּאַרְצֹת אֹיְבֵיכֶם וְאַף בַּעֲוֹנֹת אֲבֹתָם אִתָּם יִמָּקּוּ. מ וְהִתְוַדּוּ אֶת-עֲוֹנָם וְאֶת-עֲוֹן אֲבֹתָם בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בִי וְאַף אֲשֶׁר-הָלְכוּ עִמִּי בְּקֶרִי. מא אַף-אֲנִי אֵלֵךְ עִמָּם בְּקֶרִי וְהֵבֵאתִי אֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אוֹ-אָז יִכָּנַע לְבָבָם הֶעָרֵל וְאָז יִרְצוּ אֶת-עֲוֹנָם. מב וְזָכַרְתִּי אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר. מג וְהָאָרֶץ תֵּעָזֵב מֵהֶם וְתִרֶץ אֶת-שַׁבְּתֹתֶיהָ בָּהְשַׁמָּה מֵהֶם וְהֵם יִרְצוּ אֶת-עֲוֹנָם יַעַן וּבְיַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת-חֻקֹּתַי גָּעֲלָה נַפְשָׁם. מד וְאַף-גַּם-זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא-מְאַסְתִּים וְלֹא-גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם. מה וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי-אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים אֲנִי יְהוָה. מו אֵלֶּה הַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים וְהַתּוֹרֹת אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה בֵּינוֹ וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינַי בְּיַד-מֹשֶׁה. {פ}
ירמיהו טז
יט יְהוָה עֻזִּי וּמָעֻזִּי וּמְנוּסִי בְּיוֹם צָרָה אֵלֶיךָ גּוֹיִם יָבֹאוּ מֵאַפְסֵי-אָרֶץ וְיֹאמְרוּ אַךְ-שֶׁקֶר נָחֲלוּ אֲבוֹתֵינוּ הֶבֶל וְאֵין-בָּם מוֹעִיל. כ הֲיַעֲשֶׂה-לּוֹ אָדָם אֱלֹהִים וְהֵמָּה לֹא אֱלֹהִים. כא לָכֵן הִנְנִי מוֹדִיעָם בַּפַּעַם הַזֹּאת אוֹדִיעֵם אֶת-יָדִי וְאֶת-גְּבוּרָתִי וְיָדְעוּ כִּי-שְׁמִי יְהוָה.
ירמיהו יז
א חַטַּאת יְהוּדָה כְּתוּבָה בְּעֵט בַּרְזֶל בְּצִפֹּרֶן שָׁמִיר חֲרוּשָׁה עַל-לוּחַ לִבָּם וּלְקַרְנוֹת מִזְבְּחוֹתֵיכֶם. ב כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל-עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת. ג הֲרָרִי בַּשָּׂדֶה חֵילְךָ כָל-אוֹצְרוֹתֶיךָ לָבַז אֶתֵּן בָּמֹתֶיךָ בְּחַטָּאת בְּכָל-גְּבוּלֶיךָ. ד וְשָׁמַטְתָּה וּבְךָ מִנַּחֲלָתְךָ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וְהַעֲבַדְתִּיךָ אֶת-אֹיְבֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָדָעְתָּ כִּי-אֵשׁ קְדַחְתֶּם בְּאַפִּי עַד-עוֹלָם תּוּקָד. {ס} ה כֹּה אָמַר יְהוָה אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם וְשָׂם בָּשָׂר זְרֹעוֹ וּמִן-יְהוָה יָסוּר לִבּוֹ. ו וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב. {ס} ז בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה וְהָיָה יְהוָה מִבְטַחוֹ. ח וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. ט עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ. י אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו כִּפְרִי מַעֲלָלָיו. {ס} יא קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל. יב כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָּשֵׁנוּ. יג מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ יסורי (וְסוּרַי) בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה. {פ}
פרשתינו עוסקת בנושא הברכה והקללה. הפרשה מציגה את תפיסתה העקרונית לגבי המברכים והמקללים. בתורה מופיעות שתי גרסאות של הברכות והקללות. אחת בספר ויקרא בהר סיני ואחת בספר דברים בערבות מואב.
בספר ויקרא מסתיימת התוכחה בפסוק (ויקרא כו מו) "אלה החוקים והמשפטים והתורות אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל בהר סיני ביד משה".
בספר דברים מסתיימת התוכחה בפסוק (דברים כח סט): " אלה דברי הברית אשר צווה ה' את משה לכרות את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחורב". אנחנו רואים שהקב"ה כורת שתי בריתות עם בני ישראל: פעם בסיני המוזכרת בויקרא, ופעם נוספת בארץ מואב המוזכרת בספר דברים.
הברכות
הברכות בשתי הגרסאות דומות והן כוללות בעיקר:
פוריות הארץ, (דוגמא לברכה בעקבות קיום המצוות, הפרשה בספר ויקרא מתחילה : "אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אֹתם , ונתתי גשמיכם בעתם" וגו'. היינו, השכר הראשון, ומן הסתם גם הגדול ביותר, המובטח על שמירת המצוות, הוא הגשם. הרמב"ן בפירושו לפסוק זה האריך להסביר כי ירידת הגשמים "היא הגדולה שבברכות". עצירת הגשמים היא אפוא גזֵרה קשה ביותר, ולכן מצאנו תפילות מיוחדות בצירוף תעניות (תעניות גשמים) כדי להעביר את רוע הגזרה, וחלק ניכר ממסכת תענית מוקדש לכך. גם אל צדיקי הדור פנה הציבור במצב של עצירת גשמים כדי שיבקשו רחמי שמים ויעבירו את רוע הגזרה, בבחינת "צדיק גוזר והקב"ה מקיים". מפורסם ביותר הסיפור על חוני המעגל שהוריד גשמים, והתלמוד (תענית כג, ע"א) כותב על כך: "תנו רבנן: מה שלחו בני לשכת הגזית לחוני המעגל, 'ותגזר אֹ מר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור' (איו' כב:כח). ותגזר אמר – אתה גזרת מלמטה, והקדוש ברוך הוא מקיים מאמרך מלמעלה". במסכת תענית מובאים עוד כמה סיפורים על חכמים, שבשעת עצירת גשמים עמדו בתפילה והורידו גשמים).
שלום,
ניצחון על אויבים מבחוץ,
פרייה ורביה עם פריחה כלכלית,
השגחתו הפרטית של האל.
הקללות
פרשת הקללות בספר דברים ארוכה יותר מבספר ויקרא. כמעט פי שניים (48 מול 98).
בספר ויקרא הקללות מרוכזות סביב נושא הארץ: אם לא ישמעו לדרכי ה' ,יפקדו את העם אסונות, אם לא יחזרו בתשובה יוגלו מארץ, וכל זה יעשה בשלבים.
בספר דברים הקללות כלליות: אם לא ישמעו לדרכי ה' , יוגלו מארץ מיידית, כלומר העמים אחרים ישלטו בארץ ללא הזהרות נוספות. בשני המקומות הקב"ה מבטיח שישובו לארץ כאשר עם ישראל יחזור בתשובה.
הרעיון המרכזי של ברכות וקללות
לפי רש"י ישנה הבחנה ברורה בין הברכה לקללה.
בברכה אדם מקבל שכר עוד בטרם ביצע פעולה כלשהי או בטרם סיימה.
לעומת זאת בקללה אדם לא יתחייב בה אלא אם אכן ביצע את העבירה.
לפי הרמב"ן הברכה והקללה היא בשמיעת או אי שמיעת המצוות כמו שכתוב "אני נותן לפניכם דרך ברכה ודרך קללה".
וכן נאמר בספר שמות בפרשת בשלח "ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה' אלוהיך וישר בעינו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חוקיו וגו' ".
גם רלב"ג (רבי לוי בן גרשון ((1344-1288) היה פרשן המקרא, מדען, רופא, מתמטיקאי, ומחשובי ההפילוסופים היהודיים. פעל בחבל פרובאנס שבדרום צרפת) אומר אותה מצווה עצמה יכולה להיות דבר והיפוכו, ברכה וקללה, הכול תלוי באדם המקיים את המצווה או שאינו מקיימה.
לפי אברבנאל הברכה והקללה אין הקבלה ביניהם, פירוש הדבר כדי להגיע לברכה האלוהית ישנה דרך אחת – שמיעה לדבר ה' (אין בחירה) זוהי דרך קצרה שאין לסטות ממנה.
לעומת זאת, כדי להגיע לקללה ישנן דרכים רבות: בכל פנייה מדרך הישר ניתן להשיגה (פניה שמאלה או ימינה).
משמעות הברכה וקללה בידי האדם
אנחנו מכירים את פרשת בלעם המנסה לקלל את בני ישראל לפי בקשת בלק.
יכולתו של הנביא לביצוע משימה תלויה בכך שעליו לקבל תחילה מידע נכון על העומד בפניו. כאשר הקב"ה חפץ בקללתו של אדם או עם, הוא אומר זאת לנביא ואז הנביא מקללו, אך אין זה קללת הנביא, כי אם קללת ה' הבאה בפיו של הנביא. בלעם לא מבין את מהות העניין של הברכה והקללה, משום שהקב"ה הוא המברך והמקלל ולכן גם אם ילך עמהם לא יוכל לקלל, כיוון שהוא בעצם שופרו של הקב"ה. בלעם בתפיסתו רואה שהוא האיש המקצועי אשר יודע לתקן ולקלקל, והקב"ה הוא הבוס שצריך לתת לו אישור ביצוע.
משמעות הברכה וקללה בידי האדם במובן החילוני
ברכה היא תהליך העברת אנרגיה. כאשר אנו מברכים, אנו מעבירים מעט אנרגיה מעצמנו לזה שמקבל את הברכה. האפקט שנוצר כתוצאה מהברכה יכול להתבטא בכמה דרכים אצל האדם המקבל אותה:
פתיחות,
הרגשה טובה,
מצב רוח מרומם,
קשר יותר הדוק לאמונה,
ריפוי מואץ.
משנה, נזיקין, אבות, ה,יח [כ]: יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, ורץ כצבי, וגיבור כארי–לעשות רצון אביך שבשמיים.
עז כנמר – היא תכונה העזות הבאה לסלק את הבושה, קל כנשר – היא התעוררות לקראת עשיית המצווה. רץ כצבי – כנגד הליכה, וגיבור כארי – עשיית המצווה בשלמות ובכוונה.
פסחים קיב, א: כדתנן ר' יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים תנו רבנן שבעה דברים צוה ר"ע את רבי יהושע בנו בני אל תשב בגובהה של עיר ותשנה ואל תדור בעיר שראשיה תלמידי חכמים ואל תכנס לביתך פתאום כ"ש לבית חבירך ואל תמנע מנעלים מרגליך השכם ואכול בקיץ מפני החמה ובחורף מפני הצינה ועשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות והוי משתדל עם אדם שהשעה משחקת לו.
עשיית המצווה בשלמותה כלומר מוציא מן הכוח אל הפועל זה בעצם "לעשות רצון אביך שבשמיים" אם תעשה זאת אזי תמיד תמצא בקטגוריית המבורכים.
קללה היא איחול וביטוי שאיפה למאורעות רעים שייקרו למי שמוטלת עליו הקללה (המקולל), או פנייה מפורשת לאלהים או למלאכיו על-מנת שירעו עם המקולל. בתרבות האנושית שימוש בקללה מעיד על אוירה עכורה והינו בדרך כלל ביטוי ליריבות קשה, ובתחומי מיסטיקה שונים אף מיוחס לה משקל רב.
הקללות במקרא
במקרא מיוחסת חשיבות רבה לברכות ולקללות, כבעלות כוח מאגי לפעול שינוי במציאות. כך במקרה של רבקה שאומרת לבנה יעקב, "עלי קללתך בני", וכך במקרה הידוע של בלעם שנודע בכוח הקללה שלו.
בספר במדבר מובא סיפורה של קללת בלעם, שבו נשלח בלעם על ידי בלק לקלל את ישראל, כדבר הכתוב "לְכָה אָרָה-לִּי יַעֲקֹב, וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל", אלא שהקללה נהפכה לבלעם לברכה, והוא נושא שיר הלל וברכה לעם ישראל. על כך מתלונן בלק: "מֶה עָשִׂיתָ לִי? לָקֹב אֹיְבַי לְקַחְתִּיךָ, וְהִנֵּה בֵּרַכְתָּ בָרֵךְ?!". חז"ל במסכת אבות מציבים כאנטיתזה לבלעם צר העין והמקלל את אברהם המברך בעל העין הטובה, כפי שכתוב כמה פעמים במקרא "…וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה" (בראשית י"ב, ג).
בספר דברים מוצבת בפני עם ישראל הבחירה בין שתי חלופות:
|
רְאֵה, אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם: בְּרָכָה וּקְלָלָה. אֶת הַבְּרָכָה – אֲשֶׁר תִּשְׁמְעוּ, אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם, הַיּוֹם. וְהַקְּלָלָה, אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם, וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם: לָלֶכֶת, אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים, אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. |
פירוט הקללות מופיע בהמשכו של ספר דברים (פרק כ"ח, פסוק ט"ו), והוא כולל 53 פסוקים של קללות, המתחילות במילים: "אָרוּר אַתָּה בָּעִיר, וְאָרוּר אַתָּה בַּשָּׂדֶה".
קללות מאוחרות למקרא
|
|
בהלכה מוזכרת גם קללת "מי שפרע". זו קללה למי שאינו עומד בדיבורו בעניינים מסחריים, לאחר שסיכם על עסקה, אף על פי שלא גרם נזק ממש.
נוסח הקללה הוא: "מי שפרע מאנשי דור המבול ומאנשי דור הפלגה ומאנשי סדום ועמורה שבת לקללה חמורה ונועדה לגרום למות המקולל. עם זאת, אין לה מקור קדום ביהדות.
קללות מודרניות
ב-7 באוגוסט 2007 פינתה משטרת ישראל בשיתוף צה"ל שתי משפחות יהודיות מדירות בשוק הסיטונאי בחברון. אחת המשפחות הייתה משפחת בתו של הלל וייס. לאחר הפינוי התראיין ויס וסיפר כי אמר למח"ט חברון, יהודה פוקס: "שאמו תהיה שכולה, שאשתו תהיה אלמנה, שילדיו יהיו יתומים ושהוא ימוגר במלחמה הבאה". בירושלים נפוץ סיפור על "הבית המקולל" הניצב בכניסה לשוק מחנה יהודה. על פי הסיפור בניית הבניין הפריעה לרב שהתגורר בסמוך לו. הרב הטיל קללה על הבניין ומאז, על פי הסיפור, עסקים לא שורדים בו.
הקללה מופיעה בסיפורים רבים, הידוע שבהם מהעת האחרונה הוא "הארי פוטר". בסדרת ספרים זו, "קללה" היא כישוף שנועד לפגוע באדם או לתקוף אדם. בין הקללות הללו נכללות קללות שאין עליהן מחילה, שאחת מהן אף מביאה למותו של המקולל, ולכן אסור להשתמש בהן.
לחובבי "הגשש החיוור" זכור המשפט: "כל המוציא דבר קְללה מפיו, ינעל אבי אבי אביו".
בתוכנית הבידור הרדיופונית שלושה בסירה אחת הציע דן בן אמוץ קללה לנהג: "שתרדם בקסטל ותתעורר בהדסה!".
|
ברכה היא תפילה קצרה שיש לאומרה בזמן קיום מצווה, מועד או חוויה יוצאת-דופן בחייו של היהודי. כמו כן, יש חובה מהתורה לברך על אכילה. הברכה כוללת את המילים "ברוך אתה ה'", ומכילה דברי שבח, הודאה או בקשה לה'. ברכות הן אחת משבע מצוות מדרבנן. |
פירוש המושג ברכה
שני פירושים למשמעות המילה ברכה, ולתפקידו של המברך:
לפי ספר החינוך (ספר החינוך הוא תיאור כל תרי"ג (613) המצוות שמופיעות בתורה לפי ספירתו של המחבר. ההנחה היא שהספר נכתב לקראת סוף המאה ה-13), הברכה היא שבח מאת הנברא המודה בגדולת הבורא.
דעת הרשב"א (הרב שלמה בן אברהם אבן אדרת (1310-1235, ברצלונה, היה מגדולי חכמי התורה בספרד) בתשובותיו, ברכה מלשון בריכה ונביעה. הברכה היא תפילה לריבוי שפע מאת האל לעולם.
המקור ההלכתי
החובה לברך לאחר האכילה מופיעה בתורה: "ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך" החובה מן התורה היא רק כאשר האדם אוכל כמות משביעה, אולם האוכל כמות שאינה משביעה – אינו חייב לברך ברכת המזון אלא מדרבנן. החובה לברך לפני לימוד תורה אף היא, לדעת פוסקים רבים, מן התורה.
שאר הברכות הן מדברי חכמים והן תוקנו על ידי עזרא הסופר בית דינו, הלוא הם אנשי כנסת הגדולה. גם הברכות שמקורן מהתורה – נוסחן נקבע על ידי אנשי כנסת הגדולה. ברכות הנהנין מבוססות על הסברה 'אסור לו לאדם להנות מהעולם הזה בלא ברכה'.
לפי תקנה המיוחסת לדוד המלך חובה לברך בכל יום מאה ברכות. ביום חול, אין צורך במאמץ מיוחד כדי לקיים תקנה זו, שכן מניין הברכות שבסדר התפילה הוא קרוב לתשעים, ובתוספת ברכות הנהנין – קל להגיע למאה ברכות. אולם בשבת, שבבתפילת העמידה שלה יש שבע ברכות בלבד, ניתן להגיע למאה ברכות על ידי הוספת ברכות על מאכלים ועל בשמים.
סוגי הברכות
הברכות נחלקות לשלוש קבוצות:
ברכות הנהנין- ברכות שבח והודאה לאל על הנאות חושיות – על המזון (לפני האכילה ולאחריה) ועל ריחות בשמים.
ברכות המצוות – ברכות הנאמרות טרם עשיית מצווה, על מנת להודות לה' על התורה והמצוות שנתן.
ברכות שבח, הודאה ובקשה – ברכות שבהם משבחים את ה' ומודים לו על האופן שבו הוא מנהיג את העולם ואת עם ישראל. לפי הרמב"ם ברכות אלה נתקנו כדי "לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו". ברכות אלו כוללות את הברכות הבאות:
ברכות הראייה- ברכות על ראיית תופעות טבע, כגון ברקים ורעמים, ים והרים; על ראיית מקומות מיוחדים, כגון מקום שנעשו בו נסים לעם ישראל; על ראיית חבר לאחר זמן ממושך; ועוד.
ברכות השחר שנאמרות לאחר ההשכמה בבוקר.
ברכות התפילה – הברכות המרכיבות את תפילת שמונה עשרה, ברכות קריאת שמע, ועוד.
ברכת שהחיינו- ברכה המבטאת התחדשות מזמן לזמן. נאמרת בחגים או על דבר חדש, כגון בגד או פרי חדש.
ברכת הגומל – נאמרת לאחר הצלה מסכנה.
ברכת "ברוך דיין האמת" – נאמרת על בשורה רעה.
נוסח הברכה: "כל הברכות פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך"
הברייתא במסכת ברכות קובעת כי כל ברכה צריכה לפתוח ולסיים באמירת "ברוך". לכלל זה יש ארבעה יוצאים מן הכלל:ברכת הפירות ורכת המצוות, ברכה הסמוכה לחברתה (רצף של שתי ברכות או יותר), ברכה אחרונה של קריאת שמע וברכת הטוב והמיטיב הראשונים סיפקו הסברים שונים למקרים החריגים על סמך דברי המשנה והתוספתא. במסכת ברכות פסק הרמב"ם: "מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום, מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, מקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח.
|
ברכה לבטלה |
אסור לברך ברכה כאשר אין חובה הלכתית לברך ברכה זו. איסור זה נובע מכך שבברכה האדם מזכיר את שם ה', ואסור לעשות זאת ללא צורך. יש הסוברים שאיסור זה הוא מן התורה (רמב"ם, שולחן ערוך), ויש הסוברים שהוא מדרבנן למשל בעלי התוספות ( בעלי התוספות הם קבוצה של כ-300 רבנים שהמשותף לכולם הוא לקיחת חלק בכתיבת פירושים המכונים תוספות על 30 ממסכתות התלמוד הבבלי ועל פירוש רש"י לתלמוד. יצרו ופעלו במשך כמאתיים שנה, במאות ה-13 וה-13. מרביתם מחוג תלמידי רש"י באשכנז ובצרפת ומיעוטם באנגליה ובאיטליה); הרא"ש (רבנו אשר בן יחיאל 1327-1250), היה מגדולי פרשני התלמוד והפוסקים, ובעל השפעה מכרעת על עיצוב ההלכה היהודית, גרמניה).
תם ספר ויקרא
חזק חזק ונתחזק