פרשת אחרי מות-קדושים – מאמר שלישי

פרשת השבוע – אחרי מות-קדושים (ויקרא טז – כ)

השבוע שבין ד באייר – י באייר, ה'תשע"ג, 14 באפריל – 20 באפריל 2013.

בשנים שאינן מעוברות קוראים את פרשת אחרי מות ביחד עם פרשת קדושים.

ההפטרה של אחרי מות היא בספר יחזקאל, פרק כ"ב פסוקים א-טז והיא מתארת את תוכחתו של יחזקאל על הפרת איסורי העריות. משתדלים להימנע מקריאת הפטרה זו, משום שהיא מדברת בגנותה של ירושלים, וכבר במשנה מובאת דעתו של רבי אליעזר שלא לקרוא הפטרה דומה המדברת אף היא בגנות ירושלים. (אף כי לא נתקבלה דעתו להלכה). (מגילה ד', י')

קריאת הפטרת אחרי מות היא נדירה ביותר בגלל שבשנים פשוטות אחרי מות מחוברת ל"קדושים" וקוראים את הפטרת קדושים. מפטירים בספר עמוס, פרק ט' פסוק ז-טו. בפרק זה מתאר עמוס את ההבדל בין ישראל לגויים, ומתאר את הגאולה העתידה.

 

 

עוזי בנזימן

פולקלור היהודי מוכר הצירוף "אחרי מות קדושים אמור", המבטא את הנוהג להפליג בשבחיו של המת. משמעות הביטוי היא: אחרי מותו של אדם אומרים עליו שהיה קדוש, ועוקצן של ארבע המלים צומח מכך שהן שמותיהן של שלוש פרשיות בתורה – "אחרי מות", "קדושים", "אמור" – הבאות ברצף בספר ויקרא. ואכן, מצוות אנשים מלומדה היא להספיד נפטרים במלים חמות, להדגיש את תכונותיהם ולהתעלם מחולשותיהם, כשהם מובלים למנוחת עולמים.

בעניין זה העיתונות הישראלית היא שומרת מסורת אדוקה, כמעט דתית. כולנו נותנים יד לשקר המוסכם הזה, כאשר אנשי ציבור ידועים הולכים לעולמם. עורך "הארץ" חרג פעם מהמוסכמה הזו, לאחר פטירתה של גולדה מאיר: גרשום שוקן פרסם עליה נקרולוג מאוזן, ולכן גם ביקורתי, שהיה צליל יוצא דופן במקהלת השבחים שהרעיפו עליה שאר כותבי ההספדים. קריאת התיגר הזו על הנוהג הרווח נחשבה באותם ימים לתמהונית.

הירצחו של רחבעם זאבי העלה מחדש את התופעה: הדמות שניבטה ממוספי העיתונים, משידורי הרדיו והטלוויזיה שעסקו באיש ובמפעל חייו, היתה מאופרת וחד-צדדית. גנדי היה איש מחוספס ורב-גוני, שבצד זכויותיו נרשמו לחובתו גם חיכוכים וכשלונות. בראש ובראשונה הוא ייצג אידיאולוגיה קיצונית, שנויה במחלוקת. הפנים האלה של חייו ואישיותו הוצנעו בסיקור שנתנה התקשורת להירצחו. זאת ועוד, הוא היה לוחם שנהרג על מזבח אמונתו. הכתרים שקשרו לו פוליטיקאים ועיתונאים, לאחר שנודע דבר מותו מידי מתנקשים פלסטינים, עמעמו את המסר שהיה צפון באורח חייו, במשנתו המדינית ובאופן שבו מצא את מותו. העיתונות תיארה אותו כסב רחימאי ואוהב אדם שנפל קורבן לזדונם של רוצחים מתועבים; ספק אם גנדי היה מרוצה מהתיאור הזה: הוא נהרג כלוחם בקרב שממשיך להתנהל בין השאר בגלל הקו המדיני שבו הוא החזיק ועל-פי כללי משחק – התנקשויות – שהוא נתן להם יד.

הספדים הם מעמד אינטימי היאה לחדר הלוויות ולחלקת הקבר. טבעי שישאירו אחריהם את דמות הנפטר כפי שמשפחתו ומודעיו מבקשים לנצור אותו בזכרונם. הצורך האנושי הזה חל, כמובן, גם על קרוביהם של אנשי ציבור. אלא שדרך העולם היא שמותם של פוליטיקאים, קל וחומר כשהם נרצחים, מופקע מתחום המשפחה והופך לנחלת הציבור כולו. מרגע שהעיתונות נדרשת לשרטט את דיוקנו של המת, אין לה מנוס אלא להחיל עליו את כללי השיפוט והסיקור שהפעילה כלפיו בעודו חי. לכן, בניגוד לכלל היהודי של "אחרי מות קדושים אמור", תפקידה של התקשורת לערוך את מאזן חייו של הנרצח מבלי להתחשב, באופן מוגזם, בנסיבות מותו ובציפיות משפחתו.

העיתונות לקתה בכשל הזה גם לאחר הירצחו של יצחק רבין: הדמות שעלתה מהסקירות עליו קירבה אותו למעלת מלאך. לאחר רצח זאבי ניכרה מגמה להציג אותו ואת נסיבות מותו כתאומים של ראש הממשלה הרצוח. בשני המקרים לקה הטיפול העיתונאי בהגזמה ובהטעיה. הגיעה העת שהעיתונות תשתחרר מדפוס הסיקור של מנהיגי המדינה לאחר מותם: בהחלטתם להיות אנשי ציבור הם מפקידים בידי התקשורת את הסמכות לשפוט אותם ללא כחל ושרק, גם לאחר שנפחו את נפשם.

גיליון 35, נובמבר 2001


שעיר לעזאזל

ויקרא טז

ה וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי-שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה. ו וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר-לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. ז וְלָקַח אֶת-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי יְהוָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ח וְנָתַן אַהֲרֹן עַל-שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַיהוָה וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. ט וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת-הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַיהוָה וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. י וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד-חַי לִפְנֵי יְהוָה לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה.

 כא וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה. כב וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת-כָּל-עֲו‍ֹנֹתָם אֶל-אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת-הַשָּׂעִיר בַּמִּדְבָּר.

 

שעיר לעזאזל היא פעולה של הטלת אשם באדם או קבוצת אנשים והצבעה עליהם כ"שעיר לעזאזל" – כאשֵמים ונושאים באחריות למצב שלילי, בין אם הוא הגורם לו ובין אם לא.

ביהדות, מקור המונח "שעיר לעזאזל" הוא בטקס שילוח השעיר (זכר העז) ביום הכיפורים אל הצוק המכונה "עזאזל". השעיר כיפר על חטאי בני ישראל ביחד עם השעיר האחר, שהוקרב בבבית המקדש.

משמעותו הסוציולוגית והפסיכולוגית של הביטוי, הנובעת ממשמעותו הדתית, היא "חף מפשע המואשם בפשעי אחרים ונדרש לכפר עליהם".

הטלת אשם היא מהלך המקובל לא רק ביחס לקבוצות מיעוט, אלא ביחס לכל קבוצת מתחרים שונה. אולם כאשר מדובר במיעוט שכוחותיו אינם שווים, ושאין ביכולתו להגן על עצמו, התופעה קלה ומתבקשת יותר.

אלבר ממי, בספרו "הגזענות", מאפיין את התופעה כשיח שאינו מחויב ללוגיקה או להיגיון. השעיר לעזאזל עשוי להיות מואשם באחריות לדברים והיפוכם. לפי ממי, הטלת האשם היא חלק בלתי נפרד מהשיח הגזעני. ניקוז האשם בזר השונה מאפשרת את גיבוש הקבוצה ואת ליכוד השורות.

שימוש בשעיר לעזאזל נפוץ גם כיום, בתקופה המודרנית. בפוליטיקה למשל, מהווה הטלת אשם כלי חשוב בתעמולה, המיועדת לגבש את התומכים מסביב לאדם או לרעיון.

בטיפול המשפחתי ובטיפול הקבוצתי מתואר השעיר לעזאזל באמצעות המונח מטופל מזוהה המתאר אדם המזוהה עם הקושי הנפשי של משפחתו או קבוצתו. האדם נבחר באופן בלתי מודע לשאת את התפקיד של נושא החולי ובדרך זו הוא מייצג את הקונפליקט הפנימי ולעתים מאפשר להסב את תשומת אליו מהבעיה, ובכך מקל על הכחשתה.

שימוש בשעיר לעזאזל במהלך ההיסטוריה

עלילות הדם היו שקרים שהפיצו שונאי יהודים על היהודים ששימשו כתירוצים להצדקת פרעות הדמים, הרציחות, הגירושים והרדיפות, שהיו מנת חלקו של העם היהודי בתקופת הגלות. בהיסטוריה של העם היהודי שימשו עלילות הדם כגורם שברוב המקרים הצליח לאחד את הסביבה הנוצרית כנגד הזר היהודי, ובכך לגבש את הקהילה.

משפטי המכשפות בסיילם

אחת הדוגמאות המפורסמות לשימוש בשעיר לעזאזל כגורם מלכד היא ציד המכשפות בסיילם בשנת 1692. באותה תקופה היו ישובי הספר של אמריקה החדשה נתונים במלחמת התשה קשה עם האינדיאנים המקומיים שהתגוררו בסמוך. חלקם של תושבי העיירות נפצעו, נהרגו ואף נלקחו בשבי. הילודה המרובה וגדילתן הטבעית של המשפחות גרמה למחסור בקרקעות הזמינות, ולכן למריבות וסכסוכים שונים. גביית המסים מטעם ממלכת אנגליה ששלטה במושבות הכתר, הייתה תקיפה והגבירה את הלחץ. השעיר לעזאזל ששילם את המחיר הכבד, במקרה זה, היו תשע-עשרה נשים שהואשמו בכישוף, ונידונו למוות.

התעמולה הנאצית, בראשית המאה העשרים, הייתה מאפיין ייחודי של המפלגה הנאצית, ושל החיים ברייך השלישי. תעמולה זו הייתה חובקת כל. היא כללה שימוש באמצעים טכנולוגיים חדישים לזמנם – הרדיו והקולנוע, כמו גם בעצרות המונים, בדגלים ובסמלים, ליצירת שפה חזותית ורעיונית ייחודית לנאציזם, שמטרתה – השלטת אורח המחשבה הנציונל-סוציאליסטי הלאומני והגזעני על כל הכפופים למרות הרייך השלישי, בכל אספקט של חייהם. התעמולה הנאצית השתמשה ביהודים בתור שעיר לעזאזל וכמקור לכל צרותיה של גרמניה. שימוש זה בהטלת אשם קבוצתית גבה את המחיר הכבד ביותר מאז ומעולם בתרבות האנושית: שישה מיליון אנשים, כשליש מהעם היהודי, נרצחו בשואה.

 

התבדלות או התחברות

ויקרא כ

ז וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם. ח וּשְׁמַרְתֶּם אֶת-חֻקֹּתַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם אֲנִי יְהוָה מְקַדִּשְׁכֶם.

מדרש רבה לויקרא: ח [והתקדשתם והייתם קדושים]

רבי אבין אמר תרתין, רבי אבין אמר:
משל למלך שהיה לו מרתף של יין והושיב בו המלך שומרים, מהם נזירים ומהם שכורים. לעת ערב בא ליתן שכרם, נתן לשכורים שני חלקים ולנזירים חלק אחד.
אמרו לו: אדונינו המלך! לא כלנו שמרנו כאחד, מפני מה אתה נותן לאלו שני חלקים, ולנו חלק אחד?!
אמר להם המלך: אלו שכורים הן ודרכן לשתות יין, ולפיכך אני נותן לאלו ב' חלקים, ולכם חלק אחד.
כך העליונים לפי שאין יצה"ר מצוי בהם קדושה אחת, שנאמר (דניאל ג): ובמאמר קדישין שאלתא, אבל התחתונים לפי שיצר הרע שולט בהם הלואי בשתי קדושות יעמדו, הדא הוא דכתיב: דבר אל כל עדת בני ישראל.
וכתיב: והתקדשתם והייתם קדושים.

ר' אבין אמר אחרי:
משל לבני מדינה שעשו ג' עטרות למלך.
מה עשה המלך?
נתן בראשו אחת ושתים בראשם של בניו.
כך בכל יום ויום העליונים מכתירין להקב"ה ג' קדושות.
מה הקדוש ברוך הוא עושה?
נותן בראשו אחת ושתים בראשן של ישראל, הדא הוא דכתיב: דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו. והתקדשתם והייתם קדושים:

ויקרא כ

כג וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר-אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת-כָּל-אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם. כד וָאֹמַר לָכֶם אַתֶּם תִּירְשׁוּ אֶת-אַדְמָתָם וַאֲנִי אֶתְּנֶנָּה לָכֶם לָרֶשֶׁת אֹתָהּ אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים. כה וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין-הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין-הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר וְלֹא-תְשַׁקְּצוּ אֶת-נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר-הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא. כו וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהוָה וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן-הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי.

מדרש תנחומא לויקרא: סימן ב, קדושים תהיו כי קדוש אני 

אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: עד שלא בראתי עולמי, היו מלאכי השרת מקלסין אותי בכם ומקדשין את שמי בכם, והיו אומרים, ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם.
כיון שנברא אדם הראשון, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: ריבונו של עולם, זהו שאנו מקלסין אותך בשמו.
אמר להם: לא גנב הוא זה, שנאמר: ותאכל מן העץ (ברא' ג יז).

בא נח, אמרו לו: זה הוא.
אמר להם: זה שכור הוא, שנאמר: וישת מן היין וגו' (שם ט כא).
עמד אברהם, אמרו לפניו: זה הוא.
אמר להן: זה גר (גוי) הוא שיצא ממנו ישמעאל.
עמד יצחק, אמרו לפניו: זה הוא.
אמר להן: אוהב הוא לשונאי, שנאמר: ויאהב יצחק את עשו (שם כה כח).
כיון שבא יעקב, אמרו לפניו: זה הוא.
אמר להן: הן.
וכן הוא אומר: ולא יקרא שמך עוד שמך יעקב, כי אם ישראל יהיה שמך (שם לה י), ונקראו כל ישראל על שמו.
באותה שעה קדש הקדוש ברוך הוא את ישראל לשמו, שנאמר: ישראל אשר בך אתפאר (ישע' מט ג).
אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: הואיל ונקדשתם לשמי עד שלא בראתי העולם, היו קדושים כשם שאני קדוש, שנאמר: כי קדוש אני. לכך נאמר: קדושים תהיו.
משל למה הדבר דומה?
למלך שקדש אשה.
אמר לה: הואיל ונתקדשת לשמי, אני מלך ואת מלכה. כשם שהוא כבודי, כך הוא כבודך.
למה? שאת אשתי.
כך אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך וקדש את העם, שנאמר: וקדשתם היום ומחר (שמ' יט י). קדשם הקדוש ברוך הוא ואמר להם לישראל: ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמ' יט ו). למה? כי קדוש אני ה'. אף אתם תהיו קדושים כשם שקידשתי אתכם לשמי, שנאמר: דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו.
אמר להם הקדוש ברוך הוא: זכיתם, אתם נקראים עדת קדושים.
לא זכיתם, אתם נקראים עדה רעה, שנאמר: עד מתי לעדה הרעה (במ' יד כז):

 

 " קדושים תהיו" קדושה : התבדלות או התחברות ?

נדמה שהדרך היהודית שאנו מכירים להשיג קדושה היא דרך ההתבדלות , הפרישות,  החריגה מהכלל : עם ישראל הוא 'גוי קדוש' שנבחר על ידי האל מכל העמים . עבודת ה' תוך פרישה מפולחני עבודה זרה היא המקדשת את העם . הכהנים מתקדשים בהתבדלותם מטומאות שונות וכל איש או אשה , המבקשים באמצעות נדר נזירות להוסיף קדושה בחייהם, צריכים להתבדל מיין, מתספורת ומטומאת מת. כדי לקבל את התורה מצווים הגברים לפרוש מהנשים. קדושה הנקנית מתוך פרישות יוצאת מתוך הנחה של הבדלה היררכית: הבדלים בין קודש לחול, בין טמא לטהור ובין יום השביעי לששת ימי המעשה, כמו גם בין ישראל לעמים, בין כהנים, לוויים וישראל ולפעמים גם בין נשים לגברים. אנו מצווים : " קדשים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם" (ויקרא יט , ב). נדמה שעל מנת להיות קדוש כמו ה' ויותר מזאת, להיות קדוש משום שה' קדוש, צריך להיות שונה מהכלל, מהנורמליות , כי הכלל הוא פחות ונחות . ערכה של הקדושה רב, משום שהיא מבטיחה נעלות, אחרות, זיכוך.

הצגת נטייתם של היהודים להתבדלות ולרגשי עליונות, היא אחד המוטיבים הבולטים באנטישמיות עד לעידן המודרני. הסופר הרוסי הידוע, בן המאה התשע עשרה, דוסטויבסקי במאמרו הידוע מ-1877:"השאלה היהודית", התבסס על טענה זו ובדומה, טען ארנסט רנן הצרפתי בספרו "ההיסטוריה של ישראל", בערך באותו זמן על היהודים: "מלאי רגשי העליונות שלהם, אנשי ריב, לעגנים, מונחים על ידי החוק שלהם להתבודדות שנראתה כבוז". ראוי עם זאת לציין ששני ההוגים טענו באותם חיבורים שאין לפגוע בזכויות היהודים, שכן יש להם גם תכונות חיוביות.

בניגוד גמור לתפיסה זו הרואה בחיבור שבין "עם לבדד ישכון" לבין "ממלכת כוהנים וגוי קדוש", של היהודים את הסיבה לאנטישמיות, טען ההוגה הצרפתי סארטר בספרו"הרהורים בשאלה היהודית" (1944) טענה הפוכה. לדעתו, האנטישמיות היא שקיימה את עם ישראל כ"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". היהודים רוצים להתבולל, אלא שאומות העולם אינן נותנות להם. יהודי בעל רגש יהודי אמיתי לא ישאף להתבולל כשהאנטישמיות תרדוף אחריו בין כך. אין ספק שסארטר מצביע על אחת הסיבות לקיום היהודי לאורך ההיסטוריה, אלא שלא עמד על הסיבה העמוקה: האמונה היהודית הייחודית. למעשה, במציאות המודרנית, דווקא יהודים השומרים על ייחודיותם הזהותית זוכים לעיתים ליתר הערכה מאלו השואפים להתבולל. האנטישמיות הגזענית של הדורות האחרונים צמחה כתגובה להשתלבות יהודים מתבוללים בחברה. ועל כך עמד הנצי"ב בביאורו לדברי בלעם:

"לא כדרך כל אומה ולשון כשהולכים בגולה ומתערבים עם המגלים אותם משיגים בזה אהבה וחשיבות כל אחד בעיניהם יותר משהיו נפרדים מהם, אבל לא כן עם ישראל כשהוא לבדד ואינו מתערב עמהם ישכון במנוחה ובכבוד. וראו כל עמי הא רץ כי שם ה' נקרא עליו ואין איש מתחרה עמו. ובגויים כאשר הוא רוצה להיות מעורב עמם לא יתחשב. אינו נחשב בעינם להיחשב כלל לאדם".

 קדושה

ביהדות, הדרגה הגבוהה והאבסולוטית ביותר של הקדושה היא קדושתו של אלהים. רעיון זה מופיע בכמה פסוקים במקרא: "מִי כָמֹכָה בָּאֵלִם ה' מִי כָּמֹכָה נֶאְדָּר בַּקֹּדֶשׁ נוֹרָא תְהִלֹּת עֹשֵׂה פֶלֶא"; "קדוש קדוש קדוש ה' צבאות מלא כל הארץ כבודו", וכך מודגש בפיוט יגדל: "אֵין לוֹ דְמוּת הַגּוּף וְאֵינוֹ גוּף, לֹא נַעֲרֹךְ אֵלָיו קְדֻשָּׁתוֹ.

במקורות מופיעה פעמים רבות קדושתו של הבורא, בדרך כלל כציווי לבני ישראל להיות קדושים גם הם מכוח היותם "בנים" לה'. בספר ויקרא: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

שמו של אלוהים אף הוא נקרא קדוש, מחמת פרישותו והסתרתו מידיעת בני האדם בתפילת "שמונה עשרה" – מזכירים בברכה השלישית: "אַתָּה קָדוֹשׁ וְשִׁמְךָ קָדוֹשׁ וּקְדוֹשִׁים בְּכָל יוֹם יְהַלְּלוּךָ סֶּלָה".

עם ישראל נקראים גם הם קדושים, מכוח קרבתם אל הבורא ומשום היותם פרושים מן העבירות על ידי קיום מצוות התורה. כפי שמוזכר בתורה פעמיים: "כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה".

במדרש אף מופיע שקדושת ישראל עדיפה מקדושת המלאכים: "ישראל נקראו קדושים ומלאכי השרת נקראו קדושים… ולא ידעת איזה מקודש זה מזה, כשהוא אומר "קודש ישראל לה' ראשית תבואתֹ‏ה", אתם מקודשים לפני יותר ממלאכי השרת".

בני ישראל נצטוו להתנהג בקדושה ועל ידי כך להיות קדושים. בפסוק.: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-משֶׁה לֵּאמר: דַּבֵּר אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם".

במשמעות הציווי ישנם שני פירושים עיקריים:

פירוש רש"י – פרישות מהעבירות – "קדשים תהיו. הוו פרושים מן העריות ומן העבירה; שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה".

פירוש הרמב"ן – פרישות אף מדברים המותרים – "הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים… והעניין כי התורה הזהירה בעריות ובמאכלים האסורים, והתירה הביאה איש באשתו ואכילת הבשר והיין; א"כ ימצא בעל התאוה מקום להיות שטוף בזמת אשתו או נשיו הרבות, ולהיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה, לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצוה בדבר כללי שנהיה פרושים מן המותרות".

אך אפילו לעם ישראל אין באפשרותו להגיע לקדושת הבורא, כפי שאומר המדרש: "דבר אל כל עדת בני ישראל קדושים תהיו, יכול כמוני, תלמוד לומר כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם".

 

השאר תגובה