פרשת השבוע, וישב, בראשית לז – מ. 16 בדצמבר 2022
יוסף
שליט יהודי בחצר מלך זר
משעבד את מצרים ושולט בממלכה
מרדכי
הרמב"ם – מרדכי הזמן
הרמב"ם בשנת 1185 רופאו של הווזיר אל-פצ'ל, המשנה למלך, ומאוחר יותר אף של אלאפצ'ל בנו של המלך צלאח אלדין
יהוסף הנגיד
יהוסף הנגיד נולד לרבי שמואל הנגיד, בעיר גרנדה שבאלאנדלוס . בן תשע הוא ליווה את אביו לקרב אך במהרה התגעגע לעיר מולדתו גרנדה, וכבר בגיל כה צעיר חיבר שיר על כך. עם מותו של אביו יהוסף החליף אותו כנגיד וראש הקהילה היהודית של גרנדה כ-9 שנים עד מותו. במות אביו מינה אותו מלך גרנדה ליורש משרתו – הווזיר הראשי של הממלכה, והוא אז בן 21 שנה. יהוסף הצליח בתפקידיו בגביית מיסים, בהפעלת מינהל תקין ובניהול מדיניות החוץ. עם זאת לא זנח את העיסוק בתורה, השמיע שיעורים וחיבר שירים. הוא העסיק יהודים עשירים כסוכני המלך וקומם את האוכלוסייה הערבית נגד שלטון הווזירים היהודים.
לימים חלה הרעה ביחסיו עם המלך ועם האוכלוסייה. יהוסף נרצח במהלך טבח דמים שנעשה ביהודי גרנדה, ב-30 בדצמבר 1066 ט' בטבת יחד עם 500 יהודים. הוא אמנם ניסה להשחיר את פניו לבל יכירוהו, אולם המוסלמים מצאו אותו, הוציאוהו ממחבואו והרגוהו. הם סחבו את גופתו דרך חוצות העיר וצלבוהו על שער העיר.
שיר נגד היהודים, שחיבר אבו אסחאק בגרנדה בשנת 1066. השיר, שנאמר עליו שהיה הגורם להתעוררות נגד היהודים באותה שנה, כולל את השורות המשמעותיות הבאות:
אל תראה את הריגתם כהפרת אמון, הפרת אמון תהיה להניח להם להמשיך.
הם הפרו את בריתנו עמם, כיצד תֵחשבו לאשמים כלפי מפרי הברית?
כיצד יוכלו להיות בעלי ברית, כשאנחנו עלומים והם בולטים?
עכשיו אנחנו ירודים לעומתם, כאילו אנחנו הטועים והם הצודקים!
היהודי זיס
יוזף זיסקינד אופנהיימר גדל במשפחה יהודית מהמעמד הבינוני בעיר היידלברג. בשנים 1713 – 1717 אופנהיימר נודע כאיש כספים וכבנקאי בראשית שנות ה-20 של המאה השמונה-עשרה. הוא פעל בין השאר בשירותם של נסיכים בדרום מערב הקיסרות הרומית הקדושה בגרמניה. בשנת 1732 הכיר בבאד וילדבאד את קרל אלכסנדר מווירטמברג, שיועד לרשת את אברהרד לודוויג כדוכס ווירטמברג באותה עת. ב-31 באוקטובר 1733 התמנה קרל אלכסנדר לדוכס וירטמברג והוא נזקק עוד יותר לשירותיו של אופנהיימר, לכן העניק לו סמכויות נוספות בתחומי הכלכלה והפיננסים בארצו. בשנת 1736 מונה אופנהיימר ליועצו הפיננסי הבכיר והפוליטי של הדוכס. עוד בטרם עלה לכס השלטון, עבר קרל אלכסנדר מן הנצרות הפרוטסטנטית אל הנצרות הקתולית, וכך נוצרו במהלך שנות שלטונו (17331737– שתי סוגיות שלטוניות חריגות: האחת, שלטון של דוכס קתולי על אוכלוסייה פרוטסטנטית; השנייה, מינוי יהודי לעמדה משפיעה בנסיכות. שתיהן עוררו מתח רב.
כדי להתאים את הכלכלה הכושלת של וירטמברג לבזבזנות האבסולוטיסטית של קרל אלכסנדר, הנהיג אופנהיימר חידושים ברוח הכלכלה המרקנטילית. הוא ייסד תעשייה של טבק, משי ופורצלן וכן את הבנק הראשון של וירטמברג, אותו הוא ניהל בעצמו. הוא הטיל מס על משכורות הפקידים וגבה עמלות גבוהות עבור זכויות המסחר במלח, בעור וביין לסוחרים שונים, בהם גם יהודים. בנוסף, הוא סחר גם באבנים יקרות ובמתכות יקרות, החכיר בשכר את המטבעה הממלכתית לגורם פרטי, הנהיג הגרלות ומשחקי מזל ותיווך בסכסוכים מסחריים. בכל עיסוקיו הוא היה מעורב אישית, כך שבמקביל להתעשרות קופת המדינה, הלך והתעשר גם הוא.
קרל אלכסנדר הקתולי, כשליט האבסולוטי, גיבה את הרפורמות הכלכליות והמסחריות של אופנהיימר, מבלי להיוועץ כלל בנציגי המעמדות שהיו פרוטסטנטים, חרף זכות הווטו שעמדה להם בהחלטות של הטלת מיסים, לפי החוקה של וירטמברג. על רקע מתיחות פוליטית זו עוררו הרפורמות הנועזות של אופנהיימר, מדיניות המיסוי הקפדנית שלו, ועושרו האישי – קנאה וצרות-עין, הן בקרב פקידים והן אצל אזרחים רבים. אופנהיימר עצמו חי חיי מותרות וניהל אורח חיים פזרני. תופעת היהודי המורם מעם, "המושך בחוטים" וחי חיי עושר מופלגים, הביאה לו שונאים רבים, בהם אפילו "יהודי חצר" אחרים.
כשמת קרל אלכסנדר במפתיע ב-12 במרץ 1737 התפרץ כל הכעס העצור, ואופנהיימר נעצר בו-ביום.
אופנהיימר הועמד לדין והואשם בבגידה, בפגיעה בכבוד המלכות, בגזל אוצר המדינה, בקבלת שוחד ובקיום יחסי מין עם נשים גרמניות – בין השאר נטען שבעל קטינה בת ארבע עשרה. חרף עדותן של שתי מיילדות על שלמות בתוליה של הנערה, הורשע אופנהיימר ונגזר דינו ב-9 בינואר 1738 למיתה. גזר הדין ניתן בלא שפורטו מעשיו הפליליים, לא הובאו הוכחות לעבירות שבהן הואשם ולא סופקו כל נימוקים. אין לראות בכך דבר יוצא דופן – פסקי הדין בבתי המשפט של האימפריה הרומית הקדושה בגרמניה היו תדיר לקוניים. במהלך מאסרו, ניסו אי-אלו כמרים לשכנע את אופנהיימר להתנצר, ללא הצלחה. העינויים שעבר בבתי הסוהר היו מתונים, ולא היה להם כל קשר ליהדותו. 1738 הוא נתלה על הגרדום. כמה מבני הקהילה היהודית הקטנה בווירטמברג ניסו להשתדל למען הצלתו, בעוד אחרים העידו נגדו – בכוונה להרוויח מנפילתו. לפני תלייתו, הותר לו להיפגש עם אחד מראשי הקהילה היהודית המקומית , מרדכי שלוס, אך נמנע ממנו להיפגש עם רב. קהל הצופים בהוצאתו להורג מנה מעל 10,000 איש שנאספו מחוץ לשטוטגרט, במקום הידוע כ"אוכף פראג" (
בימי מאסרו שב אופנהיימר לאמונת אבותיו, התפלל ואכל אוכל כשר בלבד. לפי המסופר, ירק אופנהיימר על הקרקע כאשר ניגש אליו הכומר של העיר והציע לו להמיר את דתו. תחת זאת, הוא אמר לפני מותו את שמע ישראל; לדברי השוחט זלמן שכטר, בשעה שטיפס אופנהיימר על 52 מדרגות הגרדום, על כל מדרגה עמד והכריז "ה' הוא האלוקים"
לאחר ההוצאה להורג
גופתו של אופנהיימר הושארה במשך שש שנים תלויה בכלוב ברזל צבוע צבע אדום, כ״אזהרה חמורה לדורות הבאים". רק בשנת 1744 התיר קרל אויגן, דוכס וירטמברג לטמון ללא כל טקס את שרידיו.
כלוב זה היה פרי מוחו של היועץ פוֹן פְּפְלוּג, חבר בהרכב שחקר את אופנהיימר. כלוב הציפורים היה רמז ברור ליחסי האישות האסורים שקיים אופנהיימר עם נשים גרמניות, בשל קרבה לשונית בגרמנית בין המילה "ציפורים" – למונח (בסלנג) ליחסי מין (גרמנית: vogel)
ספרים רבים
הרומן "היהודי זיס" מאת ליון פויכטוונגר משנת 1925 זכה לפרסום כלל עולמי. מחזה על-פי הספר הוצג בתיאטרון "הבימה".
סרטים – גם נאצי
ולטר רתנאו
1867 1922 .היה מדינאי גרמני; שר החוץ היהודי היחיד בתולדות גרמניה. נרצח בעת כהונתו.
ב-4 באוגוסט 1916 חזה את הפנייתה של הלאומנות הגרמנית כלפי פנים עם כישלון המלחמה: "ככל שיהודים רבים יותר מתים במאבק הזה, כן יתעקשו יותר מתנגדיהם לטעון שהיהודים ישבו ברובם רחוק מקווי החזית והתעשרו מהמלחמה. השנאה תוכפל ותישלש.
ב-1919 כיהן כיועץ כלכלי לראש הממשלה, והיה גם היועץ הכלכלי למשלחת המשא ומתן לפיצויים לאחר המלחמה. במאי 1921 מונה לשר השיקום של רפובליקת ויימאר, בממשלתו של יוזף וירט. בתפקיד זה הוא ניהל את המשא ומתן עם צרפת על פיצויי המלחמה וקיבל תשבחות על הצלחתו מהקנצלר. אולם הוא סירב להצטרף לממשלתו החדשה של רטנוי שהוקמה בתחילת נובמבר 1921, במטרה למנוע סכסוכים פוליטיים על רקע היותו יהודי. בפברואר 1922 התמנה לשר החוץ של גרמניה,] בהתעלמו מהאזהרות של אמו וידידיו שחששו שהוא מסכן את חייו לאור מחאות אנטישמים שהתנגדו למינוי.
רציחתו
ב-24 ביוני 1922, בעת שנסע במכונית פתוחה ברחובות ברלין, התנקשו בחייו שלושה צעירים גרמנים, קציני צבא משוחררים, מחוגי הימין הקיצוני הגרמני. המתנקשים נסעו במכוניתם במקביל למכונית השר, ירו בו בתת-מקלע וזרקו רימון למכוניתו. השר נפצע קשה ומת זמן קצר לאחר מכן בבית החולים.
הרקע לרצח היה יוזמתו של רתנאו לחתימת הסכם לשיתוף פעולה עם ברית המועצות, שנקרא הסכם רפאלו, שנחתם מספר חודשים קודם לכן, וכן מוצאו היהודי. בשבועות שקדמו לרצח, גברה ההסתה נגדו. הגנרל אריך לודנדורף, שהיה פעיל בתנועות ימניות קיצוניות, רמז כי "הנסיך היהודי" חיבל במאמץ המלחמתי, ואליו הצטרף גם הציר ברייכסטאג, קארל הלפריך. מחוץ לפרלמנט צעקו הפורעים: "הרגו את רתנאו הארור החזיר היהודי החמדן !" אנטישמים גם התבססו על נאום של רתנאו בוועידה בינלאומית בווינה ב-1922, בו ציטט דברים שכתב ופרסם בעבר, והזהיר שכלכלת אירופה נשלטת על ידי אליטה של אנשי כספים: "בשדה הפעילות הכלכלית, כל ביטוי בלתי זהיר, כל כשל לשון, יכול לגרום הרס. לכאורה שולט הציבור במדיניות הכלכלית באמצעות המניות ואיגרות החוב שבבעלותו, אך בפועל השתלטה שם אוליגרכיה בלתי חדירה לציבור, בדיוק כמו זו של ונציה העתיקה. שלוש מאות גברים המכירים זה את זה, שולטים בכלכלת אירופה והם ממנים את יורשיהם מתוך החוג הפנימי שלהם". בשנים בהן כתב מלכתחילה את מאמרו – בעיתון וינאי ב-25 בדצמבר 1909, ובספר שפרסם בברלין ב-1921 – לא התפרסמו עדיין הפרוטוקלים של זקני ציון מחוץ לרוסיה, אולם ב-1922, כשצוטט נאומו בעיתון וינאי תחת הכותרת "שלוש מאות גברים שולטים באירופה", היה זה לאחר שמוטיב עיקרי בתעמולה האנטישמית היה "הקשר היהודי", ו"שלוש מאות גברים" כונו עד מהרה בפרסומים שונים "שלוש מאות יהודים", ולאחריהם "שלוש מאות זקני ציון", שרתנאו אחד מהם.
רתנאו היה שר החוץ היהודי היחיד בתולדות גרמניה עד אז. הרצח זעזע את גרמניה, ובהלווייתו השתתפו למעלה ממיליון איש. ביום ההלוויה הוכרזה שביתה כללית בגרמניה. רצח פוליטי זה נחשב לאחת מאבני הדרך בתהליך ההתמוטטות של רפובליקת ויימאר וכאחד ממבשרי עליית הנאצים לשלטון. מעט יותר מעשור לאחר מכן, הורו הנאצים להסיר את הלוח שציין את מקום הרצח. באספה רבת משתתפים מחוגי המשפטנים הצהיר פקיד בכיר ברייך השלישי שרוצחי רתנאו ראויים ששמותיהם ייכללו בלוח הכבוד של האומה..
שני הרוצחים, המהנדס הרמן פישר והקצין ארווין קֶרְן, נהרגו במהלך מצוד משטרתי כחודש לאחר הרצח – קרן נהרג ישירות מירי משטרתי ופישר התאבד. השלישי, נהג הרכב, ארנסט ורנר טכו, הוסגר על ידי בני משפחתו. באוקטובר הוא הועמד לדין כשותף לרצח, ובהגנתו טען שביצעו את הרצח כי האמינו שרתנאו חבר במועצת זקני ציון שמתכננת להשתלט על העולם, וכי אינם רוצחים אלא מילאו משימה לאומית בסילוקו. בפסק דינו כינה השופט את הרצח "העלאת קרבן", והביע תקוה שישמש אות אזהרה שיטהר את גרמניה וירפאה מהברבריות והחולי ששקעה בהם. כן כינה את הפרוטוקולים "שקר גס". טכוב נדון ל-15 שנות מאסר, אך שוחרר ממאסרו ב-1930. ארנסט פון זלומון, שהיה שותף לתכנון הרצח וישב אף הוא בכלא, מתאר את הרוצחים בספרו האוטוביוגרפי .