פרשת שלח לך – מאמר שלישי
פרשת השבוע: פרשת שְלַח (במדבר יג – טו)
השבוע שבין כ סיון לבין כו סיון ה'תשע"ב (10 ביוני – 16ביוני 2012)
ההפטרה היא בספר יהושע פרק ב' פסוק א-כד. בהפטרה מסופר על המרגלים ששלח יהושע ליריחו לפני הכניסה לארץ ישראל ועל הקורות אותם בבית רחב הזונה.
מתי מדבר
במדבר יד
א וַתִּשָּׂא כָּל-הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת-קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא. ב וַיִּלֹּנוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן כֹּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם כָּל-הָעֵדָה לוּ-מַתְנוּ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה לוּ-מָתְנוּ. ג וְלָמָה יְהוָה מֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לִנְפֹּל בַּחֶרֶב נָשֵׁינוּ וְטַפֵּנוּ יִהְיוּ לָבַז הֲלוֹא טוֹב לָנוּ שׁוּב מִצְרָיְמָה. ד וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה. ה וַיִּפֹּל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן עַל-פְּנֵיהֶם לִפְנֵי כָּל-קְהַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ו וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה מִן-הַתָּרִים אֶת-הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם. ז וַיֹּאמְרוּ אֶל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד. ח אִם-חָפֵץ בָּנוּ יְהוָה וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר-הִוא זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ. ט אַךְ בַּיהוָה אַל-תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל-תִּירְאוּ אֶת-עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַיהוָה אִתָּנוּ אַל-תִּירָאֻם. י וַיֹּאמְרוּ כָּל-הָעֵדָה לִרְגּוֹם אֹתָם בָּאֲבָנִים וּכְבוֹד יְהוָה נִרְאָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. {פ}
יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה עַד-אָנָה יְנַאֲצֻנִי הָעָם הַזֶּה וְעַד-אָנָה לֹא-יַאֲמִינוּ בִי בְּכֹל הָאֹתוֹת אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּקִרְבּוֹ. יב אַכֶּנּוּ בַדֶּבֶר וְאוֹרִשֶׁנּוּ וְאֶעֱשֶׂה אֹתְךָ לְגוֹי-גָּדוֹל וְעָצוּם מִמֶּנּוּ. יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה וְשָׁמְעוּ מִצְרַיִם כִּי-הֶעֱלִיתָ בְכֹחֲךָ אֶת-הָעָם הַזֶּה מִקִּרְבּוֹ. יד וְאָמְרוּ אֶל-יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי-אַתָּה יְהוָה בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר-עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה יְהוָה וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם וּבְעַמֻּד עָנָן אַתָּה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם וּבְעַמּוּד אֵשׁ לָיְלָה. טו וְהֵמַתָּה אֶת-הָעָם הַזֶּה כְּאִישׁ אֶחָד וְאָמְרוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר-שָׁמְעוּ אֶת-שִׁמְעֲךָ לֵאמֹר. טז מִבִּלְתִּי יְכֹלֶת יְהוָה לְהָבִיא אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּע לָהֶם וַיִּשְׁחָטֵם בַּמִּדְבָּר. יז וְעַתָּה יִגְדַּל-נָא כֹּחַ אֲדֹנָי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לֵאמֹר. יח יְהוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב-חֶסֶד נֹשֵׂא עָוֹן וָפָשַׁע וְנַקֵּה לֹא יְנַקֶּה פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים. יט סְלַח-נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ וְכַאֲשֶׁר נָשָׂאתָה לָעָם הַזֶּה מִמִּצְרַיִם וְעַד-הֵנָּה. כ וַיֹּאמֶר יְהוָה סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ. כא וְאוּלָם חַי-אָנִי וְיִמָּלֵא כְבוֹד-יְהוָה אֶת-כָּל-הָאָרֶץ. כב כִּי כָל-הָאֲנָשִׁים הָרֹאִים אֶת-כְּבֹדִי וְאֶת-אֹתֹתַי אֲשֶׁר-עָשִׂיתִי בְמִצְרַיִם וּבַמִּדְבָּר וַיְנַסּוּ אֹתִי זֶה עֶשֶׂר פְּעָמִים וְלֹא שָׁמְעוּ בְּקוֹלִי. כג אִם-יִרְאוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבֹתָם וְכָל-מְנַאֲצַי לֹא יִרְאוּהָ. כד וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה. כה וְהָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב בָּעֵמֶק מָחָר פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם הַמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יַם-סוּף. {פ}
כו וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. כז עַד-מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת-תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי. כח אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי-אָנִי נְאֻם-יְהוָה אִם-לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. כט בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל-פְּקֻדֵיכֶם לְכָל-מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. ל אִם-אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן. לא וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. לב וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. לג וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת-זְנוּתֵיכֶם עַד-תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר. לד בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר-תַּרְתֶּם אֶת-הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת-עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת-תְּנוּאָתִי. לה אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי אִם-לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל-הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ. לו וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר-שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וילונו (וַיַּלִּינוּ) עָלָיו אֶת-כָּל-הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל-הָאָרֶץ. לז וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת-הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי יְהוָה. לח וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וְכָלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה חָיוּ מִן-הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת-הָאָרֶץ. לט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל-כָּל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד. מ וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל-רֹאשׁ-הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ אֶל-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אָמַר יְהוָה כִּי חָטָאנוּ. מא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לָמָּה זֶּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת-פִּי יְהוָה וְהִוא לֹא תִצְלָח. מב אַל-תַּעֲלוּ כִּי אֵין יְהוָה בְּקִרְבְּכֶם וְלֹא תִּנָּגְפוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיכֶם. מג כִּי הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי שָׁם לִפְנֵיכֶם וּנְפַלְתֶּם בֶּחָרֶב כִּי-עַל-כֵּן שַׁבְתֶּם מֵאַחֲרֵי יְהוָה וְלֹא-יִהְיֶה יְהוָה עִמָּכֶם. מד וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל-רֹאשׁ הָהָר וַאֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה וּמֹשֶׁה לֹא-מָשׁוּ מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה. מה וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד-הַחָרְמָה. {פ}
חיים נחמן ביאליק / תשרי, תרנ"ז (1897)
מֵתֵי מִדְבָּר הָאַחֲרוֹנִים
("מֹשֶׁה מֵת יְהוֹשֻׁעַ מַכְנִיס")
קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה;
עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.
רַב-לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה –
וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה, רְחָבָה.
רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה נֵתַע בֵּין הֶהָרִים –
וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְּגָרִים.
אַל-נָא יַעַצְרוּנוּ פִּגְרֵי הַנֶּחֱשָׁלִים,
שֶׁבְּעַבְדוּתָם מֵתוּ – נִפְסַח עַל-הַחֲלָלִים!
יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַל-צְרֹרוֹתָם,
שֶׁבִּכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִּצְרַיִם אוֹתָם.
יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים,
דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים.
עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ קָדִים
עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים.
וְהַשֶּׁמֶשׁ תִּשְׂמַח אֱלֵי-גִיל לִשְׁלֹחַ
בָּרִאשׁוֹנָה אוֹר עַל-פְּנֵי דוֹר כַּבִּיר כֹּחַ.
וּבִתְרוּעָה יַצְהִיל גַּם-הַדּוֹר רִאשׁוֹנָה
פָּנָיו לִקְרַאת שֶׁמֶשׁ וַהֲדַר גְּאוֹנָהּ.
קוּמוּ אֵפוֹא, נָדִים! עִזְבוּ אֶת-הַשְּׁמָמָה!
אַךְ אַל-יַעַל קוֹלְכֶם, דִּרְכוּ עֹז בִּדְמָמָה!
פֶּן-צַעַדְכֶם יַרְגִּיז מִדְבָּר וְנִרְדָּמָיו –
אִישׁ וְאִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע הֵד פְּעָמָיו!
אִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע קוֹל אֱלֹהַּ דֹּבֵר:
לֵךְ! הַיּוֹם אֶל-אֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה עֹבֵר!
לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם –
לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל יָדָיִם!
לֹא! לֹא אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים –
בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!
כִּי מִלְּבַד הַמִּדְבָּר תַּחַת הַשָּׁמָיִם,
עוֹד לֶאֱלֹהַ עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם.
וּמִלְּבַד יְלֵל הַיְשִׁימוֹן, דְּמִי הַצִּיָּה –
תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ יְפֵה-פִיָּה."
וְעַל-פִּסְגַּת נְבוֹ מוּל הַשֶּׁמֶשׁ הַבָּא,
נוֹרָא הוֹד כִּפְנֵי מַלְאַךְ הַקְּרָב,
יַעֲמֹד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן יִתֵּן קוֹל
עַל-רֹאשׁ צְבָאוֹ הֶעָצוּם וָרָב.
קוֹלוֹ יֵצֵא כַּחֵץ, מָלֵא עָצְמָה, עֱזוּז,
דְּבָרוֹ יִבְעַר כַּלַּפִּיד, כָּאֵשׁ;
גַּם-הַמִּדְבָּר הַנּוֹרָא, הַמִּדְבָּר הָרֵיק,
עוֹנֶה אַחֲרָיו: "יִשְׂרָאֵל! קוּם רֵשׁ!"
וּמִלְּמַטָּה כַּכְּפִיר, עַם עֲלוּמִים וּדְרוֹר,
מַחֲנֶה כָבֵד כְּחוֹל שְׂפַת הַיָּם,
הַקְשֵׁב יַקְשִׁיב בְּדִמְמַת קֹדֶשׁ לַקּוֹל
הַמִּתְפּוֹצֵץ עַל-רָאשֵׁי הָעָם.
וּכְבָר תָּקְעוּ בַחֲצֹצְרוֹת לַמַּסָּע, וּכְבָר
רַד מִפִּסְגַּת נְבוֹ גַּם-הַשָּׂר –
וּמַדּוּעַ לֹא-יִסַּע יִשְׂרָאֵל? עַל-מָה
נִצָּב דּוּמָם כְּפוּף-רֹאשׁ מוֹל הָהָר?
אֶת-מָה יֵצַר עֲזֹב לוֹ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה?
מַה-מְּשׁוֹטְטוֹת עֵינָיו בַּגָּיְא?
לָמָּה דוּמָם תִּבְכֶּינָה, תִּטֹּפְנָה? אֶת-מִי
תְּבַקֵּשְׁנָה עַל רֹאשׁ הַר-נְבוֹ?
הֵן מְבַקְשׁוֹת אֶת-מֹשֶה, אֶת-מֹשֶה הַמֵּת!
וּכְאִישׁ אֶחָד כֹּל פִּנּוֹת הָעָם
כָּרְעוּ פִתְאֹם מוּל רוּחַ אִישׁ הָאֱלֹהִים,
אֶל-מוּל רֹעָם הַנֶּאֱמָן, הָרָם.
חז"ל, המבקשים פעמים רבות לנקוב בתאריך מדויק לאירועים מקראיים (כגון קביעת יום הולדת משה ליום ז' באדר וקביעת מעבר יום סוף לכ"א בניסן), קובעים אף את התאריכים המדויקים שבהם יצאו המרגלים לשליחתם ואף שבו ממנה. כך מצאנו בחיבור בן המאה השלישית, "סדר עולם" שמו, המבקש להציע תאריכים לאירועים שונים שמן בריאת העולם ועד סמוך למרד בר כוכבא. בחיבור זה נקבע, כי המרגלים יצאו לדרכם ביום כ"ט בסיון ושוב ממנה בליל ט' באב.
נראה ברור כי תאריך היציאה לשליחות הריגול נקבע מתוך חישוב אחורנית, מתוך רצון לקשר בין יום שיבת המרגלים לבין תשעה באב, יום שנודעת לו במסורת היהודית משמעות מיוחדת. במשנה נמנות חמש פורענויות שחלו ביום ט' באב, חלקם בתקופת המקרא וחלקם לאחריה: "חמישה דברים אירעו את אבותינו… בתשעה באב: נגזר על אבותינו שלא ייכנסו לארץ [ביום שוב המרגלים משליחותם], וחרב הבית הראשון ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר" (תענית ד, ו). בצד הגזירה על ארבעים שנות הנדודים ועל מותם של כל יוצאי מצרים במדבר, מזכירה המשנה את חורבן בית המקדש הראשון בידי הבבלים (השוו מלכים-ב כה, ח וירמיה נב, יב), את חורבן הבית השני בידי טיטוס וצבא רומי, את נפילת העיר ביתר בידי הרומאים בעת מרד בר כוכבא וכן מעשה לא ברור של הריסה שנעשה בירושלים לאחר חורבנה, כשהעיר נהרסה עד היסוד, לצורך בניין עיר אחרת, ונעשתה כשדה חרוש (והלשון היא על פי דברי ירמיה: "ציון שדה תחרש" [כו, יח]). יום שיבת המרגלים משול לימים קשים אחרים של חורבן והרס.
זאת ועוד: כששמעו בני ישראל את דברי המרגלים, "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד, א), ועל פסוק זה אומר התלמוד הבבלי: "אותו לילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכייה של חינם – ואני קובע לכם בכייה לדורות" (תענית כט ע"א). הסירוב הראשון להיכנס לארץ, אומר התלמוד, קבע לדורות את יום תשעה באב כיום של קינה ובכי. מי שחטא ולא ביקש להיכנס לארץ ביום זה, איבדו בניו בחטאם שלהם את המקדש ואת הארץ ביום זה עצמו.
מדרש רבה, איכה, הקדמה, פסקה לג):
(אמר) רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: יום שכלו בו מתי מדבר,
דאמר מר עד שלא כלו מתי מדבר לא היה דבור עם משה,
שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות וידבר ה' אלי" – אלי היה הדבור.
בסוף מסכת תענית (כו ע"ב) שנינו: "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין שלא לבייש את מי שאין לו".
הגמרא (ל ע"ב) מבררת את טעם השמחה ומקור היום טוב ביום זה:
"בשלמא יום הכפורים, משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות. אלא ט"ו באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד" – דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה. אמר רב יוסף אמר רב נחמן: יום שהותר שבט בנימין לבוא בקהל… אמר רבה בר בר חנה אמר רב יוחנן: יום שכולו בו מתי מדבר… עולא אמר יום שביטל הושע בן אלה פרדסיות (משמרות) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים שלא יעלו ישראל לרגל ואמר: לאיזה שירצו, יעלו. רב מתניה אמר: יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה… רבה ורב יוסף דאמרי תרוויהו: יום שפסקו מלכרות עצים למערכה."
ניתן לומר כי הקשר הפנימי בין כל ההסברים שניתנו לט"ו באב הוא האחדות והאיחוד. בסיום מיתת מתי מדבר הפסיקה החלוקה בין מי שיזכה לנחול את הארץ לביו מי שסופו למות במדבר. מעבר לחלוקה השמימית, היתה כאן ודאי גם קנאה באלה שיזכו לנחול את הארץ מצד אלה שנגזר עליהם "במדבר הזה יתמו ושם ימותו". באותו זמן פסקה גם החלוקה האכזרית בין מי שנח בשלום על משכבו לבין אלה שלא ניתנו לקבורה.
מהו ט"ו באב? מדוע הוא יום שמח כל כך?
יום שפסקו בו מתי מדבר
לאחר יציאת מצרים, שלח משה מרגלים לתור את הארץ. כאשר שבו המרגלים – ביום – עשרה מהם פירשו את מראה עיניהם בארץ בצורה כל כך שלילית, עד שבני-ישראל התחרטו על שיצאו בכלל ממצרים, נבהלו, וחששו להיכנס לארץ. הם שכחו את כל הניסים הגלויים שליוו אותם עד כה, ולא האמינו בהבטחתו של אלוהים להנחיל להם את הארץ.
בתגובה, גזר עליהם אלוהים להישאר במדבר 40 שנה, עד שימות כל אותו דור שיצא עם משה ממצרים. וכך היה. מדי שנה היה משה מכריז שהגיע ערב ט' באב. בני דורו היו כורים לעצמם קברים, נכנסים לתוכם ומתכוננים למות. בכל שנה, היו נותרים 15,000 איש בקבריהם.
בשנה הארבעים, כרו לעצמם 15,000 האנשים האחרונים קברים והמתינו למותם. אולם, בבוקר קמו כולם בריאים ושלמים. הם הופתעו, אבל שיערו שככל הנראה טעו בחישוב הימים, ולכן חזרו לקבריהם גם למחרת, ושוב ביום שאחריו… עד לט"ו באב, שבו זרח ירח מלא, והעיד שאכן, תשעה באב בא וחלף, והם נותרו בחיים.
כך, מסמל ט"ו באב את היום בו סלח ה' לישראל על חטא המרגלים.
יום שפסקו בו מתי מדבר:
ששִּׁשים רבוא מישראל שעליהם נגזרה הגזרה (במדבר יד) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ, מתו מהם חמשה עשר אלף בכל תשעה באב. ט"ו אלף האחרונים אף הם חפרו קבריהם ונכנסו בהם בליל תשעה באב, והקדוש ברוך הוא מחל להם מפני שאחרונים היו, וחיו מן האנשים ההם:
ואולם בתשעה באב שחרית כשקמו על רגליהם, עדיִן לא ידעו שנבדלו לחיים, וחשבו שמא טעו בחשבון. והיו חוזרים ונכנסים לקבריהם עוד חמשה לילות, כיון שהגיע ט"ו וראו את הירח במלואו אז ידעו שחשבונם מכוון היה, וליל תשעה בחֹדש כבר עבר, ובטלה הגזרה מעליהם, ועשאוהו ליום ט"ו באב יום טוב:
וכן אמרו חכמים: עד שלא כלו מתי מדבר, לא היה דיבור (מפי הקב"ה) עם משה (אלא בדברים של צורך מעשה בלבד), שנאמר (דברים ב): וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם, וסמוך לו – וַיְדַבֵּר ה´ אֵלַי לֵאמֹר:
ואף על פי שלמעשה הרי עוד בתשעה באב משנה שעברה כבר תמו למות, לא בא הדיבור למשה עד אחרי שנה וששה ימים, שעד אז היו ישראל שרויים בפחד ובעצב, שחשבו שימותו גם באותה שנה, שלא היו יודעים שימָּחל להם; ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. רק ביום ט"ו באב חזרה השמחה לישראל ואז בא הדיבור למשה. שדבר ה´ עם משה פה אל פה מתוך פיוס וריצוי עם כל ישראל עמו:
מה המוטיווציה של חכמים לגלגל את סיפור המרגלים לתשעה באב? זה העיקרון "שמגלגלין חובה ליום חייב". כלומר מנסים לא להעמיס על לוח השנה יותר מדי ימי אבל, ולכן מחברים ומצמידים אירועים סמוכים והופכים אותם לזיכרון אחד. לכן גם זוכרים בתשעה באב את חורבן בית המקדש הראשון ובית המקדש השני, אף שבדיקה מעמיקה מלמדת שלא זה ולא זה חרבו ממש בתשעה באב. אל ליל הבכי של דור המדבר וליל החורבן צורפו גם זיכרון נפילת ביתר, המעוז האחרון במרד בר כוכבא, וחרישת העיר ירושלים בימי אדריאנוס.
הרעיון ש"מגלגלין חובה ליום חייב" המשיך לנהוג בתולדות עמנו גם בתקופות מאוחרות יותר. כך, למשל, מספר דון יצחק אברבנאל שהיו יהודי ספרד מקוננים על גירוש ספרד בתוך שאר קינות תשעה באב. לעומת מסורת ספרדית זו נהגו האשכנזים תענית מיוחדת לזכר האסונות שפקדו אותם בשנות גלותם. יום שישי, כ סיון, הוא יום שהיה מיוחד כיום תענית של יהודי אשכנז מאז המאה ה-12. המייסד של התענית הזאת היה נכדו של רש"י, רבי יעקב המכונה רבנו תם. הוא קבע את התענית בעקבות עלילת דם שהתרחשה בצרפת בשנת תתקל"א (1171) ובה נהרגו 31 יהודים. ליום התענית קבעו יהודי אשכנז קינות מיוחדות, כדוגמת קינתו של ר' אפרים בן יעקב מבון, שבו שירשר את אירועי היהודים מאז ימי חורבן הבית ועד לעלילת הדם הזאת:
טיטוס ואספסינוס ואדריאנוס עקרונו
בתתנ"ו לקרץ נתננו ובתתל"ך הזקנו
ובתתקל"א שחיטה ושרפה בבלויא"ש נועדה
וזאת תורת העולה, היא העולה על מוקדה.
500 שנה מאוחר יותר, בשנת ת"ח (1648), החריב חמלניצקי מאות קהילות מישראל והשמיד עשרות אלפי יהודים. עם סיום הגזירות, בשנת ת"י, נתכנסו חברי ההנהגה היהודית של "ועד ארבע ארצות" בעיר לובלין וחידשו את תענית כ' בסיון כיום זיכרון לכל הקהילות שחרבו ולכל היהודים שנספו. העיקרון היה זהה לעיקרון התלמודי: "מגלגלין חובה ליום חייב". ר' נתן נטע הנובר, מחבר ספר "יון מצולה", מתאר את קביעת התקנה: "עלה במוסכם ביניהם, קבלו עליהם ועל זרעם אחריהם, להתענות בכל ארבע הארצות את יום העשרים בחודש סיון בכל שנה ושנה, ביום ההוא אשר התחילה הצרה בק"ק נמירוב הגדולה, והיום ההוא נכפלה בו הצרה, שכן מלפנים היתה בו גם כן גזרה רעה בשנת תתקל"א לפרט".
עד ימי מלחמת העולם השנייה נהגו רבות מקהילות אירופה לציין את יום כ' בסיון בתענית וקינות, זכר לחורבן. השואה שיבשה את המנהג, כאילו התגמד הכל אחריה ולא היה אפשר לחשוב על גלגול הזיכרון הזה ליום אחר. מיד בסוף מלחמת העולם השנייה ניסו שארית הפליטה של יהודי הונגריה בבודפשט לחדש את תענית כ' בסיון: "ובחרנו בכ' בסיון יען כי בחודש הזה אירעו רוב ההריגות וגם כבר נקבע ונתפרסם יום זה לתענית צבור במדינת פולין", אולם ניסיון זה לא עלה בידם. בשנות החמישים קבעה המדינה את יום כ"ז בניסן לזיכרון השואה והגבורה, הרבנות הראשית קבעה את יום עשרה בטבת כיום הקדיש הכללי, ורבים מוסיפים קינות לזכר השואה גם לתשעה באב. כ' בסיון נהפך ליום מוזיאוני.
בלוח השנה הישראלי נוספה לתאריך כ' בסיון משמעות נוספת. בלילה הרע הזה, בשנת תשמ"ב (1982), התרחש הקרב של סולטן יעקב במלחמת לבנון הראשונה. זה הלילה שממנו לא שבו שלושת נעדרי צה"ל: יהודה כ"ץ, צבי פלדמן וזכריה באומל. אביו של זכריה, יונה באומל, נלא נלאה מלהילחם להשבתו, אך הלך לעולמו. בכ' בסיון המחודש אנחנו מחויבים לפיכך לזכור ולהזכיר, להתפלל ולעשות הכל כדי להחזיר את השבויים והנעדרים לביתם. וכפי שנהוג במסורת ישראל, נתפלל שהיום הזה יהפוך לנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב.
המדבר בתרבות (על קצה המזלג)
הגבול שבין הארץ הנושבת לבין המדבר, או בין המזרע לישימון, בלשונו הציורית של ריפנברג, אינו קבוע ועומד, אלא משתנה על ידי המלחמות שבין השבטים הנודדים, העולים על היישוב לשסות את התבואה, ובין החקלאים המגינים על אדמתם.
המדבר מתואר במקרא כ"ארץ נושבת ולא זרועה" (ירמיהו ב’ ;22 כ"ב 6). המקרא מונה במדבר פורענויות רבות, שיש בהן סכנה רבה לאדם – רעב, צמא, חיות רעות. הוא משמש שם נרדף למקום רע: "וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ, מִמִּצְרַיִם, לְהָבִיא אֹתָנוּ, אֶל-הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה: לֹא מְקוֹם זֶרַע, וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן, וּמַיִם אַיִן, לִשְׁתּוֹת " (במדבר, כ’, 5-6). מקום שיש בו חיות רעות ומזיקים: "הַמּוֹלִיכְךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא, נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב, וְצִמָּאוֹן, אֲשֶׁר אֵין-מָיִם" (דברים, ח’, 15). הוא ארץ שממה, אשר לא ישב בה אדם: "בְּאֶרֶץ לֹא-עָבַר בָּהּ אִישׁ, וְלֹא-יָשַׁב אָדָם שָׁם" (ירמיהו, ב’, 5). מי שבא אל המדבר, צפוי לרעב וצמא: "תָּעוּ בַמִּדְבָּר, בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ; עִיר מוֹשָׁב, לֹא מָצָאוּ. רְעֵבִים גַּם-צְמֵאִים נַפְשָׁם, בָּהֶם תִּתְעַטָּף" (תהילים, ק"ז, 4-5). ההולך אל המדבר, גם מסתכן בנפשו: " וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, וַהֲמִתִּיהָ, בַּצָּמָא" (הושע, ב’, 5). יושבי המדבר שרויים במחסור והם החלכאים שמחוץ ליישוב: "בְּחֶסֶר וּבְכָפָן, גַּלְמוּד: הַעֹרְקִים צִיָּה–אֶמֶשׁ, שׁוֹאָה וּמְשֹׁאָה. הַקֹּטְפִים מַלּוּחַ עֲלֵי-שִׂיחַ; וְשֹׁרֶשׁ רְתָמִים לַחְמָם…. בֵּין-שִׂיחִים יִנְהָקוּ; תַּחַת חָרוּל יְסֻפָּחוּ" (איוב, ל’,3-4, 7). המדבר מתואר לעתים כארץ צלמוות: " הַמּוֹלִיךְ אֹתָנוּ בַּמִּדְבָּר, בְּאֶרֶץ עֲרָבָה וְשׁוּחָה בְּאֶרֶץ צִיָּה וְצַלְמָוֶת" (ירמיהו, ב, 6) וגם כארץ מאפלייה, היינו, חשוכת אור: "הַדּוֹר, אַתֶּם רְאוּ דְבַר-יְהוָה, הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה" (ירמיהו, ב’, 31).
נהיית הנביאים אל המדבר מסייעת להבין את התיאולוגיה של החורבן. יחזקאל קורא לגלות מדבר העמים: וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-מִדְבַּר הָעַמִּים; וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם, פָּנִים אֶל-פָּנִים" ((יחזקאל, כ"ה, 25). ירמיהו מתרפק על אהבת הכלולות של ימי מסעות המדבר, כאהבת עולם העומדת לעם: "מֵרָחוֹק, יְהוָה נִרְאָה לִי; וְאַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתִּיךְ, עַל-כֵּן מְשַׁכְתִּיךְ חָסֶד" (ירמיהו, ל"א, 1-2).. המדבר הינו מקום הגלות ומקום התשובה.
שתי תפיסות אלו של המדבר, השלילית והחיובית, אינן סותרות זו את זו. שכן גם המהללים את ימי לכת ישראל במדבר, מודים בפורענות של המדבר הגדול והנורא.
הנביאים תפשו את המדבר כמקום זיכוך החטא, אבל אין פירושה אידיאליזציה של המדבר וחיי הנוודים שבו. הם לא העמידו את המדבר כנגד חיי השפע של התרבות החקלאית. המדבר נתפש כמקום מקלט לאנשי מצוק מרי נפש, למורדי חברה ולמחפשי מפלט. משום כך, הליכה אליו נובעת מ בקשת מנוס, משחיתות החברה : "מִי-יִתְּנֵנִי בַמִּדְבָּר, מְלוֹן אֹרְחִים, וְאֶעֶזְבָה אֶת-עַמִּי, וְאֵלְכָה מֵאִתָּם" (ירמיהו, ט’, 1).
מצדה, יותר מאשר סמל למלחמה עד הסוף, הינה מופת בכל הקשור לחיים במדבר. כך גם מרד בר כוכבא, שכתב גט שנמצא במערות, מלמד על אנשים השכילו לבנות במדבר תרבות אלטרנטיבית.
אצל סופרים וחוקרים קיימות התייחסויות רומנטיות רבות אל המדבר, גם כפי שכתב מבקר האמנות האמריקאי, ואן דייק, בספרו "המדבר" (1901), שנכתב לאחר מסע של שנתיים במדבריות, ממנו חזר אדם אחר ממה שיצא: "זוהי ארץ זועפת של פסגות מבוקעות, עמקים קרועים לגזרים ורקיע לוהט. בכל צעד וצעד ירמוז לך הפראי, המתריס, המתגונן. כל דבר במדבר נראה כלוחם בכוחות ההרס. יש כאן מלחמה בין כוחות ומאבק לקיום, שאין כמוהו לפראות ולאכזריות בשום מקום אחר בטבע". אנטואן דה אכזופרי, בספרו "הנסיך הקטן" כתב: " סוד יופיו של המדבר, העיר הנסיך הקטן, שהוא צופן אי שם בחובו מקור מים חיים".
במדבר יש תחושה של נצחיות. זהו שיעור מאלף על משמעותו של זמן ומקום המין האנושי בלוח הזמנים של הבריאה, כפי שכתב מחבר קוהלת: "דור הולך ודור בא והארץ במקומה עומדת" (א’ 4). המדבר מאפשר לחוש תחושה בראשיתית. הנוסע האנגלי דאוסון בורר, שסייר בסיני בתחילת המאה ה-19 כותב: "אכן זו, בחלקים רבים, שממה שפראותה מרתקת, שהדרה בלתי ניתן לתיאור… יכול הינך לדמות, כי הושלכת על פלנטה שטרם עוצבה בידי הכול וכול, למקום נושא חיים". הסופר הכרתי ניקוס קזנצאקיס כתב: "כאן הוא המקום, חשבתי, שבו מוצאת נשמתו של האדם הגאה או הנואש את אושרה המוחלט".