פרשת פנחס – מאמר שני

פרשת השבוע: פרשת פנחס (במדבר כה, י – ל, א)

השבוע שבין יח בתמוז לבין כד בתמוז ה'תשע"ב (8 ביולי – 14 ביולי 2012)

הפטרה: השבת שבה קוראים את פרשת פינחס עשויה לחול לפני צום שבעה עשר בתמוז או אחריו. אם היא חלה אחריו, אז היא אחת משבתות "תלתה דפורענותא", ואז קוראים הפטרה מעניין חורבן בית המקדש. קוראים בספר ירמיהו, מפרק א' פסוק א עד פרק ב' פסוק ג. זו נבואת ההקדשה של ירמיהו, ובה נאמר לו שהוא עתיד לנבא על חורבן בית המקדש ועל חטאי ירושלים.

אם השבת חלה לפני שבעה עשר בתמוז, קוראים בספר מלכים א', מפרק י"ח פסוק מו עד פרק י"ט פסוק כא, שם מתוארות קורותיו של אליהו הנביא אחרי מעשה הקנאות שעשה בהר הכרמל (על רקע דרשת חז"ל ש"פינחס הוא אליהו"): הנבואה שקיבל בהר סיני ופגישתו עם אלישע.

 

בשם תלת דפורענותא (או תלתא דפורענותא, בארמית: שלוש של פורענות) מכנים את שלוש שבתות האבל, שבין צום שבעה עשר בתמוז לבין תשעה באב, בהן קוראים הפטרות העוסקות בעניין חורבן ירושלים ובית המקדש. המנהג מופיע במשנה תורה לרמב"ם ובשולחן ערוך ומקורו בפסיקתא דרב כהנא. בלשון העממית שבתות אלו נקראת 'שלושת השבועות'. בכמה ספרים הן מכונות 'תלתא דטיבותא' – שלושת שבועות הטובה -, ובספרי המנהגים, 'שבתות דש"ח', כראשי התיבות של ההפטרות הנקראות בהן במרבית קהילות ישראל: דברי ירמיהו [ירמיהו א], שמעו [ירמיהו ב] וחזון ישעיהו [ישעיהו א].

בניגוד למנהג הרגיל, שלפיו בהפטרה קוראים קטע בנביאים מעניין פרשת השבוע, בשבתות אלה, החלות בימי בין המצרים, קוראים נבואות תוכחה של ירמיהו וישעיהו שהזהירו את העם כי חטאיהם יביאו לחורבן בית המקדש.

בשבת הראשונה, שבה קוראים את פרשת פנחס או את פרשת מטות, מפטירים בנבואת ההקדשה שבפרק א' של ספר ירמיהו, "דברי ירמיהו". בשבת השנייה, שבה קוראים את פרשת מסעי (או את מטות ומסעי יחד), מפטירים בפרק ב' של ירמיהו (הפטרת "שמעו").

בשבת השלישית, שהיא השבת שלפני תשעה באב (בה קוראים את פרשת דברים), קוראים את הפרק הראשון של ישעיהו, "חזון ישעיהו בן אמוץ אשר חזה על יהודה וירושלים". על שם פתיחת הפרק נקראת השבת "שבת חזון", ויש נוהגים בה מנהגי אבלות מיוחדים.

בשבע השבתות שאחרי תשעה באב מפטירים בענייני נחמה, והן נקראות "שבע דנחמתא".

בנות צלפחד

 במדבר כו

לג וּצְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר לֹא-הָיוּ לוֹ בָּנִים כִּי אִם-בָּנוֹת וְשֵׁם בְּנוֹת צְלָפְחָד מַחְלָה וְנֹעָה חָגְלָה מִלְכָּה וְתִרְצָה.

 במדבר כז

א וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן-חֵפֶר בֶּן-גִּלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. ב וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל-הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל-מוֹעֵד לֵאמֹר. ג אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה בַּעֲדַת-קֹרַח כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. ד לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. ה וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת-מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה. {פ}

ו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ז כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת-נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. ח וְאֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי-יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. ט וְאִם-אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו. י וְאִם-אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו. יא וְאִם-אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת-נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה. {פ}

 במדבר לו

א וַיִּקְרְבוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְמִשְׁפַּחַת בְּנֵי-גִלְעָד בֶּן-מָכִיר בֶּן-מְנַשֶּׁה מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי הַנְּשִׂאִים רָאשֵׁי אָבוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ב וַיֹּאמְרוּ אֶת-אֲדֹנִי צִוָּה יְהוָה לָתֵת אֶת-הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּגוֹרָל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַאדֹנִי צֻוָּה בַיהוָה לָתֵת אֶת-נַחֲלַת צְלָפְחָד אָחִינוּ לִבְנֹתָיו. ג וְהָיוּ לְאֶחָד מִבְּנֵי שִׁבְטֵי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל לְנָשִׁים וְנִגְרְעָה נַחֲלָתָן מִנַּחֲלַת אֲבֹתֵינוּ וְנוֹסַף עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִגֹּרַל נַחֲלָתֵנוּ יִגָּרֵעַ. ד וְאִם-יִהְיֶה הַיֹּבֵל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנוֹסְפָה נַחֲלָתָן עַל נַחֲלַת הַמַּטֶּה אֲשֶׁר תִּהְיֶינָה לָהֶם וּמִנַּחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתֵינוּ יִגָּרַע נַחֲלָתָן. ה וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל-פִּי יְהוָה לֵאמֹר כֵּן מַטֵּה בְנֵי-יוֹסֵף דֹּבְרִים. ו זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. ז וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל-מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ח וְכָל-בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו. ט וְלֹא-תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי-אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. י כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת-מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד. יא וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים. יב מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי-מְנַשֶּׁה בֶן-יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל-מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן. יג אֵלֶּה הַמִּצְו‍ֹת וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה בְּיַד-מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. {ש}

 

 בנות צְלָפְחָד הן חמשבנות המוזכרות במקרא בעיקר בספר במדבר. חמש הבנות הן: מַחְלָה, נֹעָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה, והן הביאו לחידוש הלכתי לפיו בנות יורשות את רכוש אביהן כאשר אין בנים זכרים.

במקרא מתואר שבנות צלפחד הסבירו למשה כי אביהן נפטר ללא בנים זכרים, וכעת, על פי ההלכות שחודשו עד כה, לא תהיה לו נחלה בארץ ישראל, לכן בקשו בנות צלפחד שיותר להן לירש את אביהן. משה הפנה את הבקשה אל אלוהים שאישר את ירושת הבנות וקבע את הלכות הירושה של אלו אשר מתו ללא בנים. תקדים זה מיוחד במינו, בכך שהוא מהווה התפתחות תוך-הלכתית שמתוארת במקרא עצמו.

במקרא

בשנה האחרונה לנדודי בני ישראל במדבר, באו חמש בנות צלפחד בתביעה אל משה. כיון שאביהן מת ללא בנים אין מי שיירש אותו ואין זה צודק שלא תהיה לו נחלה בארץ ישראל, ושמו יגרע ממשפחתו, כיון שהוא מת בחטא פרטי שלו ואין סיבה לשלול את זכותו על הארץ. כעת הציעו בנות צלפחד פתרון הלכתי לפיו הן תירשנה את אביהן וכך גם לו יהיה חלק עם הנוחלים בארץ. משה פנה אל אלוהים, שהורה לו לקבל את טענת בנות צלפחד ולהעניק להן חלק בארץ, ולאחר מכן מסר ה' למשה את יתר החוקים הקובעים מה לעשות כשאדם מת ללא בנים.

מאוחר יותר, לפני חלוקת הנחלות (במדבר לו, א-יב) חלה התפתחות בעניינן של בנות צלפחד – בני משפחתן משבט מנשה העלו בעיה שנוצרה עם יכולתן של נשים לירש: הזהות השבטית נקבעת על פי שייכותו השבטית של האב. אם יינשאו בנות צלפחד לאנשים משבט אחר, בבוא היום תעבור נחלתן אל ילדיהן, שלא יהיו משבט מנשה ותיגרע נחלתו של שבט מנשה. ההסדר שנמצא לבסוף הוא שבנות צלפחד יינשאו לאנשים משבט מנשה – "למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (במדבר לו, ו). וחידוש הלכתי נוסף התחדש: כאשר בת יורשת את אביה עליה להינשא לאיש משבטו של אביה, אך הלכה נפסקה רק עד שבני-ישראל נכנסו לארץ, כבשוה וחילקו אותה, ולאחר מכן גם בת שיורשת יכולה להינשא לאיש משבט אחר.

יש האומרים כי שמות של מקומות בנחלת מנשה נקראו על שמן של חלק מבנות צלפחד: מחולה (הטיה של מחלה), תרצה ועין חוגלה. השערה זו מבוססת על הקשר בין שמות אנשים למקומות בשבט מנשה, כמו גלעד, שכם וחפר, ייתכן וההיפך הוא הנכון ושמות האנשים הם על שם המקומות. וכן בספר במדבר "וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר: וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ" במדבר מב לא-לב

בתלמוד ובמדרשים

במדרש ובתלמוד מובאות דעות שונות על חטאו של צלפחד. לדעה אחת, היה מקושש עצים בשבת ונענש על כך בסקילה. לדעה שנייה, היה מן המעפילים שניסו לעלות לארץ למרות שמשה אמר כי הזמן אינו כשיר לכך (בבלי, שבת צו ע"ב).

בתלמוד ובמדרשים התייחסות רבה לפרשת בנות צלפחד, ביחס לפרטים שונים בפרשה. עוסקים בכך מדרשים בעיקר על פרשת פנחס, ואף המשנה במסכת בבא בתרא (פרק ח משנה ג), ובעקבותיה התלמוד עוסק בנושא זה במשך דפים אחדים. בין האגדות המפורסמות בתחום זה היא הברייתא המובאת בתלמוד הבבלי במסכת בבא בתרא:

בבא בתרא קיט ע"ב:בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן – שלפי שעה דברו (בשעת הכושר – ע"פ פירוש רשב"ם), דאמר רב שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר (דברים כה, ה) "כי ישבו אחים יחדו". אמרו לו: אם כבן אנו חשובין – תנה לנו נחלה כבן, אם לאו – תתייבם אמנו! מיד: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". דרשניות הן – שהיו אומרות: אילו היה לו בן לא דיברנו. צדקניות הן – שלא נישאו אלא להגוּן להן.

 

ספרי במדבר, קלד: "ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות, יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה לפני במרום. אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו".

 

מדרש אחר מוצא בפניית בנות צלפחד צליל של ביקורת כלפי משה.

מכילתא דרשב"י, פרק יח: כאשר ייסד משה, בעצת יתרו, מערכת משפט (שמות פרק יח), ציווה: "ושפטו את העם בכל עת, את הדבר הקשה יביאון אל משה". על כך אומר המדרש: "אמר לו הקב"ה: משה, אתה דן את הקושיות?! הרי בנות צלפחד באין לשאל בדין שאפלו תינוקות של בית רבן משיבין עליו, ואין אתה יודע מה להשיב! אלא 'ויקרב משה את משפטן לפני ה' ' "

 

לעומת זאת, בתלמוד הבבלי מובאת דעה שונה, שאין ביקורת כלפי משה, אלא שבח לבנות צלפחד:

בבא בתרא קיט א-ב; סנהדרין ח ע"א:"וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה (שהיה צלפחד, שהיה בכור, אמור לרשת בנכסי אביו) אם לאו. וראויה הייתה פרשת נחלות (דיני ירושה) להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן… ללמדך, שמגלגלים זכות על ידי זכאי".

 

העובדה שחמש בנות צלפחד לא הוזכרו תמיד בסדר זהה (ראו במדבר, פרקים כז, לו) הביאה את אחת הדעות בתלמוד למסקנה כי "להלן מנאן הכתוב דרך גדולתן וכאן דרך חכמתן", כלומר – הפסוק המספר על נישואיהן סידר את שמותיהן לפי גילן, ולעומת זאת בפסוק העוסק בעמידתן לפני משה סודרו השמות לפי סדר חוכמתן. דעה אחרת בתלמוד (תנא דבי רבי ישמעאל) שוללת את ההסבר הזה, וגורסת כי "בנות צלפחד שקולות היו", היו שוות בחכמה זו לזו, ולכן הוזכרו בכל פעם בסדר אחר.

על נישואיהן נאמר בתלמוד

בבא בתרא קיט ע"ב – קכ ע"א:"אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים (בניגוד לבנות-היורשות של אותו הדור), שנאמר (במדבר לו, ו): לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. אלא מה אני מקיים (את המשך הפסוק) אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים? עצה טובה השיאן הכתוב, שלא יינשאו אלא להגון להן". אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מ(גיל) ארבעים שנה", וסיבת הדבר – על פי המפרשים – שהמתינה לחתן המתאים לה ממשפחת אביה. התלמוד שם דן בגיל הנישואין, אשר בדרך כלל שולל את האפשרות להרות וללדת, ומסכם ש"מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס".

סביב הירושה שזכו לה בנות צלפחד התפתח דיון תלמודי. המשנה מפרטת:

בבא בתרא פרק ח משנה ג:בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה: חלק אביהן, שהיה עם יוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ושהיה בכור – נוטל שני חלקים.

בעקבות כך דן התלמוד על הקריטריונים שהנחו את חלוקת הארץ בימי יהושע בן נון, עם הכניסה לארץ, על פי הציוויים שנאמר בשנה האחרונה לנדודי בני ישראל במדבר. לגבי בנות צלפחד נאמר כי חלק נוסף (רביעי) הגיע להן מאחיו של צלפחד שמת (כך נאמר גם בתוספתא).

 

צלפחד –בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה. מת במדבר בצאת ישראל ממצרים. היו לו חמש בנות: מחלה נעה חגלה מלכה ותרצה, והן בקשו ממשה לתת להם ירושת אביהן. "ויאמר ה' אל משה, כן בנות צלפחד דוברות, נתן תיתןלהם נחלה בתוך אחי אביהם".
בזכותן נקבעה הלכה: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו". למען לא יגרע נחלת מטה אביהן (מנשה) למטה אחר, נישאו בנות צלפחד לבני דודיהן לנשים (במדבר כ"ו ל"ג, ל"ו א;), ויהושע בן נון ואלעזר הכהן נתנו להן את נחלתן כאשר צוה משה ע"פ ה' (יהושע י"ז ג'-ו).

נחלקו תנאים בגמרא (שבת צ"ו:) במה חטא צלפחד שנאמר בו "בחטאו מת":
לדעת ר' עקיבא: מקושש עצים היה.
ולדעת ר' יהודה בן בתירא: מן המעפילים היה.
ר' שמעון השקמוני אומר יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכור אם לאו, וראויה הייתה פרשת נחלות ליכתב ע"י משה אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן שמגלגלים זכות ע"י זכאי (ב"ב קיט ע"א).
ריש לקיש אמר: יודע היה משה רבנו הדין הזה, אלא באו השרים אחד אל אחד לשאול, עד משה. ראה משה שכל אחד ואחד כיבד את מי שגדול ממנו, אמר להם: אף אני יש גדול ממני. לפיכך הקריב משפטן לפני ה', והודה הקב"ה לדיבורן (תנחומא פ' פנחס ט.)

לדעת אחרת נענש משה כי נתגאה באמרו "והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו" (דברים א' י"ג), התיש כוחו, באו בנות צלפחד והפליא ממנו (במ"רפכ"א י"ב).
ותקרבנה בנות צלפחד וגו' גדולה להן וגדולה לאביהן, גדולה למכיר וגדולה ליוסף, שכך יצאו ממנו נשים חכמות וצדקניות (שם פכ"א י"א).

בנות צלפחד חכמניות הן דרשניות הן צדקניות הן:
חכמניות הן שלפי השעה דברו,
דרשניות הן שהיו אומרות אלו היה לו בן לא דברנו,
צדקניות הן שלא נישאו אלא להגון להן.

תני רבי אליעזר בן יעקב: אפילו קטנה שבהן לא נישאת פחותה מארבעים שנה, ומתוך שצדקניות הן נעשה להן נס כיוכבד וילדו (ב"ב קי"ט).
תני דבי רבי ישמעאל: בנות צלפחד שקולות היו (בחשיבות, ולכך פעמים שהקדים זו לזו ופעמים איפכא כמו במשה ואהרן, (רשב"ם).
אמר רב יהודה אמר שמואל בנות צלפחד הותרו להינשא לכל השבטים, שנאמר "לטוב בעיניהם תהיינה לנשים", אלא מה אני מקיים "אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים"? -עצה טובה השיאן הכתוב, שלא ינשאו אלא להגון להן (שם ק"ב).

על בנות צלפחד נאמר, כי אותו הדור היו הנשים גודרות מה שהאנשים פורצים: שלא היו עמהם בעצת מרגלים, ובקשו נחלה בארץ (במ"רשם).

בנות צלפחד נטלו שלושה חלקים בנחלת ארץ ישראל:
א') חלק אביהן;
ב') חלקו עם אחיו של צלפחד בנכסי חפר אבי אביהן,ששניהם צלפחד וחפר היו מיוצאי מצרים ולהם נחלקה ארץ ישראל.
ג') חלק בכורתו.
ואע"פ שעדיין לא ירשו את הארץ ואין הבכור נוטל פי שנים בראוי לבוא לאחר מיתה, ארץ ישראל מוחזקת הייתה (ב"ב קט"ז).

הקורבנות של נשיא מנשה היו של חמשה חמישה כנגד חמש נשים בשבט מנשה שנטלו חלק בארץ אלו בנות צלפחד (מ"ר פי"ד).

 

שני מִפקָדים – על מה ולמה?

במדבר כו

נב וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. נג לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. נד לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. נה אַךְ-בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת-הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת-אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. נו עַל-פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט. {ס} נז וְאֵלֶּה פְקוּדֵי הַלֵּוִי לְמִשְׁפְּחֹתָם לְגֵרְשׁוֹן מִשְׁפַּחַת הַגֵּרְשֻׁנִּי לִקְהָת מִשְׁפַּחַת הַקְּהָתִי לִמְרָרִי מִשְׁפַּחַת הַמְּרָרִי. נח אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת לֵוִי מִשְׁפַּחַת הַלִּבְנִי מִשְׁפַּחַת הַחֶבְרֹנִי מִשְׁפַּחַת הַמַּחְלִי מִשְׁפַּחַת הַמּוּשִׁי מִשְׁפַּחַת הַקָּרְחִי וּקְהָת הוֹלִד אֶת-עַמְרָם. נט וְשֵׁם אֵשֶׁת עַמְרָם יוֹכֶבֶד בַּת-לֵוִי אֲשֶׁר יָלְדָה אֹתָהּ לְלֵוִי בְּמִצְרָיִם וַתֵּלֶד לְעַמְרָם אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-מֹשֶׁה וְאֵת מִרְיָם אֲחֹתָם. ס וַיִּוָּלֵד לְאַהֲרֹן אֶת-נָדָב וְאֶת-אֲבִיהוּא אֶת-אֶלְעָזָר וְאֶת-אִיתָמָר. סא וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא בְּהַקְרִיבָם אֵשׁ-זָרָה לִפְנֵי יְהוָה. סב וַיִּהְיוּ פְקֻדֵיהֶם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף כָּל-זָכָר מִבֶּן-חֹדֶשׁ וָמָעְלָה כִּי לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא-נִתַּן לָהֶם נַחֲלָה בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. סג אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. סד וּבְאֵלֶּה לֹא-הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי. סה כִּי-אָמַר יְהוָה לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא-נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם-כָּלֵב בֶּן-יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן. {ס}

 

במדבר א

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. ב שְׂאוּ אֶת-רֹאשׁ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל-זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. ג מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל-יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן.

ההבדל בין שני המפקדים

בפרשתנו המטרה לחלק את הארץ לפי "מספר" השמות. לתכנן את חלוקת הארץ לנחלות משפחתיות.

ואילו בפרק א המטרה היא הערכת המצבה של הכוח האדם הצבאי.

כאשר אנו משווים את התוצאות של שני המפקדים, אנו מקבלים מימצא מפתיע, חלפו כמעט 40 שנה וכמעט אין הבדל במספר הנפקדים: המפקד הראשון: "וַיִּהְיוּ, כָּל-הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים; וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת, וַחֲמִשִּׁים" – דהיינו – 603,550. המפקד השני: "שֵׁשׁ-מֵאוֹת אֶלֶף, וָאָלֶף; שְׁבַע מֵאוֹת, וּשְׁלֹשִׁים" – דהיינו, 601,730 .

יש להדגיש שהמניין הכללי אמנם דומה, אך במניינם של השבטים כשלעצמם יש שינויים בין המפקדים – חלקם גדולים. למשל, שבט שמעון פחת בכשני שלישים (מ-59,600 ל-22,200). שבט מנשה גדל בכ-20,000 איש (מ-32,200 ל-52,700).

יצחק מייטליס, ד"ר לארכאולוגיה, מחבר הספר " לחפור את התנ"ך", מעלה השערה לגבי הסיבה להבדל: במפקד הראשון פקדו רק את הגברים בני עשרים ומעלה ואילו במפקד השני פקדו את ראשי המשפחות. המונח "כל זכר בהם" לא מופיע במטרת המפקד השני ולכן בנות צלפחד שהן ראשי משפחות יכולות לבוא ולתבוע נחלה.

המסקנה היא שמספר בני ישראל במדבר התמעט במידה ניכרת. להערכת יצחק מייטליס "מספרם הכולל ( של בני ישראל) במפקד השני היה כרבע מהמספר במפקד הראשון". אם נסקור את האירועים במדבר אכן היו שורה של אסונות שגרמו לאבדן בנפש : בתבערה, בקברות התאוה, בחטא המעפילים, במגפה בעקבות מחלוקת קורח, במעשה הנחשים והשרפים ובעקבות הזנות של בנות מואב. בנוסף, דור המדבר (כל האנשים שהיו בני עשרים ומעלה בשעת חטא המרגלים), נמחה כולו, חוץ מיהושע בן נון וכלב בן יפונה.

החוקר מוצא לממצא שלו תמיכה ממקור נוסף: המלחמות הראשונות שערך יהושע בארץ ישראל. אם היו 600,000 יוצאי צבא הרי היה מדובר בצבא ענקי. בקרב על העי מדובר על 30,000 איש. אפילו דבורה הנביאה מדברת על : " מגן אם יראה ורומח בארבעים אלף בישראל".

עיון בשני המפקדים שבספר במדבר מעלה שאלות רבות, שהתשובה עליהן מפתיעה, ומעידה על ירידה דמוגרפית דרמתית. ביטוי מספרי לכך מביא ד"ר יצחק מייטליס: "עם ישראל היה עם רב, אך לא בסדר גודל של כשני מיליון נפש ומעלה, כפי שהיה במפקד הראשון.

 

צום יז בתמוז

שבעה עשר בתמוז הוא ייום תענית, אחד מארבע תעניות. מציין את היום שבו הובקעה חומת ירושלים ואחריה חורבן בית המקדש השני. לפני חורבן בית המקדש הראשון נבקעה חומת ירושלים בתשעה לחודש תמוז כמוזכר בירמיהו לט, ב; נב, ז. (בתלמוד הירושלמי כתוב שגם בבית ראשון נפרצו החומות בי"ז בתמוז ובגלל המצב הקשה התבלבלו בספירה) ולכן נקרא צום זה צום הרביעי (תמוז הוא החודש הרביעי לפי סדרהחודשים העבריים המתחיל בניסן).

צום שבעה עשר בתמוז נמשך מעלות השחר ועד צאת הכוכבים.

ביום זה מתחילים ימי בין המצרים הנמשכים עד תשעה באב ונוהגים בהם מנהגי אבלות ההולכים ומחמירים ככל שמתקרבים לתשעה באב (שלושת השבועות המתחילים ב-י"ז בתמוז, תשעת הימים המתחילים בראש חודש אב, השבוע שחל בו תשעה באב, ותשעה באב עצמו).

הסיבות לתענית

מתוך המשנה, מסכת תענית, ד, ו:

"חמשה דברים אירעו את אבותינו

בשבעה עשר בתמוז…

נשתברו הלוחות, ובוטל התמיד, והובקעה העיר,

ושרף אפוסטומוס את התורה,

והעמיד/והועמד צלם בהיכל…"

הסבר:

חמישה דברים אירעו בי"ז בתמוז:

נשתברו לוחות הברית ביום ט"ז בתמוז עשו עם ישראל את עגל הזהב ולמחרת ירד משה מהר סיני ושיבר את לוחות הברית.

הופסק קורבן התמיד- בכל יום ויום היו מקריבים בבית המקדש שני כבשים, אחד בבוקר ואחד בערב. גם בזמן המצור על ירושלים היו הכהנים מקריבים, אולם לפי המתואר בכתבי יוסף בן מתיתיהו, בשבעה עשר בתמוז נבקעו חומות הר הבית וגם הכוהנים נקראו להילחם ולא היה כהן טהור שיקריב את התמיד. הסבר אחר ניתן על פי האגדה בגמרא, ומובא גם אצל יוסף בן מתתיהו, על מקרה שקרה בזמן מלחמת האחים החשמונאים הורקנוס השני ואריסטובלוס השני  אחד האחים צר על אחיו השני שהיה בירושלים. במהלך המצור היה סיכום בלתי כתוב בין הצדדים בו כל יום משלשלים מן החומה כסף ובתמורה מעלים בחזרה שני כבשים בשביל קורבן התמיד. עד שבא זקן יווני אחד והציע להעלות חזיר במקום כבש (ובכך לשבור את רוח הנצורים בתוך העיר ירושלים) והגמ' מספרת שכשהעלו את החזיר, במקום את הכבשים, נעץ החזיר את ציפורניו בחומה "והזדעזה הארץ ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה".

נפרצו חומות ירושלים בזמן המצור- באותו יום ממש שבו בוטל קורבן התמיד.

נשרף ספר תורה על ידי איש בשם אפוסטומוס, לא ידוע מי זה אותו אפוסטומוס ומהו אותו אירוע.

הוכנס פסל עבודה זרה לבית המקדש. בתלמוד הירושלמי התלבטו לגבי זמן המעשה ע"פ הגרסה במשנה – לפי הגרסה והעמיד זהו מעשה של אותו אפוסטמוס, ולפי הגרסה והועמד מדובר על הפסל שהעמיד מנשה מלך יהודה.

 

קשה להיכנס כאן לכל הרקע ההיסטורי של הפרשה הזאת. מדובר בסוף תקופת החשמונאים, ובעצם בסופה של המדינה היהודית בימי בית שני, כמעט מאתיים שנה לפני חורבן בית המקדש. שני אחים חשמונאים אוכלים זה את זה, צרים זה על זה ומרסקים את שארית התקווה של עצמאות יהודית בארץ ישראל. גם בלי לרדת לעומק הריאליה של הסיפור הנורא הזה, אנו מבינים את גודל החרפה של מלחמת האחים הזאת. באותם ימים היה פומפיוס בעיצומו של מסע כיבוש בארצות המזרח התיכון. הוא סיים את כיבוש סוריה ונכנס ליהודה ככובש ללא קרב, בזכות סכסוכים מבית. כך תמו ימי המדינה החשמונאית.

מאז שנת 63 לפנה"ס עברו כמה עשרות שנות שליטה של שליטים שונים, אך המדינה הריבונית לא עמדה עוד. הסמל לאובדן העצמאות היה ביטול התמיד. אותו קרבן יומיומי, המשותף לכולנו ומאחד אותנו, בטל. במקומו חזיר נועץ טלפיו בחומת ירושלים. כל הבניין נשבר כשאחים צרים אלו על אלו. אין משמעות לשאלה מי בפנים ומי בחוץ. כאן וכאן נמצאים אחים. כשהאויב מזהה את האיבה הזאת הוא נועץ טלפיים ומתנפל. י"ז בתמוז, יום של שבירת לוחות וביטול התמיד, הופך להיות יום זיכרון ותזכורת על פוטנציאל שיש לנו לעצמאות, ועל הגורמים שמרסקים את הסיכוי הזה.

אירועים נוספים

כיבוש ירושלים במסע הצלב הראשון (15 ביולי 1099) הרג אכזרי של יהודים ומוסלמים בעיר ושריפת בית הכנסת עם היהודים שהתבצרו בו.

מועד התענית

בזמן שבין חורבן הבית הראשון לבניין הבית השני חלה התענית ביום ט' בתמוז. עם בניין הבית השני הפכה התענית ליום שמחה. על פי הגמרא. לאחר חורבן בית שני הפכה התענית להיות אופציונלית:
מסכת ראש השנה יח: אמר רב פפא הכי קאמר: בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה; יש גזרת המלכות, צום; אין גזרת המלכות ואין שלום, רצו מתענִיין רצו אין מתענִיין.

זאת אומרת, בזמן השמד, כולם חייבים לצום אבל בזמן שאין שמד אבל אין גם שלום, הצום הוא אופציונלי. הראשונים מסבירים שזאת ההלכה רק במישור העקרוני, אבל אחרי שכלל ישראל קבלו את המנהג לצום (אפי' כשהמצב מוגדר "אין גזרת המלכות ואין שלום") מאז כולם חייבים לצום מתוקף מנהג. כאמור, אחרי חורבן בית שני הצום הרביעי הועבר ל-17 בתמוז כי זהו התאריך של פריצת החומה בחורבן בית שני.

בשנה שבה חל י"ז בתמוז בשבת נדחית התענית ליום ראשון י"ח בתמוז. המקור לכך מגיע מדברי הנביא זכריה פרק ח', אשר מכנה צום זה בשם "צום הרביעי", כלומר צום החל באחד מימי חודש הרביעי, הוא חודש תמוז. אין בפסוק ציון של היום המדויק בתמוז בו חל הצום. לכן קבעו כי במקרה שחלה התענית בשבת, בה יש חובה של עונג שבת ("וקראת לשבת עונג"- ישעיהו נ"ח), תידחה התענית ליום המחר.