מהגרים מתוניסיה במצרים
א' ברקת, 2009, 'מהגרים יהודים מתוניסיה במצרים – לשון מאזניים חברתית ופוליטית במאה העשירית ובמאה האחת-עשרה', תרשיש; מחקרים ביהדות תוניסיה ומורשתה, עורכים: א' חזן, ח' סעדון, אוניברסיטת בר-אילן תשס"ט, עמ' 38-29.
מהגרים מתוניסיה במצרים – לשון מאזנים חברתית ופוליטית במאות העשירית והאחת-עשרה*
במאות העשירית והאחת-עשרה היתה תוניסיה מרכזו של המַגרִבּ. מיקומה המיוחד לחוף הים ובלב נתיבי יבשה מארבע רוחות השמיים איפשרו לה, יותר מלחבלי ארץ אחרים, לפתח תרבות עירונית ופוליטית. כיוון שהחברה בתקופה זו היתה חברה של תנועה והגירה, המַגרִבּ היה למוקד הגירה. מערי המַגרִבּ כולו ומערי תוניסיה בפרט היתה קַירַואן הבולטת בפעילותה העירונית, הצבאית, הפוליטית והכלכלית, בעיקר תחת שלטון הפאטִמים. קַירַואן ניקזה אליה אוכלוסייה מכל המַגרִבּ והיתה המרכז הבלתי מעורער של המַגרִבּ בתקופה זו. היהודים היו חלק בלתי נפרד מתנועת ההגירה הזאת. לקַירַואן הגיעו יהודים מאזורים שונים בעולם וגם מאזורים שונים במַגרִבּ עצמו. המהגרים התכנו בשם עיר מוצאם בהיותם מחוצה לה, וכך יש בידינו לעקוב אחר ערי המוצא של היהודים שישבו בקַירַואן, שמות משפחה כמו תאהִרתי, מַג'אני או מַסילי (אלג'יריה), אלפאסי (מרוקו), אלבַּרקי (לוב) – העידו על הנהירה של יהודי המַגרִבּ לקַירַואן.1
קשרי מכתבים קַירַואן-פֻסטאט
כשכבשו הפאטִמים את מצרים בשנת 969 והעתיקו את מרכזם לעיר שהם בנו להם שם, קהיר, עברה גם נקודת הכובד הכלכלית והפוליטית למצרים. קהילת פֻסטאט היתה קהילה גדולה ועשירה, ומפאת קירבתה הרבה לישיבה בארץ ישראל היתה היא מרכז הכובד של החיים היהודיים. מנהיג הקהילה שישב בפֻסטאט וקיבל את הסמכתו ואת תאריו מגאון ארץ ישראל היה גם המתווך בין קהילת קַירַואן לישיבת ארץ ישראל והגניזה מעידה על כך בִּמצאי של תכתובת עשירה. מנהיג קהילת פֻסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, אפרים בן שמריה, היה בקשר שוטף הן עם מנהיגי קהילת קַירַואן שכתבו אליו בענייני הקהילה וקשריה עם הגאון, והן עם אנשים פרטיים, בעיקר סוחרים שעימם ניהל קשרי מסחר עֵרים. גם ההתכתבות בין קהילת קַירַואן לישיבה בארץ ישראל נעשתה באמצעות אפרים בן שמריה. מכתב מקהילת קַירַואן לאפרים בשנת 1035 מציין: 'לא ראיתי כתב מרבינו ראש ישיבת ארץ צבי, המקום יאריך ימיו, ואילולי שהזכרת לי ששיגרת כתבי אליו הייתי אומר בשביל שלא ראה ממני כתב. ובתוך כתבי זה כתב אחר, תשגרהו בחסדך..'.2
מכתב מסוחר איש קַירַואן לאפרים משנת 1050 בקירוב מלא וגדוש בעניינים שיש בהם להעיד על הקשרים ההדוקים שהיו בין מנהיג קהל פֻסטאט לבין אנשי קַירַואן. הכותב היה בקשרי מסחר עם אפרים, בעיקר בנושא של בשמים ותרופות. לבד מעסקי מסחר מכיל המכתב בקשה מן הכותב לאפרים שישלח לו את מסכת סוכה מן התלמוד הירושלמי -עדות לרבגוניותם והשכלתם של הסוחרים היהודים, ובעיקר עדות לכך שלאנשי קַירַואן היו קשרים ערים עם ארץ ישראל ולא רק עם בבל, כפי שהיה עד למאה האחת-עשרה. כמו כן מזכיר הכותב התכתבויות של אפרים עם אישים מַגרִבּים בולטים כמו רבנו חננאל בן חושיאל והנגיד, יעקב בן עמרם, שניהם אנשי קַירַואן.3 עדויות על קשרי מכתבים עם חננאל בן חושיאל ועם הנגיד יעקב בן עמרם, שני מנהיגיה המוכרים של קהילת קַירַואן, פזורות בעוד מכתבים של אפרים בן שמריה. בשנת 1035 אף נתבקש אפרים להתערב במחלוקת שפרצה בין קַירַואן לארץ ישראל. אל הנגיד במַהדיה הגיעו שמועות לפיהן נטל הגאון לעצמו ששים דינר שנשלחו מקַירַואן ויועדו לישיבה. אפרים נתבקש לברר את העניין עם הנגיד בבואו לקַירַואן. קשה שלא להתרשם ממערכת הקשרים וחילופי המידע שבאמצעותה ידע כל צד את הנעשה אצל האחרים.4
אנשי תוניסיה נזקקו לעתים להתערבותו של בית הדין בפֻסטאט בראשותו של מנהיג קהל פֻסטאט. בשנת 1042 נתבררה בפני בית הדין בקַירַואן בנוכחות רבנו חננאל והנגיד תביעה בין שני סוחרים בני מַג'אנה שבאלג'יריה, שבסיסם היה במַהדיה. לאחר מכן, משלא נענו תביעותיו, הגיע התובע לפֻסטאט וביקש מאפרים לברר את כל הפרטים בקַירַואן ולעשות עמו צדק בפני קהל פֻסטאט, כל קהילות ישראל, ישיבת ארץ ישראל ואפילו 'אומות העולם ושופטיהם'.5 בשנת 1047 נחתם הסכם בין שני סוחרים אנשי מַהדיה, עיר הנמל של תוניסיה, שעסקו בסחר תבלינים ותרופות. נראה שלא כל ההסכמים שנחתמו כּוּבּדוּ, ולכן הגיעו השניים לפני בית הדין של קהילת מַהדיה. העניין לא נחתך שם ושני הסוחרים טרחו להגיע עד לפֻסטאט והביאו את עניינם לפני בית הדין של אפרים בן שמריה.6 כן דן בית הדין של אפרים, בשיתוף פעולה עם בית הדין בקַירַואן, בעניינה של אשה, שעקרה מקַירַואן לפֻסטאט עם בעלה ושלושת ילדיהם, ושם נְטשָהּ בעלה.7 בדומה לכך מוצאים בגניזה עוד שטרות רבים המעידים על קשרים משפטיים בין בית הדין של פֻסטאט לבין בתי הדין של קַירַואן ושל מַהדיה. אפרים גם סייע בהעברת כספים ותרומות מקַירַואן לישיבת ירושלים.8 וכן עזר לאדם שביקש לחזור לכור מחצבתו במַגרִבּ, לאחר שניסה לשווא להשתקע בירושלים.9 בהקשרים אלה פעל אפרים בתור ראש קהילת פֻסטאט וכסמכות עליונה מטעם הגאון, גם לגבי המַגרִבּ.10
ההגירה לפֻסטאט
ההגירה הגדולה של יהודים מן המַגרִבּ למצרים החלה לאחר כיבוש מצרים על ידי הפאטִמים. מהגרים אלה היו צאצאיהם של יהודי בבל שהגיעו למַגרִבּ עוד במחצית הראשונה של המאה העשירית. הם עסקו בעיקר במסחר והיתה להם מסורת ארוכת דורות של סחר בינלאומי, שתחילתה עוד בבבל, בימי הפרסים. השליטים הפאטִמים עודדו את היהודים הללו והשתמשו בשירותיהם כדי להפוך בהתחלה את המַגרִבּ, ואחר כך את מצרים, למרכז הסחר של הים התיכון. לאחר כיבוש מצרים והנטישה ההדרגתית של המַגרִבּ על ידי הפאטִמים החל מסוף המאה העשירית נדדו גם רבים מן הסוחרים היהודים בעקבותיהם למצרים והתיישבו בעיקר בפֻסטאט ובאלכסנדריה. שמות רבים בתעודות הגניזה מעידים על מוצאם המַגרִבִּי של בעליהם. רבים מן המהגרים באו מן העיר קַירַואן, העיר המרכזית של המַגרִבּ, מאלמַהדיה, עיר הנמל הראשית של המַגרִבּ וכן מקאבִּס, שלושתן ערים בתוניסיה של ימינו.11
הישיבה במַגרִבּ הטביעה את חותמה עליהם. הם בלטו בתור קבוצה ייחודית וזוהו כקבוצה נפרדת. ריבוי האנשים בעלי שמות מַגרִבּים ותוספות המעידות על מקום מוצא מַגרִבּי במכתבי הגניזה מעידים על התפקיד החשוב שמילאו בפֻסטאט. משום שרובם היו סוחרים, התרכזו בידם גם ממון וגם עוצמה. במארג החברתי הרגיש והבלתי מאוזן בקהילת פֻסטאט היה להם תפקיד מכריע. במשך מאות השנים תחת שלטון האִסלאם, החל משנת 640 שבה כבשו הערבים את מצרים, התגבשו בקהל הרבניים של פֻסטאט שתי קבוצות מוצא מובחנות: הירושלמיים והבבליים. שתי הקבוצות שהרכיבו את קהל פֻסטאט ניהלו ביניהן מאבקים פוליטיים וחברתיים שהלכו והחמירו ככל שהקבוצה הבבלית גדלה עם גידול ההגירה מבבל. המאבקים היו על עמדות כוח בקהל, בעיקר על בית הדין והשליטה בו, וכן על שאר מוסדות הקהילה, כגון השחיטה וההקדש. כל קבוצה נתמכה על ידי מרכז הסמכות שלה, הווה אומר: ישיבת ארץ ישראל מחד ורָשויות ההנהגה בבבל מאידך. מסוף המאה העשירית, עם הכיבוש הפאטִמי, נוספה לקהל פֻסטאט ההגירה המַגרִבּית הגדולה והעשירה. שתי הקבוצות הוותיקות עשו מאמצים רבים, כל אחת מצידה, להעביר לצידה את המַגרִבּים. ניתן לומר שהמַגרִבּים היוו את לשון המאזניים בין הבבליים לבין הירושלמיים בפֻסטאט. במובנים רבים אפשר לראות בהם קבוצת לחץ, הממלאת אחר תנאי ההגדרה של קבוצה כזאת, דהיינו, מוצא משותף, מודעות לייחודם ולכוחם ושיתוף פעולה להשגת מטרות משותפות.
יהודי המַגרִבּ תפסו תמיד מקום מיוחד בעולם היהודי. מצד אחד, זיקתם המסורתית העמוקה היתה אל ישיבות בבל; מאידך, במאה האחת-עשרה התפתח קשר שעיקרו חברתי ופוליטי עם ישיבת ארץ ישראל. למעשה פיתחה קַירַואן, המרכז היהודי הגדול במַגרִבּ, עצמאות מסויימת. בפֻסטאט יכלו המַגרִבּים להצטרף לכל אחד משני בתי הכנסת, והבחירה ביניהם היתה בעיקרה אקט חברתי ולאוו דווקא על רקע של מנהגים מסורתיים. קהילות פֻסטאט עצמן ביקשו כל אחת למשוך את המַגרִבּים לצידה כדי להעלות את משקלן בציבור, ולשם כך חילקו תארים ושאר כיבודים.12 התחרות בין שתי הקהילות על המַגרִבּים מתוארת בבירור בדברים שכתב אפרים בן שמריה, מנהיג קהל הירושלמיים במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, בשם קהלו, אל גאון ארץ ישראל, שלמה בן יהודה, בשנת 1030 בערך: 'רבה הקנאה במקום הזה'. הבבליים מנסים 'למשוך את הבריות ממנו אל זולתו בתחבולות שאני מעדיף שלא להזכירן', למשל, ישיבות בבל מחלקות תארים לאנשים כדי למשוך מתפללים מבית כנסת אחד למשנהו. אפרים ביקש מהגאון לכתוב אל קהל הירושלמיים כדי לעודדם במאבק נגד הבבליים, 'ותזכיר את המערביים המתפללים בבית הכנסת הזה, מפני שהתחילו להתפלל אצלנו קבוצה מן המערביים'. גם הגאון כתב כמה מכתבים בנושא זה אל אפרים בן שמריה.13
המַגרִבּים בפֻסטאט – קבוצת לחץ פוליטית
מן המסמכים השמורים בגניזה אמנם עולה שהמַגרִבּים נטו יותר להצטרף לקהל הירושלמיים (בידינו עדויות רבות יותר על אנשים בעלי שמות מַגרִבּיים בשטרות ובמסמכים מבית הכנסת של הירושלמיים, אך זאת אולי משום שהגניזה נמצאה בו), אך אין להוציא מכלל אפשרות שהיו מַגרִבּים שהצטרפו לקהל הבבליים. לפחות שני מנהיגים בולטים בקהל הבבליים בפֻסטאט היו מַגרִבּים במוצאם: יוסף בן יעקב בן עַוכַּל ברבע הראשון של המאה האחת-עשרה,14 ונהוראי בן נסים במחציתה השנייה.15 גם בקהל הירושלמיים היה במחצית השנייה של המאה האחת-עשרה מנהיג שמוצאו מַגרִבּי – יהודה הכהן בן יוסף.
למרות ההצטרפות החופשית של המַגרִבּים לשני הקהלים וחרף מעורבותם והשפעתם החברתית והפוליטית הרבה בשתי הקהילות, הם לא נבלעו לחלוטין באוכלוסייה המקומית, אלא הוסיפו לשמור על ייחודם. תמיד המשיכו לקרוא להם 'המַגרִבּים' ולהתייחס אליהם כאל קבוצת כוח נפרדת, וגם הם ראו את עצמם בתור כאלה. דברים אלה באים לידי ביטוי ברור בכמה מכתבים. במכתב משנת 1030 בקירוב מאת הגאון שלמה בן יהודה אל אישיות בפֻסטאט נאמר: 'והם אומרים השתלטו המַגרִבּים. המַגרִבּים הביאו מחלוקת לארץ ישראל, והמַגרִבּים הביאו מחלוקת לפֻסטאט'.16
במכתב שכתב אפרים בן שמריה אל שלמה בן יהודה הוא מספר על 'ג'מאעה מגארבה', חבורת מַגרִבּים, שהצטרפה לקהילתו. נראה שאותה חבורה היתה מעורבת בעניין שאינו כשר, הקשור לעסקי השחיטה. מישהו טען שהם נזקקים לשחיטת נכרים, וזהו דבר 'שלא נשמע כמותו בארצנו', כתב אפרים. המכתב קרוע ואין לדעת בדיוק למה הכוונה, ושמא אין זו אלא השמצה בלבד. ייתכן שהבבליים ראו בדאגה את העובדה שקבוצה של מַגרִבּים הצטרפה לקהילת הירושלמיים והאשימו אותם בנקודה רגישה ביותר, מעורבות שאינה כשרה בענייני השחיטה. אפרים במכתבו ביקש את הוראות הגאון בעניין זה. במכתב זה יש משום עדות למאבק שהתנהל תדיר בין הבבליים והירושלמיים על נושא השחיטה והשליטה בשוק הבשר. הרצון לגייס את המַגרִבּים לצד זה או אחר גבר לעתים על שיקולים אחרים.17
אחד האישים המַגרִבּים הבולטים בקהילת פֻסטאט היה אברהם בן דויד בן לַבּראט בן סִגמאר. זקֵנו ידוע בתור איש פֶאס, אבל ענפים מן המשפחה עברו למַהדיה (שם בלטו בתור דיינים) ולקַירַואן, ומשם לפֻסטאט, כפי שעשו משפחות מַגרִבּיות רבות אחרות.18 המשפחה צברה כוח והשפעה בעיקר בזכות עיסוקה במסחר וכמה מבניה נזכרים במכתבי הגניזה בקשר לעסקיהם. אברהם בן דויד יצר קשר קרוב עם גאון ארץ ישראל שלמה בן יהודה, שהעניק לו את התואר 'משוש הישיבה'.19 הענקת תארים היתה, כזכור, אחד מן האמצעים שהיו בידי הישיבה למשוך את לב האישים בעלי ההשפעה ולקשור אותם אליה במעין חוזה נאמנות.20 הגאון שירש את שלמה בן יהודה בשנת 1052, דניאל בן עזריה, מינה את אברהם בן דויד המַגרִבּי להיות הממונה מטעמו על ענייני השחיטה בפֻסטאט. יש להניח שהגאון מינה דווקא מַגרִבּי לנציגו בנושא הרגיש של השחיטה, כדי לנטרל במידת האפשר את המאבקים בין הירושלמיים והבבליים על תחום זה. ואכן, אברהם גילה מעורבות רבה בענייני השחיטה ובכמה ממכתבי הגניזה העוסקים בנושא זה בולטת מעורבותו.21
לשון המאזניים
מאבקי כוח בין המנהיגים ובין הקהלים היו הנושא שעמד לרוב על סדר היום הציבורי בפֻסטאט. פעמים רבות היו המאבקים בפֻסטאט בבחינת אספקלריה למאבקי כוח שהתנהלו בתוך הישיבות, בין בבבל, בין בארץ ישראל, בין המשפחות שכיהנו בראשות הישיבות על תפיסת המישרה הנעלה. המַגרִבּים, בתור לשון מאזניים פוליטית בפֻסטאט, לקחו חלק חשוב במאבק הזה. הגניזה משקפת אירועים שלעתים נראים קטנים ומקומיים, אך בבחינה כוללת הם עשויים להתפרש בתור חלק במאבק הפוליטי המתמיד הזה. אחד המאבקים המרים הידועים לנו היתה המחלוקת בין שלמה בן יהודה פאסי, כלומר בן למשפחה ממוצא מַגרִבּי, גאון ארץ ישראל משנת 1025, לבין הטוען לגאונות שיצא נגדו, נתן בן אברהם, בן למשפחת גאונים ותיקה אחרת. גם לנתן היתה אחיזה מַגרִבּית כשהחל את הקריירה הפוליטית שלו במסע לקַירַואן, שם ישב ולמד בבית מדרשו של חוּשיאל בן אלחנן. בקַירַואן החל נתן בן אברהם לצבור את הכוח הפוליטי שהוביל אותו למאבק נגד שלמה בן יהודה. מקַירַואן עבר לפֻסטאט ורכש לו תומכים בדרך של נישואים ועשייה חברתית וקהילתית. נתיב זה של נתן בן אברהם מדגיש את מוקדי הכוח של המאה האחת-עשרה: קַירַואן ופֻסטאט היו בסיסים לצבירת השפעה חברתית ופוליטית, היעד לכיבוש היתה ירושלים וראשות הישיבה, ולשני הטוענים היה בסיס לקשר עם המַגרִבּים, קבוצת הכוח החזקה בפֻסטאט. המאבק עצמו החל עם יציאתו של נתן בן אברהם למסע נגד הגאון בשנת 1034 ונסתיים בפשרה בין השניים בשנת 1042. 22 לצורך המאבק גייסו שני היריבים את כל התומכים האפשריים, בארץ ישראל, במצרים, במַגרִבּ, בבבל, יהודים רבניים וקראים, בעלי שררה מוסלמים, והגיעו עד יהודי החצר ובעלי השררה בחצר הח'ליפה מכאן, ואישים בעלי השפעה בתוניסיה כגון הנגיד מכאן.23
אברהם בן דויד בן לַבּראט בן סִגמאר היה אחד מתומכיו הנאמנים של הגאון המכהן, שלמה בן יהודה. (אם כי, במכתב אחד, בעל אופי מחתרתי משהו, של אפרים בן שמריה, שהתראה כתומכו של שלמה בן יהודה, נזכר רמז לתמיכה אפשרית של השניים, אפרים בן שמריה ואברהם בן דויד, ביריבו של הגאון, נתן בן אברהם. זוהי אולי עדות לאופי הפוליטי-מניפולטיבי של מחלוקות מן הסוג הזה, שבהן אין מקום לנאמנות ללא תנאים, אלא כל נאמנות נשקלת לגופה, לפי העניין ולפי הצורך של נותן הנאמנות ברגע נתון, ועשוייה לשנות כיוון בכל הזדמנות).24 בשנת 1035 היה מעשה באברהם בן דויד בן סִגמאר, ש'התעסק עם זונה גויה (בכתבי הגניזה גויים הם לרוב פאטִמים) ושילם ק"ב דינר וזה חודש וחצי הוא בבית הכלא'. נתן בן אברהם, יריבו המר של הגאון שלמה בן יהודה, ששהה באותה עת בפֻסטאט, הכריז 'חרם חמור על כל המגן עליו כל העושה עבירה עם זונה גויה זו'. בנוסף על כך האשימו את אברהם שהשמיץ את מנהיגי הקהל. הוא הכחיש את כל המיוחס לו בפני כל הקהל בבית הכנסת. הרוחות בקהילה סערו מאוד עקב פרשה זו שהלכה והסתבכה. בסופו של דבר פנה אפרים בן שמריה לגאון ובקשו להתיר את החרם, משום שהתרת חרם לא היתה בסמכותו של מנהיג הקהל, אלא אך ורק בסמכותו של הגאון.25 קרוב לוודאי שהתנגשות סמוייה זו בין נתן בן אברהם לבין שלמה בן יהודה כרוכה במאבק הגדול שהתנהל ביניהם, ולגבי נתן בן אברהם היתה זו הזדמנות פז לנגח את הגאון הזקן. הוא ניצל את מעמדו בתור בן למשפחת גאונים ותקף אישיות מַגרִבּית רמת מעלה, איש שהיה ידוע בתור תומכו המוצהר של הגאון הזקן, ושייצג בתור שכזה את כל הגוף המַגרִבּי רב ההשפעה, בתור אקט של הפגנת כוח נגד יריבו.
בזיכרון דברים שנערך בבית הדין של הירושלמיים בפֻסטאט בשנת 1038 מסופר על המלמד אלעזר בן שמואל אַלמַגרִבּי, שעליו נפוצו שמועות בציבור כי קילל את הגאון שלמה בן יהודה, אלא שמאשימיו לא העזו לתבעו בבית הדין: 'כאשר התכנסנו בשבת שִמעו (השבת השנייה שלפני תשעה באב) בבית הכנסת של הירושלמיים להתפלל עמד בעת הוצאת ספר התורה אלעזר המלמד בר שמואל בן אַלמַגרִבּי ועיכב את הקריאה בנוכחות הקהל ובנוכחות בית הדין גד' קד' מר ור' אפרים החבר בסנהדרין גדולה ואמר בעומדו על הבמה: האזינו בני ישראל. הפיצו עלי דברים מאוסים'. בית הדין קבע שתינתן ארכה בת חודש למלעיזיו, כדי להביא עדים נגדו. לאחר חודש עיכב שוב אלעזר את הקריאה, והקהל ובית הדין אישרו שהוא נקי מחטא וגם כתבו לו שטר המעיד על כך. עיכוב תפילה לצורך מחאה על עוול היה נוהל מקובל בבית הכנסת וידוע כי גם אצל המוסלמים רווח מנהג דומה.26 אין ספק שהדברים היו מכוונים כדי לנגח את הגאון שלמה בן יהודה ואת האיש שלו בפֻסטאט, אפרים בן שמריה. הדברים נעשו מן הסתם על ידי הסיעה שתמכה בנתן בן אברהם שבחרה דווקא באיש מַגרִבּי כדי להאשימו, להעכיר את הרוחות וליצור את ההרגשה שקבוצת המַגרִבּים הגדולה, שהיתה ידועה בנאמנותה לגאון, אינה נקיית כפיים כל כך.
עוד משפחה מַגרִבּית בולטת בפֻסטאט היתה משפחת התאהִרתים. מוצא המשפחה מתאהִרת שבאלג'יריה. משם עברו כמה מענפי המשפחה אל קַירַואן, ומשם לפֻסטאט, בנתיב שאיפיין את ההגירה המַגרִבּית במאות העשירית והאחת-עשרה. רבים מבניה של המשפחה עסקו במסחר. התפוצה של המשפחה, בתאהִרת, בקַירַואן, בפֻסטאט וגם בארץ ישראל, איפשרה להם לעסוק במסחר בינלאומי, שהתפרש על פני כל המחוזות הללו.27 שמואל בן אברהם התאהִרתי היה בן למשפחה הזאת. מרכז פעילותו רוב ימיו היה בקַירַואן, שם היה פעיל הן בחיי הכלכלה והמסחר והן בתור דמות מרכזית בבית המדרש של קַירַואן. עסקיו הביאוהו לעתים מזומנות לפֻסטאט והוא הפך להיות דמות מרכזית גם בחיי הקהילה שלה. הוא נזכר בתור דיין בכיר בבית הדין של פֻסטאט ובהנהגתה.28 גם הוא השכיל לקשור מערכת יחסים משמעותית עם הגאון שהעניק לו את התואר 'חמדת הישיבה'.29 כשפרצה המחלוקת בין שלמה בן יהודה לבין נתן בן אברהם, לקח בה גם שמואל 'חמדת הישיבה' חלק. שמו נזכר באחד המכתבים המחתרתיים שהריץ אפרים בן שמריה בעיצומה של המחלוקת ומעידים במעורפל על כוונתו של אפרים בן שמריה לגייס את שמואל התאהִרתי למאבק נגד שלמה בן יהודה. כוונה זו לא יצאה לפועל ובגלוי פעל אפרים בן שמריה יחד עם הגאון שלמה בן יהודה.30
שלמה בן יהודה, שנשאר על מכונו בתור גאון, למרות תביעתו של נתן בן אברהם, נפטר בשנת 1051. לאחר מותו התנהל מאבק בין שני טוענים לכתר הגאונות: יוסף הכהן בן שלמה, נצר למשפחת גאונים כהניםשמוצאה מסִגִ'למאסה שבמַגרִבּ, ודניאל בן עזריה, נצר לבית ראש הגולה, שטען לזכותו לגאונות מכוח היותו נצר לבית דויד. מייד לאחר מות הגאון התחיל כל אחד מן הטוענים לגייס תמיכה. דניאל בן עזריה השליך את יהבו על המַגרִבּים, הן אלה שישבו בקַירַואן ובעיקר אלה שישבו בפֻסטאט. הוא כתב לאחד מאישי המַגרִבּ: '…ודבר אחד הלא גלוי וידוע כי ראשי הגלויות אבותינו זכרם לברכה הם בעלי רָשותם והמנהגים אותם… כי שררות בית דויד היא שררות הצדק…ולא ראינו בתורה ולא בנביאים ולא בכתובים ציווי בשררה אלא של בית אבותינו וחלילה לאחינו המערביים עם דעתם שיעברו על מצות בוראם…'.31 דניאל בן עזריה עלה על כס הגאונות בניגוד למקובל: שהרי יוסף הכהן היה אב בית הדין של שלמה בן יהודה ועל פי הדין היה הוא זכאי לרשת את כס הגאונות. היוזמה לאקט חריג זה יצאה מקרב חוגי המַגרִבּים בפֻסטאט. אפשר שביקשו להשיג מעין מזיגה בין הרָשות שאליה היו כפופים, היא רָשות ארץ ישראל, שאליה היתה כפופה יהדות מצרים, ובין הקשר הנפשי המיוחד שהיה להם עם בית ראשי הגולה, מורשה מדורות, מאבותיהם של סוחרים אלה שהגיעו מבבל למַגרִבּ.32
בני המערב רוו נחת מגאונותו של נצר לבית דויד וממעמדו הרם. גם דניאל גמל להם והעניק להם תארים ביד רחבה. כמה וכמה מַגרִבּים בפֻסטאט זכו בתקופת גאונותו לתואר הרם ביותר של ישיבת ארץ ישראל – חבר. יחסי גומלין אלה העלו עוד יותר את מעמדם ואת ערכם של המַגרִבּים בתור גוף משפיע בקהילת פֻסטאט. בתקופת כהונתו של דניאל בן עזריה היה ראש קהל הירושלמיים בפֻסטאט לא אחר מאשר המַגרִבּי יהודה בן יוסף בן אלעזר, שכונה בפי המַגרִבּים מעריציו בתואר החריג לתקופה זו: הרב.33
תאור נאמן של תפקידם המרכזי של המַגרִבּים, בעיקר של אנשי תוניסיה, בקהילת פֻסטאט, נתן שליח ישיבת ארץ ישראל במכתבו אל אב בית הדין של הישיבה יוסף הכהן בן שלמה גאון בשנת 1053. הוא כותב 'והודעתיך שהגעתי לפסטאט ומה פרוע המצב וכתבתי לך על עגמת הנפש שהיתה לי וכי דבר לא נשתנה אצל האדם בפסטאט שהיית נוזף בו.. אשר לבית הכנסת של הירושלמיים, הלא הוא נידרדר מפני שאנשינו הסוחרים הנוסעים המערביים נמצאים בנסיעה'. (גיל, ב, מס' 398, ראי שם, א, הערה 373). הערה מחכימה ביותר על משקלם הרב של המַגרִבּים הסוחרים בקהילת הירושלמיים של פֻסטאט.34
דניאל בן עזריה מת בשנת 1062. לאחר מותו מילא את מקומו אב בית הדין של הישיבה, אליהו הכהן בן שלמה גאון הסִגִ'למאסי (מסִגִ'למאסה שבמַגרִבּ). אליהו השכיל להתעלות על משקעי העבר וקשר קשרים טובים עם המַגרִבּים, אשר בעת המחלוקת על הגאונות היו תומכיו של דניאל בן עזריה ומתנגדיו של אחיו יוסף.35 האיש החזק של פֻסטאט היה בעת ההיא נהוראי בן נסים, סוחר רב עוצמה ועושר שמוצא משפחתו מתוניסיה. הוא תפס עמדה מרכזית בקרב הסוחרים המַגרִבּים, הן בזכות מעמדו במסחר, הן בזכות פעילותו ומעמדו בקרב קהל הבבליים בפֻסטאט. הקשר בין חבורת הסוחרים המַגרִבּים האלה לבין ישיבת ירושלים היה אמיץ ביותר, בזכות הנוכחות המתמדת כמעט של חלק מהם בארץ ישראל. נהגו לקרוא להם אלמַגארִבּה, המערביים, ובמכתבי הגניזה נזכרים תדיר 'אנשינו הסוחרים הנוסעים המערביים'.36 בין נהוראי בן נסים לבין שלמה הכהן נקשרו קשרים טובים, כפי שנזכר במכתב של אחד מאנשיו המַגרִבּים של נהוראי בארץ ישראל לנהוראי: 'הלכתי אצל אדוננו ראש הישיבה עם מכתבך והקראתיו לו והודעתיו את אהבתך אליו, אדוני, עוד בטרם היה אב בית דין'. מן המכתב הזה עולה כי היו אלה המַגרִבּים בפֻסטאט שסייעו בידי הגאון לקבל את המינוי למישרתו מאת הח'ליפה הפאטִמי, את הסִגִ'ל(הפקודה המלכותית). עובדה זו מעידה על מעמדם הכלכלי האיתן והשפעתם הרבה בחצר בזכות עמדתם המרכזית בחיי המסחר של מצרים.37
מעורבותם של המַגרִבּים היתה מכרעת גם במאבק הגדול והאחרון על כס הגאונות בארץ ישראל, הלוא הוא המאבק בין אביתר בן אליהו הכהן גאון, בן למשפחת הכהנים הגאונים של ארץ ישראל, שמוצאה מסִגִ'למאסה, לבין דויד בן דניאל, נצר למשפחת ראשי הגולה לבית דויד, שישב במצרים. המאבק נפרש על פני השנים 1094-1081 והסעיר את עם ישראל על כל קהילותיו לתפוצותיו לאורך כל התקופה הממושכת הזאת. המאבק התנהל על רקע אירועים מדיניים מכריעים בארץ ישראל ובמצרים. התורכים הסַלג'וּקים פלשו לארץ ישראל וכבשו חלקים גדולים ממנה, והפאטִמים במצרים נאבקו מרה על מנת לקיים את שלטונם בה. ישיבת ארץ ישראל גָלתה לצוֹר וניהלה קרב מאסף על זכותה לשלטון מוחלט על עם ישראל. ממכתבי הגניזה עולה שהמַגרִבּים, כפי שתמכו באביו של דויד, דניאל בן עזריה, כן נהגו עתה עם בנו, וכנראה מאותן הסיבות של דבקות ברעיון שייצג בעיניהם דויד: איחוד העם כולו, על תפוצותיו, סביב נצר מבית דויד.38
מנהיגם הרוחני של המַגרִבּים בפֻסטאט, הרב, יהודה הכהן בן יוסף, כתב אל נהוראי בן נסים, המַגרִבּי ראש קהל הבבליים בפֻסטאט, ובו דיבר על דרכי השלטון שנקט בהם דויד בן דניאל, כגון חרמות שהטיל על אנשי הקהל בפֻסטאט שסירבו לשתף עמו פעולה והמשיכו לדבוק בראשותו של אביתר בן אליהו. מן המכתב עולה שלדויד בן דניאל, אף שהיה אדם צעיר ובלתי מנוסה, היתה השפעה רבה על אישים זקנים, מנוסים ומכובדים, שני המנהיגים הבלתי מעורערים של קהילת פֻסטאט, שניהם מַגרִבּים, בזכות הרעיון שייצג ושניהם האמינו בו.39 גם עושה דברו העיקרי של דויד בן דניאל, הלוא הוא אברהם בן נתן, זכה להערכה רבה בחוגי המַגרִבּים, שהביעו התפעלות מכושרו ומלמדנותו. כך עולה בפירוש ממכתב שכתב בשנת 1061 לַבּראט בן משה אִבּן סִגמאר ממַהדיה, נצר למשפחה המַגרִבּית שנזכרה לעיל, אל נהוראי בן נסים בפֻסטאט.40 כשהחל אברהם בן נתן בפעילות יזומה מטעמו של דויד בן דניאל נגד הגאון אביתר בן אליהו, תמכו בו המַגרִבּים שחשוביהם היו מחשובי קהל הבבליים באותה עת.
סופה של המחלוקת כרוך בנסיבות המדיניות החיצוניות שהתרחשו בארץ ישראל ובמצרים. הפאטִמים הצליחו להחזיר לעצמם את השלטון בארץ ישראל בשנת 1098. במצרים עצמה חלו חילופי שלטון שהביאו בסופו של דבר גם להיעלמותו של דויד בן דניאל מזירת ההתרחשויות.
סיכום
הקבוצה המַגרִבּית שישבה במצרים נתגבשה לאחר הגירה מתמדת מן המַגרִבּ למצרים, מאז מעבר החצר הפאטִמית לפֻסטאט בשנות השבעים של המאה העשירית. קבוצת המהגרים לא נבלעה באוכלוסייה המקומית, אלא ניכרה בהליכותיה בתוך הציבור היהודי בפֻסטאט. ייחודם החברתי במקום נבע מכמה טעמים: המשיכו להתקיים קשרים הדוקים, חברתיים, משפחתיים ומסחריים-כלכליים בינם לבין חבריהם ובני משפחותיהם שנשארו במַגרִבּ, בעיקר בקַירַואן. תוצאה ישירה מזה היתה חילופי מידע שוטף שזרם ביניהם לבין המַגרִבּ. הדברים הללו היו לבסיס לפעולה משותפת ולחוויה משותפת לבני הקבוצה המַגרִבּית, לעומת בני קהילה אחרים בפֻסטאט. לבני המַגרִבּ השותפים לפעילות כלכלית היו אינטרסים כלכליים משותפים במצרים ומחוצה לה. כפועל יוצא מזה גם אינטרסים חברתיים ופוליטיים משותפים. לרוב עשו בני הקבוצה הזאת יד אחת בהכרעות חברתיות ופוליטיות, הן פנימיות של הקהילה, והן הקשורות בהנהגה העליונה בארץ ישראל. עובדת עושרם, ניידותם, חשיבותם לחיי הכלכלה והמסחר של מצרים וקירבתם כתוצאה מזה לחיי החצר ולשליטים הפאטִמים, סייעה בידם להפוך את האינטרסים שלהם מרצון למציאות.
הגדרת המַגרִבּים יושבי פֻסטאט בתור קבוצה בעלת ייחוד, בעלת אמצעים כספיים ונגישות פוליטית לחצר, מאפשרת לבחון את עמדתם כקבוצה בעלת ייחוד וצביון משלה. הקשרים שבין המַגרִבּים יושבי מצרים לבין הנהגת היהודים בממלכה הפאטִמית היו קשרים של תלות הדדית בין מרכז אזורי לבין אחת מקבוצות הלחץ הפעילות ביותר במוקד הכוח – בפֻסטאט.41 במבט כולל לאחור המַגרִבּים היו קבוצת הכוח החזקה והמשפיעה ביותר בחיים הפוליטיים, הכלכליים והחברתיים בעולם היהודי של המאות העשירית והאחת-עשרה.
הערות
* הרצאה שניתנה בכנס בינלאומי 'יהדות תוניסיה – זהות ומורשת', אוניברסיטת בר-אילן, 18-17 במאי 2000.
1. ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים 1965, שני כרכים, א, עמ' 74-71, 189-186; מ' בן-ששון, צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם, קירואן, 1057-800, ירושלים תשנ"ו (להלן: בן-ששון, צמיחת הקהילה), עמ' 17, 41-34, 430-425.
2. מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (1099-634), תל-אביב תשמ"ג, שלושה כרכים (להלן: גיל, ארץ ישראל), ב, מס' 330, עמ' 606, שורות 12-10.
3. א' ברקת, יהודי מצרים 1055-1007 על פי ארכיון התעודות של אפרים בן שמריה, ירושלים תשנ"ה (להלן: ברקת, יהודי מצרים), מס' 78, עמ' 136-131.
4. גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 330, עמ' 607-606, שורות 23-18: א' ברקת, שפריר מצרים; ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, תל-אביב תשנ"ה (להלן: ברקת, שפריר), עמ' 74.
5. S. D. Goitein, Letters of Medieval Jewish Traders, Princeton 1973, עמ' 101-95; ברקת, שפריר, עמ' 75.
6. ברקת, יהודי מצרים, מס' 98, עמ' 183-180.
7. שם, מס' 91, עמ' 166-161.
8. גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 326, עמ' 598-596.
9. שם, מס' 113, עמ' 207-206.
10. ברקת, שפריר, עמ' 75-74.
11. מ' בן-ששון, 'בני המגרב וקשריהם לארץ-ישראל במאות ט-יא', שלם, ה, ירושלים תשל"ז, עמ' 82-31 (להלן: בן-ששון, בני המגרב), עמ' 64; גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 215; ברקת, שפריר, עמ' 17-16.
12. ברקת, שפריר, עמ' 27-21.
13. גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 328, עמ' 600, שורות 22-18, עמ' 601, שורות 5-3; בן-ששון, בני המגרב, עמ' 65-64; ברקת, שפריר, עמ' 26.
14. נ' סטילמן, 'בית יוסף בן עוכל: תמצית ידיעותינו', תעודה א: חקרי גניזת קהיר, תל-אביב תש"ם, עמ' 139-133.
15. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 219-216.
16. גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 92, עמ' 176, שורות 35-34; בן-ששון, בני המגרב, עמ' 66; ברקת, שפריר, עמ' 27-25.
17. ברקת, יהודי מצרים, מס' 54, עמ' 78-74.
18. מ' בן-ששון, יהודי סיציליה 1068-825, ירושלים תשנ"א,עמ' 524.
19. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 424; ברקת, שפריר, נספח אישים, עמ' 247.
20. ברקת, שפריר, עמ' 39-36.
21. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 484-482; שם, ב, מס' 402, עמ' 748-746; ברקת, שפריר, עמ' 132-131.
22. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 564-562 ; א' ברקת, 'עוד על אפרים בן שמריה', Hebrew Union College Annual, LXI (1990), החלק העברי, עמ' טו-מו (להלן: ברקת, עוד על אפרים), ראה עמ' כו-כח.
23. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 577-564.
24. ברקת, עוד על אפרים, עמ' כט.
25. גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 176, עמ' 300, שורות 8-6; שם, מס' 177, עמ' 305-303.
26. שם, מס' 331, עמ' 610-607; ברקת, שפריר, עמ' 46-45.
27. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 219-217.
28. בן-ששון, צמיחת הקהילה, עמ' 203-201.
29. ברקת, שפריר, נספח אישים, עמ' 256.
30. ברקת, עוד על אפרים, עמ' מ-מד.
31. גיל, ארץ ישראל, ב, מס' 365, עמ' 679, שורות 6-1.
32. שם, א, עמ' 591. על כל המאבק בין דניאל בן עזריה לבין משפחת הכהנים על הגאונות: שם, עמ' 592-588.
33. שם, עמ' 593, וראה על הרב: שם, עמ' 223.
34. שם, ב, מס' 398, עמ' 734, שורות 9-5. וראה שם, א, הערה 373; בן-ששון, בני המגרב, עמ' 65.
35. גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 601-600.
36. שם, עמ' 217-216.
37. שם, ג, מס' 500, עמ' 235, שורות 20-18, וראה: שם, א, עמ' 601.
38. שם, א, עמ' 624-606. ראה בעיקר עמ' 612.
39. שם, עמ' 612-611.
40. שם, עמ' 618-617.
41. בן-ששון, בני המגרב, עמ' 69-64.
רשימה ביבליוגרפית
1. מ' בן-ששון, 'בני המגרב וקשריהם לארץ-ישראל במאות ט-יא', שלם, ה, ירושלים תשל"ז, עמ' 82-31.
2. מ' בן-ששון, יהודי סיציליה 1068-825, ירושלים תשנ"א.
3. מ' בן-ששון, צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם, קירואן, 1057-800, ירושלים תשנ"ו.
4. א' ברקת, יהודי מצרים 1055-1007 על פי ארכיון התעודות של אפרים בן שמריה, ירושלים תשנ"ה.
5. א' ברקת, 'עוד על אפרים בן שמריה', Hebrew Union College Annual, LXI (1990), החלק העברי, עמ' טו-מו.
6. א' ברקת, שפריר מצרים; ההנהגה היהודית בפסטאט במחצית הראשונה של המאה האחת-עשרה, תל-אביב תשנ"ה.
7. מ' גיל, ארץ ישראל בתקופה המוסלמית הראשונה (1099-634), תל-אביב תשמ"ג, שלושה כרכים.
8. ח"ז הירשברג, תולדות היהודים באפריקה הצפונית, ירושלים 1965, שני כרכים.
9. נ' סטילמן, 'בית יוסף בן עוכל: תמצית ידיעותינו', תעודה א: חקרי גניזת קהיר, תל-אביב תש"ם, עמ' 139-133.
10.S. D. Goitein, Letters of Medieval Jewish Traders, Princeton 1973.