אסתר המלכה עושה זאת שוב

אסתר המלכה עושה זאת שוב

סיפור מגילת אסתר חוזר על עצמו בגרסאות שונות.

בולגריה

במאה ה־14 נשא צאר האימפריה הבולגרית השנייה, איוואן אלכסנדר, את שרה היהודייה לאישה, וזאת לאחר שגירש את אשתו הראשונה, תאודורה. שרה התנצרה למען אהובה, והייתה מלכה נאמנה ויראת שמיים, אך הדבר לא הועיל למוניטין שלה בקרב האליטה הבולגרית, בני האצולה והכמורה, המלך הביא בנישואיו אלה חרפה על המדינה בהתחברו עם יהודיה "זהובת שער ובת שטן". הם ראו בה את הסיבה לאסון על בני העם (ימי שלטונו של איוואן אלכסנדר היו ימיה האחרונים של האימפריה הבולגרית, בטרם נכבשו שטחי חצי האי הבלקני על־ידי התורכים למשך כארבע־מאות וחמישים שנים).

שרה תאודורה .

שרה תאודורה נולדה בטרנובו, בירת האימפריה הבולגרית השנייה, בשם שרה, בת למשפחת סוחרים יהודים אמידה אשר התגוררה ברובע היהודי שבעיר. ידוע ששם אימה של שרה היה תמרה ובהמשך ניתן השם גם לבתה. ב 1346 נישאה שרה לאיוון אלכסנדר, תחת תאודורה נסיכת ולאכיה, אשר גורשה על ידי הקיסר הבולגרי. שרה אימצה את הנצרות  האורתודוכסית, אך בני הקהילה היהודית סמכו על חסותה, צברו מעמד חברתי רם יותר בתקופת כהונתה, והעניין הוביל לעימותים מול האוכלוסייה הנוצרית.

ראשוני היהודים באזור בולגריה היו הרומניוטים ומקורות ראשוניים מהכפר גיגן ומהעיר פלובדיב מתארכים את תחילת התיישבות היהודים באזור בין אמצע המאה ה-2 לראשית המאה ה-4. מתקופה זו ועד לתקופת האימפריה הבולגרית השנייה העדויות הן רק שניוניות ומתבססות על השפעות נוכחותם של יהודים באזור‚ כגון היותם מתווכים בין האימפריה הבולגרית לממלכת הכוזרים והשפעת הכתב העברי על יסוד האלפבית הגלגוליטי (האלפבית הגלגוליטי או גְּלַגּוֹלִיצַה ידוע כאלפבית הסלאווי העתיק ביותר. הוא נוצר בידי ומתודיוס בין השנים 862 ו-863 על מנת לתרגם את הביבליה לשפות הסלאוויות). מתקופת האימפריה הבולגרית השנייה קיימות עדויות ראשוניות רבות להתיישבות יהודים בבולגריה. היהודים התרכזו בבירה טרנובו וזכו לחופש פולחן ומסחר‚ שהיו חריגים לעת ההיא באירופה. החופש היחסי לו זכו בני הקהילה גרם לכך שבראשית המאה ה-13 קרא האפיפיור גרגוריוס התשיעי למסע צלב כנגד איוון אסן השני‚ קיסר בולגריה.

שרה תאודורה מילאה תפקיד משמעותי בחלוקת האימפריה הבולגרית. מאמצי השכנוע שלה הובילו את איוון אלכסנדר לחלק את ממלכתו בין בניו עוד בימי חייו. בנה של שרה תאודורה, איוון שישמן, שלט במרכז הממלכה ובבירה טרנובו, ובנה של קודמתה תאודורה מוולאכיה, איוון סרצימיר, שלט על ננסיכות וידין שבירתה וידין. החלוקה החלישה את האימפריה הבולגרית אשר כבר הייתה בדעיכה, ובהמשך היא נפלה לידי האימפריה העות'מאנית.

לשרה תאודורה ואיוון אלכסנדר נולדו חמישה ילדים. איוון שישמן, איוון אסן החמישי שככל הנראה הוצא להורג על ידי העות'מאנים ב-1388, הנסיכה תמרה אשתו שלמורא הראשון, סולטן האימפריה העות'מאנית, הנסיכה מריה (1348–1390) אשתו של אמדרוניקוס הרביעי, קיסר ההאימפריה הביזנטית, והנסיכות דסיסלאבה וואסיליסה. שרה תאודורה נפטרה ככל הנראה בשלהי שנות ה-80 של המאה ה-14 ונקברה לצד בעלה איוון אלכסנדר בכנסיית סנט פטקה בטרנובו.

 

פולין

סיפור דומה מוצאים גם בפולין של ימי הביניים, בכיכובו של המלך קאזימיר, האחרון למלכי בית פיאסט שמלך בשנים 1333 – 1370, ועליו מסופר שהייתה לו מערכת יחסים עם פילגש יהודיה בשם אסתר שעבורה הקים ארמון מיוחד שם היה מבלה עמה בנעימים. ליהודים נתן המלך מעמד מועדף כתוצאה מיחסיו עם פילגשו. הסיפור הפך למפורסם וזכה לגרסאות ספרותיות ודרמטיות רבות. אפילו עגנון נתן לו גרסה משלו אותה ניתן למצוא בספרו "אלו ואלו". העיר קוזמיר, עירה של אסתר היהודיה, הפכה לעיר תיירות רק כתוצאה מאגדה זאת.

אסתרקה או בשמה המלא אסתרקה מלאך

הייתה המאהבת היהודיה האגדית של קז'ימייז' השלישי, מלך פולין, ששלט בשנים 1370-1333 ושנודע כ"קז'ימייז' (קזימיר) הגדול". אסתרקה הייתה מפורסמת ביופיה. יופייה יוצא הדופן תפס את עינו של המלך בעת שהוא עבר דרך הכפר שלה. חלק מחייה היא הייתה גרה בעיר קז'ימייז' על יד קרקוב.

כרוניקנים בני התקופה דיברו על קשר האהבה בין אסתרקה ובין המלך הפולני כעל עובדה, אך ההיסטוריונים מטילים ספק בו, במיוחד כשהשם אסתר מזכיר את גיבורת מגילת אסתר, ואת פרשת הקשר שלה עם מלך נוכרי – המלך הפרסי אחשוורוש. עקב כך, הסיפור של אסתרקה נחשב לאגדה חקיינית, שהומצאה לפי הדגם התנ"כי.

אין כל בסיס היסטורי מוכח לקיומה של אסתרקה, והיא אינה מאוזכרת במסמכי החצר המלכותית ו/או במקורות יהודיים מהתקופה. האזכור הראשון של הסיפור מופיע בכרוניקה של הבישוף יאן דלוגוש (1480-1415), פחות ממאה שנה אחרי מותו של קז'ימייז' הגדול. המקור היהודי הראשון לאזכר אותה הוא הספר "צמח דוד" אשר נכתב ע"י דוד גנז בשנת 1595. גנז האמין לאמיתות הקיום ההיסטורי של אסתרקה ואף נתן מקור נוצרי לדבריו. לפי מסורות אחדות, אסתרקה הייתה בתו של חייט עני בשם רפאל, מן היישוב אופוצ'נו. לפי אחרים היא הייתה נכדה של סוחר ורופא  מאופוצ'נו והיא עצמה, כדברי דלוגוש, "ידעה הרבה מסודות הרפואה". בשורות המוקדשות לשנת 1386 ציין דלוגוש, שלא היה ידוע כאוהד יהודים, כי אסתרקה השפיעה לטובת עמה על מדיניות המלך הפולני.

לבקשת הפילגש שלו היהודייה האהובה, אסתר, העניק (קז'ימייז' הגדול) על ידי תעודה מיוחדת במינה זכויות וחרויות מופלגות ליהודים החיים בממלכת פולין. הועלה חשד כי היא מבוססת על זיוף בידי אנשים מסוימים, ובאופן המחלל ופוגע בהוד האלהי, מעשם הפלילי משפיע עד עצם היום הזה.

תוכן האיגרת של המלך משנת 1364, בה הוא כותב: "המלך נעתר לבקשת היהודים היושבים בכל ערי מלכות פולין" הואיל והוא "שואף להרבות תועלת אוצרו. ניתנת להם זכות הישיבה והתנועה, חירות המסחר והרשות להכניס ולהוציא סחורות וכן גם להלוות כסף בריבית, בעבוט ובאפותיקי (קרקע או מטלטלים המיוחדים לגביית חוב ידוע)".

לפי מחברים מאוחרים יותר, פרשת האהבה הזאת התרחשה בזמן שקז'ימייז' היה נשוי לאדלאידה מהסן. קודם לכן עזב המלך את קריסטינה רוקיצ'אנה הצ'כית, אחרי שגילה שיש לה סקאביאס (למלך היו ארבע נשים במהלך שלטונו). אמרו שמתוך הקשר עם המלך נולדו לאסתרקה ארבעה ילדים: שני בנים – פּלקה (Pełka) וניימייז'ה (Niemierza) ושתי בנות ששמותיהן אינם ידועים. נאמר גם שבעוד הבנים גודלו בדת הקתולית של אביהם, הבנות שמרו את דת אמם – היהדות.

יישובים הקשורים לפי המסורות לאסתרקה: פרט לאופוצ'נו, גם על ערים או עיירות אחרות במרכזה או דרומה של פולין נטען שהן מקום הולדתה של אסתרקה או קשורות לסיפורה. יש שסברו שמפני שהמלך הקים בשבילה מובלעת יהודית בקזימייז', בסמוך לקרקוב הבירה, ייתכן כי אסתרקה נולדה בקרקוב. קטע אחר של הסיפור מספר שהמלך בנה עבור אסתרקה טירה קטנה בבוחוטניצה, מצפון לקרקוב, שהייתה מחוברת לארמון ואוול  על ידי מנהרה תת-קרקעית. לפי מסורות אחרות המלך בנה לאסתרקה באמצע המאה ה-14 ארמונות בקז'ימייז' דולני ובלובזוב, אז כפר בסמוך לקרקוב ובימינו חלק מן העיר. הארמון המלכותי בלובזוב קיים גם בימינו. המסורת העממית מיחסת בית ברחוב קרקובסקה 46 בקז'ימייז', בימינו בקרקוב, למשפחתה של אסתרקה והוא נקרא על כן "הבית של אסתרקה" – Dom Esterki, שבו פועלת החל משנת 1986 שלוחה של המוזיאון האתנוגרפי בקרקוב.

במקורות אחדים אסתרקה מוצגת כאשתו של המלך שחיה איתו בארמון ואבל, למרות שהשניים לא היו נשואים מעולם והיא לא הוכרזה למלכה. אסתרקה אחראית, לא רק בעיני דלוגוש, אלא גם לדעתם של סופרים אחרים, להרחבת זכויות היתר שזכו היהודים בימי שלטונו של קז'ימייז' הגדול.

אתרים, רחובות ואנדרטאות שונות בפולין נקראו על שם אסתרקה. אחד מהם הוא קטע חומה שנותר מטירה עתיקה שנבנתה על ידי קז'ימייז' בעיר קאליש. ישנן אגדות המספרות, שרוח הרפאים של אסתרקה נוהגת לבוא לשם בלילות כדי לחכות לאהובה.

גרסאות לסיפורה של אסתרקה, בספרות האנטישמית הפולנית, הופיעו במטרה לערער על זכויות היתר אשר ניתנו ליהודים בפולין ע"י בולסלאב ה-5 (חי בין השנים 1221-1279) ונמשכו ע"י המלך קז'ימייז', וכך נטען כי זכויות יתר אלו ניתנו כמתנה למאהבת ולא מתוך דאגה לאינטרס הלאומי הפולני. כומר בן המאה ה-16, רמז לסיפורה של אסתרקה בספרו "אכזריות היהודים" כאשר טען כי "השימוש שלה במילים עדינות פיתה את המלך קז'ימייז' לייצר את החוק (שנתן זכויות יתר ליהודים) תחת השם של הנסיך בולסלאב…", רמיזות כאלו, בעלי אופי שלישי, המשיכו להתקיים בכתבים הנוצריים עד המאה ה-19; האמונה כי אישה יהודייה זו, השתדלה במכוון למען עמה ובכך נתנו ל-קז'ימייז' את הכינוי "אחשוורוש הפולני".

למרות הוכחות של היסטוריונים מודרניים כי סיפורה של אסתרקה הוא לכול היותר דוגמה למליצה ספרותית על האישה היהודייה הפתיינית, אשר היה מאוד מקובל בימי הביניים המוקדמים, ולמרות העובדה ששמה היה בשימוש כדי לבסס טענות אנטישמיות, המשיכה הרגשית לסיפור אסתרקה הייתה מאוד גבוהה אצל היהודים. הנושא היה בשימוש של כותבים יהודים בתקופות מאוחרות יותר עד למאה ה-19.

רחוב אסתרי ושמואל יוסף עגנון

אומרים שרחוב אסתרי (Estery) בשכונת קז'ימייז' הגובל ב"כיכר החדשה" (Plac Nowy) (אשר בעבר נקראה "כיכר היהודים") קרוי על שמה של אסתר היפה, בת החייט, אהובתו של המלך קז'ימייז' הגדול. וכך כותב שמואל יוסף עגנון על "הלב והעיניים" בקובץ הסיפורים "אלו ואלו" על אגדת אסתר:

"הלוא ידעתם הלוא שמעתם את שמע אסתר, מלכת קזימיר מלך פולין. צחו פניה כשלג שיורד על בית הכנסת בשבת שירה, ועיניה כשמש בירח זיו ומתק קולה כרננת כוכבי בוקר וכל הליכותיה כתענוגות בני אדם. לא נמצאה נערה יפה כאסתר בכל גבול פולין. וירא אותה קזימיר מלך פולין, ותדבק נפשו באסתר, ויביאנה במרכבת הזהב אשר לו אל עיר מלכותו. ועל דרכיה פיזר זהב וצוקר. ויבוא המלך עם אסתר אל היכל תפארתו.

וישב המלך עם אסתר ימים רבים, לא נתן שינה לעיניו, לעפעפיו תנומה, למען יראה את אסתר לילה כיום, כי מתוק היופי לעינים, ולא תעצור עין גבר לראות חין אסתר בפעם אחת. מאהבה שאהב המלך את אסתר תחרדנה צרותיה, שלש נשי קזימיר, אננה מליטא, איידלהייט מארץ הסן והדוויג מזאגן, ובחמת קנאתן חרתו בצפרניהן חקקי און על חומות בית אסתר, על אודות האשה היהודיה אשר לקח המלך. כי אשה יהודיה אסתר, בת חייט יהודי. ואסתר לא פחדה ולא שתה לבה, כי מזוזה כשרה שמרה את פתחיה, אשר יבוא בהם המלך אל אסתר. ותרא אסתר חיים עם אישה המלך עד אשר מתה. ועתה אודיעה נא אתכם את אשר עשה המלך לאשתו לאסתר, במות אסתר אשתו. במות אסתר על המלך הוציא המלך את לבה ואת עיניה וישם אותם בקיר ביתו בהיכל תפארתו אצל מיטתו במשבצת זהב ואבני חן. כי פסל ותמונה אין מאסתר. כי בעשות אסתר את ימיה עם אישה המלך לא מצאה מועד לשבת עם ציירים עושי תמונות, כי עשתה אסתר את ימיה לאדוני לאישה המלך, ואיזה המלך הן ידע את אסתר. ויכרה המלך קבר לאשתו לאסתר בגיא הפרחים מול ביתו. ויקבור אותה בגיא הפרחים אשר למלך.

ותשכב אסתר בגיא הפרחים, בקבר אשר כרה לה המלך. וניבט המלך מחלון ביתו לקבר אשר כרה לאסתר ואל קיר היכלו יביט אל עיניה ואל לבה אשר קבע במשבצות זהב ואבני חפץ בקיר ביתו בחדר משכבו. ולא סרו עיניו מעיניה ולבו לא מש מליבה. ואסתר שכבה בקברה, כאשר ישכבו המתים בקברותיהם, ולא מצאה מנוחה עם המתים. כי כל איש ואשה אשר עיניו ולבו אין עמו לא ימצא מרגוע בקבר. וקמה אסתר מקברה בלילה ובקשה את לבה ואת עיניה, אשר נתנה לאישה למלך ואשר לקחם לו המלך. ותעתה אסתר מבור קברה אל בית תענוגיה לבקש את ליבה ואת עיניה, ונלאתה למצוא הפתח. כי עינים אין לאסתר, ולא תראה, כי לקחן לו המלך עם לבה. ככה תעשה אסתר כל הלילות, עד אשר יקומו אחיה בני עמה וקראו קריאת שמע. ובקראם את דברי התורה הזאת ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם ושבה אסתר אל בור קברה, לשוב בלילה ולבקש את לבה ואת עיניה אשר תרה אחריהם."

קיימים מספר סיומים לסיפורה של אסתרקה, עפ"י אחד המלך ניתק ממנה קשר, אסתרקה מתה כאשר הם עוד היו ביחד, והתאבדותה של אסתרקה היה מיד לאחר מותו של המלך או מספר שנים לאחר מכן. ישנו בית בכפר אופוצ'נו אשר טוענים כי הוא בית משפחתה, וכי הקבר שלה נמצא עפ"י טענות אלו בפארק לוֹבְּזוֹב ליד קרקוב.

האגדה על אסתר'קה, אשתו היהודייה של קזימיר הגדול מלך פולין, טופחה במאה ה-19 כסיפור הנועד לעודד יהודים להאמין ביתרון החיים בגולה, כמו מגילת אסתר המקורית. הרובע שרוב תושביה היו יהודים נקראת קוזמיר על שם מלך קזימיר שאכן מלך בעיר. עדויות היסטוריות מלמדות על כך שקזימיר היה מלך טוב ליהודי העיר. האגדה של אסתרקה מספקת הסבר לרוחב הלב שהפגין המלך כלפי היהודים.

 

ספרד

הסיפור המפורסם מהסוג הזה התרחש במאה ה-12 בספרד. הסופר הגרמני יהודי המפורסם ליון פויכטוונגר כתב על פרשה זו רומן היסטורי בשם "היהודיה מטולדו". הפרשיה האמיתית התרחשה במאה ה-12 בין מלך קסטיליה אלפונסו השמיני

(1214-1158) שהתאהב באישה יהודיה ולקח אותה לפילגש על פני אשתו, בתו של המלך האנגלי הנרי השני (ואחותו של ריצ'רד לב הארי). זהו כנראה אירוע היסטורי אמיתי, שעליו כתב גם נכדו של גיבור הסיפור, המלך אלפונסו העשירי. הפרשה הזאת הסעירה את דימיונם של רבים.

על פי סיפור זה כתב המחזאי הספרדי הידוע לופה דה וגה מחזה ידוע (שבו העניק לדמות הגיבורה היהודיה את השם "רחל"), ואחריו המשיכו לכתוב עליו עוד סופרים ספרדיים מרובים שחיברו על פיו בלדות, סיפורי אהבה, חרוזים, רומנים, נובלות ומחזות חדשים עד אמצע המאה ה-19. הסיפור חדר אפילו לספרות הערבית. במאה ה-19 כתב המחזאי האוסטרי גרילפרצר גירסה מפורסמת בתור מחזה (שתורגמה לעברית פעמיים בשנים האחרונות).

מעניין שגם לופה דה וגה וגם גרילפרצר חיברו גם יצירות על אסתר המקראית. כך חשב לעשות גם פויכטוונגר, ממחברי הרומאנים ההיסטוריים המפורסמים ביותר במאה העשרים. במקור רצה הסופר לכתוב רומן היסטורי על פי מגילת אסתר: איזה מלך דן עם שלם להשמדה ולמחרת מרשה לעם הזה להרוג ולהכחיד את אויביו הרבים? איזה מין וזיר זה אשר מעוניין להשמיד לא רק את אויבו אלא את כל עמו? אך לבסוף הוא הגיע למסקנה שאין מספיק במגילת אסתר כדי ליצור רומן משכנע. הוא החליט לוותר ובמקום זאת עבר לסיפור אסתר הספרדי מימי הביניים, ולעסוק דרכו בנושא שהעסיק אותו במיוחד: תאוות המלחמה.

במרכז הספר עומדים דודה העשיר והחכם של רחל, אהובת מלך ספרד. יהודה אבן עזרא משמש כשר האוצר של הממלכה, תפקיד בו משמשים יהודים מאז ומתמיד בספרד. לצידו ידידו הערבי שמודע היטב למחזוריות בהיסטוריה ועל כך שהתרבות המוסלמית בספרד עם כל גדולתה ופארה נמצאת כעת בשקיעה, כפי שמנבא ההיסטוריון אבן ח'לדון. לעומתם עומד איש המלחמה, הפטריוט המטופש המלך אלפונסו. אבן עזרא מחליט לנצל את בתו שבה מתאהב המלך על מנת לקדם את מדיניותו רודפת השלום למען ספרד. "למה היא כבר יכולה לצפות אם לא תהפוך לפילגשו של המלך?", הוא שואל, "האם לא עדיף שתחווה גם שמחות גדולות וגם כאבי תופת, גורל משמעותי במקום בינוניות חיוורת?". בסופו של דבר מדיניותו נכשלת, המלך מביא אסון על ארצו בלחימה חסרת טעם עם המלך המוסלמי החזק מצפון אפריקה, לאחר שהוא מפר במזיד הסכם עליו היה חתום, ולכל זה גורמת אשתו החוקית, בת המלך הנרי השני והמלכה אלינור שמביאה הרס על אסתר המתחרה בה ועל משפחתה, ואגב כך על ארצה, כשהיא משכנעת את המלך לצאת למלחמה חסרת טעם.

לה פרמוזה, היפה, כך כונתה רחל, בתו של היהודי הנערץ יהודה אבן – עזרא, בספרד של ימי הביניים. האב שימש שר בחצרו של מלך קסטיליה, אלפונסו השמיני, והוטל עליו להציל את הכלכלה ההולכת ומתפוררת. אך עד מהרה התעוררה במלך אלפונסו תשוקה עזה אל הבחורה המתורבתת והיפה. מה שהתחיל אצל רחל כהקרבה פוליטית בשירות התבונה והשלום, צומח לאהבה סוערת כלפי המלך האמיץ והתוסס. אחוזת קנאה בוחרת המלכה להכניס את המדינה למלחמה, אשר בתוצאותיה הרות האסון הואשמו בסופו של דבר היהודים.

 בספר "היהודיה מטולדו" מתאר הסופר ליון פויכטוונגר עלילה, שמתכתבת עם מגילת אסתר. הוא מציג גלריה של דמויות מקבילות: כנגד אסתר נצבת רחל. מול מרדכי – דודה של אסתר, יהודה אבן עזרא, אביה של רחל. כנגד אחשוורוש, שמָלך מהודו ועד כוש, ניצב אלפונסו השמיני, מלך קסטיליה. מול הָמן – הארכיבישוף האנטישמי, דון מרטין דה קארדונה. הסיפור שפויכטוונגר רקח, מעוגן באירוע ההיסטורי, שהתרחש בימי-הביניים.

מלך קסטיליה, אלפונסו השמיני נקלע לקשיים כלכליים. הוא בחר בקפידה שר אוצר, בעל מוניטין בתחום הפיננסי, את יהודה אבן-עזרא, בתקווה שייחלץ את המדינה מן המצוקה. יהודה הגיע עם משפחתו מטולדו. רחל, בתו היפה של יהודה, הקסימה את המלך. היא הפכה לפילגשו, למורת רוחה של אשת המלך, ליאונור. "דון יהודה גדל במדינה מוסלמית, שבה היה ריבוי נשים חוק ומנהג. האישה השנייה נהנתה מזכויות רבות ואשתו של גבר בעל מעמד נהנתה גם מיוקרה". המלך הפוחז רצה, כמנהג האבירים באותם ימים, לצאת למלחמה כפולה: בספרד – לספח את סביליה, קורדובה וגרנדה ובמעגל הרחב יותר, להצטרף למלחמת קודש לשחרור ירושלים מידי "הכופרים" המוסלמים. זאת, עפ"י קריאת האפיפיור. יהודה אבן עזרא ניסה לצנן את התלהבותו המלחמתית של אלפונסו. מלחמה פירושה דילול משאבים. בזכות הקשרים של יהודה עם המלך ובזכות אהבת המלך לרחל, השתפר מעמדם של היהודים, לבלי הכר, לא רק בספרד.

שני גורמים עמדו כל העת על המשמר, כדי לסכל את ההתקשרות הרומנטית: ליאונור, שהקנאה העבירה אותה על דעתה. היא דרשה מן המלך לצאת למלחמה, למרות שידעה שזו התאבדות לאומית. הניעה אותה הנקמה ביהודה. לצידה התייצב הארכיבישוף דון מרטין האנטישמי. הוא התריע נגד החיבור "הטמא" של המלך הנוצרי עם הנערה היהודייה: "חג הפורים התקרב, היום שבו חגגו היהודים את הצלתם ממצוקתם הקשה ביותר ע"י אסתר המלכה… דון יהודה אסף בקסטילו שלו אורחים רבים, כדי להקשיב איתם לסיפור המרהיב של מגילת אסתר. המאורעות האגדתיים שעליהם מספרת מגילת אסתר התרחשו בשנת 3400 לבריאת העולם ובכל שנה התמוגגו מסיפור זה מאות אלפי יהודים". בשלב זה מתרחש היפוך תפקידים: גיבורֵי ספרד הופכים לגיבורי המגילה: "התלאות והניצחונות של מרדכי ואסתר היו שלו ושל רחל שלו… כל איש מאורחיו שָׂם לב עד כמה רב הדמיון בין גורלו וגורל רחל לזה של מרדכי ואסתר…יהודי טולדו ראו בו אדם הדומה למרדכי, שטובת עמו וגאולתו לנגד עיניו". עד מהרה התברר שרחל בהריון. הולדת הבן גררה מהומה רבה. אלפונסו רצה שיטבילוהו לנצרות. יהודה התנגד נמרצות.

בניגוד לסיום המלבב של פרשת אסתר ומרדכי במגילה, סיפורם של רחל ויהודה מסתיים בכי רע. הם נרצחים ע"י המון משולהב. אלפונסו, שהגיע לאחר הרצח, קבע שיקברו את השניים עפ"י דת ישראל. הוא דרש להוציא את גופותיהם מן הקבר הארעי שֶׁכָּרוּ ו"להביאם לקבורה בבית-הקברות שביודריה". הלוויה מלכותית נערכה לשניים. אלפונסו חש אֵבל כבד עם הסתלקותה של רחל.

פויכטונגר טָוה חוטֵי שתי-וערב בין מגילת אסתר למגילת רחל. הספר מעלה על נס את הסובלנות והשלום בין נציגי העמים והדתות השונות, אולם דומה שיש בו מסר: על הסובלנות והשלום נגזר להיות לנצח קצרי ימים. השלטון תמיד מגיע למחרחרי המלחמה.  הספר הוא אזהרה כנגד האידיאלים הנשגבים לכאורה של האבירות מימי הביניים.

ב"אחרית דבר" לספר כותב פוייכטוונגר:  "עשרות שנים העסיק אותי סיפורה של הדסה, שאחשוורוש מֶלך פרס בחר בה להיות מלכתו ואשר הצילה את עמה מחורבן. מכיוון שאבירות ימי הביניים הנערצת עדיין חיה וקיימת ומסוכנת כאז, סיפורם של רחל ואלפונסו נוגע גם לנו. התיאורטיקנים של אותה המאה דנו בשאלה אם מותר לתקוף אויב שעלול להיות הראשון לתקוף… אם הסכם שלום שעלה בקורבנות רבים הוא מבייש. רציתי לנסות ולהחיות אנשים שעסקו בשאלות שכאלה. בכל עשרות השנים שבהן התעמקתי בְּסיפור אסתר, צפו ועלו גם דמויותיהן של נשים יהודיות אחרות, שהשפיעו על גורלו של עמן ואחת מהן היא האישה שעליה קראתם בספר זה, רחל הפרמוזה (היפה), אהובתו של המלך אלפונסו". הסיפור העסיק את ליון פויכטוונגר במשך שנים והוא ערך מחקר מקיף ביותר על תולדות יהודי ספרד.

ליון פויכטוונגר (1958 – 1884), מחזאי ואמן הרומן ההיסטורי, נולד במינכן. לאחר עליית הנאצים לשלטון נכלא במחנה ריכוז בצרפת, ולאחר שחרורו ב-1940 היגר לארצות הברית. יצירותיו זכו לשם עולמי ותורגמו לשפות רבות. ספריו: "היהודי זיס", "מלחמת היהודים", "גויא", "ניצחון", "בני אופרמן", "גלות", "יפתח הגלעדי ובתו".

 

נעזרתי בויקיפדיה ובאתרים באינטרנט