חמצוצים

הלכתי לטייל עם נכדי בן השש. לצידי השבילים צומחים עשבי בר ופרחי בר. פתע קרא נכדי בקול ובשמחה: הנה חמצוצים. הפרחים הצהובים של החמציצים זרחו מכל עבר. אמרתי לו: אתה יודע שאפשר ללעוס את הגבעול של החמציץ? אתה רוצה לנסות? הכניס הילד את גבעול החמציץ לפיו, לעס, העווה את פניו ואמר: זה חמוץ. חשבתי לעצמי: בילדותי לעסתי את גבעול החמציץ בשמחה, אבל היום זה כנראה לא כל כך הולך.

השכונה הייתה מגרש המשחקים שלי ושל חברותיי בנות גילי. תמיד היינו בחוץ, משחקות בקלאס, בחבל, גולשות עם הסקטים. כחורף כמובן , כשיורד גשם, נשארים בבית ומשחקים ריכוז (היום מונופול), צוללות, להוציא מלים, דוק. אבל רוב הזמן היינו בחוץ. השכונה לא הייתה בתים צפופים, היה מרחב מסביב, חצרות גדולות והמון עשבי בר. ידענו להפיק כמעט מכל צמח בר משחק או נשנוש. המובן מאליו היו החמציצים. לעסנו את גבעוליהם החמוצים בשמחה רבה.

היה מה שקראנו "לחם ערבי" וגם ידענו לקרוא לזה "חובזה". היינו קוטפים את הפרי הקטן, קולפים את העלים המקיפים אותו אוכלים בשמחה. הפרי היה כל כך קטן, שנהגנו לקטוף כמה כאלה ולאכול חמישה-שישה כאלה בבת אחת. היום אני יודעת שהצמח נקרא חלמית מצוייה. כנראה שלא רק ילדים אכלו ממנו. גם בירושלים הנצורה במלחמת העצמאות הרבו לקטוף ולאכול את "הלחם הערבי". גם את פרחי העירית שצמחה בשפע בשדות הבר שסביבנו, ידענו לקטוף מלוא החופן, טעמם המתקתק ערב לחיכנו.

היו צמחים שניצלנו לצרכי משחק. משיבולת השועל נהגנו להוריד את במשיכה אחת את כל השיבולות, ולזרוק אותן על חולצת הילד שעל ידינו תוך כדי קריאת: כמה ילדים יהיו לך? כמה מהשיבוליות היו נתפסות בחולצתו וכך ידענו כמה ילדים יהיו לו. אחד המשחקים האהובים היה לקטוף את השיבולת של צמח שנראה כמו זנב של שועל, ולא ידענו איך קוראים לו, אבל ידענו מה לעשות איתו. היו שני משחקים שאהבנו לעשות עם הצמח הזה. קוטפים את השיבולת, מנתקים ממנה את החלק העליון, מכניסים אותו בחזרה בעדינות, מחזיקים את השיבולת "המטופלת" בין האצבע לאמה, ונותנים מכה חזקה על כף היד מלמטה תוך כדי הקריאה ההכרחית: סבא קופץ מהמיטה! החלק המנותק היה קופץ בזינוק אדיר למרחק ואנחנו היינו מתמוגגים מנחת. אותו צמח שימש אותנו גם למטרה אחרת: קוטפים את השיבולת ומכניסים אותה מתחת לשרוול הארוך (לא הולך עם שרוול קצר) ומחכים, ולרוב גם שוכחים. בערב, כשפושטים את הבגדים כדי ללבוש את הפיז'מה, פתאום מוצאים אותו במעלה השרוול. השיבולת נאחזת בשערותיה בבד השרוול, ומתנועות הגוף שלנו היא פשוט מטפסת ועולה למעלה. כמה מוזר. היום אני יודעת שקוראים לצמח הזה שעורת העכבר. אבל בשבילנו הוא תמיד היה סבא קופץ מהמיטה. היום הנכדים שלי נהנים מהסבא הזה.

אהבנו לקשט את עצמנו בעזרת צמחים. הכי מתאים לכך היה אותו צמח שפירותיו היו בצורת סהר דק וכמעט עגול. אותו היינו תולים על האוזניים בתור עגילים או אפילו על האף, נאחז בין שתי הנחיריים בתור נזם. מאותה משפחה היו סהרונים כאלה קצת יותר מלאים, שאותם אכלנו בשמחה. ביררתי ומצאתי שזהו הקדד ממשפחת הפרפרניים, שפרחיו יפים ואדומים, אבל במקרה שלו, לא הפרחים מעניינים אותנו אלא הפירות. אם כבר מדברים על קישוט לאף, אהבנו מאוד לקטוף את הפרח האדום הגדול, היביסקוס שמו. עלי הכותרת שלו נתלשו חיש קל. מה שעניין אותנו היה העלי המזדקר שלו. כשקוטפים את עלי הכותרת נשאר רק העלי ותחתיתו המעובה שהיא דביקה בקצה. את הקצה הדביק הזה מדביקים על האף, והעלי מדלדל לו מקצה האף לשמחת כל הסובבים.

כשהיינו קטנים בשכונה לא היה לילד מאיתנו שעון. השעון הראשון שקיבלתי מהוריי היה כשהייתי בת 15. אבל היה לכך תחליף צמחי אהוב. לפרח ציפורני החתול יש פירות שצורתם כשל ציפורניים של חתול. כשהפרי יבש שולפים ציפורן אחת ונועצים אותה בשרוול הארוך או אפילו על גב כף היד. הציפורן שולחת אצבע ארוכה כלפי מעלה, ועד מהרה האצבע הזאת מתחילה להסתלסל לאט לאט סביב עצמה. זה היה שעון משובח. לקח לה לא מעט זמן להסתלסל ולהגיע  לצורה הנחוצה לה כדי להזריע את עצמה. לדידנו ,הילדים, השעון הראה לנו את הזמן, ושמחנו בו. מעלי הפיקוס המצוי היינו עושים משרוקית. קוטפים עלה, מגלגלים אותו, מועכים קצת ושורקים. אבל הייתה לנו משרוקית יותר משוכללת, שאותה היינו מכינים מגבעול של שיבולת שועל. צריך לבחור שיבולת שועל עבה ודשנה, לדעת לשלוף בזהירות את הגבעול, לקצוץ את החלק התחתון של הגבעול, בשיניים כמובן. ואז למעוך בזהירות, אפשר בשיניים, קצה אחד ולנשוף בו. יוצא קול תרועה. אם הגבעול דק יוצא צפצוף דק. אם הגבעול עבה יוצא צפצוף כמו תרועה. הדבר דורש כמובן מומחיות ומיומנות. אנחנו הילדים היינו מאוד מיומנים בנושא הזה. דרך אחרת להכין משרוקית אפשרית רק בעונת המישמש, שהיא עונה קצרה במיוחד. אוכלים בתענוג את המישמש הבשל והמתוק ואז נשאר הגלעין. את הגלעין משפשפים במדרכה. העבודה הזאת דורשת התמדה וסבלנות. משפשפים היטב מצדו האחד, ואחר כך מצדו השני, עד שמגיעים לציפת הגלעין, חומר לבן ורך. אותו מוציאים בסבלנות בעזרת מסמר ונושפים בחור שנוצר. כך יש לנו משרוקית מעולה.

כדי להשתעשע קוטפים סבא. להרבה פרחים ממשפחת המורכבים יש ראש זרעים שלכל אחד ציצית קטנה ולבנה העוזרת לו להזריע את עצמו. אנחנו קראנו להם, כמתבקש – סבא. קוטפים את הגבעול שעליו מתנוסס סבא כזה בזהירות רבה, ואז נושפים בכוח. השערות עפות לכל עבר. המהדרים מקנחים עם הדקלום הידוע: "סבא'לה קטן, הלך לגן, הגן פתוח וסבא'לה תפוח, הגן סגור וסבא'לה תפור". דקלום זה מגיע בכמה גירסאות.

 

 

אפשר להשתעשע גם ב"דובונים". דובונים הם הזחלים של עש. הם מתכנסים תחת מטווה קורים לבנים המכוסה כאוהל נמוך בשדות. הם פרוותיים ונחמדים למראה, אך אוי לו לילד שיגע בהם ואחר כך יגע בעיניו. הדבר נכון בעיקר לאותם דובונים שהם זחלים של עש התהלוכה. שערותיהם מכילות חומר ארסי היכול לגרום לצרבת ולדלקת. נחמד לראות אותם מתחת לרשת הקורים שהם מתכנסים תחתיה, אבל יותר מעניין לראות אותם זוחלים בתהלוכה, זה אחוז באחוריו של זה. הם נמצאים לרוב מתחת לעצי האורן, אך כאן באה אזהרה חשובה: אל תשענו על עץ האורן כי אתם עלולים להדבק אליו. האורן מייצר שרף דביק ולא נעים למגע. ואם כבר מדברים על נזק לעיניים, אמונה עממית מספרת לכם שפרח הפרג האדום מזיק לעיניים. מכיוון שאין אמת באגדה זו, אל תתנו לזה לקלקל לכם את ההנאה מיופיו של הפרח.