חנוכה: מלחמת שחרור או מלחמת אחים?

חסידים נגד מתייוונים

התאריכים

שלטון ההליניסטים – אלכסנדר הגדול ויורשיו – בית תלמי, בית סלווקוס: בין 332 לפני הספירה

ל 167 לפני הספירה.

בית חשמונאי – מממרד החשמונאים (167 לפנה"ס) ועד עלייתו של הורדוס – 40 לפני הספירה.

שלטון הורדוס ויורשיו – 40 לפני הספירה – 6 לספירת הנוצרים.

שלטון הנציבים הרומים: תקופת הנציבות הראשונה 6 לספירה עד 41  לספירת הנוצרים, תקופת ביניים של שלטון אגריפס הראשון ולאחריה תקופת הנציבות השנייה: 44  – 66 לספירת הנוצרים.

המרד הגדול  – 66 – 73 לספירת הנוצרים.

 

מרד החשמונאים הוא מרד של יהודים בשלטון הממלכה הסלווקית בארץ ישראל, ובתומכיה המתויינים, שהתרחש בין השנים 167 ל-160 לפני הספירה. לצד מאבק לעצמאות מדינית היה המרד, בין היתר, מאבק על דמותה של החברה היהודית בארץ ישראל. מצד אחד ניצבה מרבית העם, נאמני המסורת. מהצד השני ניצב מיעוט אליטיסטי מתייוון, שרצה להמשיך בביצוע שינויים מרחיקי לכת באופייה של החברה היהודית, בחסות השלטון ההלניסטי.

המרד הסתיים בתבוסת המורדים בשדה הקרב, אך בכך לא תמה הפרשה. האימפריה הסלווקית נחלשה מאוד בעקבות אירועים נוספים שקרו בתקופה זו וכתוצאה מהם לא מימשה את ריבונותה המלאה על יהודה, אף על פי שזכתה בניצחון צבאי בשדה הקרב. יתרה מכך, לאחר המרד החל תהליך איטי של ניתוק יהודה מהאימפריה הסלווקית. בהתחלה זכו היהודים באוטונומיה ולאחר מכן ביססו ממלכה עצמאית בארץ ישראל.

התייוונות היא כינוי לתהליך בו יהודי מאמץ את מנהגי התרבות ההלניסטית.

המפגש המשמעותי הראשון היה בתקופת אלכסנדר מוקדון. בתקופה ההלניסטית בארץ ישראל משפחות רבות התייוונו, אפילו משפחות הכוהנים הגדולים. ההתייוונות תפסה תאוצה בתקופת אנטיוכוס השלישי. אצל יהודי התפוצה של אותן שנים ההתייוונות במודע הייתה במשך תקופה לא מבוטלת עניין זניח. הם הקפידו לשמור על מסורתם ומנהגיהם.

ברבות השנים ניתן להבחין במספר סימנים המעידים על תהליך התייוונות והתבוללות. השמות הפרטיים והלשונות הוחלפו, התורה תורגמה ליוונית, ספרות יהודית נכתבה ביוונית, מנהגים יוונים אומצו, וחלה הטמעות תרבותית כוללת גם על יהודי התפוצות. יהודים רבים הושפעו מהפילוסופיה היוונית והתחילו להתייחס בקלות ראש כלפי מצוות התורה ואף היו משתדלים למצוא באגדות ובמצוות רמזים לעניינים פילוסופיים ומוסריים עד שלא ראו צורך להאמין בדברי התורה כפשוטם ולקיים את המצוות כהלכתם.

ההתייוונות באה לידי ביטוי ברצון להידמות ליוונים באורח חיים, פיתוח החוש האסתטי, תרבות הגוף והספורט והפילוסופיה היוונית, נגד חכמת היהדות וסולם הערכים של היהדות, והמצוות שבין אדם לחברו. גם בתחום התרבות החומרית חל שינוי בעקבות תופעת ההתייוונות ואות לכך נמצא בבתי הכנסת ובפסלים מאותה תקופה. ההתייוונות היא תוצר של מפגש בין תרבויות: תרבות יוון ותרבות ישראל כשהמפגש יצר באותה תקופה נהירה של יהודים אל הדת והתרבות היוונית ברבדים השונים.

ההתייוונות הייתה רווחת בעיקר בקרב השכבות העירוניות, המבוססות והאריסטוקרטיות של העם היהודי. בכפר ודלת העם השקפה זו לא הייתה מקובלת כל כך. המתחים הפנימיים בין המתייוונים לשומרי המסורת היו בין הסיבות העיקריות לפריצת מרד החשמונאים בשלטון ההלניסטי בארץ ישראל.

 

מאפייני התרבות ההלניסטית

הפוליס ההלניסטית – מוסדות  ציבוריים ותרבותיים: אסיפת עם, מועצה, גמנסיון ואפביון – מוסדות חינוך שעסקו בהכשרה גופנית ולימודית של בני הנוער. אך הפוליס ההלניסטית היתה שונה בכך שלא הייתה עצמאית או דמוקרטית  כפי שהיה ביוון והאזרחים היו מעורבים פחות בניהול עניני הפוליס, כל זאת בשל ההשפעה המזרחית. במזרח המלך הוא זה שקבע בניגוד ליוון ולכן הפוליס ההלניסטית הוקמה על ידי המלכים והייתה כפופה למלכים, שמינו את נושאי המשרות הציבוריות וקבעו מה  יהיו החוקים בפוליס.

תרבות הגוף – היוונים העריצו את הגוף האנושי ואת האסתטיקה החיצונית, ולכן פיתחו מאוד את תרבות הגוף, קרי ספורט על כל סוגיו. הם התעמלו בגימנסיון עירומים כשגופם משוח בשמן כדי להבליט את יופיו של הגוף ואת האסטטיקה שלו.

לשון – היוונים הביאו למזרח את השפה היוונית עם הניבים השונים שבה. השפה היוונית היתה שפת השלטון ובמהרה הפכה להיות שפה בינלאומית.

דת – היוונים היו עובדי אלילים והם נפגשו עם פולחן אלילי דומה  במזרח

ספרות ואמנות פלסטית – התרבות היוונית פיתחה מאוד את האמנות הפלסטית, את אמנות ההציור, הפיסול והקדרות וייחסה להם מקום נכבד.

השפעת התרבות ההלניסטית ביהודה

הסבר כללי: התרבות ההלניסטית חדרה ליהודה דרך הערים ההלניסטיות שסבבו את יהודה. בנוסף יהודים שישבו בתפוצות, למשל במצרים, גם הושפעו מהתרבות ההלניסטית. מי שנטו לקבל על עצמם את התרבות ההלניסטית ביהודה או בכל מקום אחר היו בני המעמדות הגבוהים ביהודה, בעיקר אצולה לא כוהנית ובהמשך הכוהנים עצמם. הדבר העניק להם זכויות והטבות כלכליות וקידום במעמד החברתי-כלכלי. הדבר דומה להתיוונות במזרח. הדבר בא לידי ביטוי באימוץ שמות יווניים כמו אלכסנדר, בסגנון לבוש יווני, או בבנייה בסגנון יווני , אם כי לא היו ציורי דמויות אלא היו ציורים גיאומטריים בלבד שהופיעו בהם פרחים. הם גם השתמשו בשפה היוונית כדי להתקבל לחברה אך לא עסקו בעבודת אלילים וברובם לא ביקשו לנטוש את הדת היהודית כלומר ההתיוונות הייתה חיצונית. בשלב מסויים ההתיוונות תהפוך להתיוונות קיצונית  כאשר תהיה פגיעה באוטונומיה הדתית, תהיה פגיעה במקדש, ירושלים תהפוך לפוליס והפערים החברתיים-כלכליים בין המתיוונים לבין הלא מתיוונים יגעו בבעיות מוסריות רציניות של עושק ושחיתות.  ההתייונות הקיצונית תהיה קשורה לשיתוף פעולה עם השלטון ההלניסטי שיתערב  באוטונומיה היהודית בצורה בוטה מאוד עד שהדבר יביא להטלתן של גזרות שירצו למחוק את את הדת היהודית. ההתיוונות בראשיתה גרמה למשבר זהות בעם היהודי. המתיוונים המתונים ביקשו לשלב בין סימנים חיצוניים לבין היהדות, בעוד שהלא מתיוונים לא הסכימו לכך.

 

דוגמאות  לביטויים שונים של ההתיוונות:

א. בית טוביה – דוגמא לאצולה יהודית מעבר הירדן שהייתה אצולה מתיוונת בתקופה התלמית. משפחה זו מקורה בטוביה "העבד העמוני" מתקופת נחמיה. משפחה זו הייתה מקורבת לשלטונות,  הם היו גובי מיסים מטעם השלטונות. הם ידועים ביחסם הקשה ליהודים והיו מקרים של הוצאות להורג שלאנשים שסירבו לשלם מיסים. בנוסף הם היו ידועים כמתהוללים בנשפים של יוונים. הם סיגלו לעצמם חינוך הלניסטי, דיברו יוונית וסיגלו לעצמם סגנון כתיבה הלניסטי,

ב. תרגום השבעים– תרגום התורה ליוונית, דבר שנעשה במצרים. מלך מצרים תלמי השני  (פילדלפוס, מלך בין השנים 285 לפנה"ס עד 247 לפנה"ס), הדבר נעשה משום שיהודי מצרים השתלבו בתרבות ההלניסטית וחדלו לדבר עברית, על כן היה חשוב לתרגם את  התורה  ליוונית כדי שלא תשכח מהיהודים.

ג. חכמת בן סירא – בן סירא היה חכם יהודי שחי בתקופה התלמית. ספרו הוא ספר חיצוני. בספרו הוא  העביר ביקורת על השחיתות המוסרית שפשתה ביהודה באותה עת. הוא העביר ביקורת על העשירים שהטו משפט, נטלו  שוחד ועשקו את העניים. העבירות המוסריות נראו בעיניו אימוץ של ערכים הלניסטיים משום שאחד הדברים שבלטו בתרבות ההלניסטית היו הפערים החברתיים והחומריים בפוליס.  התרבות ההלניסטית היא תרבות חומרית ביסודה ואינה נוטלת בחשבון את אלו שאינם שייכים אליה.

ד. הרפורמה של יאסון – יהושע, היה הכהן הגדול ביהודה בין השנים 175 לפני הספירה – 170 לפני הספירה.

הרקע לרפורמה זו הם מאבקים בתוך משפחת הכהונה. הכהן הגדול חוניו נחשד על ידי השלטונות  הסלבקיים בתמיכה בתלמיים ולכן גורש מיהודה. אחיו יאסון שהיה כהן מתיוון ניצל את המצב והציע למלך אנטיוכוס הרביעי שוחד  כדי שהמלך ימנה אותו לכהן גדול. המלך אנטיוכוס הרביעי קיבל את השוחד ומינה את יאסון לכהן גדול. הדבר נחשב למעשה התיוונות קיצוני משום שעל פי המסורת היהודית והאוטונומיה היהודית, משרת הכהן הגדול עוברת בירושה ורק לאחר מותו של הכהן הגדול ולאחד מבניו. השלטון הזר אינו אמור להתערב בתהליך זה. בתרבות ההלניסטית, המלך מעורב במינוי נושאי משרות בפוליס ולכן מה שעשה יאסון חמור. הוא הפך את משרת הכהן הגדול למשרה  עירונית פקידותית שניתן לקנות אותה בכסף כפי שהיה נהוג בפוליס ומעתה המלך יכול למנות את הכהן הגדול וזו פגיעה חמורה באוטונומיה היהודית.

בנוסף יאסון הקים בירושלים פוליס שנקראה "אנטיוכיה שבירושלים". (במחקר יש מחלוקת האם אכן מדובר בפוליס הלניסטית) המשמעות היא שמעתה לא חוקי האבות, כלומר לא חוקי התורה יקבעו כי אם חוקי הפוליס יקבעו.  יחד עם זאת לא הייתה פגיעה בחוקי התורה ולא ידוע על רצון לבטל  את מילוי מצוות  התורה. המשמעות המעשית היא שמעתה ואילך רק מי שמתיוון הופך לאזרח הפוליס בירושלים, רק הוא בעל זכויות. כל  מי שאינו מתיוון מנושל ממעמדו ולעיתים גם מרכושו ואדמות רבות נלקחות מיהודים לא מתיוונים לטובת המתיוונים. מצב שיוצר התמרמרות רבה.

הכהנים על פי המסופר בספר מקבים, זנחו במידה מסויימת את עבודת המקדש לטובת צפייה  בתחרויות ספורט. יחד עם זאת לא ידוע באותה תקופה על עבודת אלילים מצד יהודים בזמן קיום תחרויות ספורט. בעיני כותב ספר מכבים הצפייה בתחרויות נחשבה לדבר פסול בעיקרו. העובדה שגמנסיון ואפביון הוקמו ליד המקדש נראתה פסולה בעיני הכותב.

ה. מעשי מנלאוס וליזימכוס – יאסון שהיה כהן מתיוון היה מקובל על העם מפני שהיה בן למשפחת הכהונה הגדולה. באותה תקופה כאמור ישנה תחרות בין משפחות הכהונה. כהן בשם מנלאוס ממשמר הבילגה מציע סכום  כסף כפול מזה שהציע יאסון למלך אנטיוכוס הרביעי. אנטיוכוס הרביעי מסכים לקבל סכום שוחד זה ומדיח את יאסון. הוא עושה זאת כי הוא חייב כספים רבים לרומאים באותה תקופה, וכן חייב לממן את מלחמותיו בתלמיים ועל כן מדיח את יאסון וממלא את מנלאוס לכהן גדול. הפגיעה באוטונומיה היהודית נמשכת. הכהונה היא משרה שנקנית בכסף והמלך ממנה כהנים שלא ממשפחת הכהונה הגדולה. מנלאוס הופך לדמות שנואה על חלק נכבד מהעם משום שהוא גורם לרציחתו של חוניו הכהן הגדול ומשום שהוא נוטל מכלי המקדש כדי לממן את השוחד למלך אנטיוכוס הרביעי. אחיו ליסימכוס שמושל בהיעדרו מירושלים גם כן שודד ובוזז את המקדש (נרצח על ידי העם בעקבות זאת). מעשים אלו מעוררים תסיסה ומרדנות בקרב העם. התמיכה נחלקת בין מתנגדי ההתיוונות שבראשם עומדים החסידים, לבין התומכים  ביאסון והתומכים במנלאוס.

 

השפעתה העיקרית של ההתיוונות הייתה בחלוקת החברה היהודית לשתי קבוצות – המתנגדים והמתיוונים. המתנגדים כללו את ההנהגה הרוחנית-דתית של היהודים- שבחלוקה לכתות ניתן לכנותם פרושים – אלו הם הסופרים שפירשו את התורה, החסידים שהקפידו על מילוי מצוותיה וכן פשוטי העם העניים שלא היה להם קשר עם היוונים. כל אלה התנגדו לחדירתה של התרבות היוונית לחברה היהודית. המתיוונים היו שייכים בדרך כלל למעמד הגבוה. בקרב האצולה הדתית, לכהנים הגדולים הייתה נטייה להתיוונות, בשל הקשרים עם השלטונות היווניים. רבים מאלו היו שייכים לכת הצדוקים.

חסיד = העושה מעבר לחובתו

יחס השלטון ההלניסטי כלפי היהודים בארץ ישראל וביהודה

בראשית התקופה הסלווקית– היהודים קיבלו כתב זכויות מאת המלך אנטיוכוס השלישי

(187-241 לפני הספירה). כתב זכויות זה העניק  ליהודים אוטונומיה – חיים על פי חוקי האבות, כמו כן כתב הזכויות הכיר בקדושתו של המקדש ובאי-הכנסת בשר טרף למקדש. כתב הזכויות הכיר במעמדם המיוחד של הכהנים ואף העניק להם פטור ממיסים. בימי אנטיוכוס הרביעי

(165-174 לפני הספירה) המצב משתנה.

התדרדרות יחס השלטון הסלווקי לאוטונומיה היהודית

בעקבות פעילותם של הכוהנים המתיוונים ומתן השוחד לשלטון הסלווקי, השלטון מעורב באופן ישיר באוטונומיה היהודית וממנה כהנים גדולים לכל המרבה במחיר. מצב זה מוביל לכך שהמלך אנטיוכוס הרביעי שנמצא במצב פוליטי בעייתי, (מאבקים עם התלמיים ולחץ רומאי) שודד בעצמו את המקדש כדי לשלם חובותיו לרומאים ולממן את מלחמותיו. מצד שני הוא רואה כי ישנה תסיסה בעם ומאבקים בין תומכי יאסון לבין תומכי מנלאוס וזה מגביר מצידו את הכעס ואז  התרחשו מעשי טבח באוכלוסייה היהודית, דבר שלא היה מוכר קודם לכן. לפני הטלתן של גזרות הדת, הוא פוקד על נציגו בארץ, אדם בשם אפולוניוס, להקים את מצודת החקרה. זו מצודה שנמצאת מעל הר הבית ומשקיפה על המקדש. במצודה זו ישבו חיילים סוריים ומתיוונים קיצוניים. הללו  הכניסו פולחן זר לירושלים ופסלי אלילים הופיעו בכל מקום בירושלים. הקמת החקרה סימלה את השעבוד לממלכה הסלווקית ועד שלא סולק אחרון החיילים הסוריים  בתקופה מאוחרת יותר, נחשבה יהודה למשועבדת לממלכה הסלווקית שמרכזה היה בסוריה. בשלב  הבא מחליט אנטיוכוס הרביעי להטיל  גזרות דת על היהודים. גזרות שבאו למחוק את הזהות היהודית ואת הקיום של הדת היהודית מעל פני האדמה. פעולה זו הייתה פעולה יוצאת דופן בתרבות ההלניסטית משום שלא היה נהוג לכפות את עבודת האלילים והכל נעשה מתוך סובלנות.

הסברים לצעד זה:

אביגדור צ'ריקובר: טוען כי לפני הטלתן של הגזרות התרחש כנראה עוד מרד ולכן השלטונות החליטו על גזרות דת. השלטונות הבינו כי כנראה דתם של היהודים היא שגורמת להם למרוד ולכן כצעד אחרון למניעת מרדנותם של היהודים החליטו על הטלת גזרות דת.

אליהו ביקרמן: טוען כי הגזרות נעשו בהשפעתם של המתיוונים. המתייונים הקיצוניים ביקשו להשליט תרבות הלניסטית ביהודה כי  הדבר התאים לשאיפותיהם הפוליטיות. הם ידעו כי יהיו לא מעט מתנגדים לכך ולכן ביקשו לדכא אותם באמצעות גזרות דת.

ויש הקושרים את הגזרות להיותו של אנטיוכוס הרביעי אדם שאהב מאוד להפיץ את התרבות ההלניסטית, ויש הקושרים את הטלת הגזרות לאופיו הבלתי שפוי של המלך.

תוכן גזרות הדת – הגזרות באו למחוק את המהות והקיום היהודי. הן אפשרו ליהודים להישאר בחיים אך להמיר את דתם. הגזרות כפו על היהודים לעבור על מצוות עשה כמו לימוד תורה, שמירת שבת, חגים, כשרות וברית מילה וכפו על היהודים את מצוות אל תעשה כמו אכילת בשר טמא, הקרבת קורבנות לאלילים. קיומה של הזהות היהודית המוכרת נתון היה בסכנת כליון מוחשית ביותר.

תגובות היהודים לגזרות הדת- התגובות להטלתן של גזרות הדת היו תגובות מגוונות:

1.המתיוונים הקיצוניים בחרו בחיים ובמחיקת זהותם היהודית. חלקם אפילו סייע לשלטונות בכפיית הגזרות.

2. תגובה של בריחה למערות . היהודים שברחו למערות העדיפו לברוח ולא לראות את הטומאה ועבודת האלילים בירושלים. כאשר הותקפו בשבת לא נלחמו, אלא העדיפו למות, כי האמינו שמותם הוא מוות צודק למען מטרה נעלה. 3. תגובת קידוש השם- דומה לתגובה השנייה- אנשים העדיפו בגלוי למות ולא לעבור על מצוות הדת. היהדות אינה מקדשת  התאבדויות, אבל אנשים אלו האמינו כי מותם מקרב את הגאולה וכי ה' יתערב למען עמו ישראל ויפעל למען ביטול גזרות הדת. הסיפור הידוע ביותר הוא הסיפור של חנה ושבעת בניה. הסיפור מתאר כיצד חנה ובניה העדיפו למות  בעינויים מאשר לעבור על מצוות הדת היהודית (מוטל בספק – חשמונאים ד).
3. מרד החשמונאים. מרד פירושו התנגדות של אנשים ליחיד או קבוצה המפעילים כוח רב עליהם. כאן המרד בא בתגובה לגזרות הדת. מאפיינים מרכזיים של מרד הם הנהגה כריזמטית, מטרות משותפות, תמיכה ציבורית רחבה, אנשים היודעים להילחם, לוחמת גרילה, ותמיכה חיצונית.

 הגורמים למרד החשמונאים

א. פגיעה בדת היהודית:

ב. פגיעה באוטונומיה היהודית

ג. מאבק פוליטי פנימי בחברה היהודית

גורמים אלו הפכו למטרות החשובות של המרד ומסביבם התאחדו החסידים שתמכו במתיתיהו ובניו. מי היו החסידים: לגבי החסידים, אין מידע  ברור לגביהם, אולם ברור שהם היו גוף מאורגן שנמנו עימו הסופרים והחכמים, ייתכן ואלו חסידים שנזכרים גם בספר תהילים עט'.

תהילים עט

א   מִזְמוֹר לְאָסָף אֱלֹהִים בָּאוּ גוֹיִם בְּנַחֲלָתֶךָ   טִמְּאוּ אֶת הֵיכַל קָדְשֶׁךָ שָׂמוּ אֶת-יְרוּשָׁלִַם לְעִיִּים. ב   נָתְנוּ אֶת-נִבְלַת עֲבָדֶיךָ   מַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמָיִם בְּשַׂר חֲסִידֶיךָ    לְחַיְתוֹ-אָרֶץ. ג   שָׁפְכוּ דָמָם כַּמַּיִם סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלִָם    וְאֵין קוֹבֵר. ד   הָיִינוּ חֶרְפָּה לִשְׁכֵנֵינוּ    לַעַג וָקֶלֶס לִסְבִיבוֹתֵינוּ. ה   עַד-מָה יְהוָה תֶּאֱנַף לָנֶצַח    תִּבְעַר כְּמוֹ-אֵשׁ קִנְאָתֶךָ. ו   שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ   אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא-יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת   אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. ז   כִּי אָכַל אֶת-יַעֲקֹב    וְאֶת-נָוֵהוּ הֵשַׁמּוּ. ח   אַל-תִּזְכָּר-לָנוּ    עֲו‍ֹנֹת רִאשֹׁנִים מַהֵר יְקַדְּמוּנוּ רַחֲמֶיךָ   כִּי דַלּוֹנוּ מְאֹד. ט   עָזְרֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ   עַל-דְּבַר כְּבוֹד-שְׁמֶךָ וְהַצִּילֵנוּ וְכַפֵּר עַל-חַטֹּאתֵינוּ    לְמַעַן שְׁמֶךָ. י   לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם   אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם יִוָּדַע בַּגֹּיִים לְעֵינֵינוּ    נִקְמַת דַּם-עֲבָדֶיךָ הַשָּׁפוּךְ. יא   תָּבוֹא לְפָנֶיךָ אֶנְקַת אָסִיר    כְּגֹדֶל זְרוֹעֲךָ הוֹתֵר בְּנֵי תְמוּתָה. יב   וְהָשֵׁב לִשְׁכֵנֵינוּ שִׁבְעָתַיִם    אֶל-חֵיקָם חֶרְפָּתָם אֲשֶׁר חֵרְפוּךָ    אֲדֹנָי. יג   וַאֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ   נוֹדֶה לְּךָ לְעוֹלָם ְדוֹר וָדֹר   נְסַפֵּר תְּהִלָּתֶךָ.

בדצמבר 167 לפני הספירה הוטלו גזירות הדת על היהודים. במקדש הוצב פסל זאוס, נאסרו לימוד תורה, החזקת ספרי תורה, שמירת שבת ומילה. יהודים אולצו לאכול מזבחי פיגולים ולהקריב קרבנות לעבודה זרה. רבים מישראל נענו לפקודת המלך. רבים אחרים העדיפו למות על קידוש השם ולא לעבור על מצוות הדת.

הגזרות על הדת הושתו על העם מכיוון שתורת ישראל היתה לדגל המאבק נגד הפוליס בירושלים, נגד השלטון הסלווקי שנשען עליה, ועל תומכיו המתיוונים. התורה ומעמדה בשכבות הרחבות של העם זוהתה בצדק על ידי המתיוונים ואנטיוכוס בתור היסוד האידיאי שחותר תחת אושיות השלטון הסלווקי. על פי כל המקורות היוזמה לגזירות באה מאנטיוכוס, לא מהמתיוונים. הגזירות העמידו את האומה היהודית בפני איום על עצם קיומה בארצה. (בן שלום, 88-87).

קהל החסידים הצטרף למרד לאחר שקבוצות הפליטים נמלטו למדבר מפני אימת הגזירות. הם הסתתרו במערות ופה ושם נחלצו לקרב. במעשה מודיעין קיבל המרידה כיוון של יוזמה תוקפנית מתוכננת בהנהגת מתיתיהו ובניו. החבורות הבודדות נתלכדו לכוח מחץ, אשר ניהל בהרים מלחמת תנופה פרטיזנית נגד חיל המצב הסלווקי ובני בריתו המתיוונים. לאחר הטבח בקבוצת פליטים שלא התגוננו בשבת החליטו בני חשמונאי להילחם בשבת. אין שום רמז במקורות לכך שהחבורה האלמונית שנספתה בשבת משום שבחרה בהתגוננות פסיבית נקראה בשם חסידים. חסידים נקראו דווקא המתנדבים לתורה, המקנאים לברית אבות, שנהרו אל החשמונאים והיוו את הגרעין האיתן והיציב במחנה המורדים. המינוח 'קהל חסידים גיבורי חייל מישראל' בא לציין אסיפה או קהל גדול של חסידים לוחמים המתנדבים לתורה וגורפים את העם להתמודדות אקטיבית.

 

צבא המורדים נשען על האיכרות העצמאית הזעירה בחבלי בהר הכפריים. לא ניכרו כל בקעים בהנהגה החשמונאית אשר נשענה על קהל חסידים 'המתנדבים לתורה'. בתום שנה למרד בהנהגת מתיתיהו, זקפו המורדים לזכותם את עקירת המתיוונים מאזור הר שומרון ואת עקירת אחיזתו של השלטון ההלניסטי במחוזות אלה. מנקודת הראות היהודית היה זה מאבק לניפוצה של הישות האלילית ולטיהורה של ארץ ישראל. בהתאם לאידיאלים של החסידות הקנאית.

מרד החשמונאים הינו פרי התנגשות בין העם היהודים לממלכה הסלווקית מחד גיסא, ובין המוני העם הנאמנים למורשת אבות, לבין מיעוט מתיוון אך רב משקל בשלטון בחיי הכלכלה מאידך גיסא. אנטיוכוס בחר להישען על כוחות המתיוונים הקיצוניים בראשות מנלאוס ויצר בכך קונפליקט בלתי נמנע בינו לבין רוב העם היהודי.

תוצאות המרד

המרד הסתיים עם תבוסת המורדים בשדה והריגתו של יהודה המקבי בקרב אלעשה, אך מרד זה ומרידות נוספות במחוזות המזרחיים של האימפריה, יחד עם חילופי שלטון תכופים ובחישת הרומאים בקלחת, החלישו מאוד את האימפריה הסלווקית.

על אף הניצחון בשדה הקרב, לא חידש השלטון המרכזי את ריבונותו הישירה על ארץ ישראל. במקום זאת, קיבלו היהודים אוטונומיה שהלכה והתרחבה עם הזמן. כבר בימיו של יונתן, אחיו של יהודה ויורשו, התרחבה האוטונומיה היהודית, ובימיו של שמעון, אחיו הצעיר, הפסיקו היהודים לשלם מס לאימפריה, ובשנת 140 לפנה"ס הכריזו על הקמת ממלכה עצמאית מהשלטון הסלווקי.

למרות ניצחון השמרנים, ההתיוונות לא נעלמה מארץ ישראל. בדורות הבאים לאחר כינון העצמאות המדינית היהודית בארץ ישראל, בלטו מנהגים יווניים רבים בקרב האליטה השלטונית. הדבר ניכר גם בבחירת שמות המלכים – המלכים האחרונים של הממלכה בחרו לעצמם לא פעם שם יווני.

העצמאות היהודית לא האריכה ימים, וכעבור כשמונים שנות עצמאות, בשנת 63 לפנה"ס, נכבשה ארץ ישראל על ידי פומפיוס, מצביא רומאי, שמוטט סופית את שרידי האימפריה הסלווקית.

שלטון בית חשמונאי, שבא בעקבות המרד, היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית, אשר לא שבו במשך כאלפיים שנה לאחר נפילתם. הייתה זו תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל המסים ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על נמלים ועל דרכי המסחר.

המרד החשמונאי היה למיתוס חשוב בתולדות ישראל. חג החנוכה וחשיבותו הם סממן אחד לכך. הפופולריות לה זכה הספר אחי גיבורי התהילה של הווארד פאסט, ספר עלילתי המבוסס על המרד הוא סממן נוסף לכך. הציונות ראתה עצמה במובנים רבים כממשיכת דרכם של החשמונאים, וגם כיום המדינה מתהדרת בעבר זה.

קרדיט:

ערכים וצילומים מהויקיפדיה

מנחם בן שלום