חג הפסח – לא מה שחשבתם (2)

"ויבן את פתום ואת רעמסס… ויפן כה וכה ויך את המצרי"
מתוך הגדת אמסטרדם משנת תע"ב
יציאת מצרים
אם כך – איך כל התרבות הזאת, של נוודים וחקלאים במרחב של מזרח הים התיכון, קשורה ליציאת מצרים? אז זהו – שהיא לא קשורה.
אבל מה? היו כאן שבטים שהמשותף ביניהם היה שהם היו משפחה אחת של שבטים, כמו שבאירופה היו משפחות של שבטים גרמאניים, שבטים נורדיים, במזרח אירופה שבטים סלאביים ושבטים תורכיים, בחצי האי ערב היו שבטים ערבים, וכך הלאה. המשותף למשפחת שבטים הוא בעיקר השפה, או ניבים דומים מאוד של אותה שפה והרבה מנהגים משותפים, אבל יותר מן המשותף היה ביניהם מן המפריד. כולם היו רועי צאן ונזקקו למים ולמרעה. המאבקים בין השבטים לבין עצמם לא פסחו על כל משפחות השבטים לדורותיהם, ולרוב היו עימותים ביניהם על המשאבים המצומצמים, כפי שמתואר היטב במקרא:
בראשית, כו, כ: וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם-רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם וַיִּקְרָא שֵׁם-הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. כא וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם-עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה.
בשלב מסוים, כנראה החל מסוף המאה ה-11 לפני הספירה, לאחר תהליכים ממושכים, חברתיים, כלכליים, צבאיים ופוליטיים, עברה קבוצת השבטים הללו, בני ישראל, (שהמקרא נוקב במספרם 12, אך זהו מספר סמלי חסר חשיבות היסטורית אמתית) , שינוי מחברה נוודית לחברה יושבת קבע, חקלאית, שאימצה לעצמה את המלוכה ואת הממשל הריכוזי). מעבר זה הביא לכך שהמנהיגים, לרוב המלכים, אך גם שכבת האליטה של הכוהנים, רצו לבנות נרטיב מאחד, כדי להפוך את אוסף השבטים הזה לישות חברתית אחת והומוגנית, כדי שיהיה קל יותר לשלוט בהם. לצורך זה יצרו את אוסף הסיפורים שנותן לקבוצת השבטים הזאת אב קדמון אחד (אברהם), אל אחד (יהוה), אוסף חוקים אחד (ספר דברים שבתורה) ואת סיפור יציאת מצרים בתור מכנה היסטורי משותף שבאמצעותו הפך אוסף השבטים לעם אחד.

"ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה…" קריעת ים סוף. ציור מאת לידיה קוזניצקי
מכאן ואילך הפך הרגע "ההיסטורי" הזה של יציאת מצרים להוויה המכוננת של עם ישראל. מעם עבדים לעם בני חורין בחסות יהוה. את ההוויה הזאת דאגו מנהיגים מכאן ואילך להצמיד לכל טקס, חוק או מנהג, שהיה נהוג כבר מאות שנים על בני החברה הזאת, בלי קשר ליציאת מצרים, אלא בקשר הדוק עם מקור מחייתם וחייהם היום-יומיים. בכל חוק, סיפור, נבואה ודבר חכמה הכתובים במקרא, יש אזכור של יציאת מצרים בתור הרגע המכונן של עם ישראל החסות יהוה.
הדִבֵּר הראשון כורך את עקרונות היסוד של ההוויה החדשה הזאת אלה באלה:
שמות, כ, ב: אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא-יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָי.
קרי: אל אחד בלעדי, עם אחד, יציאת מצרים בתור רגע מכונן.

ציור המתאר את קריעת ים סוף ואת יציאת מצרים. צוייר על ידי ילד/ה מיגוסלביה, מתוך התחרות העולמית: "ילדי העולם מציירים את התנ"ך".
כל הסיפור המרגש הזה של העבדות במצרים, משה ותולדות חייו המרתקים, מבית מלוכה למנהיג של עבדים, מכות מצרים, יציאת מצרים, קריעת ים סוף והנדודים במדבר – כל הסאגה הזאת שאנחנו לומדים כל חיינו ומעבירים לילדינו אחרינו (והגדת לבנך), וחלקנו הגדול מאמין בה בכל לבו – כל הסאגה הזאת אינה אלא אוסף סיפורים, שסופרו לצורך מטרות שונות, חברתיות בעיקרן, ממקורות שונים, שנאספו יחד לכדי האפוס הגדול של יציאת מצרים כדי לשמש נרטיב בסיסי לעם ההולך ומתהווה ויש צורך לשלוט בו ולהכתיב לו חוקים, מנהגים, דת ופולחן.
הרפורמה של יאשיהו
הדברים נעשו במהלך של מאות שנים באופן הדרגתי, אבל האיש שקבע אותם בתור חותם סופי ונצחי במהלך מתוחכם (אם כי אולי אכזרי במידה רבה) היה המלך יאשיהו, שהלך בעקבות חזקיהו סבו, שרק התחיל במלאכה.
יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יהודה מלך מ-641 או 639 עד ל-609 לפני הספירה. הוא נמשח למלך בגיל שמונה, לאחר שאביו נרצח על ידי מתנקש. באופן טבעי שלטו בשמו חוג בעלי ההשפעה בארמון שהיו כנראה כוהנים, עובדי יהוה, שהיו מעוניינים בשלטון ריכוזי ובחברה הומוגנית. השפעתם עליו היתה רבה וכשהגיע לבגרות השיג הישגים בשני תחומים: בשל היחלשות האימפריה האשורית, התרחבו ככל הנראה בתקופתו שטחי הממלכה והתחזקה עצמאותה המדינית; הוא הנהיג רפורמה חברתית-דתית-כלכלית מרחיקת לכת.

הבמה הגדולה בהר עיבל
הרפורמה שלו מתועדת בספר מלכים ב, פרקים כב-כג, ובספר דברים שהוא ספר החוקים שהנהיג כדי ליישם את הרפורמה שלו. המטרה שלו היתה להפוך את הקבוצה האתני שהוא שלט עליה לעם הומוגני שקל לשלוט בו. לצורך זה אסר את הפולחן בבמות ברחבי הארץ והתיר אותו רק במקום אחד: בית המקדש אשר בירושלים. כך הכריח את כל העם לקיים את הפולחן במקום מרוכז אחד, לעבוד אל אחד ולהיות עם אחד. בפעולתו הפך את כוהני ירושלים לאליטה חברתית וכלכלית וכך השיג את תמיכתם הבלתי מעורערת בו, כך הפך את ירושלים למרכז פולחני, כלכלי, חברתי ומינהלי, והשיג שלטון ריכוזי חזק. הרפורמה היתה מלווה במעשים אלימים והוא השליט אותה בכוח הזרוע.

כהן גדול
בכוח הצוו שלו הפכו הטקסים המקומיים שהתקיימו במשך מאות בשנים של פסח ועומר, להיות חג לאומי אחד. הוא אסר לקיים את הטקסים כל אחד בביתו וציוה על עלייה לרגל לירושלים ורק שם לקיים את כל הטקסים. הוא שהפך את הטקסים העממיים לחג, כלומר לעלייה לרגל על פי צוו.
ספר דברי הימים, המנציח את פעולותיהם, "חיוביות", של המלכים לבית דוד, מתאר כך את הפסח של יאשיהו:
דברי הימים ב לה, א: א וַיַּעַשׂ יֹאשִׁיָּהוּ בִירוּשָׁלִַם פֶּסַח לַיהוָה וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. ב וַיַּעֲמֵד הַכֹּהֲנִים עַל-מִשְׁמְרוֹתָם וַיְחַזְּקֵם לַעֲבוֹדַת בֵּית יְהוָה.
מכאן ואילך הפך פסח להיות לחג, עם עוד שני חגים, שבועות וסוכות.
דברים, טז ,טז: שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָל-זְכוּרְךָ אֶת-פְּנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר, בְּחַג הַמַּצּוֹת וּבְחַג הַשָּׁבֻעוֹת, וּבְחַג הַסֻּכּוֹת.
בשלב זה לא מדובר לא על סדר, לא על הגדה, לא על מפה לבנה. מדובר אך ורק על עלייה לרגל, זבח פסח והגשת קרבן – וכל זה רק בירושלים.
מחג לאומי לחג משפחתי
בשנת 70 לספירה הרסו חילות הרומאים את הבית השני, ומאז ועד היום לא קם בית מקדש בישראל. את המקדש החליפה הנהגת העם במקדש מעט, כלומר בית הכנסת. את הקרבנות החליפה ההנהגה בתפילות. כל הצווים הכרוכים בריכוז הפולחן בבית המקדש בירושלים בטלו מאליהם. אין מקדש – אין עלייה לרגל ואין קרבנות. אבל מסורת צריך להמשיך ולקיים כדי לגבש את החברה ולאפשר להנהגה לשלוט עליה. כך הפכו החגים להיות אירועים משפחתיים ומקומיים. העלייה לרגל הוחלפה בטקסים משפחתיים שההנהגה התחילה להבנות להם טקסים קבועים.
אבל היה חשוב לקיים את החג על פי הציווי במקרא, כלומר, בחודש האביב: שָׁמוֹר אֶת-חֹדֶשׁ הָאָבִיב, וְעָשִׂיתָ פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: חודש האביב הוא ניסן, אבל הוא גם החודש של הבשלת השעורה. היה חשוב לשמור שפסח ייחגג תמיד ביד לחודש ניסן אבל שזה יהיה גם חודש הבשלת האביב.
במאות הראשונות לספירה היו המנהיגים יוצאים לשדה בחודש אדר לראות בהבשלת השעורה. והיה והשעורה היתה במצב של בשלות מתאים לקציר בניסן, היזה זו שנה רגילה. אבל אם השעורה עדיין לא הבשילה דייה באדר, היה צורך להוסיף חודש, אדר ב, כדי שהשעורה תבשיל בזמן המתאים על פי הציווי האלוהי: ניסן. במהלך השנים התעורר צורך בקביעה על פי חישוב, וגם משום שכבר לא כל האוכלוסייה היהודית ישבה ביהודה אלא כבר נפוצה בעולם כולו.

תנועת כדור הארץ סביב השמש
התאמת הלוח – עיבור השנה
לצורך זה ישבו החכמים ועשו חישובים כדי להתאים את לוח הירח הקובע את החודשים ללוח השמש הקובע את עונות השנה. המקורות מייחסים את גרסתו הנוכחית של הלוח, המשמשת את כל הקהילות היהודיות, לתקנה של רבי הלל נשיאה בשנת ד'קי"ט, (359 לספירת הנוצרים).
עיבור השנה נעשה משום ששנת החמה ארוכה בכ-11 ימים מ-12 חודשי לבנה שלמים. אילו כללה השנה העברית 12 מחזורי ירח בלבד, כמו בלוח השנה השרִעי (האסלאמי), היה חג הפסח "נודד" מהאביב לעבר החורף ומהחורף לכיוון הסתיו וכן הלאה. הסיבה לכך היא כי מועד עונות השנה תלוי במיקומו יחסית לשמש – כלומר בשנת החמה בלבד. הציווי בתורה דורש כי פסח יחול בחודש האביב: "שמור את חודש האביב ועשית פסח לה' אלוהיך". כדי למנוע את נדידת חג הפסח, קובעים שנה בת 13 חודשים עבור כל פעם שהפער מצטבר לכדי מחזור ירח שלם, ובכך "להחזיר" את חודש ניסן לאביב האסטרונומי.
עיבור השנה, כלומר הוספת חודש כשנוצר פער של מחזור ירח שלם בין לוח השנה לבין ציוני הזמן החקלאיים, היה מקובל בקרב העמים שהשתמשו בלוח הירחי, בפרט בבבל. הבבלים הכירו שיטה לחישוב העיבור מראש כבר במאה ה-6 לפנה"ס, שבה קבעו שלוש שנים מעוברות בכל מחזור של שמונה שנים. במאה ה-4 התפתחה שיטה מדויקת יותר שעל-פיה מעברים שבע שנים בכל מחזור של 19 שנה. נראה שהשיטה האחרונה הייתה ידועה גם בארץ ישראל, ובאמצעותה אפשר היה לחזות את השנים המעוברות, אולם על-פי עדויות בתלמוד ובמקורות אחרים, עד המאה
ה-4 לספירה היו נסמכים בעיקר על תנאי מזג האוויר כדי להחליט על עיבור השנה, ופחות על חישובים אסטרונומיים.
בימי בית שני ולאחר החורבן הייתה הסנהדרין מחליטה מדי שנה אם לעבר את אותה השנה. דיון בעיבור השנה מופיע בגמרא במסכת סנהדרין דפים י'-י"ב. ההחלטה הייתה מתבססת על חישובים אסטרונומיים, שמירה שפסח יהיה בתוך תקופת ניסן (אחרי מועד השתוות היום והלילה בסוף החורף), וגם על שיקולים אחרים כמו עונת המלטת הטלאים לצורך קרבן הפסח והבשלת התבואה להבאת העומר.
הלוח הקבוע מתבסס על כך שבכל מחזור של 19 שנים, המכונה "מחזור קטן", יש שבע שנים מעוברות – בממוצע כל 2.86 שנים. בלוח הקבוע נקבע שבכל מחזור קטן, השנים המעוברות יהיו: 3, 6, 8, 11, 14, 17, 19. מקובל לסמן את השנים הללו באותיות עבריות: ג, ו, ח, י"א, י"ד, י"ז, י"ט, ובראשי תיבות: גו"ח אדז"ט. בלוח הקבוע חודש אדר א' הוא תמיד בן 30 ימים.

שולחן ליל הסדר
ליל הסדר – ההגדה של פסח
משנקבע ליל סדר משפחתי במקום קרבן הפסח בבית המקדש – תהליך ממושך והדרגתי כזכור, התחילה להתגבש מסורת של טקסטים שיש לאומרם בליל הסדר. רמזים ראשוניים לטקסטים אלה אפשר למצוא כבר בתלמוד. במהלך השנים התגבשה מסורת כללית ונוספו טקסטים, בכל מקום שהיו בו יהודים, על פי מסורת המקום והשפעות סביבתיות.
משחר ההיסטוריה בני אדם מספרים סיפורים, מתארים התרחשויות וטווים עלילות. לסיפור יש איכויות משלו המאפשרות להעביר מאדם לאדם ומדור לדור תיאורים חיים של התרחשויות ומעשים. בלוח השנה העברי ישנו לילה אחד שבמרכזו החובה לספר סיפור – ליל הסדר. במרכז ליל הסדר נמצאת החובה 'לספר ביציאת מצרים' וכמאמר ההגדה – 'אֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ נְבונִים כֻּלָּנוּ זְקֵנִים כֻּלָּנוּ יודְעִים אֶת הַתּורָה מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרָיִם. וְכָל הַמַּרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח'.
להגדה של פסח, הכתובה והכרוכה, מקום מרכזי בטקס ליל הסדר זה אלף שנה (ויותר). ההגדה כוללת את הטקסטים שנוהגים לקרוא ולשיר בליל הסדר, לצד הוראות למהלך הטקס. ההגדה לא נכתבה בידי אדם אחד בזמן אחד. ההגדה היא לקט של קטעים מתקופות שונות: פסוקי תנ"ך, קטעי משנה ומדרשים וכן פיוטים מימי הביניים. המילה הגדה באה מן הפועל להגיד, ומקורה בציווי המקראי: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר…" (שמות יג 8). קהל היעד העיקרי בקריאת ההגדה הוא הדור הצעיר – הבנים והבנות. להם צריך לספר ביציאת מצרים, כדי שיידעו – ויעבירו את הסיפור לדורות הבאים. ההיבט ההיסטורי מצטרף לפן הלימודי, תוך הדגשת החוויה המשפחתית.
נוסח ההגדה המקובל בימינו נכתב והתגבש במשך יותר מאלף שנה. ראשיתה של ההגדה – בסוף ימי הבית השני, והמשכה בתקופת המשנה, אחרי חורבן בית המקדש השני וירושלים. הכוונה לדור הראשון של חכמי המשנה אחרי החורבן – ר' יוחנן בן זכאי ורבן גמליאל (70 – 115 לספירה) או לדור השני – ר' עקיבא וחבריו (70 – 135 לספירה) שהביאו לעיצובו מחדש של חג הפסח ושל ליל הסדר: את קרבן הפסח החליפה הקריאה בהגדה – סיפור השעבוד ויציאת מצרים ולימוד הלכות הפסח. קטעי ההַלֵל, שהיו חלק מסעודת זבח הפסח עוד בתקופת הבית השני – שובצו בהגדה. נוסח מגובש ראשון של ההגדה היה קיים כנראה כבר בתקופת התלמוד, אם כי רק בגרסה שבעל פה ולא כנוסח כתוב. באותה תקופה היו למעשה שתי גרסאות: אחת לפי מסורת האמוראים, חכמי התלמוד בארץ ישראל, והשנייה – לפי מסורת חכמי בבל. בסופו של דבר התקבל הנוסח הבבלי, והוא היה הבסיס להגדה שנערכה בבבל בתקופת הגאונים, דוגמת ההגדה בסידורו של רב סעדיה גאון (המאה ה- 10 לספירה). למשל: הא לחמא עניא הוא קטע שהתווסף להגדה בימי הביניים, בתקופת הגאונים. קטע זה הוא היחיד בהגדה שנכתב בארמית – אך גם הוא מסתיים בעברית, במילים "לשנה הבאה בני חורין". דוגמה להגדת ארץ ישראל הקדומה הוא נוסח ההגדה שהתגלתה בגניזת קהיר ופורסמה במהדורת ההגדה של דניאל גודלשמידט משנת תש"ך-1960.
בהגדה של ימינו נותר הנוסח הבבלי של ההגדה בעינו, ללא שינויים רבים. לנוסח זה נוספו במהלך ימי הביניים בעיקר פיוטים, ובהגדות אשכנזיות צורף גם הקטע "שפוך חמתך": קטע הכולל ארבעה פסוקים מן המקרא. שלושת הראשונים מספר תהלים (עט 6-7, סט 25), והפסוק הרביעי מספר איכה (ג 61). פסוקים אלו נוספו לנוסח הגדה של קהילות אשכנז בימי הביניים, ככל הנראה על רקע מסעי הצלב (מאות 11 – 13). הקריאה המסיימת את ההגדה – "לשנה הבאה בירושלים" – אף היא תוספת מאוחרת יחסית (סוף המאה ה- 15), ובהגדות שנדפסו בישראל בת ימינו נוסף הסיום: "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
סעודת ליל הסדר דומה לסעודות החגיגיות שהיו נהוגות בעולם ההלניסטי בתקופת המשנה, וכללו אכילה, שתיית יין, השתרעות על כרים (הֲסִיבָה) וסימפוזיון. מבנה זה של סעודה הותאם בידי חז"ל למסורת היהודית, לדוגמה – שתיית ארבע כוסות יין מלווה בברכות ומשובצת בקריאת חלקי ההגדה, ובכלל זה הקידוש. לשתיית ארבע כוסות יין יש במסורת חז"ל כמה הסברים: אחד מהם מבוסס על הזיהוי של ארבעה ביטויי גאולה בתיאור יציאת מצרים: "וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה, וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם…" (שמות ו 6 – 7). והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי – ארבע לשונות, ארבעה ביטויים של גאולה.

חד גדיא של נחום גוטמן בשער של דבר לילדים
שירים לקינוח ליל הסדר
רובינו נוהגים לסיים את ליל הסדר בסדרת שירים שמטרתם בעיקר לשעשע את המסובים ולהעיר את הילדים. רוב השירים האלה מקורם באירופה מהשפעות גרמניות וצרפתיות והם שייכים לסוג השירים המצטברים, כלומר שבכל בית מתווסף פרט נוסף לעלילתם.
"חד גדיא" הוא שיר מצטבר, שבכל אחד מבתיו מתווסף פרט נוסף לעלילתו. השיר מתאר שרשרת של גורמים שונים, שכל אחד חזק מקודמו וממית אותו.
השיר כתוב בארמית, אולם ייתכן כי נכתב בתקופה בה השפה לא הייתה מדוברת בשל מספר שגיאות בתחביר ובדקדוק הארמי. הוא נכנס לראשונה להגדת פראג ב-1590, יחד עם השיר "אחד מי יודע", כשיר סופי עליז לליל הסדר שנושא אופי רציני. עם זאת, השירים היו נפוצים גם לפני ששולבו לליל הסדר, והופיעו בכתב יד של סידור כבר בשנת 1406. לפי אחת הטענות, מקור השיר בבלדה גרמנית פופולרית, "Der Bauer Schickt den Jokel aus" ("האדון שמשלח החוצה את עובד האדמה"), המבוססת על שיר ערש צרפתי. הבלדה היא בעלת מבנה דומה, אך התוכן כאמור הותאם לרעיונות יהודיים שיש דין ויש דיין.
ניתן למצוא מקבילים רבים למוטיב המסופר בשיר, ובכלל זה במקורות פרסיים והודיים, אך קיימים שני שירי ערש צרפתיים שנושאים דמיון מיוחד ל"חד גדיא": "Ah! Tu Sortiras, Biquette" (אה! אתה יוצא, גדי"), והשיר "La petite fourmi qui allait à Jérusalem" (הנמלה הקטנה שצעדה לירושלים).
"אחד מי יודע" גם הוא שיר מצטבר. בכתב יד של סידור משנת 1406 נכתב כי הפיוט נמצא בבית כנסת של אלעזר מוורמיזא בעל "ספר הרקח". הפיוט נדפס לראשונה בהגדות אשכנזיות ב-1590 (דפוס פראג). ההערכה היא כי מקור הפיוט בגרמניה במאה ה-15, וייתכן שהוא מבוסס על שיר עם גרמני בשם "Guter freund ich frage dich", שפירושו "ידידי הטוב אותך אני שואל".

ליל הסדר
Pingback: חג הפסח – לא מה שחשבתם (1) | האתר של אלינער ברקת