מרידות היהודים

כשסוקרים את המתרחש בארץ ישראל לאורך הדורות עד המאה הרביעית אפשר בבירור לראות קו רציף כלשהו, מעין חוט השוזר את התייחסות האוכלוסייה היהודית למלכויות ששלטו עליו.  החוט הוא מרידות בלתי פוסקות. בתקופת בית ראשון מרדה ממלכת ישראל הצפונית נגד האשורים (לקראת שלהי המאה השמינית לפנה"ס). מרידה זו נבעה מהסתבכות פוליטית עם הארמים והמצרים נגד האשורים. לעומת זאת נשאו המרידות של ממלכת יהודה נגד השלטון האשורי והבבלי אופי יותר דתי-אמוני: הן המלך חזקיהו (שלהי המאה השמינית לפנה"ס) והן המלך יאשיהו (שלהי המאה השביעית לפנה"ס) ניהלו מרידות נגד אשור ונגד מצרים מטעמים של קנאות דתית ואולי אפילו משיחית, כשתוצאות מהלכי מרדנותם החישו את קיצה של ממלכת יהודה. לא היה זה מרד עממי שהקיף את כל האוכלוסייה, אלא גחמות יומרניות של בתי מלוכה, אשר היו מורכבות מצירוף של עיוורון גיאו-פוליטי, עם עיוורון דתי. גחמות אלה סיבכו את ממלכת יהודה והביאו עליה את הסוף המר.  מכאן ואילך נראה שורה של מרידות שאופיין כמעט זהה: המניע – דתי –משיחי, הקוראים למרד – קבוצות מיעוט משיחיות והסוף הבלתי נמנע, אם כי לעתים נדחה לכמה שנים – חורבן. כך היה מרד החשמונאים (בין השנים 167 ל-160 לפני הספירה), שאמנם הניב ממלכה קצרת ימים, אבל המניעים לו היו משיחיים קנאיים. כך היה המרד הגדול (בין השנים 74-66 לספירה), וכמוהו גם מרד בר כוכבא (בין השנים 132-‏136 לספירה) – כל המרידות האלה נבעו מגופים שוליים, קיצוניים, קנאים, שיצאו למרידות כנגד כל הסיכויים, מול ממלכות אדירות בעלות צבא משוכלל, והמיטו חורבן עצום. בכל המרידות האלה הרוב המתון נגרר למרידה בעל כרחו למרות הנימוקים אנטי-מרדניים הרציונליים. בין המרידות הללו, הידועות ומפורסמות, מסתתרות כמה מרידות לכאורה שוליות, אשר הציבור אינו מודע אליהן. הציונות אימצה את שלוש המרידות הידועות ושרה להן שירי הלל, כשהיה צורך לבנות מדינה ולהקריב את הנפש עבור העצמאות. אבל המרידות הקטנות, שגם הן ניזונו מאותו אפיק קנאי-קיצוני, וגם הן המיטו חורבן בסופן, נשכחו מלב. יוצא מן הכלל הוא סיפורו של יוסף בן מתתיהו על מרידה, שעל פניה נראית מופרכת ודמיונית. גם היא המיטה חורבן, אבל מניעיה אינם קנאיים אלא מניעי חמדנות גרידא.

מרד חנילאי וחסינאי

זה היה מרד שהובל בידי שני אחים יהודים בתחילתה של המאה הראשונה לספירה (בין שנת 10 לשנת 30 לספירה) באזור נהרדעא שבבבל, אשר היה באותה תקופה חלק מן האימפריה הפרתית. סיפור המרד מובא אצל ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו (בן המאה הראשונה לספירה), בחיבורו "קדמוניות היהודים".

המרד פרץ על רקע של אירועים שהסיחו את דעתו של המלך הפרתי ארטבנוס השלישי: פשיטות של הצבא הרומי לממלכה הפרתית ולאזורים שכנים; חולשת הממלכה הפרתית מבחינה ארגונית; הממלכה כללה עמים שונים בעלי שפות שונות ומערכות כלכליות שונות; שבטים נודדים, מדבריים, נהגו לפשוט אל אזורי הספר של הממלכה הפרתית, ולעיתים אף העמיקו את חדירתם ועסקו בשלל וביזה שסיכנו את ביטחונם של התושבים.

ייוסף בן מתתיהו מספר על עושרן ומעמדן המיוחד של הערים נהרדעא ונציבין, שם התרכזו מספר גדול של יהודים. חוקרים משערים, שהמרד פרץ דווקא בנהרדעא משום שהעיר הייתה מבוצרת היטב, ובשל עושרה. חסינאי וחנילאי, שני אחים שמוצאם מנהרדעא, אורגים על פי מקצועם, יזמו, תכננו וארגנו מרד. על שום שאיחרו לעבודתם, נענשו בהלקאה גופנית על ידי מנהל העבודה המקומי. תגובת מנהל העבודה הייתה תירוץ להתפרצות מרד שהוכן – כוח אדם, נשק, ארגון ולוגיסטיקה – מראש. הפנייה היתה לצעירים ולעניים שבחבורה, שלא היה להם מה להפסיד.

הצלחתם של מנהיגי המרידה הייתה גדולה. הם הקימו לעצמם מפקדה מבוצרת ומימנו את המשך המרידה על ידי הצבת אולטימטום לרועים המקומיים שבאזור. הללו הועמדו בפני ברירה: לתמוך במרד ולהעלות מס מצאנם, ואז יזכו באהדה, בתמיכה ובהגנה, ולא – יישחטו עדריהם. מהלך בריוני זה לא נעלם מעיני יוסף בן מתתיהו, שמצהיר כי המסים שהועלו באילוץ העשירו מאוד את האחים והם פנו לפשוט על יעדים כרצונם ולבצע מעשי פשע.

הפחה של אזור בבל אסף את צבאו ופנה לתקוף את הצבא היהודי בשבת, מתוך מחשבה שהיהודים יימנעו מלהתגונן. אבל חסינאי החליט שיש להתגונן ולהכות בתוקפים ככל הניתן כנקמה "על ההכרח לחטוא". המתקפה המפתיעה של צבא האחים המורדים עשתה את שלה: צבא המלך נסוג משם בבהלה כשהוא מותיר אחריו הרוגים רבים.

המלך הפרתי ארטבנוס השלישי הזמין את האחים ללשכתו. המלך רצה לנצל את כוחם כדי לחזק את ממלכתו הקורסת. על פי יוסףבן מתתיהו הציע המלך לחסינאי: "הנני מפקיד בידך פיקדון את ארץ בבל, שתהיה תחת השגחתך ולא תהא נתונה למעשי שוד ולא תתנסה בפורענויות. וראוי אני שתנהג בי מנהג של אצילות, מאחר שהוכחתי לך את אמוני ללא דופי, לא בעניינים קלים אלא בדברים הנוגעים לחייך."

מתנת שלטון העל שהוענק לשני האחים נוצלה מידית כדי לארגן את ממלכתם המתעצמת, פוליטית וביטחונית, למשל על ידי הקמת מבצרים חדשים וחיזוק הקיימים. מבין השניים התבלט מאוד חסינאי, ש"הוא היה בעל משרה וכוח וכבר היו כל העניינים במסופוטמיה תלויים בו, ועושרו הלך וגדל במשך חמש עשרה שנה".

מכאן ואילך מביא יוסף בן מתתיהו מסכת שלמה של סיפורי אהבים, נישואי תערובת, בגידות הרעלות והשפלות שנראית לא פחות מאשר תסריט ירוד של סרט הוליוודי. נקמות אישיות על השפלות גרמו לבן המלך לצאת עם צבא נגד צבאו של חנילאי שנותר יחיד. אחיו חסינאי הורעל קודם לכן על ידי אשתו של חנילאי. הוא מחץ את צבא חנילאי ודרש מיהודי נהרדעא להסגירו לידיו. היהודים סירבו ולבסוף נלכד חנילאי ונהרג. בסופם של האירועים ביקשו הבבלים להתנקם ביהודי האזור, אלא שהללו נמלטו לעיר סלאוקיה ושהו שם כחמש שנים.

יש חוקרים המטילים ספק באמינות הסיפור הציורי של מרד האחים, הקמת ממלכתם והתרסקותה, ומייחסים לו יסודות מיתולוגיים-עממיים בבליים. יש הרואים בו סיפור של יוסף בן מתתיהו הבא להוכיח את התשתית הדמוגרפית של הקהילה היהודית הקדומה שבבבל, ויש אף הטוענים כי מדובר במרד ארצישראלי, שנדד בסיפורו של יוסף בן מתתיהו לבבל.

מסגרת הסיפור מתקבלת על דעת מספר חוקרים, לאור הנסיבות ההיסטוריות המתאימות לידיעות על מצבה של הממלכה הפרתית. אשר לאירועים הדמיוניים של שני האחים, אין שום הוכחה חיצונית לסיפור.

מרד התפוצות

שלוש מרידות גדולות של היהודים בשלטונות הרומיים התקיימו בטווח של כ-60 שנה: המרד הגדול (73-66 לספירה), מרד התפוצות (115- 118 לספירה) ומרד בר כוכבא (135-132 לספירה). מרד התפוצות היה המרידה השנייה בשרשרת בת שלוש המרידות שהובילו לחורבן הישות המדינית היהודית בימי הבית השני. אף על פי שמרד זה הוא הפחות ידוע מבניהם, הרי שהדינמיקה שהובילה לכל אחת משלוש המרידות – כיסופי גאולה, משיחיות וקנאות אל מול שלטון משעבד, היא זהה, כמו גם התוצאה הטרגית.

מרד התפוצות הוא הכינוי למרד שבו התקוממו היהודים נגד הקיסר הרומי טריינוס, בעת שזה היה עסוק במסע מלחמה נגד הפרתים. תמציתו של המרד התבטאה בהתנגשויות חריפות בין יהודים למקומיים מתיוונים ברחבי האימפריה הרומית: במצרים (במיוחד באלכסנדריה), בקיריני, בלוב, בקפריסין ובמסופוטמיה. הרקע להתנגשויות היה שאלת האזרחות היהודית בערי הפוליס ומעורבותם בחיי העיר וכן סכסוכים על רקע דתי. התנגשויות אלה הפכו למרד כנגד הרומאים בשעה שהרומאים התייצבו לימין האוכלוסייה המקומית, ההלניסטית, ואו-אז הורחבה חזית המרד לממדים אנטי-רומיים גם כן. מרגע זה, כמצופה, התהפכה המגמה והמרד החל להתחסל בהדרגה עד דיכויו המוחלט, הטרגי והדרמטי.

בתקופה הרומית היו גם רוב יהודי התפוצות כפופים לשלטונה של האימפריה הרומית ובשטחה התקיימו קהילות יהודיות רבות. התרבות השלטת באותה התקופה, התרבות ההלניסטית, התיימרה להיות תרבות עולמית, אליה יכול כל אדם להשתייך בכל מקום, ואשר השייכות אליה מבוססת על נטיית לב, על חינוך, על מסגרת פוליטית היכולה להתהוות בכל מקום, ולא על שייכות אתנית או גאוגרפית. כך עברה גם היהדות ההלניסטית את המהפך ממסגרת אתנית התלויה במיקום גאוגרפי לשם הגדרתה העצמית, כפי שהייתה היהדות לפני חורבן הבית הראשון, לעדה כלל עולמית, המבוססת על סממנים דתיים-פולחניים-תרבותיים. בערי המזרח הקדום שכנו הלניסטים ויהודים זה בצד זה. לצד ההלניזם התקיימה היהדות, ובתוכה קמה היהדות ההלניסטית.

המאבק בין ההלניסטים הלא יהודים והיהודים היה חריף במיוחד בממלכת יהודה. הן מרד החשמונאים והן המרד הגדול כללו אלמנט של מאבק בין-תרבותי בין התרבות ההלניסטית ובין התרבות היהודית. לעיתים נשא מאבק זה אופי אתני, אך לעיתים היה לו אופי תרבותי, כמלחמתו של מתתיהו הכהן במתייוונים.

מחוץ לממלכת יהודה נמשך המאבק בין התרבות ההלניסטית ובין התרבות היהודית, ובין האוכלוסייה ההלניסטית והאוכלוסייה היהודית, באותה חריפות כשם שנמשך ביהודה. דברי ימי יהודי אלכסנדריה ואנטיוכיה רצופים במאבקים בין האוכלוסיות. במיוחד ידועה מרידת יהודי אלכסנדריה בימי קליגולה, בשנת 38 לספירה, שבאה על רקע מאבק היהודים לקבלת זכויות שוות לאלו של ההלניסטים. מרידה זו הייתה מעין הקדמה לאירועי המרד הגדול. במהלך המרד הגדול עצמו, גלשו האירועים מארץ ישראל לתחומי אלכסנדריה, והנציב מטעם רומא, היהודי טיבריוס יוליוס אלכסנדר הפעיל את צבאו נגד היהודים, וטבח בהם חמישים אלף איש.

לאחר המרד הגדול חשו רבים בקרב האוכלוסייה הלא יהודית בערים המעורבות כי ניתן "להיפטר" מן היהודים. ביטוי לתחושה זו נתנו אנשי אנטיוכיה אשר ביקשו מטיטוס שישלול את זכויות היהודים ויגרשם מן העיר, אולם בקשתם נדחתה. ההתנכלות של התושבים ליהודי הערים ודאי הייתה תופעה נפוצה באותם הימים. הרקע לאלימות ההדדית היה, אם כן, מוכן, וההתפרצות חיכתה לשעת-כושר היסטורית. שעת הכושר הגיעה כשהקיסר טרייאנוס יצא לתקוף את הממלכה הפרתית הקורסת. גם שם במחוזות המזרחיים, ניכרה פעילות יהודית נגד הצבא הרומי התוקף. אבל בערים ההלניסטיות של אגן הים התיכון התפרצה הלהבה הקנאית-משיחית והציתה מלחמה בתוך הערים ההלניסטיות בין היהודים לבין ההלניסטים, ועד מהרה הפכה להיות מרד נגד השלטון הרומי שתמך בהלניסטים.

חבורות של סיקריים, שרידי המרד הגדול, קנאים קיצוניים, שנמלטו לאלכסנדריה ולערים הלניסטיות אחרות, חברו שם לקבוצות עבריינים והציתו את חבית אבק השריפה שחיכתה לשעת כושר. מקורות ספרותיים, ארכיאולוגים-כתובים וארכיאולוגים-דמומים מצביעים על הרס אדיר, חסר תקדים ואף חסר פשר הגיוני שבצעו המורדים בעיקר במצרים ובעיקר כלפי מקדשים מקומיים. חלקם אף מעיד על התנהגות מזוויעה של המורדים כלפי האוכלוסייה המקומית והצבא הרומי. דיו קסיוס, היסטוריון יווני-רומי אמין, מביא את הסיפור הבא: "והיו (המורדים היהודים) אוכלים ומכלים את הרומאים והיוונים: בשרם אכלו, מעיהם חגרו כאבנטים, בדמם משחו את עצמם, בעורם התעטפו ורבים בקעו לחצאים מראשם ולמטה".

דיכוי מרד התפוצות ארך שנתיים. המרד היה ליהודי התפוצות, מה שהמרד הגדול ומרד בר כוכבא היו ליהודי ארץ ישראל. קהילת אלכסנדריה, העשירה והמשגשגת ביותר בתפוצות, חרבה, ובית הכנסת המפואר שהיה בה הושמד. רבים מאוד נהרגו, והקהילה לא שבה לעולם למצבה הקודם. בפפירוס שנכתב במצרים יותר מ-80 שנה לאחר המרד, מצוין "שאף עתה חוגגים הם מדי שנה בשנה את יום הניצחון (על היהודים)". גם קהילת קפריסין חרבה, וכן חרבו קהילות נוספות, מארם נהריים ועד לוב.

ייתכן שהמרד פגע בסיכויי הקיסר טרייאנוס להכות בפרתים ולכבוש את המזרח, שכן הוא לא השלים מלאכה זו בטרם מת, בשנת 117, סמוך לאחר דיכוי המרד. יורשו אדריאנוס ויתר על רבים מכיבושי קודמו, והתרכז בשמירה על השקט בתוך גבולות הקיסרות וביצורם.

המרד הפחית מאוד את עוצמתה והשפעתה של הדת היהודית. רבים מהיהודים הצטרפו לראשוני הנוצרים. מאורעות "מרד התפוצות" נמצאים בנקודה על הרצף ההיסטורי בין ראיית הנצרות ככת יהודית, אחת מרבות בימי הבית השני ובין ההתנתקות המלאה מן היהדות, אשר אפשרה את פריצתה של הנצרות והפיכתה לדת המדינה ברומא בימי הקיסר קונסטנטינוס ולדת עולמית לאחר מכן. נראה כי לאירועים אלו הייתה השפעה על הנצרות המוקדמת בכיוון זה של התנתקות ופרישה מן היהדות.

לעומת ריבוי ידיעות על המרד בכתבי היסטוריונים הלניסטים, ספרות חז"ל משתדלת, ממש בדומה להתייחסותה למרד הגדול ברומאים, 50 שנה קודם לכן, לגזור על עצמה שתיקה. לשווא נחפש עדויות חכמי המשנה והתלמודים אודות המרידה הנידונה. החכמים בחרו בדרך אחרת בתור פיתרון לבעיותיה המרכזיות של יהודה ושללו את דרך המרד. כשהספרות התלמודית מביאה בכל זאת פיסות ידע על המרד היא מציגה את עוצמת החורבן בעקבות המרד ומגלה הסתייגות ואדישות למהלכי המרד.

שוב חוזרת על עצמה הסיטואציה הכמעט אובדנית: נגד כל הסיכויים הפיזיים והצבאיים ונגד העמדה הרווחת בציבור ובעיקר בצמרת ההנהגה היהודית, מובילה חבורת מרדנים-קנאים, את המון המתונים, ומותירה מאחוריה אובדן, הרס, שכול וייאוש – מחיר שמשלם אותו העם כולו.

פולמוס קיטוס

פולמוס קיטוס היה מרד יהודי שהתרחש בשנים 117-115 בארץ ישראל נגד האימפריה הרומית במקביל למרד התפוצות. מרד זה הונהג על ידי חבורה קנאית-קיצונית, שחלמה על בניין בית המקדש השלישי. בראשה עמדו שני אחים (הקשר המשפחתי בולט מאוד לאורך ההנהגה המרדנית מימי המרד הגדול) ושמותיהם, פפוס ולוליאנוס. הללו ניהלו מערכת של תחנות מצפון מערב הפרובינקיה הסורית (מאנטיוכיה) ועד עכו בכדי להקל על העלייה הצפויה לארץ ישראל, בתור חלק מתכנון לכונן את בית המקדש השלישי על תלו.

המקורות אודות המרד הם קלושים ביותר. התלמוד מזכיר מרד יהודי שהתרחש בין המרד הגדול למרד בר כוכבא. מקורות חיצוניים מזכירים שהתנהלה לחימה בארץ ישראל בשנים הללו. מכיוון שהמרד לא הותיר את רישומו בהיסטוריה, יש הסכמה בקרב החוקרים שהיקפו של המרד היה קטן. לא ידוע על סדר המאורעות המדויק. יודעים שבשנת 116 נשלחה יחידה של הלגיון הרומי השלישי לירושלים למטרות תמיכה בלגיון העשירי. בשנת 117 מינה הקיסר טרוייאנוס את לוסיוס קוויטוס, שדיכא את המרידות במסופוטמיה, למושל יהודה והוסיף לגיון שני למצבת כוח האדם הרומאי בפרובינקיה. דבר זה הפך את יהודה לפרובינקיה פרוקונסולרית (כלומר פרובינקיה שנציבה היה קונסול לשעבר) וזה מדגים את הרצינות שהרומאים התייחסו לאיום והחשש שלהם מן המרידה היהודית. יש המזהים את לוליאנוס ופפוס כמנהיגי המרד, מכיוון שמסופר עליהם בתלמוד שנהרגו על ידי טרייאנוס. שם מסופר ש"נהרגו שמעיה ואחיה אחיו" ויש המשערים שאלה הם השמות העבריים של לוליאנוס ופפוס. על-פי מגילת תענית הם הוצאו להורג בי"ב באדר. המשנה מדברת על פולמוס קיטוס אשר בעקבותיו גזרו חכמים כי הכלות בחתונתן לא ישימו עטרות בראשן לאות אבל, ושאדם לא ילמד את בנו יוונית.

לאחר מרד בר כוכבא והחורבן הנורא שהמיט על יהודה, גזרו מנהיגי העם איסור על מרידות וניקזו את האנרגיות המשיחיות לאפיקים למדניים.

 

קרדיט:

ערכים בויקיפדיה

יחיעם שורק