זרמים ופלגים 12

חסידים ומתנגדים

חסידים

חסידות היא תנועה רוחנית-חברתית יהודית, שהתעוררה באמצע המאה ה-18. מחוללה העיקרי של החסידות הוא הבעל שם טוב. על פי גישת החסידות, מעשיו של כל יהודי נתפסים באופן קבלי, כחלק מקירוב הגאולה. התנועה שמה דגש על: עבודת האל בשמחה, קשר ישיר של כל יהודי, ואף הפשוט ביותר, עם האל, שאיפה ל"דבקות" בה', דמותו של הצדיק, וההתקשרות אליו, אהבת ישראל לכל יהודי, גם הנחות ביותר.

באמצע המאה ה-17 חלו מספר תהליכים מקבילים ביהדות מזרח אירופה:

היחלשות השלטון המרכזי – ממלכת פולין הגדולה, ששלטה על שטחים נרחבים מליטא ומאוקראינה, החלה להיחלש, והמצב הביטחוני והכלכלי בה הידרדר מאוד. בהמשך, התפורר השלטון המרכזי בממלכה ובעקבות זאת חולקו השטחים באוקראינה, ופודוליה עברה לשלטון העות'מאנים.

תחושת חוסר ביטחון פיזי אצל היהודים – המשבר הראשון התבטא בפוגרומים דוגמת גזרות ת"ח ות"ט, שבמהלכן פלשו הקוזקים לפולין ופגעו בראש ובראשונה ביהודיה. השינויים המדיניים לוו באנטישמיות גוברת מצד השלטון הפולני והאצילים שהגבילו את העיסוקים המותרים ליהודים.

בעיות כלכליות – האיחוד הפולני-ליטאי היה דרך מסחר בה הובלו סחורות מהמזרח למערב, עם התפתחות התובלה הימית ירדה הכדאיות של ההובלה היבשתית ושיירות המסחר התמעטו. מכאן קופחה פרנסתם של היהודים, שחלק ניכר מהם התפרנסו מתיווך מסחרי ומסחר. בעקבות כך התגברו מאוד קשיי החיים והפרנסה.

משבר הלכתי – האפשרות ללמוד תורה התמעטה מאוד. בראשית המאה ה-18 נוצר ניכור גדול בחברה היהודית בין קבוצה קטנה יחסית של חכמים שהיו בקיאים בתורה, ובין פשוטי העם, שלא הייתה להם כמעט אפשרות ללמוד וידיעתם בתורה הייתה בסיסית ושטחית. בתקופה זו, כמעט ולא הייתה הנהגה יהודית מרכזית במזרח אירופה.

חיפוש רוחני – רבים מלומדי התורה חשו כי חייהם סובבים סביב שכלתנות יבשה, והתעורר בהם צימאון לרוחניות שתמלא את הנפש. הם חיפשו את מבוקשם בתורת הקבלה והמוסר, ולא באו על סיפוקם.

כתות משיחיות – המצב הקשה והמייאש גרם ליהודים רבים להצטרף לתנועות וכתות שהבטיחו גאולה קרובה, החל שבתי צבי וכלה ביעקב פרנק. תנועות אלו קרסו והותירו את מאמיניהן במפח נפש קשה. יהודים רבים נטשו אותן (או: לא הצטרפו אליהן מלכתחילה) כשהבינו שהן אף מובילות אל מחוץ ליהדות.

משבר הנהגתי – פירוק ועד ארבע הארצות על ידי השלטון הפולני.

הצורך הנפשי בתקווה לגאולה והתסיסה הרוחנית המשיכו להתקיים.

לפי דימוי רווח, הפיחה תנועה זו רוח חיים ושמחה בקהילות היהודיות המדוכאות במעשי איבה ופוגרומים, שתקוותם לגאולה וישועה נכזבה שוב ושוב.

לפי המסורת החסידית, התבודד הבעל שם טוב במשך עשר שנים בהרי הקרפטים ולמד עם אחיה השילוני. בגיל שלושים ושש נאלץ להתגלות על פי ציוויו של אחיה השילוני והתחיל לעסוק כ"בעל שם" (מרפא עממי הנעזר בקבלה מעשית) בטלוסטה. בתחילת דרכו הסתובב בין ההרים והכפרים ועודד את היהודים הפשוטים, אך משרבו חסידיו התיישב במז'יבוז' שבפודוליה. מאז הנהיג את החסידות במשך 26 שנה, עד למותו בשנת 1760. בין המאפיינים הייחודיים של שיטתו היו התפילה האקסטטית וההעמקה המיסטית באותיות התורה.

חוג מצומצם של חברים ותלמידים, בהם בעלי שם אחרים שפעלו במרחב הקרפטי, תלמידי חכמים ואחרים, התלכדו סביב הבעש"ט ואישיותו והזדהו עם דרכו בעבודת ה'. מחוג זה יצאה התנועה החסידית.

בסוף ימיו היה עד בוודאי לפרשת יעקב פרנק וכיתתו, שהתרחשה בסמוך לו והסעירה את העולם היהודי, אך במקורות החסידיים עליו ניתן למצוא הד מועט בלבד לעניין זה.

לבעש"ט היו תלמידים, וייתכן שלחלקם היו חסידים משלהם כבר בחייו, אולם בימי חייו (ובמידה רבה גם בחיי תלמידו, המגיד ממזריטש) לא הייתה תנועה חסידית המונית.

השפעת החסידות על הקהילה היהודית

אף כי ראשוני מנהיגי החסידות לא תכננו זאת, הייתה להופעת החסידות השפעה רבה על הקהילות היהודיות במזרח אירופה.

עד הופעת החסידות היה כל יהודי שייך לקהילה מסוימת. גם החוכרים הכפריים השתייכו בצורה כלשהי לקהילה עירונית סמוכה, שילמו לה מסים והיו נוהגים לפנות לרב הקהילה בשאלות הלכתיות ולפרנסי הקהילה בבעיות שהיו להם עם השלטונות.

החסידות השפיעה בתחומים הבאים:

*ירידת כוחו של רב הקהילה. החסידים פנו בשאלות הלכתיות ושאלות כשרות אל האדמו"ר ולא אל הרב.

*פגיעה בהכנסות הקהילה. חסידים פנו אל שוחטים שלהם שהעבירו חלק מדמי השחיטה לחצר הרב במקום לקהילה.

*פגיעה במעמדם של נגידי הקהילה. עד הפעת החסידות היו בני הקהילה פונים בשאלות הלכתיות לרב ובשאלות התנהלות החיים לפרנסים. החסידים פנו בכל שאלותיהם אל הרבי, הרבי גם יצר לעתים קשרים עם הפריצים המקומיים ותיווך בינם לבין חסידיו, בעיקר בסוגיות דמי חכירה ועיכוב תשלומם. פעולה זו הייתה שמורה בעבר לנגידי הקהילה.

*הרבי היה זה שמינה או לפחות אישר את השוחטים ושאר נושאי המשרות הקהילתיות של בני קהילתו. תפקיד זה היה שמור בעבר לפרנסי הקהילה היישובית וניטל מהם.

*התוצאה הכללית של כל השינויים הייתה ירידת התלות של היחיד בקהילה. תלות שעד הופעת החסידות הייתה מוחלטת. הופעת החסידות גרמה גם ללכידות אצל המתנגדים לה, קהילות שיתפו פעולה בחרמות והתנגדות לחסידות.

מתנגדים

אחר פטירת מייסדה, נתקלה החסידות בהתנגדות חריפה של כמה מגדולי הרבנים, ובראשם הגאון מווילנה. מלחמה עזה וקנאית התלקחה בין הזרמים המתנגדים (שהיום קרויים ליטאים) והחסידים. חששם של המתנגדים מהתנועה החדשה נבע מהעובדה שבשנים שקדמו להתייסדות תורת החסידות, התגלו כת הפרנקיסטים בראשותו של יעקב פרנק, וכתות נוספות. המתנגדים טענו שהחסידים מעוותים את עיקרי היהדות, ואינם מקפידים במצוות, וחשודים במינות גם בשל הלעגתם על תלמידי חכמים, ואילו החסידים שהתגוננו והיו למעשה הצד המותקף, טענו שהמתנגדים מייבשים את לשדה של היהדות, ויראים מהשולחן ערוך במקום להיות יראים מהקב"ה.

ההתנגדות לא נותרה רק כמאבק רוחני אלא היו לה השלכות מעשיות. החסידים נרדפו פיזית ופרנסתם קופחה. הדבר הגיע לידי כך שבעקבות הלשנות חוזרות ונשנות על החסידים, שהם מתנגדי השלטון (הטענה התבססה על משלוח כספים לחסידים שהיו בארץ ישראל, שהייתה תחת שלטון האימפריה העות'מאנית שלחמה בצאר), נעצרו כמה ממנהיגי החסידות ובראשם "הרבי הזקן" רבי שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד (גם רבי מרדכי מלכוביץ' נעצר באותו זמן), בידי השלטונות הרוסיים, נחקרו ואחר כך שוחררו תוך כבוד רב. במשך השנים "זכו" גם בנו של רבי שניאור זלמן רבי דב בער ותלמידו רבי אהרון מסטרשלה להיות קורבנות להלשנות מצד המתנגדים, הם נעצרו ואחר כך שוחררו. המתנגדים לא הכניעו את התנועה וסופה שכבשה מחוזות גיאוגרפיים ואנושיים נרחבים ביהדות מזרח אירופה, אך הדים מאוחרים של מלחמה זו ניכרים אף בימינו.

הקבוצה השנייה של המתנגדים לחסידות היו אנשי תנועת ההשכלה, שראו בחסידות איום, עקב רוח החיים שהפיחה תנועת החסידות במסורת היהודית השמרנית.

 

טענות המתנגדים

תנועת החסידות פעלה בתוך קבוצות ביהדות שכלתה נפשם למושיע, והקצינה מוטיבים שהיו קיימים ביהדות. כתוצאה מהקצנה זו, טענו המתנגדים, היא הגיעה לכמה בעיות חמורות:

* תופעת מרכזיותו של האדמו"ר כפולחן אישיות – העמדת הרב במקום כל כך מרכזי, הייתה תופעה חדשה ביהדות. עד אז הרב תפס מעמד של מומחה להלכה ואיש רוח ומצפון, שמתייעצים איתו כאשר יש ספקות מוסריים, כמו שמתייעצים עם רופא כאשר יש בעיה גופנית. בחסידות הוא הפך להיות לעמוד התווך של הקהילה, ומרכז עולמו של החסיד, המעורב בכל העובר על אנשי הקהילה, ובעצם לאדם המתווך בין השמים ובין הארץ, "צדיק יסוד עולם", שמיוחסים לו כוחות אלוהיים וניסים ונפלאות. כך האדם המורד בסמכותו של הרבי ואינו מוכן לקבל את מרותו, מורד למעשה בשליח השכינה. העמדתו של אדם במקום כל כך מרכזי עלולה להגיע לכדי פולחן אישיות. יתרה מזאת, ישנן טענות על חסידויות מסוימות – בעיקר חב"ד, כי הן חוטאות בהאלהת אדמו"רן. תפיסתה של חב"ד היא כי האדמו"ר הוא ה"ראש ומוח" של עם ישראל‏‏, וכהתפשטות של משה בדור, ידועים בהקשר זה דבריו של רבי מנחם מנדל שניאורסון כי צדיק האמת הינו "ממוצע המחבר" בין הבורא לבין האדם. ההבנה לקוחה מהכתוב בתורה על משה רבנו "אנכי עומד בינכם ובין ה' לתת לכם את דבר ה"‏‏.

*איבוד האוטונומיה האישית – העברת סמכויות השיפוט השכלי אל האדמו"ר, אי לקיחת אחריות אישית, ואיבוד העצמאות והאוטונומיה של הפרט, ביצירת אינסטנציה רוחנית שמחליטה בעבורך בכל נושא ועניין.

*העברת ההנהגה הרוחנית לצאצאים – בשל העברת הנהגה רוחנית לצאצאים גנטיים, הייתה בעיה שלעתים הועברה ההנהגה לצעירים או לבנים שלא היו תלמידי חכמים גדולים, ותלמידי חכמים זקנים היו צריכים להשמע למרותם. קרבות ירושה גם התלקחו בין צאצאים שונים שטענו לכתר ופיצולים בחסידויות נעשו על רקע זה לעתים רבות. לשיא הגיעו בחסידות קרלין בתופעת הינוקא כלומר שמינו ילדים בני שלוש ותשע [ינוקא = ילד] לאדמו"רים, וכל הקהל קבל את אדמו"רותם.

*הדגשת התפילה והדבקות על חשבון לימוד תורה – רוב החסידויות למעט כמה בודדות, הדגישו את נושא הדבקות בה', והמאמצים הגדולים שצריכים להיות בתפילה. באופן טבעי, אריכות התפילה באה על חשבון לימוד התורה, דבר שנתפס אצל המתנגדים כביטול תורה. החסידים גם הדגישו את מעלת היהודים הפשוטים, ועודדו אותם להשקיע מאמצים בדבקות בתפילה, חרף יכולותיהם הלימודיות המועטות. כביקורת נגדם טענו הליטאים, שדבקות רגשית ללא תוכן מחשבתי תורני היא לקויה, ושעל זה נאמר במשלי, שמי שמסיר אוזנו משמוע תורה – גם תפילתו תועבה.

*הדגשת הכוונה והדבקות בה' תוך זלזול בהלכה פסוקה – החסידות הדגישה את הכוונה והרוחניות שבמצוות, והדגישו את יתרונם על המתנגדים, בכך שהם אינם מתייחסים אל ההלכה כאל ספר חוקים יבש, אלא משתדלים לכוון אל רצון ה' שבהלכה. כתוצאה מכך, היו מקרים שחסידים עברו על דברי ההלכה, בחשבם שבכך הם מקיימים את רצון ה', בהסתמכם על האימרה החז"לית "גדולה עבירה לשמה, מאשר מצווה שלא לשמה". כך גם נוהגים החסידים בכמה מנהגים שאינם תואמים ישירות את ההלכה, ויש צורך להסתמך על היתרים שונים, וזאת כדי לשמר את ההתלהבות והדבקות בקיום המצוות. כך למשל חצרות רבים לא הקפידו בקיום תפילה בזמניה, וטענו שהכוונה והספונטניות חשובה מהדיוק. לרבי מקוצק מיוחסת האימרה "אין לנו שעון, יש לנו נשמה". פוסקים חסידים כדוגמת האדמו"ר ממונקץ' ועוד, הצדיקו את המנהג באופנים שונים. הרב חיים מוולוז'ין תלמידו של הגאון מווילנה, כותב בספרו "נפש החיים כי חסידים היו יוצאים לראות אם רואים בשמים שלושה כוכבים כדי להתפלל תפילת מנחה

ליטאים

בעולם היהודי, המונח ליטאים במקורו הוא כינויָם של יהודים יוצאי ליטא ההיסטורית, אולם בימינו, משתמשים במונח "ליטאי" כדי להתייחס קבוצה ביהדות החרדית. הליטאים מייצגים קו של המשכיות והתנגדות לשינויים מהותיים במסורת. החלו בכך אנשי חוגו של הגאון מווילנה, איש ליטא, אשר הובילו קו של התנגדות לחסידות בראשות הבעש"ט עוד בשלהי המאה ה-18. בסיס ההתנגדות היה החשש מפני תנועה משיחית חדשה ומפני הקלה בחומרת המצוות, וזלזול בלימוד תורה כערך עליון.

במאה ה-16 הייתה ליטא מדינה רחבת ידיים שכללה את כל שטחי רוסיה הלבנה (בלארוס), לטביה ואזורים רבים בצפון מזרח פולין. במאות השנים שלאחר מכן נקראו היהודים מאזורים אלו "ליטאים", אף שהיו תחת שלטונן של ישויות מדיניות אחרות. כאשר הוקמה מדינת ליטא העצמאית לאחר מלחמת העולם הראשונה היה רק אחוז קטן יחסית מבין היהודים הליטאים תחת שלטונהּ, ורובם היו תחת שלטון פולין, לטביה או ברית המועצות. לתחום רחב זה של ליטא ההיסטורית הצליחה החסידות לחדור אך בקושי ונתקלה בהתנגדות עזה (למעט חסידות חב"ד, שזכתה להצלחה חלקית בלבד באזורים מסוימים). משום כך זוהתה יהדות ליטא עם ההתנגדות לחסידות. גם באזורים מסוימים של הונגריה לא התקבלה החסידות, ולכן כיום למעשה רוב החרדים הקרויים "ליטאים" מוצאם מהונגריה ומפולין, ורק מיעוטם במקור מליטא.

מלבד התנגדותם לחסידות, נודעים הליטאים במוסד הישיבה הליטאית, בה שוכלל ונתפתח לימוד התורה בסגנון מיוחד משלו. במרחב הליטאי הוקמו ישיבות ששמן זכה לתהילה ברחבי העולם היהודי. חלקן הוקמו בקרב קהילות גדולות ומפורסמות. אחרות הוקמו בתוך עיירות קטנות . חלק מישיבות אלו ואחרות התקיימו עד לימי השואה, אחרות נפגעו קשות בימי מלחמת העולם הראשונה או נסגרו בפקודת השלטונות הסובייטים.

מייד עם עלייתה של תנועת החסידות במחצית השנייה של המאה ה-18, התעוררה ביהדות התנגדות לתנועת החסידות. מחלוקת זו, שנותרה עד היום, הובילה לחלוקה בין חסידים למתנגדים המכונים בשם הקיבוצי ליטאים אף כי לא כל המתנגדים יוצאי ליטא ולא כל יוצאי ליטא מתנגדים. המאבק של הקהילה היהודית הממוסדת בחסידות כלל חרמות, מחלוקות חריפות, ולעתים אף לידי מסירה לשלטונות. שיאו בשלושה פולמוסים בולטים בין השנים 1770 – 1805.

ההתנגדות החריפה לחסידות הושפעה במידה רבה מעמדתו של הגר"א, אשר ראה בחסידות סכנה חמורה. הגיעו אליו עדויות על כך שהחסידים מפרשים באופן מסוים מאמר מספר הזהר ושהם מבזים תלמידי חכמים. לאור זאת, הוא פסק כי החסידים הם "מינים" שיש לרודפם ולנדותם. החוקרים משערים כי ברקע הכרזתו עמד גם חשש מהתפרצות דומה לתנועה הפרנקיסטית שפגעה ביהדות מזרח אירופה כ-20 שנים קודם לכן ושל תנועת השבתאות שקדמה לה. עמנואל אטקס מראה במחקרו כי הרדיפה החריפה של החסידים נבעה מהשפעתו של הגר"א. לאחר פטירתו פחתה המחלוקת במידה רבה והתרכזה במישור התעמולתי. לדעת שמואל אטינגר התנגדותו של הגר"א לחסידות הייתה מורכבת יותר וכללה התנגדות לגישת החסידות כי אפשר לעבוד את הקב"ה ביצר הטוב ויצר הרע כאחד, כי הוא ראה בגישה זו טשטוש בין מותר לאסור ובין קודש לחול. התנגד לשלילת לימוד התורה שנקטו החסידים בטענתם כי אין ערך ללימוד תורה שלא לשמה בעוד הוא האמין הגישה שמתוך שלא לשמה יבוא הלימוד לשמה.

עוד קודם להטלת החרם הראשון, באביב 1772 גיבש הגר"א עמדה מוצקה כנגד החסידות. הרב שניאור זלמן מלאדי מספר באיגרת כי הוא ורבו, הרב מנחם מנדל מוויטבסק ניסו במהלך החורף של אותה שנה להיפגש עם הגר"א, והוא סירב לכך בתוקף, "וסגר הדלת בעדנו פעמים". כאשר נכבדי וילנה ניסו לשכנעו לקיים את הפגישה, מתוך תקווה שכך ינוצחו החסידים ותימנע מחלוקת, נסע הגר"א מן העיר עד שעזבוה שני המנהיגים החסידיים.

לדעת חוקרים אחרים היו למחלוקת גורמים נוספים: חששם של מנהיגי הקהילות מערעור מעמדם ומשינוי סדרי הקהילה הישנים בעקבות עליית ראשי החסידות כמנהיגים חלופיים. מאבק כלכלי שנבע משינוי סדרי השחיטה והשימוש החסידי הסכינים מלוטשות, העובדה שחלק מה"צדיקים" היו סוחפי קהל אבל לא היו בעלי השכלה תורנית מעמיקה ולא נחשבו גדולים בתורה, ופולחן האישיות שהפגינו החסידים כלפי האדמו"רים.

מחלוקת נוספת נבעה מיחסם של החסידים להתעמקות בתורה. בעוד הקהילה היהודית הממוסדת קידשה את לימוד התורה כערך עליון, החסידות העלתה לדרגה דומה את נושא הרגש והדבקות, כפי שבאה לביטוי בסיפור "השריקה" של י"ל פרץ.

קרדיט: ערכים וצילומים מהויקיפדיה