"קנאים פוגעים בו" ב

"קנאים פוגעים בו" ב

קנאות וקנאים בתולדות ישראל

 

יודפת, גמלא, מצדה

מצדה הוא מבצר עתיק על פסגתו של צוק מבודד, בשוליו המזרחיים של מדבר יהודה, המתנשא לגובה של 63 מטרים מעל פני הים, וכ-450 מטרים מעל ים המלח שלמרגלותיו.

הצוק נבחר על ידי המלך הורדוס לשמש כמקום מפלט ומצודה מלכותית ועל פסגתו השטוחה נבנו ארמונות מפוארים, מבני ציבור ותענוגות. ביצורים הקיפו את המצוק ומערכות לאיסוף ואגירת מים הבטיחו אספקה שוטפת לכל אורך השנה. האירועים ההיסטוריים הדרמטיים שאירעו במצדה בתקופת המרד הגדול מתוארים בפירוט רב בספרו של יוסף בן מתתיהו "מלחמת היהודים". על פי יוסף בן מתתיהו, כבר לפני חורבן בית שני תפסו מורדים יהודים מכת הסיקריים את מצדה וממנה יצאו לגיחות שוד אל יישובים באזור ים המלח. על מצדה עלה וצר, בשמונה מחנות מצור, הלגיון העשירי הרומאי ולאחר קרבות נואשים על חומות המבצר, מנהיג המגינים החליט שאבדה התקווה לשרוד את המצור ולהדוף את הרומאים והחליט שהמוצא היחיד הוא התאבדות של כל הנמצאים על ההר. תיאורו הדרמטי של יוסף בן מתתיהו מגיע לשיאו בנאומו, בשני חלקים, של אלעזר בן יאיר, שבו טען אלעזר בזכות החירות, וטיעונו העיקרי הוא עדיפות החירות על פני החיים. למחרת היום, כשנכנסו הרומאים למבצר, הם גילו שמגיניו, כאלף איש ואישה ובתוכם ילדים זקנים וטף, העלו באש את כל המבנים והתאבדו. גרסה זו של סיפור המצור על מצדה נמסרה, על פי יוסף בן מתתיהו, על ידי שתי נשים שנצלו מההתאבדות כשהתחבאו בבור מים עם חמישה ילדים.

מעשה ההתאבדות העלה קושיות רבות אצל היסטוריונים. התאבדות מנוגדת להלכה היהודית, אך היו מקרים של התאבדות בעת המרד הגדול, כמו ביודפת, כאשר הניצולים מן העיר שהסתתרו במערה החליטו להרוג זה את זה ולא ליפול בידי הרומאים, או בגמלא,  כאשר יהודים העדיפו לקפוץ מראש ההר אל מותם ולא ליפול בשבי. עלינו לזכור, עם זאת, כי המקור היחיד נלושא ההתאבדות הן ביודפת והן בגמלא הוא לא אחר מאשר יוסף בן מתתיהו שהוא גם המקור היחיד לסיפור התאבדות במצדה. קושי נוסף בקבלת תיאור ההתאבדות הוא בהיעדר ראיות ארכאולוגיות מכריעות התומכות בגרסת ההתאבדות ההמונית. ישנן עדויות כי מגיני מצדה העלו באש מבנים במצדה, אך בחפירות נמצאו גופותיהם של כעשרים ושמונה מורדים בלבד, שלושה מהם, גבר צעיר, אישה צעירה שצמתה נשתמרה להפליא, וילד (גיל הגבר – 20–22, גיל האשה – 17–18, גיל הילד – 11-12) נמצאו בארמון הצפוני. עוד כעשרים וחמישה שלדים של מורדים, גברים ונשים בגילאים שונים, נמצאו במערה מתחת לחומה במצוק הדרומי. שרידי שאר הגופות, כתשע-מאות לפי יוסף בן מתתיהו, לא נמצאו.

בחדר שער פנימי המקשר בין שער המים ואגף המחסנים, נחשפה קבוצה של 11 אוסטרקונים. על פי צורת הכתב נראה שהאוסטרקונים נכתבו על ידי אדם אחד. בכל אוסטרקון רשום שם אחד. עם חשיפתם ייחס ידין את האוסטרקות כגורלות אותם הטילו המגנים לפני ההתאבדות. להתרגשות הרבה הוסיפה ההתאמה לסיפורו של יוסף בן מתתיהו וזיהוי השם "בן יאיר" בין אחת האוסטרקות.

"ואחרי זאת בחרו בגורל עשרה אנשים מתוכם, אשר ישחטו את כולם. וכל אחד השתרע על הארץ ליד אשתו ובניו ההרוגים וחיבק אותם בזרועותיו ופשט ברצון את צווארו לשחיטה בידי האנשים, אשר מילאו את המעשה הנורא הזה. והאנשים האלה שחטו את כולם בלא רעד ואחרי כן הפילו גורל ביניהם, למען ישחט הנלכד בגורל את תשעת חבריו ואחרי המיתו את כולם יטרוף את נפשו בכפו".

לא כל החוקרים מקבלים את סיפור ההתאבדות. ההשערה היא שיוסף בן מתתיהו כתב את ספרו בשבתו ברומא תחת חסות הרומאים והפנה את ספרו לקהל הלניסטי שהתאבדות אינה זרה לו ונחשבת למעשה גבורה, כך כל סיפורי ההתאבדות שכתב. ההתאבדות מנוגדת להלכה היהודית וייתכן שיוסף בן מתתיהו כתב את הדברים כדי להאדיר את גבורת אחיו היהודים.

סיפור מצדה אינו מוזכר כלל במשנה או בתלמוד. הקווים העיקריים בסיפור – ההתאבדות והרג הנשים והילדים – היו זרים לרוח ספרים אלו. אפשר גם שהפרושים, אויבי הקנאים, ראו את הפוטנציאל הטמון בסיפור ורצו לעקר את הדחף למרד. המופת והדוגמה של חז"ל נלקחו יוחנן בן זכאי, שברח מירושלים הנצורה ובברכת הרומאים הקים את המרכז היהודי ביבנה.

בעוד היהדות המסורתית התנערה מסיפור ההתאבדות ההמונית על מצדה, אימצה התנועה הציונית את סיפור מצדה כסמל וכמיתוס לשאיפה וחתירה עד מוות לחירות, התחדשות וריבונות.

בר כוכבא ורבי עקיבא

שמעון בר כוכבא (שמו האמיתי שמעון בן כוסבה) היה המצביא שעמד בראש מרד היהודים באימפריה הרומית בימי הקיסר אדריאנוס (135-132 לספירה. סופו של המרד, כמו גם סופו של בר כוכבא עצמו, היה מר. המרד דוכא באכזריות, ומאות אלפים נהרגו, ביניהם בר כוכבא.

זכרו של בר כוכבא בהיסטוריוגרפיה היהודית שנוי במחלוקת. יש המהללים אותו כמצביא ומנהיג עממי שקם אל מול גזירות הדת של שלטון עריץ והצליח לעמוד בגבורה כנגד האימפריה הרומית במשך שלוש שנים וחצי, ויש הסבורים כי המדובר בקנאי משיחי אשר מרד באימפריה החזקה ביותר בעולם העתיק, וסופו שהביא חורבן על ארצו ועמו.

עם עלותו של אדריאנוס לשלטון, בשנת 117 לובו התקוות בקרב היהודים כי הקיסר החדש יקומם את חורבות ירושלים, ואף יבנה את בית המקדש. משהסתבר כי הקיסר אינו מתכוון לענות על תקוות אלו, גברה האכזבה בקרב עם ישראל, והעם עמד על סיפה של מרידה. התוכניות להקים עיר אלילית על חורבות ירושלים בשם איליה קפיטולינה היא בסבירות גבוהה בין הגורמים שהביאו לפרוץ המרד.

המרידה, כמסתבר, הוכנה במשך זמן רב. חפירות ארכאולוגיות בשפלת יהודה מצאו מערכת של מערות מסתור, מנהרות, אולמות ומסתורים תת-קרקעיים, המשויכות לתקופת בר כוכבא. מוערך כי הכנת מסתורים אלו ארכה שנים מספר. בהכנת המסתורים השתתפה אף האוכלוסייה האזרחית, בקנה מידה גדול. המדובר במפעל שדרש כפי הנראה הקצאת משאבים מרובים, והראה על תכנון חכם, ועל היכולת לאחד את העם למאמץ מתואם למשך תקופה ארוכה וכל זאת מתחת לאפם של הרומאים. את היכולת להקים מפעל זה ניתן לשייך לאישיותו הכריזמטית ולמנהיגותו של בר כוכבא.

אדריאנוס, אשר בתחילה לא ייחס חשיבות למרד, עמד מול התמוטטות צבאותיו. הוא שלח לדיכוי המרד חיל גדול ממצרים ומפרובינציות אחרות בראשותו של המצביא הבכיר ביותר שיכול היה לגייס, נציב בריטניה יוליוס סוורוס. אל מול לוחמת הגרילה של בר כוכבא נקט סברוס באסטרטגיה של בידוד מעוזי הלוחמים, ניתוק דרכי האספקה והכנעת הנצורים במחבואם. בזה אחר זה נפלו כך מעוזי בר כוכבא. המעוז האחרון שהוחזק בידי בר כוכבא בשנתו השלישית של המרד היה העיר ביתר, אך גם לאחר נפילת ביתר נמשכו פעולות גרילה פזורות במדבר יהודה ובאזורים נוספים.

ההיסטוריון דיו קסיוס מוסר כי חמישים מצודות נפלו, 985 כפרים נחרבו, חמש מאות ושמונים אלף איש מתו בקרב, ורבים אחרים ברעב ובמגפות, וכי יהודה כמעט התרוקנה מתושביה. אל מול הנתון של ארבע מאות אלף לוחמים בצבא בר כוכבא שנותן המדרש, נראה כי נתוניו המחרידים של דיו קסיוס תואמים את המציאות.

המדרש מתאר את החורבן במילים קשות ביותר:

"נכנסו שמונים אלף קרני מלחמה לכרך ביתר והיו הורגים בה אנשים ונשים וטף, עד שיצא דמם מן הפתחים ומן הסבכות ומן הצינורות, והיה הסוס שוקע בדם עד חוטמו, והיה הדם מגלגל אבנים של ארבעים סאה, והולך בים ארבעה מילין. שמא תאמר שקרובה – רחוקה הייתה מן הים מיל. וכרם גדול היה לו לאדריאנוס שמונה עשר מיל על שמונה עשר מיל, כמין טבריה לציפורי, והקיפו גדר מהרוגי ביתר במלוא קומה ובפישוט ידיים, וגזר עליהם שלא ייקברו, עד שעמד מלך אחר וגזר עליהם וקברום… שנו: שבע שנים בצרו אומות העולם את כרמיהן מדמם של ישראל בלא זבל… אמר רבי יוחנן: שלוש מאות מוחי תינוקות נמצאו על אבן אחת. ר' אסי אמר: ארבעה קבין מוח נמצאו על אבן אחת". (מדרש איכה רבה)

נראה כי גם הרומאים ספגו אבדות בקנה מידה רחב היקף, שכן הקיסר אדריאנוס, אשר דיווח על המרד לסנט הרומי, נמנע מלנקוט בלשון המקובלת "אם לכם ולבניכם שלום, טוב הדבר, שכן גם לקיסר ולצבאותיו שלום".

בעיני חז"ל תדמיתו של בר כוכבא היא מעורבת. אחד מגדולי המנהיגים הרוחניים שקמו לעם ישראל, רבי עקיבא בן יוסף, התרשם ממנו מאוד, ודרש עליו את הפסוק "דרך כוכב מיעקב" (במדבר כד, יז) אמרה שמצוטט משמו על ידי תלמידו רבי שמעון בר יוחאי בדור שלאחר המרד. למרות החורבן הגדול שנגרם במרד, בתלמוד הירושלמי לא צוינה כל התנגדות לדעת ר' עקיבא פרט לרבי יוחנן בן תורתא. רבי יוחנן אמר לרבי עקיבא: "עקיבא, יעלו עשבים בלחייך ועדין בן דוד לא בא". בכל זאת אי אפשר לתאר זאת כמחלוקת בין חכמים ברמה שווה. משקלו של ר' עקיבא ודאי גדול יותר מהחכם שמופיע רק פעמיים בכל התלמוד.

לעומת זאת בתלמוד הבבלי נאמר שחכמים בדקו את בר כוכבא, מצאו שאינו משיח והרגוהו. המקור משקף התנגדות חריפה לבר כוכבא. לבבלי הייתה מגמה לגנות את המרד.

מחד גיסא – היה האיש נערץ על ידי רבי עקיבא, וקשה לקום כנגד הערכתו של רבי עקיבא. מאידך גיסא, היו הם עדים לאסון ההיסטורי שהתרחש בעקבות המרד הכושל, לגזירות השמד שהטיל אדריאנוס ולמותם של רבים, ובהם עשרת הרוגי מלכות. בר כוכבא מתואר בספרות חז"ל כמנהיג כריזמטי ותקיף בעל כוח פיזי רב, אך מתוארת גם הריגתו של אלעזר המודעי, ועל בר כוכבא נדרש הפסוק מספר זכריה יא יז: "הוי רֹעִי האליל עֹזבִי הצאן, חרב על זרועו ועל עין ימִינו".

ושוב, כמו תמיד, קנאים ומשיחי שקר בהנהגת רועה רוחני ההולך שולל אחרי משיחיות כוזבת, ממיטים חורבן על הרוב המתון, אבל הדומם.

גזרות תתנ"ו

גזירות תתנ"ו הם סדרת פרעות שהתרחשו בשנת ד'תתנ"ו (1096) באירופה ערב מסע הצלב הראשון, וכללו טבח המוני של יהודים על ידי הנוצרים שתבעו מהם להתנצר. רבים סירבו להמיר את דתם והעדיפו למות ולא להתנצר, ובמקרים רבים רצחו יהודים את בני משפחתם והתאבדו כדי שלא להיטבל בכח.

האפיפיור אורבן השני קרא לאבירים במערב, ובמיוחד בצרפת, לצאת למסע צבאי במטרה להציל את ירושלים ואת קונסטנטינופול מידי המוסלמים. כדי לשכנע אותם הוא הזכיר בנאומו את הסכנה הנשקפת לבירת ביזנטיון מצד המוסלמים, והוסיף ותיאר גם את סבל הנוצרים בירושלים, שכבר נמצאים תחת שלטון המוסלמים. האפיפיור קרא לאבירים לשחרר מידי המוסלמים את הקבר הקדוש, קבר ישו בירושלים. האפיפיור נענה לבקשת הסיוע של קיסר ביזנטיון לא רק ממניעים דתיים; היו לו עוד מטרות. באותה תקופה היה סכסוך בינו לבין קיסר גרמניה, והאפיפיור האמין שמסע כזה יסייע לו לצבור כוח ולגבור על קיסר גרמניה. ועוד, האפיפיור קיווה שהמסע למזרח יסייע לו להרחיב את השפעתו גם על הנוצרים שבמזרח, שלא ראו בו מנהיג דתי.
את נאומו סיים בקריאה נרגשת: "קומו והילחמו באויבי ישו. שערי גן העדן ייפתחו לפניכם ותהילת נצח תהא נחלתכם". באותו הזמן הופצה הידיעה על הכנס בקלרמון 1095 ונאום האפיפיור בכל רחבי אירופה. ההתלהבות בעקבות הקריאה למסע הצלב הייתה עצומה וככל הנראה הפתיעה את אורבן עצמו.

להפתעתו של האפיפיור נענו לבקשתו לא רק הלוחמים האבירים שנקראו לצאת למסע, אלא גם המוני איכרים, שאליהם לא התכוון כלל ועיקר. לכן כונה המסע הראשון גם "מסע הצלב של האיכרים" (1096). בעקבות הנאום של אורבן השני התחילה תנועה המונית של איכרים מזרחה, למרות שנאום האפיפיור לא היה מכוון אליהם. הם לקחו את משפחותיהם עמם, את חפציהם העמיסו על עגלות ויצאו למזרח, בלא כל ארגון וסדר. כאשר התקרבו לטירה או לעיר כלשהי, הם שאלו מתוך תקווה והתלהבות אם זוהי ירושלים, מאחר שלא ידעו היכן נמצאת ירושלים ואיך היא נראית.
במהלך המסע התקיימו ההמונים משוד ומגזל של תושבי היישובים שעברו בהם. כדי למנוע מעשים אלה, העדיפו התושבים לתת להם מזון ובלבד שימשיכו בדרכם. כעבור זמן נגמר להם האוכל ולכן עסקו בשוד כדי לשרוד. רבים מהם מתו בדרך, ולקונסטנטינופוליס הגיעו מתי-מעט.
למרות הסתייגותו של האפיפיור החלה כבר התנועה העממית וסחפה אחריה עשרות אלפים. הצטרפו אליה רבבות איכרים מנושלים, תושבי ערים מרוששים, פורעי חוק ושודדי דרכים, הרפתקנים שחיפשו התחלות חדשות. קבוצה אחת שמנתה כעשרת אלפים בחרה לנוע דווקא בכיוון ההפוך מזה של ארץ הקודש ולהחריב את הקהילות היהודיות על גדות הריינוס. הברירה שלפניה הועמדו אלפי יהודים הייתה להתנצר או למות, כאשר יהודים רבים נרצחו גם לאחר שהסכימו להמיר את דתם. הרוב העדיפו את המוות ובמקרים רבים שמו ידיהם בנפשם.

בדרכם מצרפת מזרחה עברו הצלבנים בעמק הריין, דרך הערים שקהילות אשכנז שכנו בהן. תוך כדי המעבר הם פרעו ביהודים שבאותן הקהילות, בנימוק שהיהודים – כמו המוסלמים – הם כופרים וניסו בכוח החרב להופכם לנוצרים. בקהילות של וורמס ומיינץ קרעו הצלבנים ספרי תורה, שרפו בתי כנסת ודרשו מן היהודים לטבול לנצרות או למות. יהודים רבים סירבו, ובחרו למות על קידוש השם ולא להתנצר. הקהילות בערים וורמס ומיינץ חרבו. לעומתן היו ערים אחרות, כדוגמת שפייר, שבהן התערב הבישוף לטובת היהודים והגן עליהם, כפי שהתחייב בפריווילגיה שהעניק להם. באותן הערים לא נפגעו היהודים. אירועים אלה נקראים בתולדות ישראל גזרות תתנ"ו – 1096. קינות רבות נכתבו בקהילות בעקבות פרעות שהתרחשו בתקופה זו וגם לאחריה. שלוש הקהילות היהודיות הגדולות שפירא (שפייר), ורמייזא (וורמס) ומגנצה (מיינץ) שישבו על נתיב נהר הריין וספגו את האבדות הרבות.

"…ומהם ששלחו יד בעצמם וקיימו 'אם על בנים רוטשה' ואב על בניו נפל, כי נשחטו עליהם ושחטו איש אחיו ואיש את קרובו, ואשתו ובניו, וגם חתנים ארוסותיהם ונשים רחמניות את יחידיהן. וכולם בלב שלם קיבלו עליהם דין שמים, ובהשלמת נפשם לקונם היו צועקים 'שמע ישראל ה' א-להינו ה' אחד'. והאויבים הפשיטום ויסחבום סחוב והשלך, ולא השאירו מהם זולתי מעט מזער, אשר אנסו והטבילום בעל כרחם במי צחנתם. וכנגד שמונה מאות היו מספר ההרוגים אשר נהרגו באלו שני ימים, וכולם ניתנו לקבורה ערומים."
(עדות רבי שלמה ב"ר שמעון ורבי אליעזר ב"ר נתן (הראב"ן, מחבר ס' אבן העזר, מלוקט מספר גזירות אשכנז וצרפת, המהדיר: אברהם מאיר הברמן, עמ' כה; ושם, עמ' עג).

היהודים סברו שהנוצרים הורגים בהם מתוך נקמה על כך שיהודים הרגו את ישו, לדעתם, ושהם שואפים להמיר את דתם לנצרות. היהודים שהבינו שנשארו להם רק שתי אפשרויות: להתנצר או למות, ראו זכות באפשרות למות על קידוש השם. חלקם במו ידיהם וחלקם עקב סירובם להתנצר, והמתתם בידי ההמון. חלקם המועט התנצר, לפחות למראית עין. אחיזתם האיתנה של היהודים בדתם גם בשעת שמד זו הניעה אותם להציג מסירות נפש עליונה מול התביעה להתנצר.

מוטיב שנוי במחלוקת בעמידה היהודית באותה תקופה היה הרג הילדים במטרה למנוע את שבייתם והמרתם לנצרות. באחת הכרוניקות מופיע התיאור הבא:

"מי ראה ומי שמע, מה שעשתה זאת הצדקת אשה החסידה מרת רחל… ותאמר אל חברותיה: ארבעה בנים יש לי, גם עליהם אל תכסו, פן יבואו הערלים הללו ויתפשום חיים ויהיו מקויימים בתעתועם… והנער אהרון, כשראה שנשחט אחיו, והיה צועק: 'אמי אל תשחטני' והלך לו ונחבא תחת תיבה אחת, וכשהשלימה הצדקת לזבוח שלושת בניה לפני יוצרם, אז הרימה קולה וקראה לבנה: אהרון, אהרון, איפה אתה. גם עליך לא אחוס ולא ארחם. ותמשכהו ברגלו מתחת התיבה אשר נחבא שם ותזבחהו לפני אל רם ונישא".

פוסקי ההלכות נחלקו ביחסם אל הרג הילדים, אך הנטייה הייתה שלא לפקפק בצדיקותם של מקדשי השם.

לאישה ששחטה את בניה קוראים כותבי הכרוניקות חסידה. כל האקט של ההתאבדות ושחיטת הילדים הוא אקט ברור ואפייני של קנאות. קנאות לרעיון פירושה מוות. קנאות לא עוצרת עד שהיא רואה דם. קנאות פירושה עד מוות. ואם אי אפשר להרוג את האויב – הרוג את עצמך, אבל קנאות פירושה – עד המוות.

מצודת יורק

הטבח ביהודי יורק היה אירוע שהתרחש בשנת 1190 בעיר יורק שבאנגליה, כשהמון צר על חלק מיהודי העיר ודרש שימירו את דתם. בתגובה, העדיפו היהודים להתאבד מלהתנצר. בשנת 1190 החליט ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה, להצטרף למסע הצלב השלישי, ובכך הוסר המחסום האחרון שמנע מהאצולה לשפוך זעמם על היהודים.

בערב שבת הגדול החל המון, בהנהגת כמרים ואצילים, לפרוע בבתי היהודים וברכושם, ולפגוע בגופם. רבים מיהודי העיר נמלטו והתבצרו במצודת קליפורד שבעיר. היהודים ביקשו את עזרתו של מפקד המחוז, והפקיד האחראי מטעמו הסכים ליטול אחריות על היהודים – אך לזמן מועט בלבד; מפקד המחוז נכנע ללחץ הנוצרי, ולאחר שהסתיימה ביזת הרכוש התכנס ההמון סביב המצודה וצר עליה. ליהודים ניתנה הברירה להתנצר או למות. ובינתיים רבי יום טוב בר יצחק, שמונה זמן מה לפני כן לרב הקהילה, פנה ליהודים והזכיר להם מעשי אבותיהם שקידשו את השם בנסיבות דומות בגזרות תתנ"ו. אלו מבין היהודים המתבצרים שלא הסכימו הורשו לעזוב. השוהים הציתו את המגדל עליהם ונפנו להרוג את נשיהם וילדיהם; על פי המסופר, נותר רבי יום טוב אחרון, והוא היה היחיד שנאלץ לטרוף את נפשו בכפו. מעטים מהיהודים הצליחו להימלט, ונרצחו בידי ההמון המתפרע. בטבח נספו לפי אחת העדויות כ-150 יהודים. חלק מהניצולים הובאו למכירה כעבדים בשווקים של העיירות הסמוכות.

בעקבות הטבח זעם ויליאם דה לונגשאם, שליט הממלכה בהיעדרו של ריצ'רד, על הפגיעה בכבוד המלוכה שהיהודים היו תחת הגנתה. הוא הגיע ליורק והטיל קנסות כבדים על 52 אזרחים בכירים בעיר, וגרש את מנהיגי המהומות שהיו כולם בעלי חוב ליהודים.

הלכות קנאות

ההלכה מתירה לאדם, המונע מרגשי קנאות דתית, להרוג עבריינים בשלש עבירות ללא משפט וללא צורך לעמוד לדין על ההריגה. כיום דין זה אינו נוהג, כמו כן אין עדויות שהשתמשו בדין זה בתקופות קדומות.

העבירות מפורטות במשנה, סנהדרין, ט, ו: "הגונב את הקסוה והמקלל בקוסם והבועל ארמית קנאין פוגעין בו".

הגונב את הקסוה: המועל והגונב כלי שרת, על פי הפסוק(במדבר ד, ז): "וְאֵת קְשׂוֹת הַנָּסֶךְ".

המקלל בקוסם: המקלל את ה' בשם עבודה זרה.

הבועל ארמית: יהודי המקיים יחסים עם גוייה בפרהסיה, לפי תנאים מסוימים.

הביטוי "הבועל ארמית" מתייחס לנשים לא יהודיות מגיל שלוש ומעלה מכל האומות, אשר לא קיבלו על עצמן שבע מצוות בני נוח, ומוגדרות כעובדות עבודה זרה.

מזמן קבלת התורה ועד לגיבוש ההלכה בימי בית שני, למרות חומרתו הרבה, לא נקבע למעשה זה עונש בית דין, כלומר, אם באו שני עדים והעידו כי פלוני בא על גויה, אין בית דין יכולים להעניש אותו לא בעונש מיתה ולא במלקות. הותר להרוג את העובר עבירה בפרהסיה בשעת המעשה ללא משפט, אך רק על ידי אנשים שעושים את זה מתוך רגשי קנאה דתית.

הקנאי יכול להרוג את עובר העבירה רק בשעת מעשה העבירה. לאחר סיום מעשה העבירה נשללת סיבת הקנאות ואם הקנאי יהרוג את העבריין, הרי הוא ככל רוצח וחייב מיתה. כמו כן יש למנוע מן הקנאי את ביצוע ההריגה.

מעשה קנאה הוא ספונטני, לכן אם בא הקנאי לשאול אם מותר לו להרוג את העבריין, אסור לו לעשות זאת וכך יורה לו מורה ההוראה.^.הקנאי שבא להרוג יש עליו רודף ואם הפך העבריין והרג את הקנאי אינו חייב על הריגתו כלום.

הדין אינו נוהג בשעת מלחמה והיתר "אשת יפת תואר" (דברים, כא, י –יד).

דין הקנאי הוא רק בישראל שבעל גויה, ולא בגוי שבא על אשה ישראלית.

יש פוסקים הטוענים כי אין דין "קנאים פוגעים בו" תקף בימינו.

יחידים וקבוצות דתיות שרואים במעשי המדינה או הרשויות או אחיהם החילוניים מעשי גויים או מעשים המקרבים אותם לגויים, שואפים מהלכה זו השראה ליטול לעצמם דין ולעשות מעשים של עבירה על חוקי החברה והמדינה בשם קנאות דתית, כגון אלימות פיזית, השחתת רכוש ציבורי ואפילו רצח.

ההלכה של "קנאים פוגעים בו" היא ייחודית וחריגה. היא תקפה רק בשלוש העברות האמורות, ואין להקיש ממנה לשום תחום אחר!  צריך שיהיו למקנא תכונות ייחודיות, קנאה אמתית לשם שמים בלבד, נטולת כל מניע אישי או אחר, גם לא מניע הלכתי. ההלכה איננה מחייבת לקנא. היא אמנם מאפשרת את המעשה ומגבה אותו, אך רק לאחר ביצועו, ולאחר בדיקה שאכן המניע היה טהור לחלוטין.

תם ולא נשלם

אנחנו ממשיכים לראות בימינו מעשי קנאות הנסמכים על ההלכה הקנאית ועל הרבנים הקנאים, והקנאות לא תמה ולא פסה מהעולם וממשיכה להמיט חורבן על כל הסובב אותה.

 

קרדיט: נעזרתי בויקיפדיה