החלילן מהמלין, גירסה עכשווית

 

החלילן מהמלין

 

מעניין, אבל דומה שהצד האפל של האדם מגיע בעיקר מגרמניה. ("היער השחור" – זוכרים?). רוב האגדות שליקטו האחים גרים והן אגדות עם גרמניות, הן מעשיות אפלות ורצחניות. האחים גרים היו זוג אחים אקדמאיים גרמנים אשר עסקו בחקר התרבות הגרמנית בתחומי שפה, ספרות, אורח חיים, פולקלור, משפט, דת, היסטוריה ומיתולוגיה, שמעשיותיהם הפכו לפולקלור גרמני מובהק. כמספרי הסיפורים הידועים ביותר של אגדות עם באירופה, האגדות שאספו הפכו לשם־דבר. המעשיות האפלות הללו לא נועדו לילדים, אלא למעשה סופרו למבוגרים על ידי מספר נודד. במהלך השנים עברו האגדות הללו עיבודים רבים, עוקצם האפל הוקהה והם הותאמו לילדים. במקרים רבים גם שינו את הסוף כדי לא להפחיד את הילדים.

אחת האגדות היא האגדה על החלילן מהמלין.

המלין היא עיר הבירה של מחןז המלין-פירמונט, במדינת סקסוניה התחתונה שבגרמניה. העיר מרוחקת כ-50 ק"מ מהעיר הנובר ונחצית על ידי נהר הווזר. המלין ידועה מחוץ לגרמניה בעיקר בזכות היותה זירת ההתרחשות לסיפור העממי מימי הביניים "החלילן מהמלין" שנכלל במעשיות האחים גרים. הַמְחָזָה של הסיפור מוצגת במרכז העיר מדי יום ראשון בקיץ.

בעיר המלין פרצה מגפה של עכברושים. כאשר תושבי המלין נוכחו לדעת שכל מלחמתם במכרסמים הקטנים הייתה ללא הועיל וחסרת תוצאות, והייאוש וחוסר התקווה תפסו את מקום מאבקם, הגיע לעיר חלילן מסתורי ובפיו הצעה שאי אפשר לסרב לה: הוא הודיע שיגרש את כל העכברושים מהעיר תמורת תשלום. התושבים, שאפילו בכוחם המשותף לא עלה בידיהם לגרש ולו משפחת עכברושים אחת, לעגו לו פה אחד והתנהגו אליו כשוטה. כאשר שב בכל זאת על הבטחתו, התרצתה לבסוף מועצת העיר לאשר את ההסכם עם האורח הסהרורי בטיעון שאם יצליח מה טוב, ואם נכשל, אז דבר לא נשתנה וגורל עירם אבוד. יום אחרי כן נטל החלילן את חלילו והחל מנגן נעימה ברחובות העיר, והנה, להפתעת התושבים, החלו צצים מכל בית ופינת רחוב עכברושים לרוב ונמשכים באורח קסם אחר צלילי החליל. כשנאספו גדודים-גדודים של עכברושים, יצא החלילן את העיר ופנה אל נהר הווזר. בהגיעו אליו, נכנס אל תוך המים בעודו מחלל וכל העכברושים שנמשכו אחריו טבעו כולם בנהר. כך ניצלה המלין ממכת העכברושים ומועצת העיר הכריזה מיד על יום חג ונשף רב משתתפים.

בהגיע החלילן לבקש את שכרו, נדחה ברוגז על ידי התושבים, שאף דרשו לגרשו משם לאלתר. משנוכח זה שאת שכרו לא יקבל, וכי תושבי המלין הם לא רק נוכלים אלא גם כפויי טובה כלפי מעשיו, נטל החלילן את חלילו והחל מנגן נעימת קסם אחרת. והנה מכל הרחובות והבתים יצאו ילדים וילדות, וכמוכי כישוף נהו אחריו ללא כל יכולת התנגדות. משנאספו הילדים כולם, יצא החלילן את העיר ומשם המשיך אל תוך הר גדול, ומעת שנכנסו ילדי העיר אל ההר, לא נראה שוב אף אחד מהם. כך איבדה המלין את כל ילדיה משום מעשיהם הרעים של תושביה

אגדת החלילן סופרה לראשונה, ככל הנראה, על ויטראז' בכנסיה בהמלין בסביבות שנת 1300. הוויטראז', שנהרס ב-1660, מתואר בכמה מקורות מהמאה ה-14 ועד המאה ה-17. בהתבסס על מקורות אלה, הוא שוקם ושוחזר. הוויטראז' כלל את דמות החלילן וכמה דמויות של ילדי העיר כשהם לבושים בלבן. על פי הדעה הרווחת, האגדה הומצאה לזכר אירוע טראגי בתולדות העיר. ההיסטוריה של המלין מתועדת מאז 1384 ושם נכתב בין היתר: "עברו 100 שנה מאז שילדינו הלכו".

הגירסה העכשווית

אני אישה בת 81, גימלאית ויושבת לרוב בביתי. כשהייתי אישה צעירה וגם מבוגרת יותר, בשנות הארבעים והחמישים לחיי, הקפתי את עצמי בגברים. צעירים ומבוגרים, גברים לרוב. לעתים הייתי אומרת בצחוק או בציניות שיש לי הרמון. זה לא היה בן זוג או חבר קבוע לחיים. היו גברים רבים שהתרועעתי איתם, ניהלתי איתם מערכות יחסים שונות ושמרתי איתם על קשרים במשך שנים ארוכות, גם אם לא הרבינו להיפגש. אבל היום אינני אישה יפה או מושכת, אני אישה זקנה, ואי אפשר לי להקיף את עצמי יותר בגברים. אולי הייתי רוצה, אבל זה לא אפשרי יותר.

בשנים האחרונות נמצא לי תחליף: ילדים. אינני פדופילית, חלילה, ואין לי כל עניין מיני או משיכה מינית לילדים. אבל יש לי עניין בהם. אני אוהבת לדבר איתם ולרוב אני מוצאת שפה משותפת עם ילדים, בעיקר בני עשר- אחת-עשרה. מתברר שגם הם מוצאים בי עניין. התלקטה סביבי חבורה של ילדים שמרבים לבוא לביתי, לשוחח אתי, להתרוצץ בחדריי, לשחק אתי או ביניהם. כמעט בכל יום אני שומעת את קולותיהם מתקרבים לביתי, דופקים ושואלים אם אפשר לבוא. אני שמחה לבואם ונהנית מחברתם. השמועה עוברת והחבורה גדלה. אני שומעת את האחד אומר לשני: כאן אצלה אפשר לעשות מה שרוצים. והם באמת מרגישים מאוד חופשי בביתי, קופצים על המיטות והספות, משחקים בכורסה החשמלית, ו"הופכים" את כל הבית. אני לקטנית מטבעי. ממסעותיי הרבים בעולם ליקטתי והבאתי מזכרות וזוטות לרוב. ביתי מזכיר קצת מוזיאון אתנוגרפי. הילדים נהנים לשחק במזכרות האלה ולבדוק את האפשרויות הגלומות בהן. הילדים שהתלקטו סביבי הם ילדים סקרנים ותאבי דעת. הם מרבים להתעניין בכל מיני נושאים, בעיקר בחיות שונות ומשונות. הם גאים להראות לי במחשב כל מיני חיות שמעולם לא שמעתי את שמען. כמה מהם גם כותבים סיפורים רצופים במיני גיבורי-על ופעולות דמיוניות, והם שולחים לי את הסיפורים או מבקשים את עזרתי בהקלדתם.

כמעט מידי יום אני יוצאת להליכה בשביל הסובב את הקיבוץ, וגם יוצאת את שער הקיבוץ והולכת בנתיבי השדות. ההליכה קשה עלי אבל אני משתדלת להניע את גופי. כמה מהילדים מצטרפים אלי להליכה, אם ברגל ואם רכובים על גבי הקורקינט שלהם. הם מהירים ממני כמובן, ועושים הקפות סביבי. בדרך אנחנו משוחחים. אני מראה להם כל מיני משחקים שאפשר לעשות עם עשבי בר, משחקים שנהגנו בהם בילדותי בשכונה. לעתים, כשאני מהלכת כך וסביבי עדת ילדים רוחשת, אני מדמה את עצמי לחלילן מהמלין, המושך אחריו עדת ילדים. אבל להבדיל, אינני זוממת להטביעם בנהר הסמוך. ובכלל, אין אצלנו נהר. אני אוהבת את הילדים האלה והם מהווים לי תחליף מחברת המבוגרים שלא תמיד יש לי עניין בהם. הם גם מהווים מעין תחליף לנכדיי הגרים הרחק ממני, נכדים שאינני זוכה לראות לעתים קרובות.

רוב ימי עוברים עלי בביתי, לבד עם עצמי. אינני משתעממת. אפשר תמיד לקרוא, לכתוב, לצפות בטלוויזיה (שההיצע שלה דל מידי, לטעמי) וכמובן – לאכול. הילדים שוברים את שיגרת יומי ומכניסים רוח רעננה לביתי. לעתים – רעננה מידי. אבל לרוב אני מברכת על בואם ושמחה בחברתם.

בנערותי קראתי ספר שאהבתי מאוד. כתב אותו הסופר הבריטי נוויל שוט. בתקופת מלחמת העולם השנייה שירת נוויל שוט בצי הבריטי ועסק בפעילות חשאית עבור האדמירלות. באותה תקופה קשה כתב שלושה מספריו הטובים ביותר ובתוכם – "המחלל בחליל הקסמים", סיפור שעלילתו מתרחשת אף היא בתקופת המלחמה. זהו מעשה מופלא בקשיש בריטי הנקלע לצרפת בתחילת המלחמה, בעת הפלישה הנאצית. שבעה ילדים עזובים נקרים לו בדרכו והוא נוטל אותם תחת חסותו. במסע הרפתקאות מפותל ורצוף בסכנות הוא מחלץ את הילדים ההולכים אחריו כמו אחרי המחלל בחליל הקסמים מן האגדה.

נוויל שוט, המחלל בחליל הקסם, הוצאת זמורה ביתן 1991, תרגם גדעון טורי.

 

נעזרתי בויקיפדיה ובאתרים באינטרנט