ההיסטוריה, העם היהודי ואני (2)

 

ג

כמו שאלוהים מעולם לא עבר את סף דלתנו, כך גם השד העדתי שעל קיומו לא ידעתי כלל עד שפרץ "המהפך" בשנת 1977. לא ידעתי שיש "מזרחיים". בעולמי שכלל את השכונה ואת בית הספר לא היו בכלל "כאלה". בשכונה שלנו, שכונת הפועלים ליד הירקון, היינו חמש בנות: טובה בישנסקי, ענת גוטלבסקי, נורית רייך, שושנה אהרוני ואני. רק מהשמות אפשר כבר להבין שכולנו היינו בנות כשרות ליהודים מזרח אירופיים שעלו לארץ והתיישבו בשכונה הנידחת בצפון תל אביב, ליד הפרדסים, הערבים והשכלים. כולנו היינו בנות למשפחות קשות פרנסה, כמו כל האוכלוסייה בארץ ישראל בשנות הארבעים. רק ענת גוטלבסקי, שהיתה הצעירה שבחבורה והיו לה שתי צמות, היתה בת למשפחה אמידה יותר: אביה עבד בחברת חשמל, וזה לכשעצמו העניק הילה למשפחה. ביתה התנוסס על "ההר", כך קראנו לגבעה קטנה שבלטה בשכונתנו, לעומתנו שאר הבנות שגרו למטה. ביתה היה גם גדול ו"מפואר", יחסית לבתינו הקטנים והצנועים. גם הבנים שבשכונה היו כולם ממשפחות מזרח אירופיות: משה מלצר, הוא "יקה", צביקה ילין, שאביו היה בעל המכולת השכונתית (אח, הלקרדה והחלבה שהיו שם…). עם הבנים לא שיחקנו כלל, הם היו "הפושעים". היינו רק חמש הבנות, חבורה אחת שבתוכה התנהלו כל הזמן תככים ומריבות לחלופין עם חברות הדוקה: פעם היינו מחרימות את זו ופעם את האחרת. פעם היינו "ברוגז" ופעם "שולם". אבל מזרחיים? המילה הזאת לא היתה ידועה לנו כמו גם קיומם של "יצורים" כאלה. היה לנו שוחט בשכונה. חג'בי היה שמו. הוא כמובן היה תימני ודתי, אבל מעולם לא ידענו שהוא "מזרחי" או "אחר".

אמא היתה קונה מידי פעם תרנגולת חיה. אינני יודעת היכן קנתה אותה, אולי בשוק בזל (היה פעם דבר כזה), שאליו היינו הולכות מידי פעם ברגל, מרחק הליכה די גדול. אמא היתה קושרת את התרנגולת בחבל לרגלה האחת למסמר בחדר השירותים, שכלל בית שימוש, כיור לרחצה ומקלחת עם דוד שהיה עלינו להסיק כדי להתקלח. התרנגולת היתה מתרוצצת כמיטב יכולתה בחדר השירותים ואמא היתה מפזרת לה זרעונים לאורך כל השבוע. ביום חמישי היה עליי לקחתה אל השוחט. רגליה קשורות ואחוזות בידי, הייתי הולכת לקצה הרחוב לביתו של השוחט חג'בי. השוחט לוקח את התרנגולת, מניף על צווארה את החלף, שוחט  ותולה אותה ברגליה מפרפרת ומקרטעת, על גדם העץ שעמד בחצרו לצורך זה. הקרקע סביב גדם העץ היתה ספוגה בדם, בהרבה דם. לאט לאט נרגעת התרנגולת וגוועת. אינני זוכרת תשלום. היו לאמא בוודאי סידורים עם השוחט. אני לוקחת את רגליה הקשורות של התרנגולת השחוטה בידי והולכת הביתה, מטפטפת שובל ארוך של טיפות דם לאורך כל הרחוב. בבית היתה אמא מרתיחה סיר גדול של מים על הפתיליה ומשרה בתוכו את התרנגולת. ואז מגיעה מלאכת מריטת הנוצות. אחר כך, על האש שבפתיליה חורכים את השערות הדקות שנשארות לאחר הנוצות. או אז יש לפתוח את התרנגולת, להוציא מקרבה כל מיני אברים פנימיים ולזרוק את המיותרים. הפחד הגדול היה כיס המרה, כיס קטן וירוק, שאם פוגעים בו, הוא שופך את מררתו על כל התרנגולת ופוסלה לאכילה. יש להוציאו בזהירות ובשלמותו. לאחר המכשול הזה היה הכל נעשה בבטחה. לאחר חלוקת התרנגולת למנות יש להכשירה. אינני יודעת עד כמה היתה אמא מודעת למעשה שעשתה. אני מניחה שהיתה זאת מסורת בידה מאמה שלה, היא סבתי. מניחים את החלקים על מגש עץ ובוזקים עליהם מלח גס. היום אני יודעת שכדי להכשיר את התרנגולת יש לנקותה מכל שריד של דם, "כי הדם הוא הנפש". אז בא תור הבישול. רק בישול. אמא לא ידעה בישול מתוחכם, לא צלייה, טיגון, תיבול וכיוצא בזה גינונים שמרנינים היום את נפשם של הרבה צופים אנינים בתכניות בישול בטלוויזיה. פשוט מבשלים במים וזהו.  לכל אחד במשפחה (והיינו בבית אז בסך הכל שלושה, אבא, אמא ואני, עד שהגיעו שאר האחים..) היה החלק האהוב עליו. ואני? אני אהבתי רק כל מיני חלקים פנימיים וחיצוניים: כרבולת, רגליים, כנפיים, קורקבן (או פופיק בלשון העם), ועיקר העיקרים: ביצים שנמצאו מוכנות להטלה בקרבה של התרנגולת. זה היה המעדן.

כמו בשכונה שבה הייתי ילדה, כך גם בבית הספר העממי שלי, בית החינוך לילדי פועלים ע"ש א. ד. גורדון, ברחוב לסל 7. למדתי בבית הספר הזה שמונה שנים, מכיתה א עד כיתה ח. אהבתי את בית הספר ולרוב הייתי מעדיפה אותו על פני בית הוריי, ולכן הייתי מתמהמהת בו אחרי יום הלימודים הארוך, שכלל גם ארוחת צהריים חמה ומבושלת, יושבת וקוראת ספר, הולכת לשחק כדורגל עם הבנים, או הולכת לחנות הפינתית הקטנה לראות אם הגיעו "פּרָסים" חדשים. זה היה האוסף האהוב על בנות הכיתה. היו סדרות של "פרסים", כגון גמדים, פרפרים, נסיכות. והיינו עושות "החלפות" ומתנאות האחת בפני השנייה "למי יש יותר". לא הייתי ממהרת לחזור הביתה בדרך הארוכה שכללה הליכה ארוכה ברגל, נסיעה ארוכה באוטובוס ושוב הליכה ברגל עד לבית הוריי.

בכיתתי היו ילדים מזרח-אירופיים שהוריהם עלו לארץ והיו פועלים. לכן למדנו כולנו בבית חינוך לילדי עובדים שהאכיל אותנו ארוחה חמה. ההורים של כולנו עבדו ימים ארוכים. כשאני חושבת על כך היום אני מבינה שהיוצאת מן הכלל היחידה בכיתתי היתה רוני ספורטה. אביה, רפאל ספורטה, היה משורר וסופר ידוע וכתב הרבה שירים וסיפורים לילדים. אחד מהם כיכב אצלי בבית כשהייתי אם לשלושה ילדים תאבי סיפור, "גן גורים". עד היום יודעים ילדיי בני החמישים לדקלם את הספר הזה בעל פה. היום אני יודעת שמשפחת ספורטה היתה משפחה ספרדית ותיקה ילידת חברון. רוני היתה שחומה ומתולתלת, ומאוד אהבתי אותה. האם היא היתה "השד העדתי" שעל קיומו לא ידעתי? כל שאר הילדים היו "אשכנזים" טהורים, אבל לא ידענו שאנחנו כאלה. אני הייתי היחידה בכיתה שהיו לה שני סבים ושתי סבתות ומאוד התגאיתי בזה. לשאר הילדים לא היו בכלל סבים. הם לא ידעו מה זה. כולם נספו בשואה.

מה שאני יודעת, הוא שילדותי ונעוריי היו חפים מידיעת נושא השד העדתי. כל ה"אשכנזים" בסביבתי הקרובה, כולל הוריי, היו פועלים קשי יום. רובם לא למדו ולא סיימו בית ספר עממי, כמו אבי למשל. אביה של טובה בישנסקי, משה, היה רפד. היתה לו מרפדייה קטנה דחוקה מאחורי שני בתים בפינה נידחת ברחוב שיינקין בתל אביב. יום יום היה עושה דרכו הארוכה לעבודה, חלקה ברגל וחלקה באוטובוס, וחוזר לפנות ערב. התקיימנו כולנו בקושי וארוחתנו היתה דלה. אני לא זוכרת שמישהו התלונן, טען לקיפוח, הושיט אצבע מאשימה כלפי מוסד כלשהו. פשוט חיינו והתקיימנו. כולם עבדו כל השבוע ובשבת היו הולכים לטייל לירקון. אבי לא סיים בית ספר עממי, אבל היה איש ספר מובהק. הרבה לקרוא, אהב היסטוריה וספרות קלאסית. לעת ערב היה יושב על מיטתי ומספר לי מסיפורי ספר הג'ונגל של רודיארד קיפלינג, שאותם מאוד אהב. אמי לא ידעה לקרוא עברית והא קנה לה עותק באנגלית. (אמי אמנם נולדה ברומניה, אבל כשהיתה תינוקת היגרו הוריה לקנדה וכך לגדלה ולמדה במונטריאול עד עלותם ארצה מטעמי ציונות וחלוציות כשהיתה בת 17). כשהתאפשר , היה אבי לוקח אותי לראות הצגות בהבימה. עד היום אני זוכרת את האולם ספון העץ האדום, את החזית עטורת העמודים. כך ראיתי את "בערבות הנגב" של יגאל מוסינזון ואת "מיכל בת שאול" של אהרן אשמן. אבי לקחני גם לראות את הסרט "פנטזיה " של וולט דיסני, שממנו למדתי לאהוב מוסיקה קלאסית. עם אמי הייתי הולכת לסרטים, היא לא הבינה הצגות. "חלף עם הרוח" כשהייתי בת 12, עד היום אני מאוהבת ברט בטלר, הוא קלרק גייבל. את הסרט הזה ראיתי שוב ושוב, גם עם בנותיי וגם עם נכדותיי.

האם היינו אשכנזים מתנשאים? ועל מי בדיוק היה לנו להתנשא? אז מתי בדיוק נולד השד העדתי? מתי התברר לי שאני אשכנזייה ושאני מקפחת את המזרחיים? מעיון בויקיפדיה ובכתבים מדעיים אני מביאה את ההגדרה הבאה: "השסע העדתי, המכונה גם "השֵד העדתי" משמש כינוי לפערים בין הקבוצות המזרחיות ("מזרחים") לבין הקבוצות האשכנזיות ("אשכנזים") בתחומי החינוך, התעסוקה, הכלכלה, החברה והפוליטיקה בחברה הישראלית. פער זה מלווה בתחושת הקיפוח של העולים ממדינות צפון אפריקה וארצות הים התיכון על רקע פערים סוציו-אקונומיים ומציאות של יחס עדתי מפלה שהתקיימו למן תקופת היישוב, דרך דפוסי הקליטה לאחר קום המדינה ועד לימינו אנו".

אני לא מוכנה לקחת אחריות על השד הזה. לא אני ילדתי אותו. לא לקחתי חלק בהבנייתו. היום, ממרומי גילי והשכלתי אני מבינה את התהליכים שעברו על המדינה הצעירה, על קשיי הכלכלה וההתגבשות שלה. על הטעויות שנעשו בדרך בתום לב ושלא בכוונת זרון, ושהפכו להיות קרדום פוליטי וחברתי לחפור בו בידי קבוצות הנהגה אינטרסנטיות, משני "הצדדים". אני רואה את הציניות בקרב ההנהגה משני הצדדים. אני רואה כיצד שני הצדדים מלבים ומפמפמים את השד הזה לצרכיהם הפוליטיים ואני מסרבת להיות ה"אשכנזייה המתנשאת" מחד, והאשכנזייה המזדהה עם "המזרחיים" מאידך. אין לי עניין במאבק הזה. אני יודעת רק דבר אחד, שכשאבי עבד קשה למחייתו הוא גם צרך תרבות, ומעולם לא התלונן. אני לא רואה את המזרחיים (בהכללה גסה) עושים זאת, אלא אם כן "כפיים" ו"סלסולים" זוהי תרבות ומעבר לכך אין עולמות אחרים. ומן הצד האחר, אני לא רואה הרבה מזרחיים באים להצגות או לקונצרטים, אלא אם כן הופעה של זמר מזרחי בקיסריה נחשבת. ואני כן שומעת אותם מתלוננים כל הזמן על קיפוח (שוב, בהכללה גסה). אז עכשיו בטח תגידו שאני כן אשכנזייה מתנשאת, ולמה אני חושבת שהתרבות המערבית היא חזות הכל.  ובכן, לדעתי על האדם לקחת את גורלו בידיו, ולא לחכות שכל מיני ממשלות ומוסדות יטפלו בו או בקו העוני שלו. כך עשה אבי וכך עשיתי אני. אינני רואה שום סיבה ליללות על קיפוח. קומו ותעשו.

 

ד

היום הכל צריך להיות תקין פוליטית: חינוך ילדים (בלי מכות), הטרדה מינית (בלי מילות חיבה בעלות גוון מיני), יחסי מרות (בלי חיבוק אבהי של בוס), יחס לנשים (בלי העדפת גברים בעבודה) – הכל מחוקק, מתוקתק, מסודר, ובכל זאת העולם שלנו שופע אלימות נגד נשים, נגד ילדים, נגד כולם. אלימות בבתי הספר, אלימות בפאבים, אלימות בשכונות; העולם שלנו שופע הטרדות מיניות, לא רק במשטרה ובצבא; שופע ניצול יחסי מרות, הרבה יותר מאשר היה בימי ילדותי הרחוקים, שבם לא היתה כל חקיקה בנושאים האלה, אולי בגלל שלא היה בהם צורך.

כל התופעות האלה היו קיימות מאז ומתמיד, גם באותם מחוזות ילדות רחוקים, אבל המינון היה שונה. כשהתגלה מקרה של אלימות, רצח או אונס, כל היישוב היה מזדעזע.

הייתי רק בת 10 כשרצח ואונס זעזעו את תל אביב ואת כל היישוב, ובכל זאת אני זוכרת היטב את הזעזוע שחוויתי גם אני בתור ילדה שומעת את המבוגרים ואת הרדיו. יודעי דבר מגדירים את המקרה בתור הרצח והאונס הראשונים בישראל. הלילה שבין 21 ל־22 באוגוסט 1949 שינה את פניה של תל אביב לעד. רחובות העיר כבר לא יהיו בטוחים יותר וייקחו שנים עד שתושבי העיר יעזו להסתובב בגן מאיר בלילות. באותו הלילה התבודדו להם דניאל פקטורי, מוזיקאי ומלחין מקיבוץ שמואל ונעמי שטיין בגן מאיר. הם היו אח ואחות מאותו האב. הם גילו זה על קיומו של זה רק שלושה שבועות קודם לכן וזאת הייתה (ככל הנראה) פגישתם הראשונה. בשלב מסוים הגיח אדם מאחוריהם, הכה את פקטורי ואנס אותה. מי שהתקשר למשטרה והודיע כי ראה בגן מאיר נערה פצועה, היה אדם בשם דוד יעקובוביץ', שומר לילה ב"בית חינוך לילדי עובדים" הנמצא בצדו השני של הגן. הנאנסת זיהתה את דוד יעקובוביץ' בתור האנס והרוצח. ב־23 בנובמבר 1950 מצא בית המשפט המחוזי את יעקובוביץ' אשם ברצח דניאל פקטורי וגזר עליו עונש מוות. יעקובוביץ' ערער לבית המשפט העליון, וזה המיר את עונש המוות ב־15 שנות מאסר תוך כדי שהוא קובע כי יש לבטל את הרשעתו של יעקובוביץ' ברצח ולהמירה בעבירה של הריגה. היה זה תקדים בתחום המשפט הפלילי בישראל. בחלוף השנים הלכו והתרבו הטענות שלפיהן יעקובוביץ' כלל אינו האשם בפרשה. למעשה הרוצח לא זוהה עד היום.

בעולם האישי שלי לא פגשתי רצח ואונס, אבל הטרדות מיניות… לא ידעתי לקרוא לזה בשם, אבל הדברים היו גם היו. על פי ניסיוני אני מניחה שכמעט אין ילדה או אישה שלא חוו הטרדה מינית בקנה מידה כזה או אחר. יום יום הייתי עושה את דרכי הארוכה מביתי לבית הספר, ברגל, באוטובוס 13 ושוב ברגל. היו כמה נתיבים אפשריים. אחד הנתיבים היה לרדת בתחנה של מספר 13 ברחוב בזל וללכת לאורך רחוב בן יהודה, עד רחוב פרדיננד לסל, שם במספר 7, היה בית הספר שלי. יום אחד חזרתי מבית הספר, הלכתי לאורך בן יהודה, נכנסתי לבזל וישבתי על ספסל התחנה לחכות לאוטובוס 13. בעודני מחכה, התיישב לידי גבר. התקרב אליי. היינו לבד, איש לא עבר ברחוב. אני עדיין רואה מול עיניי את הבית שעמד מעבר לכביש ושבו נעצתי את מבטי המבועת, בזמן שאותו גבר שלח את ידו אל מתחת לחצאיתי והתחיל למשש ולגשש. הייתי קפואה מפחד ובושה. זהו. אני לא זוכרת איך זה נגמר. כנראה שהגיעו אנשים והוא הסתלק. אבל הזיכרון שלי קפא ברגע הזה, ואינני זוכרת הלאה מזה דבר וחצי דבר.

ופעם, כשהייתי בת 13 בערך, הלכתי להצגה יומית לראות סרט שאינני זוכרת מהו ומיהו. ישבתי בשורה הראשונה, שהיתה ריקה מלבדי, כשהתיישב לידי גבר באפלה ועשה אותם מעשים. אינני זוכרת מה היה, כלום. פשוט קפאתי בזמן. ופעם.. ופעם… ובאוטובוסים, אני יושבת וגבר יושב על ידי ומושיט ידו.. ותמיד קפאתי על מקומי ולא העזתי לנשום. המקרים האלה חרוטים בזיכרוני, והם קרו כשהייתי ילדה.

על ניצול יחסי מרות אינני רוצה לדבר, כי הם קרו כשהייתי בוגרת ובעל עמדה, ומדובר באנשים ידועים… ובכל זאת.. ותמיד קפאתי ולא יכולתי להגיב או לזעוק או למחות או להאשים. וכשאני שומעת גברים אומרים: למה את לא מתלוננת? למה את לא מכניסה לו סטירה, למה ולמה, ומאשימים את הנשים בפרובוקציות, לבי זועק בקרבי אבל צעקתי אינה נשמעת, כי אני קופאת שוב ושוב.

ואם באלימות נגד ילדים עסקינן, "חוסך שבטו שונא בנו". וכך נהגו לחנך. היום, כשאני מבינה קצת יותר, אין לי טענות של ממש כלפי אבי. כך חינכו אותו, כך נהגו כולם, וכך חשבו שזוהי הדרך הטובה לחנך, לא ידעו אחרת. אבי בוודאי חשב שכך צריך לחנך אותי. הייתי "ילדה רעה" – כך קראו לי אבא ואמא. הייתי "בן": מטפסת על עצים, משחקת כדורגל, "לא עוזרת לאמא".

"עוזרת לאמא". היו לי תפקידים בבית. למשל להביא קרח. כל יום היתה עוברת עגלת הקרח ברחוב רתומה לסוס. מוכר הקרח היה צועק "קרח! קרח!" ועוצר מול הבית. תפקידי היה לקחת שק יוטה השמור לצורך זה, ללכת למוכר הקרח ולבקש ממנו "רבע בלוק" או לעתים "שליש בלוק". הקרח היה מונח בלוקים ארוכים בתוך העגלה וטיפות מטפטפות מהעגלה אל הכביש. למוכר הקרח היה דוקרן מיוחד שבו היה מתיז רבע בלוק מתוך הבלוק הארוך. כל הילדים של השכונה היו נאספים אל העגלה כדי לתפוס שבבי קרח שהיו ניתזים מתחת לדוקרנו. היינו מוצצים אותם בתאווה, למרות שנפוצה שמועה ש"זה לא בריא," ו"זה מלא חיידקים". אבל מה זה חשוב. הייתי משלמת לו את המטבעות שאמא נתנה לי, עוטפת את גוש הקרח הכבד והקפוא בשק היוטה וסוחבת בקושי עד הבית. בבית הייתי מכניסה אותו לתא הקרח בראש ארגז הקרח שנקרא מקרר. בתחתית המקרר היתה מגירה שאליה נקוו כל המים שטפטפו ונזלו מבלוק הקרח במשך היום והלילה. תפקיד נוסף היה לי: לפתוח את המגירה, להוציא מלאה מים וכבדה מאוד ולשפוך את המים. לעתים קרובות היית שוכחת או מתרשלת, ואז היתה המגירה גולשת והמים עוברים על גדותיה ומציפים את כל המטבח. צעקות ומכות היו אז מנת חלקי, כי שוב הייתי "ילדה רעה שלא עוזרת לאמא". לימים קנתה אמא מכשיר מיוחד, מעין מלקחיים, שהחליפו את שק היוטה ושוב לא היו ידיי קופאות מקור בשאתי את הבלוק, אבל הכובד נשאר אותו כובד.

כשהיה צריך לקנות נפט, כדי להבעיר את הפרימוס והפתיליה, היה עליי לקחת את הג'ריקן וללכת לעבר צעקות "נפט! נפט!" שהשמיע מוכר הנפט, עם המיכל הרתום לסוסים. מוכר הנפט נהג ללוות את צעקותיו בצלצול פעמון שהחזיק בידו. בידו משפך ענק, היה יוצק את הנפט לתוך הג'ריקן וממלא אותו. ילדי השכונה, ואני בתוכם, נהגו להתלות על עגלות הקרח או הנפט מאחור, להיאחז בהן בעמידה על גבי הקורקינט ולדהור עם העגלה. זה היה כיף.

זוכרים את השיר שנהגנו לדקלם?

הִסְתַּכְּלוּ נָא עַל הַכְּבִישׁ:
עֲרָבִי מוֹכֵר מִשְׁמִישׁ
בַּחֲצִי גְּרוּשׁ אוֹקִיָּה
וּבַקְשִׁישׁ עַגְבָנִיָּה.

אמא היתה שולחת אותי לקנות במכולת של ילין. שתי אוקיות זיתים, או שתי אוקיות חלבה, כיכר לחם שחור, אוקייה לקרדה ושתי צנצנות לבנייה. בדרך הביתה היית מכרסמת חור גדול בצד הלחם, זוללת מן הזיתים ומן החלבה, ומגיעה כששפתיי עדיין מעידות על פשעיי. כמה צעקות ומכות הייתי חוטפת על זה. אבל גם בפעם הבאה עשיתי זאת.

פעם אחת ביקשה ממני השכנה, שני בתים על ידינו, חיה שרייבר, שאקנה לה צנצנת לבנייה. רצתי למכולת של ילין, קניתי צנצנת לבנייה, ורצתי מהר לבית של חיה. מתוך המהירות, עף מכסה הצנצנת הצידה, וחצי מתוכן הצנצנת נשפך על הכביש. הייתי מוכת אימה ובושה. ניגשתי בשקט בשקט לביתה של חיה והנחתי את הצנצנת הריקה למחצה והפתוחה על מעקה המרפסת ונסתי על נפשי. השכנה האשימה אותי בזלילת הלבנייה שלה, ושוב הייתי "ילדה רעה".

"ילדה רעה". שמעתי את הביטוי הזה שוב ושוב. אבא חשב שהדרך הנכונה להפוך אותי ל"ילדה טובה" היא להכות אותי בחגורה. והוא עשה זאת בכל פעם שהרגזתי אותו. וזה קרה לעתים קרובות. כי ככל שהייתי יותר "ילדה רעה" כן הייתי יותר ויותר "ילדה רעה". מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי בורחת מהבית, כדי להימנע ממכות. על "ההר" ליד ביתנו היו פרדסים. לשם הייתי בורחת לעת ערב, מתכרבלת לי מתחת לאחד העצים ושוכבת שם עד שהשכלים (התנים) התחילו לילל, קרוב קרוב אליי. אז הייתי חוזרת הביתה ושוכבת לי מקופלת בתוך עצמי על המרפסת. אינני זוכרת שאי פעם חיפשו אותי. אולי כי הזמן שנראה לי כנצח היה למעשה קצר מאוד, ואולי בגלל שהם ידעו שאני חוזרת. כך ברחתי וחזרתי, ברחתי וחזרתי, עד היום שבו ברחתי ולא חזרתי יותר לעולם, כשהייתי בת 15. אבל זה כבר סיפור אחר.

השכל הישר שלי אומר לי היום שאבי אהב אותי. הוא היה מכסה אותי בלילות, לא אמא. הוא סיפר לי סיפורים. הוא לקח אותי להצגות. במכתבים שכתב לי נהג לקרוא לי "בכורתי וראשית אוני". כשהשתחרר מהצבא הבריטי וחזר מאיטליה הביא לי מתנה: סקטים. הייתי בת שבע בערך. לאף ילד בשכונה לא היו סקטים. זה היה חידוש עולמי. עד אז היו הבנים עושים להם קורקינטים מקרשים שמצאו וממה שהם קראו "קוגלאגר". הם היו נוסעים על הירידה בכביש מול ביתי ואני תמיד קינאתי בהם. ופתאום היו לי סקטים וכולם קינאו בי. היה להם מפתח מיוחד להתאימם לגודל הרגל והיו להם גלגלים מאבן אדומה. ככל שנסעתי עליהם יותר, הלכה האבן ונשחקה, עד שכמעט ולא נותר ממנה זכר. היו גילויי חיבה. היינו הולכים לטייל ברגל לתל אביב, אמא, אבא ואני, יושבים בבית קפה על שפת הים, מבלים ביחד. אז אני מניחה בהיגיון של אדם מבוגר, ממרחק של הרבה שנים, שאבי אהב אותי. אבל בתור ילדה לא הרגשתי את אהבתו. ההיפך הוא הנכון. לא הרגשתי שיש לי בית. לרוב היה אבא טרוד בעבודתו הקשה בתור נהג מונית והיה חוזר עצבני הביתה. אמא היתה מספרת לו מה שוב עוללה הילדה הרעה ואבא היה מתיר את החגורה. אני הייתי בורחת בין החדרים והוא רודף אחרי וצועק.  כשהייתי בת 14 הטחתי בפניו: אני שונאת אותך! בגיל 15 הלכתי ללא שוב. מי מתגעגע לילדוּת?