אלף זמר וזמר

הרהורים על סוגי זמר שונים ועל "תרבות גבוהה" ו"תרבות נמוכה"

"אתה יודע, שרית חדד, 'יאללה לך הביתה מוטי', שירה אדירה… מה זאת אומרת, צריך ללמוד את זה באוניברסיטאות", אמרה מלמד למושיק עפיה בזמן שהיו בחצר. "(זה) שיר עם מילים מאוד נמוכות, מאוד קליט, מאוד אפקטיבי. עושה לי שמח בלב. אני לא מתייחסת אליו כאל דבר איכותי אתה מבין? כי זה לא. זה מילים נמוכות, בשפה באמת דלה מאוד וזה חמוד נורא. זה כמו דשא סינתטי, אמנות זה לא. זה לא דשא, זה רק נראה ככה. זה לא הופך את זה לאמנות. ההצלחה איננה ערובה לאיכות. נקודה", אמרה מלמד.

(מתוך תכנית הריאליטי "האח הגדול")

כמובן שייך לדיון. האח הגדול – זבל, אופיום להמונים, או ניסוי אנתרופולוגי חברתי מרתק הראוי לעיונו של איש אקדמיה? האח הגדול – שרוב צופיו אינם יודעים אפילו את מקור השם ואינם מודעים למשמעויותיו האמתיות. זה הזמן להאיץ בכם, כל הצופים בתכנית השנויה במחלוקת הזאת, ומי שעוד לא קרא, למהר ולקרוא את ספרו של ג'ורג' אורוול, 1984, שיצא עכשיו מחדש בהוצאת עם עובד ונמצא למכירה בכל חנויות הספרים.

רק אז אולי יוכלו צופים אלה להבין באמת על איזו זוועה מדובר…

אף פעם לא ממש הבנתי את סערת הרוחות ואת ההיסטריה ההמונית הבאה לידי ביטוי בכל כלי התקשורת, ובעיקר ברשתות החברתיות (המון שגיאות כתיב, המון נאצות והתבטאויות גסות) – בכל פעם שמישהו מעז להגיד את דעתו השלילית על המוזיקה הים-תיכונית (או כפי שהיא נקראה בעידן הטרום תקין-חברתית: מוזיקה מזרחית, או בעידן ההתחלה: מוזיקת קלטות או מוזיקת תחנה מרכזית). מתקבל הרושם שכל אמירת ביקורת על המוזיקה הזאת (ביקורת לגיטימית כמו כל ביקורת על כל ז'אנר), פוגעת בצפור נפש עמוקה ביותר בקרב אוכלוסיית המקופחים המקצועיים. מעניין למה הם מרשים לעצמם להגיד שאופרה זה שיא השעמום הפלצני ואני לא יוצאת נגדם בחרפות ובגידופים. מעניין למה הם המקופחים אם בכל כלי תחבורה ציבורית משמיעים לי בקולי קולות שירים של כל מיני זמרים מזרחיים שאינני מבדילה ביניהם כי האיכויות שלהם דומות וכך גם קולותיהם, ולא משמיעים לי קטעי מוזיקה קלאסית ואופרות. (כן. אני נוסעת בתחבורה ציבורית, רחמנא ליצלן, יחד עם החרדים, האתיופים הבדווים ושאר "עלובי החיים", בלי להזכיר את החיילים, בעוד שאתם, אחיי המזרחיים המקופחים אבל המסודרים כלכלית, נוסעים להנאתכם ברכב הפרטי שלכם, וגם שם פותחים את החלונות ומשמיעים את המוזיקה שלכם בקולי קולות שכל העולם ישמע ויסבול). אז למה הם המקופחים ולא אני, כשרוב ערוצי הטלוויזיה הקוראים לעצמם ערוצי מוזיקה, משמיעים רק מוזיקה מזרחית בעוד שלרשותי עומד רק ערוץ מצו הנפלא, שגם הוא לא ישראלי.

נראה לי שהקוראים שהגיעו עד כאן כבר מבינים את דעתי ומאיזה עולם תרבותי אני באה (אם כי הם עלולים להתפלא בהמשך הקריאה, אם יטרחו לעשות זאת). אני מניחה שרוב הקוראים כבר לא ימשיכו לקרוא, אלא ירוצו מיד לטוקבקים להוציא עלי את חמת זעמם הצדקנית. אבל האמת היא שלא אכפת לי, כי זהו האתר שלי ובו אני מביעה את עמדותיי. אני כותבת בשביל להביע את רעיונותיי ולא בשביל לרצות מישהו. ובכלל, אינני נוהגת לגלוש ולקרוא טוקבקים, הז'אנר הזה באמת נחות ומאוס עלי.

אינני חוששת להגיד שהמוזיקה המזרחית רובה אינה לטעמי, ורובה נחותה מבחינה איכותית. אמרתי רובה. כדאי בכל ז'אנר לעשות הבחנות קצת יותר מדויקות ולא להכליל בצורה גסה. ההכללה אינה עושה חסד אם אף אחד מהצדדים, וכמו כל דבר בעולם הזה, הדברים מורכבים, האנשים מורכבים, ומבט חד-צדדי עוד לא הביא תועלת לאיש.

אז בואו נעשה איזה שהוא סדר:

במוזיקה, כמו בכל שאר התחומים בעולם, יש ז'אנרים רבים ושונים, תפיסות רבות ושונות, צלילים מגוונים ושונים. כל ז'אנר, תפיסה או צליל הם עולם שלם בפני עצמו, ויש לו חסידים נאמנים לצד אויבים מושבעים, וכולם צודקים.

אינני מבינה מה ההגדרה מוזיקה ים-תיכונית אומרת, או מה ההגדרה מוזיקה מזרחית אומרת. בים התיכון או במזרח (תלוי איך אתם מגדירים מזרח) תרבויות שונות וצלילים שונים – ולא כולם דומים ושווים. אין דין פיוט יהודי מרוקאי כדין שיר נוודים בֶּרבֶּרי; אין דין שיר נפוליטני כדין זמר טברנה יווני; אין דין פלמנקו ספרדי לפאדו פורטוגזי; ואין דין אום כולתום המצרייה כדין פיירוז הלבנונית – וכולם כאחד נולדו באגן הים התיכון. אז מהי בדיוק מוזיקה ים תיכונית?

אז בואו נגיד את הדברים כמו שהם: כשאנחנו כאן, בביצת ישראל הקטנה שלנו, נלחמים חסידים ומתנגדים, כשקצף ניתז משפתינו, על איכותה ורמתה של המוזיקה הים תיכונית (או המזרחית כשמה העממי), אנחנו מדברים על ז'אנר מאוד מוגדר. אולי רצוי להגדירו פופ מזרחי. אנחנו מדברים על שירים שתוכנם דל וחוזר על עצמו, ששפתם דלה, שהמוזיקה שלהם שבלונית, ומה שהופך אותם ללהיטים המושרים בפי כל ומעונטזים על ידי כל הוא דווקא חסרונותיהם: הם קלים לקליטה, הם קצביים, התוכן אינו מתוחכם מידי ואפשר לשיר אותו בקלות בלי להתאמץ ורצוי ללוות אותם במחיאות כפיים (עוד הערה ארסית: כל העם אומרים: כפיים! יללה, כפיים! מה זה בדיוק כפיים? בעברית תקנית אומרים מחיאות כפיים. אבל זה ארוך מידי, מתוחכם מידי ולמה להתאמץ. אז יללה, כפיים!!!).

שיהיה ברור: אינני מכלילה בז'אנר הירוד הזה מוזיקה מזרחית איכותית, שלצערי אינני מכירה מספיק. אני מכירה את הברירה הטבעית של שלמה בר, אני מכירה את התזמורת האנדלוסית, אני מכירה שירי לדינו איכותיים, אני יודעת על זמרים פרסיים, מצריים ולבנוניים. הזמר היווני וזמריו המעולים, הזמר התורכי וזמריו הנפלאים. חבל רק שאנחנו בארץ לא ממש נוהגים להשמיע את התרבות הנפלאה הזאת ומשמיעים כמעט רק את הזמר הירוד, זה שכשאני שומעת שמץ מנהו אני מזדרזת להעביר ערוץ. העניין הוא שמכיוון שמעולם לא נחשפתי ממש למוזיקה המזרחית האיכותית אינני מכירה אותה ואינני מתחברת אליה.

ולמען האיזון הקדוש נדייק ונאמר: המוזיקה ה"מערבית" גם היא אינה מקשה אחת. יש בה ז'אנרים רבים, שכבות תרבותיות שונות, ולא כולן איכותיות. כל מופעי הפופ המערביים הנוצצים עם הפירוטכניקה והעירום הכמעט מוחלט של זמרותיו נתעבים בעיניי באותה מידה שהפופ המזרחי הדל נתעב בעיניי. להקות איכות במו הביטלס או פינק פלויד, הם מוזיקה קלאסית נצחית בדיוק כמו יצירותיהם של מוצרט ובאך. אופרה מסוימת יכולה להרטיט את לבי בשעה שאחרת מטילה עליי שעמום. אז החלוקה למוזיקה מערבית או מזרחית אינה החלוקה הנכונה. אולי צריך לדבר על תרבות גבוהה ותרבות נמוכה.

על תרבות גבוהה ונמוכה כבר דיברו בלי סוף, כתבו עשרות מאמרים וספרים ומה לי כבר יש להוסיף. אביא כאן לקט אקראי מחיבורים שקראתי שאת שמם וכותביהם אינני זוכרת. איתם הסליחה.

אחד הרעיונות הבסיסיים ביותר בחקר התרבות בתקופה המודרנית הוא ההפרדה בין תרבות גבוהה לתרבות נמוכה: הראשונה נצרכת על-ידי מתי-מעט משכילים היודעים להעריכה, והיא מוכרת לנו לרוב מיצירות ספרות, מחזות, מוסיקה קלאסית, שירה ואמנות חזותית. השנייה נצרכת על-ידי ההמונים, היא קלה לקליטה ולעיכול, ומיוצגת בין היתר על-ידי קולנוע, טלוויזיה, מוסיקה פופולרית, מגזינים וחוברות קומיקס. ואולם, הפוסט מודרניזם בישר על ערעורה של ההבחנה הזו: כלל לא ברור היום מהו בדיוק הדבר שמפריד בין תרבות גבוהה לנמוכה, ומה המשמעות האסתטית מצד אחד והאתית מצד שני של ההבחנה ביניהן.

הטענה הרווחת בלימודי התקשורת והסוציולוגיה היא שהתרבות הפופלרית צמחה מתוך ההבחנה בין תרבות עממית לתרבות עלית. את ההבחנה ניתן לתמצת בשורת האנאלוגיות הבאות:

עממי/אליטיסטי = נמוך/גבוה = תרבות בע"פ/תרבות בכתב = גוף/רוח

מתי הובחנה תרבות "עממית" (folk) מתרבות "עלית"?

ההבחנה בין תרבות עממית ותרבות עילית התפתחה כנראה ממצב קודם. האם היה מצב קדמון שלא היו בו סוגים שונים של תרבות, אלא תרבות אחידה? יש על כך עדויות חלקיות ומועטות ולא ניתן לקבוע באופן חד משמעי.

נציין כאן כמה מושגים חשובים:

התמיינות תרבותית: עממי, אליטיסטי, פופולרי. תהליך של תירבות. התרבות הופכת יותר מעודנת. זה מתבטא למשל בתרבות האכילה (שימוש בסכין ומזלג). זה יצר סממן של בידול תרבותי בין תרבות נמוכה לגבוהה, וכך החל תהליך של התמיינות תרבותית, והתרבות הפכה למשהו שמבחין בין מעמדות.

תיוג ושמירת חומות: מי קובע את הגבולות התרבותיים ועל סמך מה? בכל פעם שיש התמיינות נוצרים גבולות. אלה לא רק גבולות תיאוריים אלא גם שיפוטיים; תרבות גבוהה נחשבת יותר מתרבות נמוכה. מי קובע את הגבולות ואת ההון התרבותי המיוחס לכל תופעה? אפשר לנתח את זה משני כיוונים בסוציולוגיה:

גישת התיוג – זאת גישה ביקורתית. ניתוח כזה שואל למי היו אינטרסים בקביעת הגבולות, ומטיל ספק באובייקטיביות שלהם; גישת שמירת החומות – זאת גישה פונקציונאלית. לפי גישה זו, מה שמוגדר כתרבות גבוהה הוא בהכרח דורש הכשרה ומתוחכם יותר. כלומר, ישנם קריטריונים אובייקטיבים על פיהם ניתן למיין תופעות כתרבות גבוהה או נמוכה. תפקידם של שומרי החומות הוא להגדיר מה יכול להיכנס לגבולות התרבות הגבוהה.

מה שלא יהיה, מה שלא נגיד, תמיד נהיה שיפוטיים, תמיד נהיה מקופחים מחד ומתנשאים מאידך, תלוי מאיזה צד של התרבות אנחנו באים.

ולסיכום: כנראה שיש קיום והצדקה לכל סוגי המוזיקה, כמו שיש קיום והצדקה לכל סוגי התרבות ולכל סוגי האוכלוסייה. אבל לדעתי אין הצדקה להתנפלות היסטרית על כל מי שמעז להשמיע ביקורת לגיטימית. הנטייה לקרוע לכל אשכנזי "מתנשא" את הצורה בכל אמצעי התקשורת והרשתות כבר מזמן חרגה מגבולות הביקורת הלגיטימית והפכה יותר ויותר דומה לחזיון המזכיר לי את ימי רומא העליזים, כשהמון צמא דם קורע לגזרים בעיניו ובצעקותיו את הלוחמים שבזירה. ואם זוהי התרבות שמציעה לי החברה הישראלית – תרבות של פופ מזרחי ירוד, של תכניות ריאליטי וולגריות, של תכניות בישול אינסופיות, של הערצת דוגמניות ו"סלבס" פליטי ריאליטי, של פרסומות רוויות ילדים גוערים בהורים שלהם – אולי שרת התרבות הנוכחית היא באמת האישיות המתאימה כרגע לקדם את התרבות בישראל.

 

קרדיטים:

http://bezalel.secured.co.il/8/eskrov21.htm

http://textologia.net/?p=15016

אסתר ורוברט כהן, "תרבות עממית ותרבות עילית – אשליית הניגודים".