אינטלקטואלים במבחן האנושיות והרוע

"…רבים מן האסירים במחנה הפכו עם הזמן למה שמכונה מוזלמנים – גוויות מהלכות שימיהן ספורים. במקרים כאלה, בהם נשללה מאדם גופניות ואנושיותו, לא היה מה לצפות ממנו שישמור על רוח: "לא היה לו עוד מרחב של מודעות שיכיל את ההבחנות בין טוב לרע, בין נשגב לנחות, בין רוחני ללא-רוחני. הוא היה גופה מתנודדת, צרור של תפקודים פיזיולוגיים בפרפוריהם האחרונים".

(ז'אן אמרי, מעבר לאשמה ולכפרה)

המפגש הראשון שלי עם השואה על מוראותיה היה כשהייתי בת 14 ובמקרה הגיע לידיי ספרו של ק. צטניק (יחיאל דינור), "סלמנדרה". שמעתי על השואה עוד קודם לכן, פגשתי אנשים שהגיעו "משם" אבל הייתי ילדה ולא ירדתי למהותה של האימה. את הספר הזה קראתי מתוך תערובת של זוועה בלתי אפשרית ומשיכה עצומה לדעת עוד ועוד. מיד חיפשתי את שאר ספריו של יחיאל דינור, ומספר לספר הזוועה הלכה וגדלה. מאז ועד היום אני מרותקת לנושא שאין נורא ממנו וקוראת כל מה שאפשר בתחום. אני כבר לא מסתפקת בספרים כגון אלה של יחיאל דינור שהיום אפילו מוגדרים כ"פורנוגרפיה של השואה", אלא קוראת ספרות של אנשי רוח, סופרים, אנשים שאפשר להגדירם בתור אינטלקטואלים. לאט לאט, תוך כדי קריאה וחיפוש התחלתי לראות דפוס מסוים בהתנהגותם של הכותבים. שמתי לב שרוב אנשי הרוח והמחשבה ששהו במחנות עבודה וריכוז, בחרו לשים קץ לחייהם. ולא בהכרח בזמן שחוו את הנורא מכל, אלא דווקא לאחר שהשתחררו, חזרו כביכול לחיים נורמליים, כתבו על הנושא, אך בשלב מסוים שמו קץ לחייהם. חידה זו לא נתנה לי מנוח. מדוע דווקא אינטלקטואלים בחרו להתאבד, מודע דווקא שנים ארוכות לאחר השחרור, מדוע אנשים שלא היו אנשי רוח אלא אנשי עמל, כביכול "פשוטים" לא בחרו בהתאבדות אלא להיפך, לרוב בנו להם חיים חדשים, שאלות מטרידות.

לאחרונה קראתי ספר שיצא זה עתה בעברית של פרימו לוי, "כך היה אושוויץ" (תרגום: אלון אלטרס, הוצאת דביר 2017). ספר זה הוא אוסף של עדויות, סיפורים, מאמרים ותצהירים, שכתב פרימו לוי במהלך ארבעים השנים לאחר שחרורו. ושוב צפו ועלו השאלות המטרידות. מדוע אנשי רוח, בחלקם לא יהודים, אשר נכלאו במחנות העבודה וההשמדה, בחרו לשים קץ לחייהם לאחר שחרורם.

חשוב לי להביא כאן שתי רשימות האחת של אנשי רוח שבחרו לשים קץ לחייהם, והשנייה של אנשי רוח שעברו את הזוועה ובחרו בחיים. אינני יודעת אם הצלחתי לאתר את כולם. אני מניחה שלא. אני מבקשת ממי שיקרא את הרשימה שלי ויודע על עוד אנשי רוח שעברו את מחנות הזוועה, לשלוח לי מידע ולשתף אותי.

התאבדו: (ליד כל אחד כתבתי את שם יצירתו המפורסמת ביותר)

פרימו לוי:  סופר וכימאי יהודי-איטלקי. הטרילוגיה: הזהו אדם?, ההפוגה,

השוקעים והניצולים. 

יז'י קושינסקי: סופר אמריקאי ממוצא יהודי פולני. הציפור הצבועה.

ז'אן אמרי: יהודי אוסטרי. שמו המקורי הנס מאייר, עיתונאי, מסאי ואיש רוח.

מעבר לאשמה ולכפרה.

אוטה פאוול: עיתונאי, שדרן ספורט וסופר צ'כי, אב יהודי, אם נוצרייה. צלופחי

הזהב.

פול צלאן: שם העט של פאול אַנצֶ'ל, משורר ומתרגם יהודי רומני שכתב בעיקר

בשפה הגרמנית. פוגת המוות.

תדיאוש בורובסקי: סופר, משורר ופובליציסט פולני. רבותי, בבקשה לגז.

ברונו בטלהיים: פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים יהודי-אמריקאי. קסמן של

אגדות, ותרומתן להתפתחותו הנפשית של הילד.

 

בחרו בחיים

רובר אנטלם: סופר צרפתי, המין האנושי.

חורחה סמפרון: סופר, מחזאי ותסריטאי ספרדי שחי בצרפת. הכתיבה או

 החיים, המסע הגדול.

ויקטור פראנקל: רופא, נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי, האדם מחפש משמעות.

ליון פויכטוונגר: סופר, מחזאי ומתרגם יהודי-גרמני. הטרילוגיה: אולם המתנה

 (נצחון, בני אופרמן, גלות).

אימְרֶה קֶרְטֶס :סופר הונגרי-יהודי, זוכה פרס נובל לספרות. קדיש לילד שלא

 נולד.

 

נכון יגידו האומרים: ממספר כל כך קטן של נחקרים אי אפשר להגיע למסקנות מדעיות ברורות. אבל אני לא מתייחסת לרשימה הזאת כאל מחקר מדעי מדופלם. התמונה הכללית בכל זאת משכה את תשומת לבי ועוררה אצלי שאלות.

"נפל בחלקו של הדור שלנו גורל שאין להתקנא בו, ונאלצנו לחוות זמנים עשירים בחשיבות היסטורית. אין כוונתי לומר שלאחר מכן לא התרחש דבר בעולם: אסונות טבע וטרגדיות קולקטיביות פרי ידיו של האדם אירעו בכל מקום, אך למרות כל התחזיות האלה לא התרחש באירופה דבר שניתן להשוותו למלחמת העולם השנייה. ולפיכך כל אחד מאיתנו הוא עד, אם ירצה בכך ואם לאו;.. האירוע האחרון הזה, על שום היקפו ומספר הקרבנות שגרם, מסתמן כאירוע יחיד במינו, לפחות עד כה, בהיסטוריה האנושית כולה.

(פרימו לוי, כך היה אושוויץ, עמ' 148)

ושוב עולה השאלה: מדוע אנשי רוח ואינטלקטואלים בחרו בהתאבדות לאחר שהשתחררו מהתופת ויכלו כבר לבנות מחדש חיים נורמליים. תשובה אפשרית היא, שהם היו אנשים חושבים.

עלינו לזכור שעד שנות העשרים –שלושים של המאה העשרים, גרמניה הייתה מוקד תרבותי עולמי. ההגות, היצירה, הפרשנות, המחשבה החוקרת – היו נחלתה של האליטה הגרמנית.

החל מסוף המאה ה-18 ובעיקר במאה ה-19 החל לצמוח בעיקר בברלין, אך גם בערים נוספות מעמד חברתי מיוחד, בורגנים אשר הודות לחינוך אקדמי רחב וצריכת תרבות (בעיקר ספרות ומוזיקה)ויצרו סוג של אליטה אינטלקטואלית  שנטתה לליברליזם, למודרניזם ולקפיטליזם. קבוצה זו עודדה פריחה תרבותית בהיקף גדול.

תומס מאן פרסם את "בית בודנברוק "שנחשב לאחד הספרים החשובים ביותר בתולדות הספרות הגרמנית; תאודור מומזן זכה בפרס נובל לספרות בזכות עבודתו המונומנטלית "דברי ימי רומא"; קבוצות הציירים "הפרש הכחול" ו"הגשר" תרמו משמעותית לאמנות המודרנית.

ברלין של שנות ה-20 של המאה ה-20 הייתה המרכז התרבותי העמוס ביותר בימי הרפובליקה. הפריחה התרבותית ברפובליקה הייתה בכל התחומים, ובתקופה הקצרה בה היא פרחה, עלו אנשי תרבות אשר יצרו יצירות בלתי נשכחות בכל תחומי החיים. במדע הצמיחו משמעותית את מכניקת הקוונטים; התחוללה מהפכה באמנות הציור; מבית הספר באוהאוס צמחה האדריכלות המודרנית; בפילוסופיה צמחה אסכולה חדשה; התיאטרון האוונגרדי היה המתקדם ביותר באירופה; הניחו את היסודות לפיתוחו של המחול המודרני. נוצר זרם הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני שהשפעתו על הקולנוע העולמי הייתה גדולה.

לכל אלו הושם סוף עצוב עם נפילת הרפובליקה – עליית הנאציזם והיטלר לשלטון ב-1933. מרקוס בולוקס, פרופסור אמריקאי, אמר: "מרשימה הדרך בה הגיחה גרמניה מקטסטרופה, אך מרשימה עוד יותר הדרך שבה היא נעלמה לקטסטרופה גדולה עוד יותר ..".

אפשר להגיד שכל העולם התרבותי-אינטלקטואלי נשא עיניים מעריצות לעבר גרמניה, שהיתה מקור השראה רוחני ותרבותי כמעט לא ניתן לחיקוי. ואז באה המהלומה. בבת אחת התהפך הגלגל. את מקום התרבות תפסה הברבריות, האלימות, נמיכות המצח, הגזענות, עלייתם של בעלי הכוח והאגרוף, עבדים כי ימלכו, שהשפילו ורוצצו את האליטות התרבותיות הקודמות, שרבים מהם היו יהודים. אבל לא רק יהודים, אלא גם הוגי דעות שרצו להתנגד למשטר האימים ונכלאו והוצאו להורג בשל התנגדותם.

אחד הנושאים המרכזיים הוא נושא השפה. אצל אמרי, כל מילה שנאמרה במחנה הדהדה באוזניו כתזכורת כואבת כי השפה המשמשת את אלו הרוצחים אותו זה עתה במו ידיהם, היא שפתו שלו ותרבותו שלו. באותן מילים ממש, גם אם באינטונציה שונה, השתמשו בטהובן, שופנהאואר, תומס מאן ופרידריך הולדרליין האהובים עליו. שפה זו הייתה מולדתו הרוחנית, ולכן כתב מאוחר יותר שהיו זמנים בהם חש כי "ליהודי הנודד הייתה יותר מולדת מאשר לי". "בין אם נלחמנו בזה ובין אם לאו, הפכה שפת האם שלנו לאויבתנו ממש כמי שדיברו בה". קשה לאדם, להוגה לאינטלקטואל לראות את מולדתו הרוחנית הנאורה הופכת להיות דה-הומנית. התאבדותו של אמרי משקפת את המשבר הנורא שחווה, לאו דווקא המשבר הגופני, אלא המשבר האידיאולוגי. רוחו לא עמדה באיבוד מולדתו הרוחנית האהובה, ועובדה זו, ולא הסבל הגופני, הביאה אותו לידי חסר הרצון לשקם את עצמו ולבנות חיים חדשים.

היוצרים-הניצולים רואים במתת האינטלקט והרוח שזכו בה, קללה. הרוח קשרה אותם אל התרבות שרצחה את נפשם וגופם. הרוח מנעה מהם להתרכז במשימת השרידות הפיזית היום יומית, ומשכה אותם לחשוב, להשוות ולבחור. "..רובם של האינטלקטואלים לא יכלו, באופן פיזי ממש, להשתמש בלי מעצורים בעגה של המחנה, שהייתה צורת ההידברות המקובלת היחידה" (אמרי,. 22)  " באושוויץ לבשה בעיית המפגש בין הרוח לזוועה צורה קיצונית.. טהורה.. באושוויץ לא הייתה הרוח אלא היא עצמה, ולא היה סיכוי לחברה אל מערכת חברתית כלשהי.." (אמרי, 25). פרימו לוי מאשר זאת, אף הוא. על סבלו המצומצם כאינטלקטואל באושוויץ הוא אומר " ..להבדיל מאמרי ומאחרים כנראה לא הייתי עדיין 'אינטלקטואל' די הצורך…סבלו (של אמרי) היה שונה מסבלנו. .היה יותר רוחני מאשר חומרי…סבלו של האינטלקטואל היה שונה מסבלו של הזר חסר-התרבות.." (השוקעים והניצולים, 104-103). "חסרי ההשכלה נטו לפעולה זו (של שכחה)יותר מן המשכילים. הם הקדימו לאותו מצב של 'לא לנסות להבין'.. הגיון ומוסר מנעו קבלתה של המציאות שאין בה הגיון ואין בה מוסר. כתוצאה מכך באה דחיה של המציאות, שככלל הביאה עד מהרה את האדם המשכיל לידי יאוש" (שם 110).

לבסוף, קיללת הרוח שאילצה אותם ליצור, לכתוב, למות. "..הועמדתי בפני אולטימאטום שאילץ אותי לבחור בין הכתיבה לחיים" (סמפרון, 177). ז'אן אמרי אינו מתקומם בספרו באופן מפורש על הכורח לכתוב, אך הוא מציג את הכתיבה כתחליף למולדת שנגזלה ממנו, : "..ניסיתי לשחזר ולברר מה הייתה לגבינו-האנשים שהוגלו מהרייך השלישי- המשמעות של אובדן המולדת ושפת האם.."(אמרי, 121)]. לאובדן המולדת ושפת-האם אין תחליף.

"אין לומר שבמידה שנהייתה לנו שפת-האם אויבת, בה במידה נהייתה לנו השפה הזרה לידידת אמת" (שם, 120). אמרי מחפש מולדת:  "..האדם זקוק למולדת…לפחות מולדת ניידת, לפחות תחליף למולדת… גם כסף יכול לשמש תחליף למולדת.. גם תהילה וכבוד יכולים לשמש תחליף ארעי למולדת" (שם, 112). אמרי כותב כדי ליצור לו תחליף למולדת: "מולדת היא ביטחון.. כל השדה ..: אמון, אמונה, נאמנות, אמינות, מהימנות  (שייך לה)… אך אנשים אחרים, כמוני, עשו את ניסיון הסרק להיאחז בשפה הגרמנית.."(שם,118) הוא אינו מוצא את מולדתו בשפה הזרה, המאומצת, הצרפתית, ובסופו של דבר חש נטוש "..ועל כן לא נותר לי אלא להסתפק בקביעה העניינית בתכלית: לא טוב לו לאדם בלי מולדת" (שם, 135).

ולבסוף, ב 1978,  הטיל עצמו אמרי אל מותו בנהר, והאיר קצת אחרת את משפטו של סמפרון "הכתיבה/מציאת מולדת – או המוות".

פרימו לוי חברו ללאגר, אינו מציג במפורש את הכתיבה כקללה אך עונה לשאלת מראיין : "האם אי פעם שאלת את עצמך מה היו חייך בלי אושוויץ? " ותשובת פרימו לוי: "קרוב לודאי שלא הייתי כותב".(שיחות וראיונות, 223). אם כך הכתיבה היא קללה, והרי אי אפשר לראות בתוצאות השהייה באושוויץ אלא קללה בלבד.

פרימו לוי, עושה מאמץ עליון להינתק :" בנקודה זו ניתקים ניסיוני וזיכרונותיי מאמֶרי; אולי מפני שהייתי צעיר ממנו, אולי מפני שהייתי בור ממנו, לא מוטבע בחותם כמוהו או פחות מודע. ..מעולם כמעט לא היה לי פנאי לייחד לסוגיית המוות; …תכליות החיים הן המגננה הטובה ביותר מפני המוות; לא רק בלאגר"(השוקעים והניצולים, 114). תשע שנים מאוחר יותר, ב-1987, כאשר הגיע פרימו לוי לגילו של אמרי, מסתבר שאי אפשר להינתק. חומת המגננה מפני המוות נשברת, ופרימו לוי נופל אל מותו בפיר המדרגות בביתו. כמותם  ניצולים אינטלקטואלים-יוצרים אחרים: פול צלאן, יז'י קושינסקי, ברונו בטלהיים…

אהרון אפלפלד, שנפטר זה עתה, מדבר על נושא זה בריאיון שנתן לעיתונאי יאנוש קובאנאי,

על אימרה קרטס, הסופר היהודי-הונגרי:

".. החשיבה שלו היא יהודית, של יהודי מודרני, כמו זו של ויטגנשטיין או של קפקא. הדרך שבה הוא רואה את השואה דומה מאוד לזו של פרימו לוי, שלדעתי השפיע עליו, אך ז'אן אמרי עוד יותר. קבוצה זו של סופרים ניסתה להבין את השואה בהקשר האירופי: לא בהקשר של היהדות אלא בהקשר של התרבות האירופית והפילוסופיה שלה. זה ההבדל בינינו. אני באתי לישראל והתחלתי לכתוב בעברית, והלשון קישרה אותי באופן אוטומטי דרך המקורות היהודיים למסורת היהודית ולהיסטוריה שלה. משום כך כל המיתולוגיה שלי מקורה ביהדות. אין זה משנה מה אני כותב, תמיד אני נשאר במיתולוגיה הזו.

זה ממש לא ייאמן. אירופה, שהתרבות שלה הולידה את אושוויץ, ראתה כראוי לפרס אדם שהועידו לו את הגורל של אושוויץ. קרטס אמר שהוא מאושר, ואני – שאני מאושר עוד יותר ממנו. כמעט כל הסופרים שכתבו על השואה דברים בעלי משמעות, שלחו יד בנפשם: פרימו לוי, ז'אן אמרי, תדיאוש בורובסקי, פול צלאן, יז'י קושינסקי. ואם הסופר לא התאבד, הריהו נפגע והשתתק, כמו אנדרה שוורץ-בארט. הוא כתב ספר ונהרס. אני מרגיש שכל אלה שמתו וכל אלה שחיים הם אחיי הקרובים. קרטס שייך למשפחה מסוימת של סופרים יהודים כמו פרימו לוי, ז'אן אמרי, פול צלאן, שכולם באו ממשפחות מתבוללות. הם אינטלקטואלים שאימצו את הספרות האירופית פר אקסלאנס, חוו את השואה ומבקשים לתת משמעות לכול".

יונתן אמיר, במאמרו "הבנאליות והרוח" עוסק בשלושה אנשי רוח: פרימו לוי, ז'אן אמרי וויקטור פראנקל. השאלה העומדת כאן לדיון מעסיקה גם אותו. והוא כותב:

"במסה "בגבולות הרוח האנושית" מבקש אמרי לעסוק במצבו של אינטלקטואל שרוחו הועמדה במבחן תקפות במצב גבולי, קרי, בדיקת תועלתה של הרוח בהתמודדות עם מציאות קיצונית המערערת את הנחות היסוד עליהן נבנתה. בתחילה הוא מציג טיעונים מובנים מאליהם, כמו למשל העובדה שבתנאי המחנה שפר גורלם של המחוספסים, בעלי חוכמת הרחוב, הכוח הגופני והיכולת לעבודה פיזית, יותר מזה של המשכילים ובעלי התודעה הפוליטית המפותחת, אמיצים ככל שלא היו. לא גינוניהם, לא שפתם העשירה ובמרבית המקרים גם לא השכלתם הכללית והמקצועית של אלה יכלו לתרום לסיכויי הישרדותם במחנה. יתרה מזאת, הם אף היוו מכשול ועוררו לעג ומטרה לזעמם של קאפוס אלימים. אך כאמור, אלו הסברים ברורים, בעוד השאלה הקשה שמעניינת את אמרי היא האם ברגעיו המכריעים במחנה השכלה ותרבות הקלו על האסיר להחזיק מעמד, או לא".

במסה "האינטלקטואל באושוויץ", שנכתבה בתגובה לדברי אמרי, מציג לוי זווית התבוננות מעט שונה על הנושא. גם הוא מתחיל באזכור הקושי הבסיסי והברור של איש הספר בניסיונותיו להסתגל לחיי המחנה, לקשיים הגופניים והחברתיים ולעבודה הפיזית הקשה. הוא מתעכב גם על תיאור היחסים החברתיים במחנה, אותם הוא מכנה "חיים בנוסח הובס – מלחמה מתמדת של הכל בכל. (…) נסיגה הרסנית לעבר מצב של ילדות צחיחה, בלא מורים ובלא אהבה".

פרנקל עורך הבחנה ברורה בין  "גזע" (כך במקור) האדם ההגון ו"גזע" האדם שאינו הגון. את שני הטיפוסים ניתן למצוא בכל שכבות החברה – עניים ועשירים, משכילים ובורים, אסירים, מנהלי עבודה ואף זקיפים במחנה. ההבדלים ביניהם מתמצים בעובדה שהלא-הגונים הידרדרו במהרה למעשים לא מוסריים, בעוד ההגונים, ואין זה משנה לאיזו קבוצה השתייכו, ביקשו לשמור על "אחיזה פנימית" – מושג הקרוב ביותר למושג הרוח של אמרי ולוי. מקור ההבדל בין המושגים נעוץ בעובדה שאמרי ולוי כורכים רוח בתרבות והשכלה, בעוד פרנקל מדבר על משהו שניתן אולי לכנות בשם חוש צדק פנימי. לתרבות במובן הרווח של המילה ממעט פרנקל להתייחס, ומתאר את החיים במחנה כשנת חורף תרבותית: "כל עיסוק באמנות במחנה היה גרוטסקי במקצת, כי הרושם האמיתי של כל דבר הקשור באמנות היה כולו פועל-יוצא מן הניגוד – ניגוד רפאים – בין ההצגה ובין דכדוכם של חיי המחנה ששימשו רקע לה".

גם מותם של הכותבים מעיד על גישותיהם השונות לחיים. לוי מת באופן שמתואר כתוצר של דיכאון ותאונה מכוונת, כאילו נתן לדברים להתרחש לנגד עיניו, ממש כמו בספריו. אמרי בחר במוות והלך אליו בידיעה ובהכרה מלאה. פרנקל, לעומתם, מת בשיבה טובה.

הרבה אירוניה טמונה בעובדה שמחנות העבודה, הריכוז וההשמדה, שהביאו לרציחתם של מיוני בני אדם, היו גם למקור של תובנות אנושיות, פסיכולוגיות וסוציולוגיות מאלפות.

קרדיט:

עמי כהנא

יונתן אמיר

אהרן אפלפלד

ערכים בויקיפדיה