הלכה למעשה: פרקי יסוד בחקיקה יהודית – פרק י"א
יא. התלמודים
התלמוד הבבלי
על המרכז היהודי בבבל בתקופה שלפני חורבן הבית השני ידוע אך מעט. נראה שראשיתה של התפוצה היהודית בבבל – בסוף תקופת הבית הראשון, עם ההגליות לבבל לפני חורבן הבית הראשון ואחריו.
במהלך תקופת המשנה, במאות השנייה והשלישית, שמרו יהודי בבל על קשר הדוק עם ארץ ישראל; הם עלו לארץ כדי להתיישב בה או כדי ללמוד בה. לא הייתה תפוצה שהייתה כל כך קשורה לארץ ישראל כמו הקהילה בבבל.
עלייתו של המרכז הרוחני בבבל החלה במחצית השנייה של המאה השנייה, בעקבות מרד בר כוכבא והגירתם של רבים מיהודי ארץ ישראל לבבל עקב התנאים הקשים בארץ. בין היורדים לבבל – גם חכמים מארץ ישראל וחכמי בבל ששהו בארץ למטרות לימוד. הערים סורא, נהרדעא ופומבדיתא הפכו למרכזי תורה גדולים, ובמאות השלישית עד החמישית נוצר בהן התלמוד הבבלי.
במאות השלישית עד החמישית היו יהודי בבל התפוצה היהודית החשובה ביותר, מרכז הכובד של חיי האומה. השלטון הפרתי-הפרסי אפשר להם לנהל חיים עצמאיים ולפתח סדרי משפט וחברה וחיי תרבות במידה שלא הייתה קיימת בתפוצות האחרות. בתחילת המאה השלישית חזר מארץ ישראל לבבל האמורא אבא אריכא, הידוע בכינויו רב, והביא אתו את המשנה ואת דרכי לימודה. הוא הקים את ישיבת סורא וגרם למפנה בחיי התרבות, המשפט וההלכה של יהדות בבל. בד בבד התפתח בבבל עוד מרכז תורה – ישיבת נהרדעא בראשותו של שמואל, ועם חורבן העיר נהרדעא ירשה ישיבת פומבדיתא את מקומה של ישיבת נהרדעא. ישיבות סורא ופומבדיתא היו לבית היוצר של חיי הרוח, והדיונים שהתנהלו בהן בשעת לימוד המשנה היו הבסיס לתלמוד הבבלי. ראשי ישיבות אלו היו מחשובי האמוראים הנזכרים בתלמוד הבבלי: מהראשונים – רב ושמואל, אביי ורבא שדבריהם ממלאים את התלמוד הבבלי.
התלמוד הבבלי הוא חיבור קולקטיבי, אשר מסוכמת בו הגותם ההלכתית והאגדית המרכזית של האמוראים – חכמי ישראל בתקופה שלאחר חתימת המשנה (מתחילת המאה השלישית ועד לסוף המאה החמישית), בין אלו שהתגוררו בבבל ובין שהתגוררו בארץ ישראל. הגות זו נכתבה בעיקרה כפרשנות על דברי דורות קודמים של חכמים, דהיינו על המשנה ועל הברייתות, בצורה של ביאור והרחבה לששת סדרי המשנה.
בנוסף לתוכן האמוראי, מצויים בתלמוד קטעי עריכה וקישור שנכתבו בתקופה מעט מאוחרת יותר בידי עורכים בבליים מדור הסבוראים (אלה שפעלו לאחר האמוראים), שחלק מדבריהם משוקעים בתלמוד עצמו. מלבד המשנה מביא התלמוד גם מובאות תנאיות חיצוניות אחרות, שלא נכנסו לסדרי המשנה, המכונות ברייתות (כלומר חיצוניות) שחלקן מוזכרות גם במדרשי התנאים.
התלמוד הבבלי נכתב בבבל ומכאן שמו – תלמוד בבלי. אך חז"ל מספקים לנו הסבר מדרשי נוסף למקור שמו: בתלמוד הבבלי בלולים דברי תורה, משנה ותלמוד. לא לחינם מעלת הלימוד בתלמוד הבבלי היא רבה מאוד משום שהיא כוללת את כל יסודות תורת ישראל, זאת שבכתב וזאת שבעל-פה.
עריכתו של התלמוד הבבלי נעשתה בידי האמורא רב אשי, במהלך השנים הארוכות שבהן כיהן כראש ישיבת סורא (427-371 לספירה). התלמוד עצמו מציין ש"רב אשי ורבינא" הם "סוף הוראה", כלומר בהם נסתיימה תקופת התלמוד. קיימת מחלוקת בנוגע לזהותם של שני אלה. לפי איגרת רב דרירא גאון (סוף המאה העשירית), רב אשי, המאוחר שבין השניים, נפטר בשנת 514. לאחר תקופה זו החלה תקופת הסבוראים, שהתאפיינה בצרות וגזירות שנחתו על הקהילה היהודית בבבל. עקב צרות אלו, כך לפי האיגרת, התערער הלימוד בישיבות, ורוב החכמים אף נפטרו בגיל צעיר. הסבוראים ערכו את התלמוד, וכללו בו פירושים המתקרבים להוראה. תקופה זו נמשכה קרוב למאתיים שנה.
מועד העלאתו על הכתב כחיבור שלם אינו ידוע, והחוקרים חלוקים על כך בהשערותיהם, אולם ניתן להתחקות אחר העדויות הראשונות המתייחסות לקיומם של נוסחים כתובים של התלמוד כחיבור גמור. עדויות לקיומם של כתבי יד של חיבור התלמוד הבבלי (בצורתו הסופית) ישנן בידינו החל מאמצע המאה השמינית לספירה.
שפה וסגנון
שפת התלמוד הבבלי היא שילוב של עברית משנאית (בציטוט המשנה וציטוט דברי אמוראים) וארמית בבלית (בטקסט הפרשני). התלמוד הבבלי הוא בעל היקף גדול, ובמהדורות השגרתיות – שבהן נדפס התלמוד כשאליו מסופחים אוסף של פרשנים ופוסקים שונים – הוא מודפס ב-20 כרכים.
התלמוד הבבלי קרוי גם "גמרא". במקור היו אלה שני מונחים שונים. המילה "תלמוד" משמשת כבר בלשון התנאים בהוראה של לימוד, עיון ופירוש, ואילו המילה הארמית "גמרא" מופיעה לראשונה בלשון אמוראי בבל לציון ידע שנתקבל במסורת, בניגוד לידע שהושג באמצעות הסברה. בתקופת הגאונים (מאות 11-7) החלו להשתמש במונח "תלמוד" לציון החיבור עצמו. ואולם, במחצית השנייה של המאה ה-15 עקב איסור השימוש במונח "תלמוד" מטעם הצנזורים הנוצרים, הוחלפה בדפוסי התלמוד המילה "תלמוד" במילה "גמרא". כתוצאה מכך, היטשטש ההבדל בין שתי המילים, והשם "גמרא" לציון החיבור נעשה שגור בציבור הלומדים.
הגמרא כתובה בצורת דיון לצורך הבנת דיני המשנה. הגמרא בדרך כלל מביאה משנה ורוצה לברר עליה: מה מקורה? (מנלן?), מה החידוש? (פשיטא!), ולהשוות לדינים אחרים (ורמינהו, מתיבי). צורת לימוד זו שאינה מקבלת שום דבר כמובן ומאליו ושואלת לשאול ולהבין כל דבר הפכה לאבן יסוד בצורת הלימוד בישיבות.
מדרך הגמרא שערוכים בה גם דיונים אחרים המתקשרים למשנה, מחלוקות אמוראין, ואף דינים שאינם קשורים ישירות, אלא קשורים ע"י מעביר השמועות וכדומה.
בתלמוד מקובל לפתוח דיון בסוגיה בציטוט ממשנה או מברייתא. אמרות אלו מהוות סמכות, וחכמי התלמוד לרוב אינם רואים עצמם רשאים לחלוק עליהן, אלא לפרשן בלבד. אחרי הבאת הציטטה, עולות בדרך כלל כמה שאלות: מהיכן נשאב הדין האמור במובאה, האם אין הוא סותר דין המפורש במקור אחר, האם אין הוא כולל סתירה פנימית בתוכו, האם ניתן ללמוד ממנו דברים נוספים ועוד שאלות דומות לאלו.
לעתים יסיק התלמוד שיש צורך להבין את המשנה בצורה שונה מהמשמעות הפשוטה של הקורא הרגיל על ידי הוספה או חיסור בנוסח המשנה המקורי. מהות פרשנות זו היא שאלה פילוסופית סבוכה אשר נתחבטו בה רבים וטובים. לעתים מהווה דווקא שאלה מחיי המעשה או מהתאוריה פתיח לדיון, אך גם אז נעשה ניסיון לפתור אותו באמצעות שימוש במקורות הקדומים וליבונם.
הדיון התלמודי מנוהל בצורה דיאלקטית ואסוציאטיבית, כאשר כל שאלה נענית בתשובה, שמצדה גוררת שאלה אחרת. לעתים מצוין שמם של השואלים והעונים ולעתים לא. לא תמיד הוכרע הדיון בתלמוד להלכה, דבר שגרר מחלוקות בדורות שאחר כך. לפעמים אין מובא תירוץ לכל הקושיות והן נותרות בחזקת "קשיא" (קשה) או "תיובתא" (תשובה, כלומר הקושיא על השיטה הנידונה אכן משיבה עליה ומפריכה אותה). התלמוד עושה שימוש רב בליבון הלכות במתודות "דרשניות", מפי הלל הזקן ורבי ישמעאל, הקרויות מידות שהתורה נדרשת בהן ואשר על-פי המסורת אלו "מידות" שנמסרו למשה בסיני.
בנוסף על דברי הלכה, מכיל התלמוד דברי אגדה רבים. חלקם נתפרסמו והפכו לנכסי צאן ברזל של עם ישראל. לעתים באים דברי האגדה להטעים עיקרון הלכתי אבל חלקם מעוררים פליאה, ומשום כך נוטים פרשנים בולטים לבאר אותם בצורה אליגורית בדרך הסוד. יש באגדות אלו גם חומר היסטורי רב, אם כי אמינותו ההיסטורית נתונה לוויכוח. כמה מקטעי האגדה, בעיקר אלו מהם העוסקים בישו, הושמטו בידי מצנזרים נוצריים, ושבו לתלמוד רק במהדורותיו החדשות.
בין פרשני התלמוד חלוקות הדעות איזו מידת סמכות יש לאגדות. על כולם מוסכם, על כל פנים, שכעיקרון אין ללמוד מהן הלכה.
היחס לתלמוד בעם ישראל ואצל אומות העולם
מאז חתימת התלמוד, קמו לתלמוד שונאים רבים שהוציאו את דיבתו רעה, במה שהחשיבו פסקאות בתלמוד להסתה ולשנאת הזר (הלא הוא: הגוי) או להפקרת רכושו או להצלת חייו. אותם מבקרים התרעמו על ציטוטים מן התלמוד, כגון: "אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויין אדם", "עם הדומה לחמור", "גזל הנכרי מותר" וכן מסוגיות כגון סוגיית ה"מורידין ואין מעלין".
חלק מהסוגיות שצונזרו מהגמרא, הושמטו בשל רגישותן לנצרות. חלקן הרגיש ביותר עוסקות במייסד הנצרות, ישו. לדוגמה, על פי הגמרא שצונזרה ממסכת סנהדרין מופיע תיאור הוצאתו להורג של ישו על ידי הסנהדרין כיוון ש"כישף והסית והדיח" (דף מג ע"א).
במשך הדורות אירעו מספר פעמים טקסי שריפה פומביים של התלמוד, בעיקר בידי אנשי דת נוצריים או משומדים. הידועים שבהם הם שריפת פריז בשנת 1244 ושריפת איטליה בשנת 1553. בגלל שריפות ורדיפות התלמוד לא שרדו בימינו כתבי יד רבים לתלמוד (יחסית), לפנינו נמצא רק כתב יד אחד שלם על כל התלמוד, כתב יד מינכן הידוע שנכתב בשנת ה'ק"ג. צילום חלק מכתבי היד של התלמוד, נגיש באתרים שמפרסמים אותם, וכן על ידי המכון לתצלומי כתבי יד של האוניברסיטה העברית בירושלים.
לאחר שנחתם, הפך התלמוד הבבלי לספר הלימוד העיקרי שנלמד בתפוצות ישראל, ואך מעטים עסקו בחיבור המקביל לו, התלמוד הירושלמי, שהשפעתו הייתה קטנה הרבה יותר. חוקרים מנמקים זאת בעריכתו היסודית של התלמוד הבבלי ובשכלולו בידי הסבוראים ובהשפעתם הרבה של גאוני בבל, שפעלו להפיכת התלמוד הבבלי לסמכות הלכה בלעדית בעם ישראל. לתלמוד על שני יסודותיו – האגדתי-ספרותי וההלכתי-אינטלקטואלי, נודע חשיבות עצומה בהשתמרות היהדות כאוטונומיה רוחנית לאורך מאות בשנים, וכן בגיבושו של עם ישראל בתור עם הרוח והספר. תוכנו של התלמוד הבבלי התקבל כמחייב את כל תפוצות ישראל מבחינה הלכתית, ללא עוררין. כלשון הרמב"ם: "כל הדברים שבתלמוד בבלי חייבים כל ישראל ללכת בהם, וכופים כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי התלמוד… הואיל וכל אותם הדברים שבתלמוד הסכימו עליהם כל ישראל" (הקדמת הרמב"ם למשנה תורה).
התלמוד מהווה אנציקלופדיה מתומצתת ומקיפה של היהדות שלאחר המקרא, ובעיקר של מכלול החוקים, האמונות, הדעות, החוקים, התרבות והיצירה הרוחנית המקורית של היהדות בחמש מאות השנים הראשונות לספירה. לצד פירוט של דינים וביאוריהם, יש בו ידיעות כלליות רבות שעוסקות בתחומים ארציים כגון רפואה, משפט, עבודת האדמה ועוד. התלמוד היה איפוא מעין כל-בו של היהדות, של חכמת ישראל וחכמת העמים בימים ההם. גם הדינים אינם מובאים בו באופן של פסיקה שרירותית, אלא בצורה של משא ומתן בין החכמים, כמצע שימושי לשוחרי דעת והלכה. בהיותו בסיס לספר חוקים, קיים התלמוד את הייעוד שהורו עליו יוצרי התורה שבעל פה: "עשו סייג לתורה".
בימי הביניים ובמהלך השנים הפך החלק ההלכתי בתלמוד לחומר הלימוד העיקרי בבתי המדרש ובבתי הספר, והפלפולים החריפים שבו הביאו לחידוד השכל, לשכלול כשרון הניתוח ההגיוני, ושמרו את הרוח במתח תמידי. עם זאת, סגנון זה שריכז לתוכו את כל הכוחות הרוחניים של המלמדים והתלמידים, הביא גם בחוגים מסוימים להתפתחות של השכל לכיוון אחד בלבד – עיון בדקדוקי עניות וניסיונות למצוא פתרונות דחוקים לסתירות, לעתים קרובות תוך הזנחת העיסוק לגופו של העניין הנידון. התפלפלות למדנית זו של פלפול לשם פלפול כמין ספורט אינטלקטואלי, הרחיקה את הלומדים מעיסוק בחכמה ממשית והסיחה את דעתם מהמחשבה המציאותית.
אך גם השקפת עולם רחבה זו, שביטאה תמיד חיפוש אחר אמת מוסרית, הייתה גדורה בקווים צרים. עם ישראל מתואר בה לרוב כמרכז העולם, כמאמר חז"ל על הפסוק "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" – בשביל ישראל שנקראו 'ראשית'. באגדה רווחת התפיסה שכדי לשמור על קדושתו עם ישראל מוכרח להיות "עם לבדד ישכון", גוי קדוש ומובדל מיתר העמים. חזון הנביאים לתיקון כלל האנושות נדחתה כתכלית בלתי מושגת עד לביאת פלאי ימות המשיח, ועד אז על עם ישראל לחיות בהתבדלות במסגרת הדינים המחמירים, בהם הכל צפוי ומתוכנן. עם זאת, להתבדלות זו היה הכרח היסטורי, שכן היא שימשה כחומה בצורה מול הסכנות שאיימו על עם ישראל הן מצד המדינות האליליות והן מצד הנוצריות. המשמעת הדתית המחמירה בתלמוד חיזקה את רוח העם היהודי ושמרה עליו מפני זעזועים שהפילו עמים אחרים, ובכך סייעה בשמירה על היהדות, גם אם במעטפת קשה.
מסכתות התלמוד
בתלמוד הבבלי 37 מסכתות, והן: (בסוגריים- מספר הדפים לפי מהדורת וילנה)
סדר זרעים: ברכות (63)
סדר מועד: שבת (156) | עירובין (104) | פסחים( 120) | ראש השנה (34) | יומא (87) | סוכה (55) | ביצה (39) | תענית (30) | מגילה (31) | מועד קטן (28) | חגיגה (26)
סדר נשים: יבמות (121) | כתובות (111) | נדרים (90) | נזיר (65) | סוטה (48) | גיטין (89) | קידושין (81)
סדר נזיקין: בבא קמא (118) | בבא מציעא (118) | בבא בתרא (175) | סנהדרין (112) | מכות (23) | שבועות (48) | עבדוה זרה (75) | הוריות (13)
סדר קדשים: זבחים (119) | מנחות (109) | חולין (141) | בכורות (60) | ערכין (33) | תמורה (33) | כריתות (27) | מעילה (21) | תמיד (8)
סדר טהרות: נידה (72)
המסכת הגדולה ביותר בתלמוד הבבלי היא בבא בתרא – 175 דפים והקטנה ביותר היא מסכת תמיד – 8 דפים.
הבבלי מול הירושלמי
על קצה המזלג:
יש הטוענים כי באופן כללי התלמוד בבלי מחשיב את לימוד התורה על פני קיום המצוות, לעיתים הוא מאריך בפלפול גם אם אינו להלכה, כדי להגדיל את התורה ולהאדירה, בניגוד לתלמוד הירושלמי המקצר בפלפול וכותב רק את ההלכה הפסוקה; הבבלי קורא למשנה "מתניתין" מלשון שינון בניגוד לירושלמי הקורא למשנה "הלכה"; בבבלי (שבת יא א) מובא שרשב"י עסק בתורה ולא הפסיק לתפילה, ולא מקשה על זה, בניגוד לירושלמי (ברכות א-ב בסופה, ח) המקשה שעיקר הלימוד הוא כדי להביא לידי מעשה; התלמוד הבבלי נוהג לקרוא למושגים בשמות בלי להסבירם בניגוד לירושלמי המסביר את המושגים; בבבלי יש אגדתות עם מליצות עמוקות שאינן מובנות כפשוטן, לעומת זאת הירושלמי נותן עדיפות למציאות הגשמית; הבבלי לא מייחס חשיבות יתירה לשמו של אדם, ובירושלמי לא חששו לקרוא בשמות רשעים; דעת הבבלי היא כי תפילה אינה יכולה לשנות את המציאות: לעומת זאת סבור הירושלמי כי תפילה יכולה לשנות את המציאות; אף בהגדרת השראת השכינה ורוח הקודש על האדם חלוקים הבבלי והירושלמי זה מזה; הבבלי כותב כי "אין השכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים אלא מתוך דבר שמחה של מצווה" (בבלי, שבת, ל, ב), והירושלמי כותב: "אין רוח הקודש שורה אלא על לב שמח" (ירושלמי סוכה ה-א, כב); לפי הבבלי, יהודי ארץ ישראל לא היו הורגים זה את זה, לעומת זאת דעת הירושלמי היא כי ישראלים היו הורגים זה את זה, ומביא דוגמאות.
קרדיטים
ויקישיבה
http://www.yeshiva.org.il/wiki/index.php?title=%D7%AA%D7%9C%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%91%D7%91%D7%9C%D7%99
אתר סנונית http://www.snunit.k12.il/toshba/
http://tarbut.cet.ac.il/ShowItem.aspx?ItemID=cb389d59-648b-4ac3-a74f-35ae639568ec&lang=HEB
ויקיפדיה
Pingback: הלכה למעשה: פרקי יסוד בחקיקה יהודית - מבוא | הלכה למעשה | חכמות בנתה ביתה