הלכה למעשה: פרקי יסוד בחקיקה יהודית – פרק י"ב

 

פרק י"ב: הקוראן

 

הקוּרְאָן  القـُرْآن (או القـُرْآن الكَريم הקוראן הנכבד אלקֻראַאן אלכַּרים) הוא ספר הקודש של דת האסלאם.

הקוראן מכיל 114 פרקים המסודרים לפי גודלם, הפרקים הארוכים מופיעים בתחילת הקוראן (מלבד הפרק הראשון המכיל שבעה פסוקים (פסוק-סורה) בלבד), ולאחריהם לפי סדר האורך באים הפרקים הקצרים.

לפי האסלאם, הקוראן הוא ספר טהור שירד לידי מוחמד מהשמים, בשפה ערבית טהורה. כך שלא ניתן לחקותו ואין זה ראוי לקרוא או לתרגם אותו לשפה אחרת שאינה שפת המקור, בצורה שבה בחר האל להעביר את המסר, זאת משום שהערבית מכילה ביטויים מיוחדים, וניסיון תרגום יוביל לעמעום או שינוי המסר שרצה האל להעביר. כמו כן אין זה ראוי ללמד את הקוראן לכופרים. התיאוריה הזאת לא עמדה במבחן המציאות היום יומית בח'ליפויות האסלאמיות.

ככל הנראה קשורה המילה "קוראן" לשורש השמי ק.ר.א, הנקשר עם קריאה. דומיננטית היא הקירבה בין מילה זו למילה העברית "מקרא", אשר אף היא מכוונת לקאנון דתי עליון – היהודי, הוא התנ"ך.

מעמד הקוראן באסלאם

על פי המסורת המוסלמית, הקוראן הוא ההתגלות האחרונה של דברי האל לבני האדם. קדמו לו ההתגלות הראשונה ליהודים וההתגלות השנייה לנוצרים. לאחר ששני הראשונים הנחילו לאל אכזבה התגלה דברו לערבים וזוהי ההתגלות האחרונה. הוא הורד אל מוחמד, נביא האסלאם, פסוקים-פסוקים (פסוק – איה) במהלך תקופה של 22 שנה, בידי המלאך ג'יבריל (جبريل – המזוהה עם המלאך גבריאל).

מעמדו של הקוראן באסלאם הוא דברי אלוהים בעצמם, ולא עלילה שנכתבה בידי אדם. כמו דברי הנביא בשם אלוהים, גם הקוראן הוא מחשבה, אמירה וציווי אלוהי ואין עליהם עוררין. במהותו הקוראן הוא אסופת האמירות של אלוהים אל האנושות באמצעות הנביא והערבים. בתחילת הציטוט מן הקוראן נהוג לומר: "אמר אללה הנעלה", או "אמר לשליח" (=לנביא מוחמד).

עריכת הקוראן וסגנונו

הקוראן נישא בצורת נאומים מפי מוחמד למאמיניו, והועלה על הכתב בנוסחו הסופי רק במהלך המאה השביעית לספירת הנוצרים, בימי הח'ליפה השלישי עת'מאן בן עפאן (عـُثْمان بْن عَفان). מוחמד עצמו נמת בשנת 632 לספירה. עד לימי עת'מאן הועבר הקוראן בעל-פה לפי כמה מסורות שזכרו כמה מתלמידיו של מוחמד. עת'מאן חשש כי מעבירי הקוראן לא יספיקו להעבירו לדור הבא לפני מותם, וכמו כן התעורר חשש כי ריבוי המסורות יעורר מחלוקות. לפיכך, בזמנו של הח'ליפה עת'מאן קובץ נוסח אחיד ויצאה פקודה להשמיד את כל הנוסחים האחרים. הנוסח העת'מאני של הקוראן הוא הנוסח המקובל כיום.

הקוראן כתוב בעיקרו פרוזה, אולם חלקים גדולים ממנו כתובים בסגנון המכונה בערבית סג'ע (سجع המקבילה הערבית למילה העברית שגעון במשמעות של דיבור גבוה, מליצי ולא תמיד מובן). יש בקוראן תופעות דקדוקיות שאינן קיימות בערבית הספרותית המקובלת היום, ומקורן כנראה בניב הערבי של העיר מכה במאה השביעית.

הקוראן מכיל  114 סורות (נבואות). לכל סורה (سُورَة). יש שם המעיד על תוכנה. סידור הסורות המקובל הוא טכני – מהסורה הארוכה ביותר עד הסורה הקצרה ביותר. נהוג לחלק את הסורות בקוראן לשתי תקופות מבחינת זמן הופעתן: סורות של מכה (مكـّيـّة) וסורות של מדינה (مدنيـّة). הראשונות נכתבו בעת שמוחמד התגורר במכה, ואילו האחרונות לאחר שהיגר למדינה. הסורות של מכה, שהן המוקדמות יותר מבחינה כרונולוגית, נמצאות בדרך-כלל בסוף הקוראן, כיוון שהן קצרות יותר ונושאות אופי פיוטי (לשון סג'ע). הסורות של מדינה, שהן ארוכות בדרך-כלל, נושאות אופי יותר משפטי, וכוללות חוקים, דינים, פולמוסים גלויים עם דתות אחרות, וגם אזכורים לסיפורי התנ"ך והברית החדשה.

לפני כל הסורות, למעט הסורה התשיעית, מופיעה הבסמלה, ביטוי שפירושו "בשם אללה הרחמן והרחום" (بسم الله الرحمن الرحيم). ביטוי זה אינו נמנה כפסוק, למעט בסורה הראשונה, שבה הוא נחשב לפסוק הראשון. כל פסוק בקוראן מכונה איה (آية), מילה שפירושה בערבית אות או מופת.

הסורה הראשונה, המכונה סורת אלפאתחה (سورة الفاتحة, קרי: סורת הפתיחה), נמצאת בראש הקוראן מפאת חשיבותה, אף על פי שהיא קצרה יחסית ושייכת לסורות של מכה. סורה זו משמשת כבסיס לתפילה המוסלמית (צלאה). בסורה זו שבעה פסוקים, ועניינה דבקות באללה ומהות יום הדין.

הסורה השנייה בקוראן, שהיא הארוכה ביותר, מכונה  סורת אלבקרה (سورة البقرة, קרי: סורת הפרה). זוהי סורה מהסורות של מדינה, ובה 286 פסוקים. הסורה הזאת כוללת את הדינים העיקריים של הדת המוסלמית.

היות שהקוראן אינו מסודר על פי סדר ההתגלות, אלא לפי סדר טכני, נוהגים המפרשים לומר כי הפסוק המאוחר מבטל (תעתיק: נאסח') את המוקדם, המבוטל (מנסוח'), וכך גם יש בידם כלי נוח לפתרון סתירות בין פסוקים (איאת) ופרקים (סֻוַר) בקוראן.

תאולוגיה

על-פי האמונה המוסלמית, הקוראן הוא דבר אלוהים. על כן התנהל באסלאם ויכוח תאולוגי בשאלה האם הקוראן קדמון ובא מן הנצח, או שהוא נברא. במילים אחרות, האם הקוראן נברא בידי אללה כמו כל ישות אחרת בעולם, או שמא הוא היה קיים מאז ומעולם כמו אללה עצמו. הרציונליסטים שבין חכמי האסלאם בימי הביניים, בעיקר אנשי זרם המֻעתַזִלה (المعتزلة) טענו כי מההנחה שהקוראן קדמון עולה כי הקוראן הוא מעין אל בפני עצמו, ולפיכך אללה אינו האל היחיד, דבר שהוא בגדר כפירה (شـِرْك  שִרְכ – שיתוף, במובן של שיתוף אלים אחרים בפולחן, ריבוי אלים), כפי שהיה מקובל על שבטי הערבים לפני האסלאם. לפיכך הם טענו שהקוראן הוא נברא. כנגדם טענו חכמי אסלאם אחרים, כי הקוראן הוא תואר של אללה וחלק ממנו, כלומר ביטוי של האל, ולפיכך הוא נצחי כמו האל עצמו, מבלי שתהיה בכך כפירה באחדותו של אללה. הדעה האחרונה היא זו המקובלת היום על רוב המוסלמים, ולפיכך רוב המוסלמים מאמינים כי הקוראן לא נכתב במועד כלשהו אלא היה קיים מאז ומעולם, והורד אל מוחמד בלשון בני אדם במועד שבחר אללה.

בקוראן עצמו כתוב כי מקורו הוא בלוח הגנוז (اللوْح المحفوظ, אללוּח אלמַחפוּט'), השמור אצל אללה, ואשר הורד בלשון בני אדם אל נביאים שונים במהלך ההיסטוריה האנושית. בין הנביאים האלה נכללים רוב נביאי ישראל ודמויות מקראיות כגון אדם הראשון, נח, דוד המלך שלמה המלך, ישו (עיסא) הנוצרי, וכן נביאים שלא נזכרים במקום אחר מלבד הקוראן (למשל: הנביא הוד .גם מוצא התנ"ך והברית החדשה מאותו לוח גנוז, אבל היהודים והנוצרים שבשו וסלפו אותם. לכן התגלה האל לפני מחומד כדי לתת לו את הנוסח האמיתי הנכון והיחיד. על פי תפיסה זו רק הקוראן הוא המקור האמין היחיד לדבר האל.

השפעות יהודיות ונוצריות

מוחמד פגש בחייו ובמסעות המסחר שלו לארץ ישראל ולעיראק יהודים רבים, נוצרים מפלגים מזרחיים, וגם חברי כיתות גנוסטיות שונות. בכל המפגשים הללו שמע והקשיב וגם הפנים דברים שנאמרו לו וסופרו לו על ידי יהודים, נוצרים ופרסים. חוקרי אסלאם רואים בדמיון הרב שבין הקוראן לתנ"ך ולברית החדשה, כמו גם למדרשי אגדה יהודיים, השפעה של היהדות והנצרות על מוחמד. ידוע כי מוחמד בא במגע עם יהודים ועם נוצרים שישבו בימיו בחצי האי ערב, ואכן אפשר למצוא הדים למסורות יהודיות מהתלמוד וגם מסורות שהיו בידי אבות הנצרות. ההתייחסות לדמויות המקראיות בקוראן אינה תואמת במקרים רבים את הטקסט המקראי, ודוגמה בולטת היא ההתייחסות אל מרים, אמו של ישו, כאחותו של אהרן הכהן. התאולוגיה המוסלמית מסבירה את השוני בכך שהקוראן בא לתקן עיוותים שהכניסו היהודים והנוצרים בכתבי הקודש. בקוראן מובאים גם סיפורים על עמים ודמויות שאינם מופיעים במקרא, למשל עַם עאד (בערבית קדמון) אשר הוציא מתוכו את הנביא הוד, ועַם ת'מוד (המזוהה עם תדמור המקראית) אשר הוציא מתוכו את הנביא צלאח. ישל הניח שדמויות אלה שאובות מהפולקלור של שבטי הערבים. אף על דמויות אלו ועמים אלו מספר הקוראן בדרך של משל ותוכחה.

יחס הקוראן ליהדות ולנצרות

היהודים והנוצרים חוו התגלות אלוהית והוענק להם ספר, וזה מעניק להם את התואר אַהל אלכִּתאבּ – עם הספר. מכיוון שהם קבוצות המכירות באמונת הייחוד (מונותאיזם) והיתה להם התגלות – אין הם חייבים להתאסלם ומותר להם להשאר בדתם ולקיים את חוקיה. עם זאת, מכיוון שסלפו ועוותו את המסר שניתן להם בספרים שקבלו, הם חייבים לקבל עליהם את שלטון האסלאם ונתן להם התואר של בני חסות  – אַהל אלדִ'מה. בתור שכאלה עליהם להיותך במצב חברתי מושפל, להיות צייתנים לשלטון האסלאם, ולשלם מס גולגולת (גִ'זיה).

הקוראן מרבה להתייחס ליהודים, אבל הוא מכנה אותם בני ישראל, עדות לכך שההשפעה היא מהמקרא ומחז"ל, בעיקר מהמדרשים. משה, לדוגמה, נזכר בקוראן 145 פעמים. יחסו של מוחמד ליהודים לא היה חד-משמעי. בקוראן קיימים פסוקים שחלקם מדברים בגנות היהודים וחלקם משבחים אותם. בסורות ש"נתגלו" למוחמד במכה, ניכר יחס של אהדה ליהודים ואף הכרה בדתם כ"דת של ספר" הקרובה לאסלאם. אולם בסורות שיצר במדינה, יש ביטוי לשינוי יחסו אליהם ומרובים בהן הפסוקים המגלים שנאה עזה כלפיהם .עם זאת, יש להדגיש כי הקוראן רואה בעם ישראל כעם הנבחר מכל אומות העולם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסוקים הבאים:

הוי בני ישראל, זכרו הטוב אשר עשיתי אתכם ואשר העדפתי אתכם על-פני כל האדם (סורה 2, 122).

לפנים, נתנו לבני ישראל את הספר והחכמה והנבואה ונכלכלם מן המטעמים ונפלה אותם מכל האדם (סורה 45, 16).

הקוראן מצטט את משה בכניסה לארץ ישראל: "משה אמר לבני עמו, בני עמי, זכרו את החסד שנטה לכם אלוהים, בהקימו בכם נביאים ובעשותו אתכם למלכים, ובנותנו לכם את אשר לא נתן לאיש משוכני העולמים. בני עמי, הכנסו אל הארץ הקדושה אשר כתב לכם אלוהים, ואל תיסוגו אחור פן תלכו לאבדון" (סורה 5, 20-21). עם זאתעל פי חלק מהמוסלמים, איבדו היהודים שלא הכירו במוחמד ובאסלאם כדת השמימית את זכותם על ארץ ישראל.

הקוראן מכיר בישוע בתור אחד הנביאים אך לא מקבל את התאולוגיה של השילוש הקדוש. הקוראן גורס כי ישוע לא היה בן האלוהים, אלא נביא בשר ודם, אשר ירד מן השמים באחרית הימים ויבשר על יום הדין, ובמסורת המאוחרת יותר, על בואו של המהדי: המשיח.

"האומרים כי אלוהים הוא המשיח בן מרים, כופרים הם" (סורה 5, 17).

"אכן כפרו אלה אשר אמרו: אלוהים הוא המשיח בן מרים. אכן כפרו אלה אשר אמרו: אלוהים שלישי הוא בשלושה. אין כל אלוה מבלעדי אלוה אחד ואם לא יחדלו מדבריהם, יבוא על הכופרים עונש דאבה. אין המשיח בן מרים בלתי אם שליח. וכבר עברו חלפו לפניו השליחים ואמו צדקת" (סורה 5, פס' 72–75).

 

תרגומים לעברית

התרגום הראשון שיצא לאור במהדורה מדעית הוא זה של יוסף יואל ריבלין" אלקראן", תל אביב 1936. ריבלין נצמד בתרגומו לטקסט הערבי ולכן תרגומו מליצי וקשה לקריאה שוטפת, אולם הוא מעיד על עצמו שהוא נאמן לכתוב כמעט ללא סטייה.

תרגום נוסף הוא זה של ד"ר אהרון בן-שמש, "הקראן: ספר הספרים של האסלאם", הוצאת "קרני", תל אביב 1978 (מהדורה ראשונה הוצאת מסדה 1971). תרגומו של בן-שמש יצא במהדורה מדעית, הכוללת פרט לתרגום גם הערות שוליים המפרשות את הטקסט, ומוסיפות מראי מקומות למקורות יהודיים מקבילים בתנ"ך ובתלמוד. המהדורה היא בלשון עברית חופשית ושוטפת, ואינה צמודה למספור הפסוקים המקובל, אלא לחטיבות של חמישה פסוקים, זאת כדי ליצור תרגום בשפה קולחת. המהדורה כוללת מבוא העוסק בדת האסלאם.

בשנת 2005 יצא לאור על ידי ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב "הקוראן", תרגומו של אורי רובין ובו גם הערות, נספחים ומפתח.

בשנת 2015 יצא לאור "הקוראן בלשון אחר" – תרגום לעברית בידי סובחי עלי עדוי, מלווה בהבהרות ופירושים, בהוצאת מרכז בַּיִנאת.

בשנת 2016 יצאה לאור מהדורה חדשה, מעודכנת ומורחבת של תרגום הקוראן מאת אורי רובין, בהוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב.

 

נעזרתי בויקיפדיה