הלכה למעשה: פרקי יסוד בחקיקה יהודית – פרק ד'
ד. הספרים החיצוניים
תקופת שלוש מאות השנים שנתמשכה, בקירוב, מאמצע המאה החמשית עד אמצע המאה השנייה לפני הספירה, היתה תקופת מעבר מכרעת בתולדותיו של המקרא. במהלכן של שלוש מאות שנים אלו הפך המקרא מספרות חיה, פעילה ורוחשת, לסדרה מוגדרת של עשרים וארבעה ספרים.
כשאנחנו אומרים עשרים וארבעה ספרים, עלינו להבין שכך הוגדרה האסופה בפי מאספיה. על פי חז"ל אחרון הספרים במקרא נכתב בערך בשנת 450 לפני הספירה בזמנו ש לעזרא הסופר, ומספר הספרים הנמנים בתנ"ך מגיע לעשרים וארבעה. יוסף בן מתתיהו, שכתב בשנת 90 לספירה את ספרו "נגד אפיון" טוען שכל הספרים נכתבו עד תקופת עזרא, וממיין אותם לשלוש קבוצות, אולם מונה רק עשרים ושניים ספרים. למעשה אין באסופה עשרים וארבעה ספרים, או נכון יותר, תלוי איך סופרים אותם. אפשר להגיע למספרים שונים. עשרים וארבעה היה בעולם העתיק המספר השלם. כלומר, כשהגדירו המאספים את האוסף בתור עשרים וארבעה ספרים רצו להגיד בזה שזהו האוסף השלם, אין להוסיף עליו ואין לגרוע ממנו דבר.
עצם הגדרת האוסף בתור אוסף שלם מעיד על כך שהיתה זו לספרות המקראית תקופה של דמדומים ושקיעה ובה נתמעטה חיוניותה ונתפוגג כוחה עד שהגיעה לנקודת סיום, ומה שנשתייר ממנה נקבץ בספרים המונחים לפנינו כיום. תהליך האיסוף, המיון, האחדה והקידוש היה הדרגתי ונמשך מאות שנים. המעבר ממצב של ספרות חיה לסדרה מוגדרת של עשרים וארבעה ספרים לא אירע בבת אחת, אלא בשלבים. בתחילה גובשה התורה ובקרבת זמן לתורה גובשו ספרי הנביאים. וכשהללו כבר היו מגובשים וערוכים, חלקה האחר של הספרות המקראית עדיין לא הגיע לכלל איסוף. זמן נוסף חלף עד שגובשו ונערכו כל שאר הספרים המכונסים במקרא, ובכך הגיע התהליך לקצו, ולמקרא במקורו העברי שוב לא נוסף כלום. המעבר ממצב של ספרות חיה לסדרה מוגדרת של ספרים נתלווה באלמנט חשוב נוסף והוא הקדושה. המושג 'כתבי הקודש' עומד על ההנחה, שבכתבים הללו מובלע דבר אלוהים ונמצא בהם ביטוי לבשורתו ולרצונו, ולפיכך הם משמשים יסוד מוחלט לחיי המאמינים ועליהם לבסס את כל אורח חייהם, התנהלותם, מנהגיהם ואורח חייהם על פי הנאמר בספרים אלה, המבטאים את דבר האל. תהליך זה החל, כזכור, עם חתימת האמנה על ידי נחמיה ומכאן ואילך רק הלך והתבסס. לדעת רוב החוקרים של ימינו חתימת האסופה מתוארכת לשנת 70 לספירה בערך, זמן חורבן בית המקדש השני, שהיווה את אחד הזרזים לחתימה. המחקר נוהג לקרוא לתהליך גיבוש האסופה והקניית הקדושה לאסופה זו בשם קנוניזציה, הנובע מהמילה היוונית קנון שמשמעותה אמת מידה. משמעותה היסודית של קנוניזציה היא תהליך איסופם וגיבושם הסופית של כתבים לקובץ סגור, שאין מוסיפים עליו ואין גורעים ממנו. חז"ל לא השתמשו במושג קנון, אבל השתמשו במושג כתבי הקודש. לתהליך הקנוניזציה של כתבי הקודש היהודיים לא היה תקדים בתולדות הדתות, הנצרות והאסלאם הלכו בעקבות היהדות וביצעו לימים תהליך של קנוניזציה גם בכתבי הקודש שלהם.
זרז נוסף לחתימת המקרא הוא העובדה שבין השנים 300 לפני הספירה עד 150 לספירה, נכתבו ספרים כיתתיים שיצאו נגד הממסד היהודי הפרושי והפרשנות המקובלת. עקב חששו של הממסד הפרושי כי ספרים אלו יתקבלו וגם יוכרו כמקודשים הזדרזו לחתום את הקנון ואף להוסיף ספרים אחרים שהיו שנויים במחלוקת, כגון קוהלת, מגילת אסתר ושיר השירים, ובלבד שלא להותיר את הסוגיה ללא הכרעה.
הספרים שלא נכללו בקנון נקראים ספרים חיצוניים. הספרים החיצוניים הם ספרים שנשארו חיצוניים לתנ"ך ולא נכללו בו, אף-על-פי שנכתבו לפני שנקבע מספרם הסופי של ספרי התנ"ך. ומכאן שמם "ספרים חיצוניים". רוב הספרים החיצוניים נכתבו במקור בעברית על-ידי מחברים יהודים עבור קהל קוראים יהודי בתקופת הבית השני ועד שנת 150 לספירה בערך.
הספרים החיצוניים כוללים יצירות שהיו יכולות להיות חלק מן התנ"ך, אך מסיבות שונות לא נכללו בו. התכנים המובאים בספרים מגוונים, וכן סגנונות הכתיבה. יש בהם ספרים המספרים מחדש את סיפורי התנ"ך, כגון עליית משה, אדם וחווה, צוואת אברהם; יש בהם המרחיבים את סיפורי המקרא אך נושאים אופי כיתתי מנוגד לפרשנות המקובל על הממסד כגון ספר היובלים; יש ספרים המשלימים את התנ"ך ואת מה שלא סופר בו, כגון ספר צוואות בני יעקב המביא את קורותיהם של בני יעקב, אחי יוסף; יש ספרים המתנגדים לממסד באופן גלוי כגון: מגילת מלחמת בני אור בבני חושך, חזון עזרא; יש ספרי חכמה ומוסר, המהווים המשך לספרות החכמה והמחשבה היוונית, ומושפעים מהתרבות ההלניסטית כגון ספר בן סירא הדומה מאוד לספר משלי; ויש ספרים חיצוניים שאינם קשורים כלל לספרי המקרא, והם נושאים אופי היסטוריוגרפי כמו ארבעת ספרי מקבים. רובם של הספרים החיצוניים נכתבו במקורם בעברית, אולם חלקם נכתבו במקור בארמית או ביוונית, וזאת במיוחד במצרים שהייתה בה קהילה יהודית גדולה ביותר בעיר אלכסנדריה.
החוקר אברהם כהנא, שתרם תרומה מכרעת לחקר הספרים החיצוניים ואף תרגם את רובם לעברית, מציע את החלוקה הבאה לספרים החיצוניים:
ספרים המתבססים על התורה.
ספרים המתבססים על ספרי נביאים.
ספרים המתבססים על ספרי הכתובים.
שאר ספרים חיצוניים.
במאות הראשונות לחורבן עוד ניתן לספרים החיצוניים מקום בחיי הדת היהודיים, אך עם ניכוסם ועליית חשיבותם למאמינים הנוצרים פסק כמעט לחלוטין השימוש בהם. אך השפעתם לא נעלמה – רעיונות וסיפורים לא מעטים שהיו מצויים בספרות החיצונית נכנסו לתוך הספרות המדרשית ומשם הגיעו ללב ליבה של היהדות הרבנית.
לאחר חתימת התנ"ך בסוף המאה השנייה לספירה פעלו חז"ל לבצר את מעמדם של ספרי התנ"ך כספרי הקודש של עם ישראל, ולהבדילם מכל הספרים האחרים שלא נכללו בו. לשם כך החליטו חכמים להקפיד על ההפרדה בין ספרי התנ"ך, ספרי הקודש, ובין הספרים האחרים שאינם שייכים לתנ"ך.
אמנם במקורות חז"ל אין התייחסות ספציפית לספרים בספרות החיצונית, למעט לספר בן סירא הנזכר בתלמוד. אבל חז"ל מזהירים שלא לקרוא בספרים חיצוניים כשהם משתמשים באסמכתא מהתנ"ך "וְיֹתֵר מֵהֵמָּה, בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ, וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר:" (קהלת, יב, יב).
ההתייחסות הראשונה של חז"ל היא במשנה (מסכת סנהדרין, פרק י משנה א): "ואלו שאין להם חלק לעולם הבא האומר אין תחיית המתים מן התורה ואין תורה מן השמים ואפיקורס. רבי עקיבא אומר אף הקורא בספרים החיצונים". על משנה זה נאמר בתלמוד הבבלי (מסכת סנהדרין דף ק' ע"ב): "רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים החיצונים וגו'. תנא: בספרי מינים. רב יוסף אמר: בספר בן סירא נמי אסור למיקרי." יש כאן צמצום של האיסור של ר' עקיבא – האיסור הוא רק על ספרי המינים כלומר ספרי הנוצרים. רב יוסף מוסיף התייחסות ספציפית לספר בן סירא ואוסר על הקריאה בו בנוסף לספרי הנוצרים.
מעניינת הגרסה המקבילה בתלמוד הירושלמי, מסכת סנהדרין, פרק י הלכה ב:
"רבי עקיבא אומר: אף הקורא בספרים חיצוניים [אין לו חלק לעולם הבא], כגון ספרי בן סירא וספרי בן לענה אבל ספרי המירס (כנראה ספרי הומרוס, כלומר ספרות יוונית או כל תרבות זרה אחרת) וכל ספרים שנכתבו מכאן ואילך – הקורא בהם כקורא באיגרת… להיגיון (לקריאה קלה בלבד) ניתנו, ליגיעה (ללימוד כלימוד כתבי הקודש) – לא ניתנו". התוספת כאן מלמדת שספרי חכמה יוונית כגון ספרי הומרוס, ושאר ספרים שנכתבו לאחר תקופת בית שני, אינם נחשבים כ'ספרים חיצוניים' ולכן אין בעיה לקרוא בהם.
במדרשים אנו מוצאים את המימרה: "כל המכניס בתוך ביתו יותר מכ"ד ספרים מהומה הוא מכניס לביתו, כגון ספר בן-סירא" (קהלת רבה יב, יב-יג). י, א).
אין הסכמה בין החוקרים בנוגע לנסיבות שבעטיין ספרים אלו אינם כלולים בקנון העברי. למרות שבעבר היה מקובל לטעון שמדובר בסיבה תאולוגית שדחתה את הספרים הללו, דעה זו נראית פחות ופחות סבירה וזאת מכמה סיבות:
- חז"ל טוענים כנגד הספרים החיצוניים, אך מצד שני אנו מוצאים בכמה מקומות בתלמוד ציטטות חופשיות מתוך ספר בן סירא. ציטטות אלו מובאות באותה קונבנציה שמשמשת לציטוט מספרי המקרא: "דכתיב" (ככתוב). השימוש בנוסחה זו לציטוט מספר בן-סירא מעיד לא רק על כך שכולם אמורים לזהות את המקור (כיוון שזה לא מפורש בטקסט התלמודי), אלא גם על כך שאין להתנצל על העובדה שקוראים בספר בן סירא.
- הרמזים היחידים שיש לנו לכך שאכן נערך דיון כלשהו על הכנסת ספרים או הוצאת ספרים מהקאנון העברי נוגע אך ורק לספרים שבסופו של דבר הוכנסו: אסתר, יחזקאל, שיר השירים וקהלת. עובדה זו מעידה שהדיון היה תאורטי בלבד, והתייחס רק לאופי ספרים שממילא כבר נתקדשו, ולמידה של זהירות הנדרשת לקורא בהם.
- בעבר היה נהוג לטעון שההלכה המשתמעת בספרים אלו שונה מזו היהודית. בספר היובלים, למשל, מוזכר לוח שמשי, השונה מן הלוח הנהוג בהלכה הפרושית (שנתקבלה ביהדות). אך לאחר גילוי מגילותמדבר יהודה אנו עדים לכך שתפיסות אלו היו קיימות בתוך היהדות ולא מחוצה לה, בזרם שונה.
- קשה גם לטעון שהספרים שלא נתקדשו כולם שייכים לזרם המנוגד לפרושים, כיוון שזה בפירוש לא נכון (דוגמת ספר בן סירא, ספר טוביה וספר יהודית).
משלל העדויות שבידינו עולה כי אי-הקדשת ספרים אלו איננה תוצאה של תאולוגיה אלא של נסיבות היסטוריות. נסיבות אלו ודאי קשורות קשר כרונולוגי, שכן רוב הספרים החיצוניים נכתבו בתקופה מאוחרת יותר לספרי המקרא. עם זאת, אין זו יכולה להיות סיבה יחידה ומכרעת כיוון שלדעת חוקרי המקרא, ספר דניאל הקנוני הינו מאוחר בכמאה שנה לספר חנוך בעיבודו הסופי.
חז"ל אסרו לקרוא בספרים החיצוניים, ולכן גם הפסיקו להעתיק אותם וכך אבדו בדרך כלל ספרי המקור העבריים. מרבית הספרים נשמרו רק בתרגומים, לפעמים בכמה נוסחים שונים באותה שפה, וחלקם מכילים תרגומים משובשים למדי. בעת החדשה הגיעו אלינו הספרים החיצוניים בעיקר באמצעות התרגומים של הכנסיות הנוצריות – אך לא רק באמצעותם: קטעים מתוך הספרים החיצוניים במקורם העברי נתגלו במגילות מדבר יהודה ובגניזה בקהיר (כגון חלק מספר בן סירא), ונמצא גם כי בספרים שנכתבו בימי הביניים שובצו פה ושם דברים מן הספרים החיצוניים שיוחסו בטעות או במתכוון לחז"ל.
בימינו החל המפעל של כינוס הספרים החיצוניים, תרגומם מן השפות השונות והוצאתם לאור בעברית. המהדורה הראשונה הייתה מהדורת כהנא, והיא יצאה לאור בשנות ה-40 של המאה ה-20. לאחריה התפרסמה מהדורת הרטום, ואילו המהדורה השלישית והמתוקנת נמצאת בשלבי הכנה באוניברסיטה העברית בירושלים.
ספרי החשמונאים
נתעכב כאן מעט על ספרי החשמונאים או ספרי המקבים. זהו מקבץ של ארבעה ספרים חיצוניים, שרובם נתחברו בימי הביתי השני, אולם לא נכללו בכתבי הקודש.
ספר חשמונאים (מקבים) א
כולל 16 פרקים, במקורו נכתב עברית בסוף המאה השנייה לפני הספירה אך נשתמר רק ביוונית משום שלא נכלל בקנון. הוא מתאר את תולדות ישראל ומלחמת החשמונאים מעלייתו של אנטיוכוס הרביעי אפיפנס ועד למותו של שמעון החשמונאי. הספר כתוב מתוך היכרות בלתי אמצעית של המצב ביהודה ומתוך אהדה לבית חשמונאי. הוא מתייחס בבוז ובשנאה ליהודים שהוא קורא להם "מתיוונים" ומאדיר את התפיסה הקנאית של מתתיהו ובית חשמונאי.
ספר חשמונאים (מקבים) ב
כולל 15 פרקים ונכתב בעיקרו יוונית. זהו תקציר של חמישה ספרים מאת יהודי מקירני בשם יסון. הוא מתאר את מרד החשמונאים ואת המאורעות שקדמו לו ומתמקד בירושלים ובפעולותיו של יהודה המקבי. מטרתו העיקרית היא להראות את הצלחתם הנסית של היהודים בזכות שמירתם על יהדותם בכל בנסיבות. זהו ספר המיועד ליהודים ההלניסטים היושבים במצרים, והדגש שלו על הנסים והנפלאות ולא על הנסיבות ההיסטוריות.
ספרי חשמונאים (מקבים) ג, ד
אינם עוסקים כלל במלחמת החשמונאים ונספחו לקובץ הזה מעמי עריכה בלבד. חשמונאים ג עוסק ברדיפת יהודי מצרים בימי המלך תלמי. חשמונאים ד כולל שני סיפורי קידוש השם: האחד מספר על האם ושבעת בניה. השני על אלעזר הכהן. שני הספרים נכתבו במקורם ביוונית ומיועדים לקהל הלניסטי.
ביבליוגרפיה
ערכים בויקיפדיה
מנחם הרן, קאנון וקאנוניזציה של המקרא ושל אסופות אחרות, מבוא למקרא http://mikranet.cet.ac.il/pages/item.asp?item=16222
מתיה קם, ישראל והעמים דרך סיפור יעקב ועשיו, מטח, תשנ"ו 1966
://lib.cet.ac.il/Pages/item.asp?item=3425