הלכה למעשה: פרקי יסוד בהלכה יהודית – פרק ה'
הברית החדשה
הברית החדשה נכתבה על ידי יהודים בארץ ישראל במאה הראשונה לספירה, ומבחינה זו היא חלק מתרבותו של העם היהודי, למרות המטען ההיסטורי המאוחר יותר. היא נתפסת על ידי הנצרות בתור החלק השני בבִּיבְּלִיָה, כלומר בכתבי הקודש הנוצריים. לחלק הראשון קוראת הנצרות הברית הישנה.
הברית הישנה
הוא כינוי נוצרי לחלק הראשון של כתבי הקודש הנוצריים. חלק זה כולל את כל ספרי התנ"ך (אם כי בסדר מעט שונה מהמקובל אצל היהודים), ובכנסיות קתוליות גם את הספרים החיצוניים. מבחר הספרים וסדרם בברית הישנה מתבסס במידה רבה על תרגום השבעים.
הכינוי "הברית הישנה" מבוסס על התפיסה הנוצרית שעל-פיה הברית בין הבתרים שאלוהים כרת עם אברהם הוחלפה ב"ברית חדשה" שאותה הביא ישוע, ובה עוסקים ספרי הברית החדשה. רוב הזרמים בנצרות רואים ב"ברית הישנה" מעין מבוא ל"ברית החדשה", והם מוצאים בספרי "הברית הישנה" בשורות ונבואות על בואו הצפוי של המשיח, שרובן מוכרות גם על ידי חכמים יהודים כנבואות על המשיח אך הם לא מפרשים אותן באותה צורה.
ישנם הבדלים גם בתוכן של פסוקים בחלק מהספרים, בעיקר בנביאים האחרונים. ישנם הבדלים בין סידור הספרים בברית הישנה בין עדות נוצריות שונות. אחד ההבדלים העיקריים הוא ההתייחסות לספרים החיצוניים. בעוד הקתולים משלבים את הספרים החיצוניים בין ספרי התנ"ך בלא הבחנה ביניהם, הפרוטסטנטים נוהגים לכלול אותם בקובץ נפרד המכונה "אפוקריפה" (גניזה).

הסעודה האחרונה
ליאונרדו דה וינצ'י, 1498
הנוצרים רואים ב"ברית הישנה" (ספרי המקרא המרכיבים את התנ"ך) מעין מבוא ל"ברית החדשה". לפי הפרשנות המקובלת ברוב הכנסיות הנוצריות, ה"ברית הישנה" כוללת בשורות ונבואות על בואו הצפוי של ישו, וכן טעמים וצידוקים לצורך ב"ברית חדשה" שתחליף את הברית של מעמד הר סיני. ספרי הברית החדשה עצמם מביאים ציטוטים מן הברית הישנה כדי להסביר אירועים בחייו של ישו.
הברית החדשה
היא החלק השני של הביבליה, כתבי הקודש של הנצרות. היא מכילה 27 ספרים שנכתבו ביוונית, וזמן חיבורם במאות הראשונה והשנייה לספירה. הנוצרים רואים עצמם כעם ישראל האמיתי, לאחר שעם ישראל המקורי הכזיב ולא הכיר בישוע בתור משיח. לאמונתם, פג תוקפה של הברית הראשונה, שנכרתה בין אלוהים לישראל במעמד הר סיני, עם בואו של ישוע המשיח. בתיאולוגיה הנוצרית מבססים את האמונה הזאת על דברי ירמיהו בפרק ל:
ל הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה. לא לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם-יְהוָה. לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם-יְהוָה נָתַתִּי אֶת-תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם. לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת-יְהוָה כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם נְאֻם-יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עוֹד.
בברית החדשה עצמה נאמר כי ישוע הוא "מלאך מליץ לברית החדשה ומותו נמצא לכפרת הפושעים תחת הברית הראשונה" (האיגרת אל העבריים 15:9(. ונאמר גם:
"הכוס הזאת היא הברית החדשה בדמי השפוך בעדכם" (לוקס 22: 20). השם "הברית החדשה " ניתן לאוסף הדרשות והאיגרות בסוף המאה השנייה לספירה.
את הברית החדשה פותחות הבשורות (האוונגליונים), המתארות את קורות חייו, מותו ותחייתו של ישו; הן מיוחסות לדמויות שונות – חלקן חיו בזמנו של ישו, וחלקן אחרי מותו:
הבשורה על פי מתי, מיוחסת על פי המסורת למוכס בשם זה, שעל פי פרק ט של אותה בשורה הוכר על ידי ישו כתלמידו.
הבשורה על פי מרקוס, מיוחסת על פי המסורת לתלמידו של פטרוס השליח.
הבשורה על פי לוקס, מיוחסת לרופא מבני לוויתו של פאולוס השליח.
הבשורה על פי יחונן, מיוחסת ליוחנן בן זבדי, מתלמידיו הראשונים של ישו.
אף אחת מן הבשורות לא מציינת בפירוש מי מחברן, והמחברים האמורים שוערו על ידי סופרים נוצרים עשורים רבים לאחר כתיבתן. הסיפורים בשלוש הבשורות הראשונות דומים מאוד זה לזה, ולכן הן מכונות גם "הבשורות הסינופטיות", סינופסיס משמעותו ביוונית "לראות יחד". נוהגים להעתיק את שלוש הבשורות הראשונות זו לצד זו, כדי שהקוראים יוכלו לתפוס את ההבדלים והדמיון ביניהן במבט אחד. לוקס ומתי כנראה הסתמכו על מרקוס בכתיבת הבשורות שלהם, כ-80% מהדברים הכתובים בבשורה על פי מרקוס מופיעים בבשורה על פי מתי וכ-65% בבשורה על פי לוקס. במחקר מקובל לחשוב כי הסתמכו גם על מקור קדום יותר שנעלם, המבוסס על אמרות ישו.
הבשורות נכתבו כנראה בין השנים 100-70, כאשר הבשורה על פי מרקוס היא כנראה המוקדמת מבין כולן והבשורה על פי יוחנן המאוחרת ביותר. בספרים אלה יש סתירות בפרטים רבים. גם בשאלת מקורו של ישו אין בהם אחידות: השלושה הראשונים מספרים כי ישו היה מבית דוד והוא המשיח, והספר הרביעי מתאמץ להוכיח כי ישו הוא בן אלהים. כנראה שרעיון זה נולד אחרי כן.
אחרי הבשורות בא ספר מעשי השליחים המתאר את מאמצי השליחים להפיץ את בשורתו של ישו. הנוצרים הראשונים נרדפו על ידי שלטונות האימפריה הרומית, ואכן מתוארים מקרים של מרטיריום – הקרבה עצמית למען השליחות. סיפורים אלו סייעו לקהילות להסביר כיצד הגיעה אליהם הנצרות. הגיבור העיקרי של מעשי השליחים הוא פאולוס (שאול הטרסי), המכונה "השליח אל הגויים", כיוון שפעל בעיקר בקרב לא-יהודים. משערים כי "מעשי השליחים" נכתב על ידי אותו המחבר שכתב את "הבשורה על פי לוקס" ושני החיבורים פונים לאותו הנמען שלא מוזכר בשום מקום אחר, תיאופילוס (פירוש השם ביוונית: "אהוב על האל").

ההתגלות לפאולוס, פרסקו של מיכלאנג'לו
אחרי מעשי השליחים נמצאות האיגרות: ראשונות שבהן הן איגרותיו של פאולוס לקהילות הנוצריות. איגרות אלו הן יסוד התיאולוגיה הנוצרית, ויש שם מעין "פסקי הלכה" שעיצבו את דמותה של הנצרות. בעוד שהבשורות מציגות פחות או יותר את הורתו וקורותיו של ישו, האגרות מציגות את הנצרות המאוחרת, שבה פנו הנוצרים הראשונים לא רק ליהודים, אלא גם לעובדי האלילים, וויתרו על קיום המצוות. באגרות מתייחס פאולוס גם למצבם של הנוצרים בתור כת נרדפת, ומביע עמדה פסיבית קיצונית בנוגע ליחס הנוצרי לשלטון – פאולוס קובע שהנוצרים חייבים לקבל עליהם את השלטון החילוני כמעט בכל תנאי, ולא להתקומם. פאולוס גם מציע גישה רדיקלית לשוויון בין חברי הקהילה הנוצרית: כִּי כֻלְּכֶם אֲשֶׁר לַמָּשִׁיחַ נִטְבַּלְתֶּם לְבַשְׁתֶּם אֶת־הַמָּשִׁיחַ׃ וְאֵין עוֹד יְהוּדִי וְלֹא יְוָנִי אֵין עֶבֶד וְלֹא בֶן־חוֹרִין אֵין זָכָר וְלֹא נְקֵבָה כִּי כֻלְּכֶם אֶחָד אַתֶּם בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ (אל הגלטיים, ג, 27-29). מתוך כלל האיגרות המיוחסות לפאולוס, רק שבע איגרות מקובלות כאיגרות האותנטיות על ידי החוקרים (ושלוש שנויות במחלוקת).
איגרות פאולוס המקוריות הן הכתבים הנוצריים הקדומים ביותר המוכרים לנו כיום. הראשונה שבהן, האיגרת הראשונה אל התסלוניקים, נכתבה בשנת 49, והשאר נכתבו בשנות החמישים ובראשית שנות השישים של המאה הראשונה (אך לא מאוחר משנת 63).
אחרי קובץ האגרות של פאולוס מופיעות אגרות נוספות, המכונות "האגרות הקתוליות", כלומר הכלליות, שנקראות על שם כותביהן (על-פי המסורת), ומציגות אף הן מסרים תאולוגיים.
חזון יוחנן, הספר החותם את הברית, הוא חזון אפוקליפטי המשתמש במסורות אזוטריות מהדת היוונית והרומית. בחזון מתאר יוחנן כיצד ייעשה משפט בבני האדם וכיצד ייראה העולם באחרית הימים. הספר חוזה מאבק עתידי בין יֵשוּע לבין כוחות הרֶשע המתנגדים לנצרות, שיהיה כרוך בהרס ובחורבן. החזון מסתיים בניצחונו של יֵשוּע ובסילוק כוחות הרֶשע מן העולם.

פרטים נוספים
איקונין המציג את ישו ממנזר סנטה קתרינה (מהמאה ה-6).
הנוצרים הראשונים, עד סביבות שנת 325 היו קוראים בתורה כמו היהודים, ובפרט בדברי הנביאים וספר תהילים העוסקים בנחמות ציון וביאת המשיח. לזאת הוסיפו כעין מדרשים קטנים וספורי מעשיות, כתובים בלשון חכמים או בלשון סורית ומקצתם בלשון יונית.
דברי הברית החדשה נמסרו בעל פה "מעדי ראיה" לתלמידיהם (לוקס 3-1:1). הם כתבו כל אחד מה ששמע מן המספרים, ולכן נמצאו הכתבים בנוסחאות שונות זו מזו. יש הכתבים קובצו לקובץ אחד כמו שהם לפנינו רק באמצע המאה השמינית. גם עכשיו, הפרוטסטנטים מכחישים את קדושת אחדים מהכתבים אשר בברית החדשה.
סגנונה של "הברית החדשה" אינו אחיד, ויש בה ביטוי לזרמים שונים במחשבה הנוצרית הקדומה. הכתבים אינם מסודרים לפי זמן חיבורם. העותק הקדום ביותר של הברית החדשה בגרסתה הקנונית כתוב ביוונית. אף על-פי כן, היסטוריונים ופילולוגים סבורים שרק חלק מספרי הברית החדשה נכתבו במקורם ביוונית, וכי חלקם האחר תורגם מעברית או מארמית. נמצאו גם אוונגליונים קדומים (פרוטו-אוונגליונים) שנכתבו בשפה הקופטית, אולם גם לגביהם קשה לדעת אם מדובר בנוסח מקורי או בתרגום. סביב שנת 400 לספירה, תרגם הירונימוס את כל כתבי הקודש הנוצריים ללטינית מעברית או מארמית (ספרי "הברית הישנה") ומיוונית ("הברית החדשה"). התרגום של הירונימוס נחשב במשך מאות שנים לתרגום המוסמך המוכר על ידי האפיפיור ברומא, אולם ב-1534 תרגם מרטין לותר את כתבי הקודש של הנצרות לגרמנית. זה היה אחד הגורמים לפילוג בין הקתולים לפרוטסטנטים. יש גם נוסחים נוצריים של "הברית הישנה" המבוססים על תרגום השבעים. במאה ה-20 גברה בקהילות הקתוליות המגמה של תרגום כתבי הקודש הנוצריים והתפילות הנוצריות לשפות המדוברות, עד שבמועצת הוותךיקן השנייה, בשנות ה-60 של המאה ה-20, בוטל החיוב לצטט את כתבי הקודש בלטינית.
לכתבי הקודש הנוצריים אין כיום שפה רשמית, וכל נוצרי רשאי לקרוא אותם בתרגום לשפתו. לנוסחים הנוצריים של "הברית הישנה" יש חשיבות בחקר המקרא, ובפרט בחקר הספרים החיצוניים, שרובם לא שרדו בקרב היהודים, כיוון שלא נכללו בתנ"ך.
"הברית החדשה" היא רק חלק מן הספרות הנוצרית הקדומה. במשך מאות שנים החזיקו הקהילות הנוצריות בכתבים מקודשים שונים, בלי קנון מוסכם. הברירה שעשו אנשי הכנסייה נמשכה שנים רבות, והיו ספרים שנתקבלו לקנון רק לאחר דיונים ממושכים: "אגרת אל העברים", "אגרת יעקב" ו"אגרת יהודה"; ספרים אחרים שהיו מקובלים מאוד על הנוצרים, כגון "אגרת בר-אבא" ו"הרועה של הרמס", לא התקבלו. הקנון כמות שהוא כיום הופיע לראשונה באגרת של פסחא מאת אתנסיוס (367). רק בוועידה הכנסייתית השלישית בקרתגו, בשנת 397, אושר הנוסח המקובל כיום. עם זאת, במשך השנים עלו ספקות בנוגע לאותנטיות של כמה מהספרים, ובעיקר לספרים המיוחסים ליוחנן. מרטין לותר למשל, טען שהבשורה על פי יוחנן מזויפת. אולם בימינו כל הכנסיות הגדולות משתמשות בקנון שהתקבל בשנת 397.
סיפורים רבים שסופרו על גיבורי הברית החדשה בשנים הראשונות של הנצרות שרדו במשך השנים, והם ידועים כ"אוונגוליונים אפוקריפיים" (גנוזים). סיפורים אלה התקבלו בנצרות בספק, ואינם נחשבים מקור מוסמך מבחינה תאולוגית, אף שנחשבים תגלית ארכאולוגית חשובה (הם התגלו בנאג' חמאדי שבמצרים), שמביאים ראייה שונה וכללית יותר על ימיה הראשונים של הנצרות, ועל הפלגים השונות בה. ההיסטוריונים מייחסים חשיבות לאוונגליונים הגנוזים כמקור לחקר המגמות בנצרות הקדומה. אף על-פי כן האוונגליונים הגנוזים השפיעו על ההתרבות הנוצרית, ועבודות אמנות נוצריות רבות מתארות סצינות הכלולות בהם. בפרט מייחסים חשיבות לספר המכונה "הבשורה על פי תומס" ולספר אחר שהתגלה לאחרונה ומכונה "הבשורה על פי יהודה איש קריות". האחרון התגלה כתוב בשפה הקופטית, והיה מקובל ככל הנראה בקהילה נוצרית גנוסטית במצרים בראשית המאה החמישית לספירה. ייחודו בכך שהוא אינו מציג את יהודה איש קריות כבוגד, אלא כאחד מתלמידיו הנאמנים של ישו, שהסגיר את ישו על-פי הוראה ממנו, כדי להגשים את הצו האלוהי בדבר הגאולה.
קרדיטים: ערכים בויקיפדיה