לכל איש יש שם, או: האיש מאחורי השם
אלכסנדר הצעיר כבש את הודו.
הוא לבדו?
קיסר היכה את הגאלים.
האם לא היה לפחות טבח אתו?
פיליפ מספרד בכה כשצי אניותיו
אבד. האם איש זולתו לא בכה?
פרידיריך השני נצח במלחמת שבע השנים. מי
נצח מלבדו?
מתוך 'שאלות של פועל שקורא', מאת ברטולד ברכט
מי שמשאיר את חותמו על כתבי ההיסטוריה הם ללא ספק האישים הבולטים כגון מלכים, מצביאים, מנהיגים, אפיפיורים, אימאמים וכיוצא בהם. האיש הפשוט, איש העם, האזרח, החייל, הנתין, האיכר, הסוחר הקטן, אשתו של הסוחר הקטן – הם הנוכחים הנפקדים של ההיסטוריה. בלעדיהם לא יקום דבר אבל אין להם כל זכר וסימן בדפי ההיסטוריה הכתובה. ארכיונים היסטוריים מסודרים אינם משמרים את זיכרונותיהם של מוכר הדגים בשוק, או של רוקמת התחרה. זוהי גדולתו וייחודו של אוסף הכתבים שנשתמר בגניזת קהיר, שאינו ארכיון היסטורי מסודר, אלא אוסף מקרי של ניירות שהושלכו לחדר הגניזה במהלך המאות, החל מהמאה העשירית וכלה במאה ה-17. באוסף מקרי כזה באים לידי ביטוי, מינורי אמנם, אבל בכל זאת קיים, גם האנשים הקטנים שאינם מעורבים במהלכים פוליטיים או צבאיים מְשַנֵי גורלות. נכון שאנשים פשוטים לרוב לא כתבו מכתבים, ואולי אם כתבו לא נשתמרו רבים כאלה בגניזה. נשתמרו בעיקר מכתבים אישיים של מנהיגים, בשם קהילות, מכתבים של סוחרים גדולים. אנשים קטנים אלה באים לידי ביטוי בעיקר בשטרות של בית דין. החיים היהודיים, חיי הקהילה, וגם חייו של הפרט, התנהלו על פי ההלכה. ההלכה קובעת שכל מעשה בעל משמעות שיש בו שני צדדים חייב להיחתך בבית הדין. מכאן נובע שבפני בית הדין הגיעו בעיות של אנשים מכל שכבות הקהילה, מכל תחומי החיים. ההלכה קובעת ששטר של בית דין יכיל את כל הפרטים המזהים המלאים של כל אדם שהתייצב לדין. ולכן השטרות הם ראי השמות והפרטים האישיים המלא ביותר שיש בידינו לגבי אנשים שאינם מרכזיים בקהילה, אלא באים מכל שכבות הציבור.
הזוג השמח
היכולת לפרוש את פרטי חייהם של אנשים פשוטים גדלה אם עניינם המשפטי נתפרש על פני כמה מושבים של בית הדין, והשטרות של כל המושבים האלה נשתמרו בגניזה. אין בידינו הרבה מקרים כאלה. אחד מהמקרים האלה הוא עניינם של ה'זוג השמח'. מקרה נדיר הוא שהבעל והאישה שניהם קרויים באותו שם. במקרה שלפנינו מגיע זוג לבית הדין. שם הבעל סֻרוּר, שפירושו שמחה. שם האישה סֻרוּרָה, גם היא שמחה. בניגוד לשמם המשותף כנראה שהשמחה לא היתה שרויה במעונם. בגניזה נשתמרו ארבעה שטרות בעניינם, ופירוט המעשה פורש לנגד עינינו מסכת של חיים משותפים, רכוש משותף, ומה קורה כשחבילה זו מתפרקת. כל המעשה התרחש בשנת 1040.
סֻרוּר זה היה בן למשפחה שמוצאה מהעיר מַסילה שבמַגרִבּ, בתחומי אלג'יריה של היום. את מַסילה, היא מֻחַמַדִיָה, יסד ראשון השליטים הפאטִמים, עֻבַּידאללה, בשנת 927, כלומר, עיר חדשה יחסית, שגדלה במהירות. היתה בה קהילה יהודית במו שמעיד שמו של גיבורנו, סֻרוּר בן יעקב בן אהרן הידוע בן אלג'אסוּס מַסילי. במעשה בית דין אחר שנכתב בקַירַואן, משנת 1034, נזכרת גם אחותו של גיבורנו, יַמאמה בת יעקב בן אהרן (הַרוּן) בן אלג'אסוּס אלמַסילי (בן ששון, יהודי סיציליה, מס' 43). שניהם ניניו של אותו אלג'אסוּס, שהתיישב במַסילה, על פי החשבון, מיד עם היווסדה. גם לגאון פומבדיתא במאה ה-10, שרירא, היו קשרים עם הקהילה במַסילה, כמו שמעידה שאלה שנשלחה לו מן הקהילה הזו ותשובתו עליה (גיל, בממלכת ישמעאל, א, 167). שמו של אבי המשפחה ג'אסוּס, הוא שם נדיר יחסית. משמעותו מרגל, וייתכן שהוא קשור באיזה שהוא מקרה שקרה לאבי המשפחה. לעומת זאת, שמו של הנין, סֻרוּר, נפוץ יחסית. שמו העברי היה יצחק, כפי שאפשר לראות באחד השטרות הקשורים בו ('יצחק הקרוי סרור בר אהרן ניכר אלגאסוס'). בדרך כלל נהגו לקרוא לנושא השם העברי יצחק בשם הערבי אִסחאק, אבל היו גם יוצאים מן הכלל. השם סֻרוּר- שמחה גם הוא קשור בתוכנו לשם יצחק.
כפי שאנחנו רואים מאילן היוחסין, משפחתו של אלג'אסוּס עקרה ממַסילה ועברה לגור בקַירַואן שבמַגרִבּ (תוניסיה של היום). כשבגר סֻרוּר בן יעקב בן אהרן בן אלג'אסוּס, נשא אישה. אשתו היתה 'סֻרוּרה בת שלמה הזקן הרופא בר רַבּיע' . לנשים לא נהגו לתת שמות עבריים, משום שלא עלו לתורה. אבי האישה היה 'זקן ורופא'. משמעות הדבר שהיה ידוע, נכבד, עשיר ובעל מקצוע מבוקש. רופא בכתבי הגניזה מכונה גם אלחַכּים ואלטַבּיב, כלומר רופא בערבית. מקצוע הרפואה היה נפוץ למדי בקרב היהודים, שגם נודעו בתור רופאים מומחים, וכמה מהם התפרסמו בתור רופאי חצר תחת השלטון המוסלמי. שם הסב – רַבּיע פירושו אביב, שם לא נפוץ במיוחד. שלמה בר רַבּיע נזכר בשני שטרות נוספים. נראה שלבני שתי המשפחות, הן של האישה והן של הבעל, היו עיסוקים תכופים בבית הדין, ואולי אין בכך אלא להוכיח את שנאמר לעיל, שכל מעשה בין שני צדדים היה נגמר בפני בית הדין, ואין בכך משום רבותא.
הזוג סֻרוּר וסֻרוּרָה התגוררו בעיר קַירַואן שבמַגרִבּ עם שלושת ילדיהם. לימים החליטו לעבור לגור בפֻסטאט מצרים, כפי שעשו יהודים רבים לפניהם. מדובר בתנועת הגירה אופיינית למאות 9-11.
יהודים רבים מבגדאד, היא בבל בפי היהודים, עקרו למַגרִבּ והתיישבו שם בעיקר בקַירַואן, אך גם בערי המַגרִבּ האחרות. במהלך שלוש המאות הללו התרכזה רוב האוכלוסיה היהודית בקירואן, וזה אומר גם הגירה פנימית, מערי המַגרִבּ השונות לקַירַואן, שהיתה תחת שלטון הפאטִמים. (בן-ששון, צמיחת הקהילה, 41-34). שלטון הפאטִמים היה נוח ליהודים, בעיקר לסוחרים שביניהם. בסוף המאה העשירית, כשהפאטִמים העתיקו את מרכזם למצרים, הקימו את קהיר בתור בירתם ונטשו באופן הדרגתי את המַגרִבּ, התחילו גם היהודים, בעיקר הסוחרים, ללכת בעקבותיהם (ברקת, שפריר מצרים, 19-15; 27-25).
כשהגיע 'הזוג השמח' לפֻסטאט והתיישבו בה, החליט הבעל לעזוב את אשתו. אין אנו יודעים מה גרם להחלטתו, אולם בתקופה כזאת של הגירות רבות ממקום למקום, רבו המקרים של פירוק משפחות. ההלכה קובעת שעל הבעל העוזב את אשתו לשלם לה את דמי כתוּבּתה. האישה הגיעה אל בית הדין של מנהיג קהילת פֻסטאט, אפרים בן שמריה, ותבעה את בעלה בגין אי תשלום כתוּבּתה. על פי טענת האישה, המוהר המאוחר הרשום בכתוּבּה, הוא הסכום שאמור להיות משולם לאישה במקרה של גירושים, היה הסכום הנכבד של 200 דינרים. חוץ מהסכום הזה היה על הבעל להחזיר לאישה את ערכה הכולל של הנדוניה שהביאה איתה לנישואים. על פי טענת האישה הגיע סכום זה ל-100 דינרים. (פרידמן, כתובות, א, 346-333). סך הכל תבעה האישה מבעלה סכום עצום של 300 דינרים, שהבעל לא יכול היה לעמוד בתשלומם והיה מוכן לתת לה בתמורה רכוש שנשאר לו בקירואן, עליית גג שירש מאביו.
עליית הגג שהוריש האב יעקב לבנו סֻרוּר נמצאה 'בדירה הקרואה הגדולה'. מיקומה של הדירה בקַירַואן מצויין בדיוק בעזרת ציון השכונה שבה שכנה 'משמר בּאבּ אַבּוּ אלרַבּיע' , כלומר בשכנות לשער אַבּוּ אלרַבּיע, הוא שערה של השכונה, ובעזרת תיאור הבתים שגבלו בה, כנהוג בשטרות. למשל 'מצד תֵימנה (מערבה) לחצר אלסאלמי הגוי ומצד צפונה לחצר יורשי יחיה בן יצחק אלכֻּחלי'. אותו אלכֻּחלי כונה כך משום שהיה סוחר בכֻּחל, פוך לאיפור העיניים. הצד המזרחי של הבית גבל במעבר שהיה רשות הרבים ובבית מרחץ שנקרא 'חמאם קראצה', כלומר, בית מרחץ הגרוטאות. לרוב היו מכנים את בתי המרחץ על פי מאפיין שלהם. נראה שבית מרחץ זה לא היה מן החדשים והמשוכללים. לפי תיאור זה ורבים כמוהו בגניזה נמצא שיהודים גרו בשכנות למוסלמים ולנוצרים באותן שכונות ובאותם רחובות. אין ספק שהיתה שכונת יהודים ושכונת נוצרים, אבל גם בשכונות אלו היו המגורים מעורבים. הבתים מוגדרים בערבית דאר ובעברית 'חצר'. כך נהגו לבנות בתים במזרח המוסלמי (ועד היום נוהגים כך): בית דירות גדול עם חצר פנימית.
את העלייה הוריש האב לשלושת ילדיו, הם סֻרוּר, אחותו זַינה ואחיו (ששמו לא היה ידוע לבית הדין. לפיכך השאירו מקום ריק בשטר כדי למלאו ברגע שיתברר שמו). שווי העלייה היה 295 דינרים, והוֹרשתה על ידי יעקב לשלושת צאצאיו כחוק נעשתה בבית הדין של חננאל בן חושיאל, מנהיג קהילת קַירַואן בין השנים 1057-1010 (בן-ששון, צמיחת הקהילה, 229-225). העברת העלייה כחוק לאישה תמורת דמי כתוּבּתה נעשתה כבר בפֻסטאט מצרים, בבית הדין של מנהיג קהילת פֻסטאט אפרים בן שמריה בין השנים 1055-1010 (ברקת, שפריר מצרים, 112-103). סֻרוּר נשאר חייב חמישה דינרים לגרושתו סֻרוּרה. אין בידינו עדויות לתגובת אחיו של סֻרוּר למעשה ואולי הוא נעשה בהסכמתם, שהרי העלייה היתה שייכת גם להם.
סֻרוּרה לא הסתפקה בכך. סֻרוּר אמנם העניק לה את עליית הגג בקַירַואן, רכוש שאותו ביקשה סֻרוּרה לממש בעזרת שטר קניין שקיבלה מאת סֻרוּר בפני בית הדין, בתמורה לכתוּבּתה, אך היא תבעה גם תשלום מזונות לה ולילדיה. על פי התלמוד (מסכת כתוּבּות מח, ע"א, קז סע"א-רע"ב), שעליו מסתמך אב בית הדין וראש הקהילה, אפרים בן שמריה, בבואו לפסוק את הדין, אדם שנשתטה והזניח את אשתו ואת ילדיו, או אדם שהלך למדינות הים והזניח את משפחתו, רשות נתונה לבית הדין לעקל את נכסיו ולפרנס בהם את אשתו וילדיו. לסֻרוּר בעלה היה שטר חוב שירש מאביו בשותפות עם אחיו, על סך של 280 דינרים. החייב היה נאגי (נאמן) בר אהרן הכהן בן טובי, איש אלכסנדריה. אותו נאגי היה חייב סכום כסף זה ליעקב, אביו של סֻרוּר, והניח בידו שטר חוב. את שטר החוב הזה ירשו סֻרוּר ואחיו חצי בחצי. עתה תובעת סֻרוּרה את מחצית השטר שירש בעלה, לתשלום דמי מזונותיה. היא מבקשת שבית הדין ייתן בידה שטר, המזכה אותה בבעלות על מחצית משטר החוב. שטר זה יחייב גם את בית הדין באלכסנדריה. לאחר מימוש שטר החוב יקבל אותו נאגי מאלכסנדריה בבית הדין של עירו שטר המנקה אותו מכל חוב נוסף.
ארבעה שטרות החושפים בפנינו מסכת משפחתית צבעונית ומפותלת, המשתרעת בין קַירַואן, אלכסנדריה ופֻסטאט. (על הפרשה: גויטיין, חברה, ג, 203-202).
משק מעורב
היהודים שחיו בקרב האוכלוסייה האסלאמית הושפעו מהם בתחומים רבים. לענייננו תחום חשוב שבו השפיעה ההלכה המוסלמית על חיי בני החסות היה התחום של נכסי המשפחה, והמדובר בדיני ירושה. בדרך כלל הכירה המדינה בזכותם של היהודים ושל הנוצרים לנהוג בענייני ירושה לפי דיניהם, כפי שיפרשום מנהיגי העדות ושופטיהן. ואולם היתה נטייה להחרים רכוש של בני חסות שמתו ללא יורשים זכרים, אמנם אחרי שהיו מפרישים לאלמנה ולבנות את המגיע להן על פי החוק המוסלמי, שלפיו אמנם יש לנשים ולבנות חלק קבוע בירושה. בהלכה המוסלמית בנוגע לירושות היה פתח לפניות מצד יורשים יהודים אל ערכאות של גויים, כלומר לבית הדין המוסלמי, בתקווה שפסיקת הקאדי תעניק יתרונות שלא היו מתקבלים בבית הדין היהודי, ובייחוד כשמדובר בנשים.
ירושות הכרוכות בסכומים גדולים של כסף היוו מאז ומתמיד מקור לקונפליקטים ולסכסוכים. כל צד ניסה לגייס את בית הדין שנראה לו מתאים יותר לצרכיו. במקרה שלפנינו גייסו לצורך הסכסוך שלושה בתי דין, האחד יהודי רבני, השני יהודי קראי והשלישי מוסלמי. שטר אחד בגניזה מספר לנו את סיפור הסכסוך הזה משנת 1055. השטר עוסק בעניין מורכב של שתי קבוצות של טוענים לירושה, כשהאחד מבני הזוג היה כנראה קראי והשני רבני. אחד הצדדים יצא לדיני גויים, והדבר נדון בבית הדין של הנשיא הקראי יאשיהו בן שלמה כשאת הצד הרבני מייצג עלי בן עמרם.
הנפטר שהוריש את הירושה הוא יהודה בן תמאם, ונזכרים גם אחיו, אך אין לדעת מה חלקם בהורשה. תַמאם פירושו תמים, שלם. צד אחד של הטוענים לירושה הוא מבורך בן ישראל, שמן השטר לא נתבררה לי קרבתו המשפחתית לאותו יהודה בן תמאם, ועל סמך מה תבע את חלקו בירושה. הצד השני הוא בנו היתום של יהודה, שמואל, שככל הנראה היה קטין בשעת התביעה ולכן הוא מיוצג על ידי אמו, שהספיקה להתגרש מיהודה לפני שנפטר. אותה אם לא היתה מרוצה מפסיקה קודמת, כנראה, והביאה את טענותיה לפני בית הדין המוסלמי. ככלל, נהנו היהודים מאוטונומיה משפטית בכל הכרוך בסכסוכים שבינם לבין עצמם. עם זאת, הותר להם לפנות אל בתי הדין המוסלמים והם נזקקו לא אחת לשיפוטו של הקאדי. נשים בתביעת ירושה או נשים מסורבות גט פנו אל הקאדי, משום שמעמדן בעניינים אלה בבית הדין המוסלמי היה טוב יותר מאשר מעמדן בבית הדין היהודי. לדוגמה: מעשה באישה שבעלה לא סיפק את צרכיה והיא תבעה צדק מבית הדין היהודי, כדי שלא תצטרך לפנות 'אל אומות העולם', כלומר לבית דין מוסלמי. במקרה זה נועדה אפוא הפנייה לבית הדין המוסלמי על מנת להפעיל לחץ על בית הדין היהודי. (ברקת, שפריר מצרים, תשנ"ה, עמ' 31-29.) בשטר הזה היא ובנה מיוצגים על ידי אביה של האישה, שהוא סבו של התובע הקטין, אהרן. כנראה לאחר שורה של סכסוכים שהובאו בפני שני הצדדים הן בפני בית הדין של עלי בן עמרם, מנהיג קהילת פסטאט המחצית השנייה של המאה ה-11, בין השנים 1075-1055 (ברקת, החבר המעולה) והן בפני בית הדין המוסלמי, נמנו וגמרו להביא את הפרשה בפני בית הדין של הנשיא הקראי יאשיהו בן שלמה, כדי להגיע לפשרה. 'יאשיהו הנשיא הגדול.. בן.. שלמה הנשיא נוחו עדן', מנשיאי הקראים במחצית הראשונה של המאה ה-11. בילה את רוב חייו בפסטאט, יחד עם אחיו חזקיהו. (גיל, ארץ ישראל, א, עמ' 640-638). שני הצדדים קיבלו על עצמם לקבל את פסיקתו של יאשיהו, וכן האישה מקבלת על עצמה לקבל את פסיקת בית הדין של ישראל, ומבורך מקבל על עצמו לקבל את מה שנקבע בבית הדין המוסלמי – בתור תנאי יסוד. השטר נקרע כאן ואין באפשרותנו לדעת מה פסק הנשיא הקראי בהתחשב בפסיקה היהודית מחד והפסיקה המוסלמית מאידך. (מאן, יהודים, ב, בנספח, עמ' 453)
שותפים, אחים ואחיות
ביסודה של הכלכלה בימי הביניים המוקדמים עמדה המשפחה והערבות והאחריות המשפחתית. הורים, בנים, אחים ואחיות הוחזקו אחראים על כישלונותיהם המסחריים והכלכליים של בני משפחתם בעיני החברה והמדינה. יש להניח שבאותה מידה גם לקחו חלק בהצלחות הכלכליות של בני משפחתם (גויטיין, חברה, א, 182). במקרה של מוות של אחד מבני המשפחה שהיה מעורב בעיסקה כלכלית, היתה משפחתו ערבה לעסקיו, לרווחיו כמו לחובותיו. כדי לדאוג לשמו הטוב של המת היה נהוג לשחרר את קרוביו בעולם הזה מכל מחויבות לעסקיו של הנפטר (גויטיין, חברה, ה, עמ' 183, 558, הערה 312).
בן למשפחת סוחרים דמשקאית מכובדת, שאולי מוצאה בכלל ממלגה (מלקה) שבספרד, העניק בשנת 1060 שטר פיצוי לאחותו של שותפו לשעבר, המשחרר אותה מכל אחריות לתוצאות כספיות הנובעות מקשריו לשעבר עם אחיה, שכנראה נסתלק מן העולם (גויטיין, חברה ,א, עמ' 183, 445, הערה 15). מֻסלִם בן חֻסין בן כַלַף אלמלקבי באבן אלחִרבִּש, או בשמו העברי משולם בר יפת בר כלף הוא המפצה. השם מֻסלִם אינו נפוץ, והא כנראה ניתן למשולם העברי בגלל הדמיון הצלילי. יפת – חַסַן על כל נגזרותיו: חַסאן, חֻסַין (הקטנה), חַסוּן, מֻחַסִן. חַסַן בערבית פירושו יפה, טוב ותרגמו את השם העברי יפת על פי משמעותו. השם כַלַף למעשה נכתב בערבית חַ'לַף, ועל פי התעתיק המקובל בגניזה כַלַף, היה שם ערבי מקובל לכל מי ששמו העברי היה אהרן, על פי התפיסה של מחליף: אהרן, מחליפו של משה רבנו. אמלקבי, ואולי כתוב שם אלמלקי – איש מלגה. אחרת אין לי השערה. באבן אלחרבש – המשפחה כולה מכונה על שם אחד מאבותיה, כך נהגו בדרך כלל. נהגו לכתוב 'הידוע' או 'המכונה', ולציין את השם שבו נודעה המשפחה, לרוב שם אחד מהאבות הקדומים. אותו מסלם בן חסין הגיע לבית הדין על מנת לפטור את אחותו של שותפו לשעבר לעסקים מכל מחוייבות כספית אליו. אין אנו יודעים אם השותף נפטר, אבל סברה זו היא הגיונית, שאם לא כן למה היה על השותף לפטור את אחות שותפו? נהגו לעשות זאת במקרה של מות אחד השותפים.
האחות היא 'דלאל [ ] היקרה בת סלמאן בן עזרה .. .. אכוהא (אחיה) אברה[ים] אלמכנא (המכונה) אבו כתיר בן סלמאן בן עזרה: דַלאל – שם מקובל לנשים שפירושו בערבית המפונקת, הגנדרנית. אותה דלאל בת שלמה בן עזרה נזכרת בשטר נוסף ביחד עם אחיה אברהם הנזכר גם כאן. דלאל מפוצה בגין השותפות שהיתה בין אחיה, שכנראה נפטר (אם כי הדבר אינו נאמר כאן בפירוש, או אולי השותפות בוטלה) לבין המפַצה מֻסלִם. אחיה אברהם, אישיות ידועה בפֻסטאט. שמו המלא אַבּוּ כַּת'יר אברהם (אִבּרַהים) בן שלמה (סַלמאן) בן עזרא (עזרה). הוא חתום ונזכר בכמה שטרות (מאן, יהודים, ב, עמ' 363, ברקת, שפריר מצרים, נספח אישים, מס' 3, עמ' 248).
אַבּוּ כַּת'יר היא כֻּניה (כינוי) שמשמעותה: בעל השפע. זוהי כֻּניה שבדרך כלל היתה אופיינית לאדם ששמו אפרים. כל אלה ששמם היה אפרים היתה להם כֻּניה קבועה – אַבּוּ כַּת'יר, בעל השפע, זאת על שם אפרים המקראי, שקיבל את ברכת יעקב (בראשית מח יג-כא). במקרה שלפנינו אולי כינו כך את אברהם משום שהיה עשיר. הדעת נותנת שהיה בעל מעמד נכבד בקהילת פסטאט. מי ששמו העברי היה שלמה, כשם אביו של אברהם, כינוהו בדרך כלל בערבית סֻלַימאן, סַלאמה, סַלמאן, סֻלַים (הקטנה). השם הערבי על פי הצליל והמשמעות של השם העברי.
ואלה רק שלוש דוגמאות מתוך אין ספור סיפורים אישיים המתגלים למעיין בכתבי הגניזה.