הנגידות

 

א. הנגידות במצרים

1. תולדות המחקר

סוגיית הנגידות, או ההנהגה היהודית במצרים החל מן התקופה הפאטִמית (כלומר מסוף המאה העשירית), תופסת מקום רב בספרות המחקר של דורנו: מאימתי החלה מישרת הנגידות, כפי שכינו הגאונים מעניקי התארים את מישרת הרַאיס אליַהוּד  (Rais al-Yahud ראש היהודים), התואר שהוענק על ידי האמאם הפאטִמי לממונה מטעמו על כל היהודים בממלכתו. האם מישרה זו נוצרה עם ראשית השלטון הפאטִמי במצרים ובארץ ישראל, כפי שקבעו  בתחילת המחקר בנושא, או שמא אין היא אלא תולדה של נסיבות משתנות והתפתחות היסטורית, שנשאה פרי רק בסוף המאה ה-11, כפי שקבעו חוקרים מאוחרים יותר. היום, עם פרסומם של תעודות ומחקרים חדשים בנושא, נראה שיש חוקרים אשר שבים לדעה שהעלו החוקרים הראשונים, כי התואר ונושאו אכן קשורים לשלטון הפאטִמי מראשיתו והדברים עדיין שנויים במחלוקת רבתי בין החוקרים בני ימינו.

די לעיין בספרות המחקר העוסקת בסוגייה של ראשות היהודים בממלכה הפאטִמית, כדי להיווכח בבלבול ובמבוכה השוררים בתחום זה, שהנסתר בו עדיין רב על הגלוי. החוקרים הראשונים שהחלו לעסוק בכך בסוף המאה התשע-עשרה, שהבולט שבהם היה יעקב מאן (Mann), בשנות העשרים של המאה הנוכחית, הסיקו על סמך ניתוח מבריק של כתבים ספרותיים וללא תשתית של תיעוד ומסמכים, כי ראשות היהודים ניתנה על ידי השלטונות הפאטִמים ליהודי עשיר ובעל מעמד בחצר האמאם הפאטִמי. ההנחה היתה שמשרה זו נוסדה ביוזמת השלטונות הפאטִמים, כדי לשחרר את יהודי ממלכתם מהתלות בראש הגולה שישב בתחום השלטון העַבּאסי, יריביהם ומתחריהם העיקריים של הפאטִמים. על פי כתב מינוי סורי מהמאה השתים-עשרה, אכן ניתנה ליהודי מסוג זה הראשות הכוללת על כל היהודים: הרבניים, הקראים והשומרונים היושבים בממלכה הפאטִמית, על פי התפיסה הבסיסית של האִסלאם, כל מיעוט נתפס כגוף אחד, אשר לו מייצג יחיד ובלעדי בפני השלטון, בלי להתחשב בפילוגים הפנימיים של המיעוט.

לפי המקורות הספרותיים הנזכרים, בעיקר על פי החיבור 'מגילת אחימעץ', שנכתב על ידי יהודי מדרום איטליה באמצע המאה ה-11, ותשובה של ר' דויד בן זמרה שישב במצרים במאה ה-16, הכירו גם היהודים בראש היהודים הממונה מטעם השלטון, חלקו לו כבוד גדול וכינוהו בתואר נגיד. בהתאם לכך הסיק יעקב מאן שראשיתו של מוסד הנגידות עם ראשית שלטון הפאטִמים, ושהוא הלך ונתמסד בעיקר החל במאה השתים-עשרה, כשהרמב"ם וצאצאיו החזיקו בו. מקורות סמכותו של הרַאיס אליַהוּד היו השלטונות הפאטִמים, ובדיעבד הכירו בו גם היהודים.

בשנות החמשים קמו כמה חוקרים וחלקו על ניתוח היסטורי זה. אמינותם של המקורות הספרותיים בתור מקורות היסטוריים מוסמכים על ראשית מישרת ראש היהודים במצרים הוטלה בספק על ידי דוד איילון (נוישטדט), אולם מאידך גיסא, הוא לא הציע פירוש חדש להיווצרות מישרת הנגיד, העשוי לבוא במקומו של הפירוש המקובל. ביקורתו של איילון התקבלה במלואה על  שלמה דב גויטיין (Goitein) בשנות הששים של המאה, ואחריו גם על מרק כהן בשנות השבעים. השניים אספו עשרות תעודות מן הגניזה והוכיחו בעזרתן כי אין זכר למוסד כזה של נגידות או רַאיס אליַהוּד בתעודות הגניזה עד לסוף המאה ה-11. רק אז נזכר לראשונה בתעודות אלה התואר נגיד, שהוענק לשני אחים רופאי חצר יהודים – יהודה ומבורך בני סעדיה. לעומת זאת, נמצא בגניזה כתב מינוי דומה מאוד לכתב המינוי שניתן לקַתוֹליקוֹס הנוצרי בממלכה העַבּאסית, וזה הוענק לגאון, ראש ישיבת ארץ ישראל. כתב המינוי מונה את כל סמכויותיו ותחומי שלטונו של הגאון על כלל היהודים הרבניים בממלכה הפאטִמית, וממנו עולה שהגאון, הוא  ולא אחר, הוכר כראש היהודים בממלכה הפאטִמית מטעם השלטונות.

מכאן הוכיחו שני החוקרים, שאליהם הצטרף גם משה גיל בשנות השמונים, שהמינוי הזה היה מינוי יהודי פנימי מטעם היהודים ובכוח הכרתם בסמכותו של הגאון, ושהשלטונות הפאטִמים רק נתנו לו את הגושפנקה הלגיטימית המתבקשת, אולם לא היתה להם כל מעורבות בבחירתו. החוקרים שטענו כך ביקשו להוכיח כי הגאון, ראש ישיבת ארץ ישראל, היה ממונה מטעם האמאם לא רק על היהודים הרבניים, אלא גם על היהודים הקראים, על פי התפיסה המסורתית של האִסלאם. רק בסוף המאה ה-11, קובעים החוקרים המחזיקים בדעה זו, כשישיבת ארץ ישראל גלתה מירושלים בעקבות הכיבוש הסלג'וּקי, ואחריו הכיבוש הצלבני, התערערה סופית סמכותו של גאון ארץ ישראל. זוהי התקופה שבה התחילו לעלות החצרנים היהודים במצרים למעלת ראשי היהודים, הממלאים הן את הפונקציה המדינית והן את זו של ההנהגה הרוחנית, דבר שקודם לכן מילא הגאון. כאמור, הראשונים שניתן להצביע עליהם היו האחים יהודה ומבורך בני סעדיה, שהיו רופאי החצר והתמנו להיות הרַאיס אליַהוּד מטעם האמאם. הגאונים בארץ ישראל, שנאבקו על מעמדם לנוכח הפורענויות המדיניות שהתרגשו עליהם, העניקו להם את התואר נגיד כדי להבטיח לעצמם את תמיכתם של החצרנים העשירים.

ואולם, תעודות שנחשפו לאחרונה מחזירות אותנו לניתוח הראשוני של מאן. החוקרת שולמית סלע מציגה תעודות חדשות שמצאה עם החוקר ג'פרי חאן, קוראת תעודות ישנות בקריאה חדשה ומעלה סברה שהפאטִמים אכן מינו החל מראשית שלטונם רַאיס אליַהוּד, שהיה הממונה הרשמי מטעמם על היהודים הרבניים, הקראים והשומרונים גם יחד. אדם זה, שהיה חצרן, קיבל את המינוי מטעם האמאם ובדיעבד הכירו גם היהודים בשלטונו וכינוהו נגיד. במחקריה החדשים מציבה סלע שתי עובדות ישנות-חדשות: הראשונה היא שמישרת הרַאיס אליַהוּד היתה קיימת מאז ראשית השלטון הפאטִמי וניתנה בידי חצרן יהודי, איש כספים או רופא, שרכש את אמון האמאם וקיבל את התואר המשולש של ראש היהודים, הרבניים , הקראים והשומרונים בממלכה הפאטִמית. הטענה השנייה שלה היא שברבע השני (ואולי גם השלישי) של המאה האחת-עשרה היתה המישרה נתונה בידיים קראיות. המחקרים החדשים מסכמים ואומרים שיש לראות בגאון, כפי שגם נכתב בכתב סמכויות הגאון, את "הראשות של העדה הידועה בשם היהודים הרבניים", דהיינו, את הסמכות המשפטית וההלכתית העליונה של הרבניים. מנהיגי קהילות הרבניים במצרים היו כפופים לסמכותו ההלכתית של הגאון, אך הוא מצידו היה כפוף לרַאיס אליַהוּד, מאנשי החצר במצרים, שקיבל את מינויו מן האִמאם. במאות ה-11-10 התמנה לרַאיס אליַהוּד אדם שממילא אייש באותה תקופה עמדה בכירה בחצר, כמו רופאו של האמאם  ואיש הכספים שלו. רק במאה ה-12 התמסד התפקיד, וזוהי הנגידות לבית הרמב"ם, המוכרת מכתבי המאות 13-12. ראש היהודים היה אם כן מינוי פאטִמי, ורק בדיעבד העניק לו הגאון, בתור הסמכות הראשית על קהל הרבניים, את התואר היהודי נגיד. החפיפה בין התואר של הרַאיס אליַהוּד לבין זה של הנגיד לא היתה אם כן הכרחית. לא כל מי שמונה רַאיס אליַהוּד בהכרח העניק לו הגאון את התואר נגיד, אלא יש להניח שהעניק זאת הגאון שהיתה לו קירבה יתירה עם הרַאיס אליַהוּד או שהיה זקוק לו ביותר.

המחקרים החדשים נתקבלו ברגשות מעורבים מאוד בקהילת החוקרים. מרבית החוקרים בני ימינו טוענים שעדיין חסרות הוכחות מוצקות לביסוס הטיעון הישן-חדש: ראשיתה של משרת הרַאיס אליַהוּד עם תחילת השלטון הפאטִמי במצרים. עובדה אחת מוסכמת על כולם: התואר היהודי נגיד הוא גלגולו של מונח מקראי, שקיבל משמעות חדשה-ישנה כשראשי הישיבות חיפשו תואר יהודי חדש להכתיר בו את ראש היהודים במצרים. לרוב מי שקיבל את התואר נגיד מהרשויות היהודיות, קיבל קודם לכן את התואר ראיס אליהוד מהשלטונות המוסלמים.

2. מוסד הנגידות

כך או כך, הראשונים שכולם מסכימים עליהם שקיבלו את התואר נגיד מהסמכויות היהודיות, ואת התואר רַאיס אַליַהוּד מהשלטונות המוסלמים, היו שני האחים יהודה ומבורך בני סעדיה בסוף המאה ה-11.  אחרי מבורך קיבל את התואר בנו משה, שמת בשנת 1126. למשה לא נמצא מחליף ואת מקומו בהנהגת יהודי מצרים תפס מצליח הכהן בן שלמה ממשפחת הגאונים הכהנים של ארץ ישראל, שעזב את דמשק, עבר למצרים וטען לשלטון. לאחר מצליח הכהן כיהנו בתור ראשי ישיבה במצרים עוד כמה מחברי הישיבה כגון משה הלוי בן נתנאל השישי (עד 1160);  נתנאל הלוי בן משה (1170-1160); וערב נפילת הפאטִמים התמנה להיות גאון במצרים שר שלום הלוי אחי נתנאל. עד כמה שידוע לנו לא נתמנו כל האישים האלה להיות רַאיס אַליַהוּד או נגידים. האישיות הבאה שאנו שומעים עליה בתור נושאת תואר הנגיד הוא שמואל הרופא בן חנניה. שמואל בן חנניה נשא את משרתו ברמה; מעשי תוקפו וגבורתו השאירו עקבות רבים בתעודות הזמן. הוא היה רופא גדול ושימש רופא במשרה רשמית בחצרו של האִמאם. שמו נזכר גם בכרוניקות ערביות. שמואל קיבל את התואר הרשמי רַאיס אַליַהוּד וכונה נגיד בפי היהודים. היו לו סמכויות רבות בחיי היום יום, כולל סמכויות שיפוט ושיטור. שמואל מת בשנת 1159, הוא הזמן שבו השתלט צַלאח אַלדין אַלאַיוּבּי על מצרים וסילק את האִמאם הפאטִמי האחרון. את חילופי השלטון האלה ניצל אדם שכינויו זוטא, והדברים שאנו יודעים עליו נובעים מחיבור המשמיץ אותו בתור רודף שררה ותאב שלטון, שלא מאס גם בקניית השררה בכסף. על פי חיבור זה, מגילת זוטא, עלה זוטא לשלטון שלוש פעמים תוך עימותים עם שמואל בן חנניה ואחריו עם הרמב"ם. יש עדיין ויכוחים בין החוקרים האם הרמב"ם, מעבר להיותו ראש וראשון לכל יהודי המזרח, קיבל גם את התארים הרשמיים מאת השלטון ומאת המוסדות היהודים, אבל על עובדה אחת אין ויכוח: אחרי מותו של הרמב"ם בשנת 1204 נתמנה בנו יחידו אברהם להיות רַאיס אַליַהוּד מטעם השלטונות והיהודים הכריזוהו נגיד עליהם. מכאן ואילך נמשכה שושלת הנגידים לבית הרמב"ם. בשנת 1249 התחלף השלטון במצרים: שושלת האַיוּבּים שנחלשה מאוד, לא יכלה לעמוד מול הפלישות הצלבניות, וגדודי הצבא המַמלוּכּי שעבדו בשירותם לקחו לעצמם את השלטון. מכאן ואילך שלטו המַמלוּכּים על מצרים, ארץ ישראל וסוריה והביאו עמם תמורות רבות במנהל, בסדרי השלטון וגם ביחסם ליהודים, אך מוסד הנגידות המשיך להתקיים לאורך כל ימי הממלכה המַמלוּכּית. מיד לאחר התגבשותו של תחום השלטון המַמלוּכּי היה הנגיד לראש יהודי המזרח על שלושת מרכיביהם: קהילות מצרים, סוריה וארץ ישראל. חלוקת האימפריה המַמלוּכּית למחוזות המנוהלים על ידי מושל בדרגת נַאיבּ (משנה למלך) שעמד בראש מערכת מנהלית עצמאית, שילבה את הנגידות במבנה החדש: במקביל למושלים מונו סגני נגיד, שהיו אחראים כלפי השלטונות המקומיים על הקהילה היהודית המקומית. אברהם הנגיד, בנו של הרמב"ם, מת בשנת 1237 וכעבור חודשים אחדים עלה בנו דויד על כסא הנגידות. תקופת שלטונו הארוכה של דויד היתה רצופה קשיים, גם לממלכה המַמלוּכּית עצמה, ובעיקר ליהודים שישבו בגבולותיה. דויד סבל מהתנכלויות של יריבים יהודים שהלשינו עליו לפני השלטונות, ובשנת 1283 נאלץ לעזוב את תחומי הממלכה המַמלוּכּית ולהתיישב בעכו, שהיתה תחת שלטון הצלבנים. שם התרגשה על ראשו המחלוקת הגדולה על כתבי סבו הרמב"ם, שהטרידה את מנוחתו ואת מנוחת כל העולם היהודי. לאחר שנרגעה המחלוקת, וגם גזירת הגלות סרה מעל דויד, הוא חזר למצרים ולמשרת הנגיד ונפטר בשנת 1300. בנו אברהם ירש את מקומו, ואת מקומו של זה ירש בנו השלישי יהושע. אחרי מותו של יהושע ירש את מקומו בנו דויד והוא היה האחרון לנגידים מבית הרמב"ם. בשנת 1382 התחוללה מהפכה במצרים כאשר את מקומם של המַמלוּכּים הבַּחרים תפסו המַמלוּכּים הבורג'ים הצ'רקסים. זוהי נקודת התפנית גם בבית הנגידות. משפחת הרמב"ם ירדה מכס הנגידות ואת מקומה תפסו אחרים. עמרם היה הנגיד הראשון בעידן חדש זה. המַמלוּכּים הצ'רקסים לא נגעו לרעה בארגון האוטונומי של היהודים ולא קיפחו את זכויותיו. ליציבות המוסד האוטונומי היתה חשיבות רבה בתקופה זו של הפיכות פוליטיות וירידה תרבותית. אמנם על הנגידים שעמדו באמצע המאה ה-15 בארצות המַמלוּכּים, על אופיים ומעשיהם ועל השתלשלות המשרה החשובה יודעים אנו מעט שבמעט. בשנות העשרים למאה זו ישב על הכס נגיד בשם שמעון. גם על נגיד בשם יוסף יש ידיעות מעטות. לעומת זאת יש ידיעות בכרוניקות מוסלמיות ששליטי מצרים חלקו לנגידים כבוד שרים בשעה שהללו נכנסו לכהונתם. תעודת המינוי, שבה נמנו סמכויותיו של הנגיד נמסרה לנגיד בטקס חגיגי, והוענק להם גם בגד כבוד. היהודים עצמם נתנו לנגידים כבוד רב, בעיניהם היה זה מעין ראש גולה, והוא גם מילא את התפקידים שמילא בשעתו ראש הגולה. בקהיר, מושב הנגידים, היה להם מעין משרד שבו עבדו סופרים קבועים. כמו כן היו להם ממונים מטעמם בכל קהילה, שהוענק להם התואר מֻקַדַם ותפקידם היה למסור לנגיד על הנעשה בקהילה. הנגידים גבו מסים מהקהילות שהיו תחת רשותם. הנגיד הבולט ביותר בתקופה זו של המאה ה-16 היה יצחק הכהן שולאל (Shulal), שהיה בן משפחתו של הנגיד שקדם לו, נתן הכהן שולאל. יצחק הכהן שולאל היה תלמיד חכם מובהק שכל שבילי ההלכה היו נהירים לו. לפרנסתו עסק במסחר ואחר כך מילא תפקיד אחראי בבית יציקת המטבעות המלכותי, כמו יהודים רבים שעמדו בראש מוסד זה לפניו. היו מטבעות בתקופתו שהיו מכונים בפי  היהודים "פרחים שולאליים". עבודתו בבית המטבעות הכניסה לו ממון רב והוא היה עשיר נודע. בני דורו הללו את יצחק שולאל וחלקו לו כבוד רב על חכמתו, עיסוקו הנמרץ והנאמן בעסקי הציבור, צניעותו וענוותנותו. הנגיד פעל בעיקר כדי להיטיב את תנאיהם של תלמידי החכמים ולאפשר להם חיים חסרי דאגות. הוא הושיט עזרה רבה למגורשי ספרד, שרבים מהם הגיעו גם לתחום שלטונו, וניסה להקים במצרים מרכז למדני ורוחני חדש ליהודי התפוצות שהפנו את שאלותיהם ובעיותיהם לקהיר. בשלהי שנת 1516 נפלה האימפריה המַמלוּכּית לפני העוֹת'מאנים, ואלה הביאו עמם סדרים חדשים. מעתה היה המרכז השלטוני באיסטנבול, והנגידות במצרים נעלמה.

ב. הנגידות במגרב

המַגרִבּ, או ליתר דיוק קַירַואן, היה המקום הראשון שבו נזכר התואר נגיד. שלמה דב גויטיין קבע שהנגידות בקַירַואן לא היתה משרה אלא תואר של כבוד, שבו זיכו גאוני בבל את התומכים בהם. אנשי קַירַואן שזכו בתואר הזה היו מן המנהיגים המקומיים שגאוני בבל ניסו לקשור אותם לישיבות באמצעות תארי כבוד. גויטיין עמד גם על קשריו של הנגיד הראשון, אברהם בן נתן, אַבּוּ אִסחַק אִבּרהים אִבּן עַטַא (Abu Is'haq Ibra'him ibn 'Ata, החל מהעשור הראשון של המאה ה-11 ועד לעשור השלישי בה), עם חצר המלכות. מרק כהן הצביע על קשרי הנגיד השני, יעקב בן עמרם (משנות השלושים של המאה ה-11 ועד לשנות החמישים בה) לרשויות השלטון הזירי והפאטִמי. אבל אין להסיק מכך שמישהו מהם קיבל באופן רשמי מעמד של רַאיס אַליַהוּד.מבנה המדינה המוסלמית והעדר עדויות מן המקורות לכיוון המוסדי מצד אחד, וקיומן של עדויות על תארים שהוענקו בתמורה לתמיכה בישיבות בבל מהצד האחר, מחייבים את שלילת האפשרות שהנגידות בקירואן היתה מוסד רשמי ושהנגיד בקירואן נשא משרה רשמית.  כנראה שמשרה כזאת לא היתה קיימת בקַירַואן ואין לקשור את הנגידות בקַירַואן עם הנגידות במצרים.

ג. הנגידות בספרד

בספרד של המאה ה-11 היו שני אישים יהודים שהוכתרו בתואר נגיד, והם שמואל הלוי בן יוסף אבן נַגרִלה (9931056), ובנו יהוסף הלוי שירש את מקומו של אביו. שניהם היו וזירים ומפקדי הצבא בממלכת גרנדה. בשנת 1020 התמנה שמואל לווזיר של מלך גרנדה, ושבע שנים לאחר מכן הוכתר בתואר נגיד, כנראה על ידי רב האיי גאון פומבדיתא, שביקש לקשור את שמואל אליו בקשרי נאמנות. במשך 30 שנה מילא שמואל הנגיד תפקידים מרכזיים בממלכת גרנדה, ובמשך 19 שנים גם עמד בראש צבאה. את המלחמות שבהן השתתף ועליהן פיקד תיאר בעשרות שירים, ושלח אותם מן החזית לבנו יהוסף. לאחר מותו התמנה בנו יהוסף וזיר, הצליח בגביית המסים ובהפעלת מינהל תקין וגם במדיניות החוץ שלו, עם זאת לא זנח את העיסוק בתורה ובכתיבת שירים, כאביו לפניו. אבל בניגוד לאביו, שעל אף מעמדו הרם שמר על צניעות ועל סבר פנים יפות, היה יהוסף גאוותן ולא ידע להתחבב על הבריות. הוא העסיק בתפקידי מפתח יהודים עשירים, וקומם עליו הן את בעלי התפקידים המוסלמים והן את האוכלוסייה. הוא הסתבך בקנוניות חצר ובמזימות מדיניות וההסתה נגדו גברה עד שהביאה בשנת 1066 להתפרצות המונים שרצחו אותו וערכו טבח ביהודי גרנדה.

נראה שהיו קשרים אמיצים בין דניאל בן עזריה גאון ארץ ישראל ובין הנגידים הספרדים שמואל ובנו יהוסף, ודניאל אף העניק להם תארים (לא התברר מה הם היו) מטעם הישיבה. ייתכן שדניאל הוא שהעניק ליהוסף בן שמואל את התואר נגיד, שאותו נשא גם אביו. אין לנו שום הוכחה לכך שהם היו ראשי היהודים בממלכתם מטעם השלטונות, ושהמשרה הזאת היתה קיימת בכלל בספרד של המאה ה-11. אין לקשור אותם אל הנגידות במצרים.

 ד. הנגידות בתימן

על פי כתבי גניזה מן המאות14-11 וגם על פי מצבות יהודיות בתימן אפשר לקבוע שאת התואר נגיד נשא לראשונה יפת (חַסַן Hasan) בן בֶּנדַר (Bendar), כנראה פרסי במוצאו, שחי בעיר עַדֶן ועסק במסחר. בין היתר היה גם פקיד הסוחרים. בנו מַד'מוּן (Madhmun) בן יפת, (1151-1132),  קיבל את התואר נגיד תימן מראש הגולה שבבבל, אבל היו לו קשרים גם עם מצליח הכהן גאון הישיבה שחי במצרים, שגם הוא העניק לו תארים. גם כאן אנו רואים את המטרה בהענקת התארים: לקשור את מקבל התואר אל מעניק התואר בקשרי נאמנות והדברים קשורים במאבקים שהתנהלו מתקופה זו ואילך בין אישים במצרים לבין עצמם על השלטון במצרים, ובין המנהיגים במצרים לבין המנהיגים בבבל, על השלטון בעם ישראל. נראה על פי מכתבי הגניזה שהיו למַד'מוּן סמכויות נרחבות על היהודים בתימן, אם כי אין לנו ידיעות בדבר מעמד רשמי שהוענק לו על ידי הממשל. גם במאות 14-13 ידועים לנו שמות של נגידים אחדים מכתבי הגניזה, אך נראה שאין בידיעות אלה כדי לשנות את התמונה המוצעת.

ביבליוגרפיה

ש' אסף, 'לתולדות הנגידים האחרונים במצרים', ציון, ו (תש"א), 118-113.

ש' אסף, 'לתולדות הנגידים ר' יהונתן ור' יצחק שולאל', ציון, ב, (תרצ"ז), 124-121.

ד' איילון (נוישטדט), 'ענייני נגידות מצרים בימי הביניים', ציון, ד (תרצ"ט), 143-135.

א' אשתור, תולדות היהודים במצרים ובסוריה תחת שלטון הממלוכים, 3 כרכים, ירושלים תש"ד.

א' אשתור (שטראוס), קורות היהודים בספרד המוסלמית, שני כרכים, קרית ספר, ירושלים 1966.

מ' בן-ששון, צמיחת הקהילה היהודית בארצות האסלאם; קירואן, 1057-800, מאגנס, ירושלים תשנ"ו.

ש"ד גויטיין, ' ידיעות חדשות על נגידי קירואן ועל רבנו נסים', ציון, כ"ז (תשכ"ב), עמ' 23-11.

ש"ד גויטיין, 'נגידי ארץ תימן', בואי תימן, מחקרים ותעודות בתרבות יהודי תימן, בעריכת י. רצהבי, תל אביב, אפיקים, תשכ"ז, 25-15.

M. R. Cohen, Jewish Self-Government in Medieval Egypt, Princeton 1980

M. Gil, A History of Palestine, 638-1099, Cambridge 1992

S. D. Goitein, A Mediterranean Society, Berkeley, California, vol. II, 1971, pp. 23-40

S. D. Goitein, "The Title and Office of the Nagid; A Re-examination", JQR NS, 1 (1910-11),pp. 78-85

J. Mann, The Jews in Egypt and in Palestine under the Fatimid Caliphs, Ktav

 Publishing House, New York. 1970 reprint, pp. 251-259

S. Sela, "The head of the Rabbanite, Karaite and Samaritan Jews: On the History of a Title", BSOAS, 57 (1995), pp.255-267

השאר תגובה