עולם הספרות הלטינו-אמריקאית – מציאות ודמיון
בית מָלָקיאָס / אנדריאה דל פואגו (ברזיל)
אנדריאה דל פואגו מוגדרת בשער האחורי של ספרה "הסופרת הבולטת ביותר בברזיל בקרב בני דורה. ואכן, אם לשפוט על ספרה הראשון שיצא בתרגום לעברית (בתרגומו של רמי סערי ובהוצאת מחברות לספרות), עוד נשבע ממנה הרבה נחת, בתקווה שעוד מספריה יתורגמו בעקבות זה הראשון.
בליל סערה בתחילת שנות ה-20 של המאה הקודמת פוגע ברק בבית החווה של משפחת מלקיאס שבברזיל. ההורים נהרגים מפגיעת הברק, ושלושת ילדיהם ניצלים. ההורים נקברים בקרבת הבית, ושלושת היתומים הולכים כל אחד בדרכו: אנטוניו הצעיר – הילד שלא יצמח; ניקו – הבכור שיטבע בקפה; ז'וליה – ילדה במנוסה מתמדת. בעולמם של השלושה המוות והחיים דרים בכפיפה אחת.
ניקו (הבכור) הוא סבה של אנדראה דל פואגו. סיפור משפחתה, בתיבול עדין של ריאליה מאגית, עומד במרכז הרומן הראשון שלה. בית החווה עצמו חרב עם השנים, אך השטח שעליו עמד נותר כפי שהוא, והוא עדיין בבעלות משפחתה של דל פואגו.
בסיפור הטראגי דל פואגו משלבת את הווית הסְפָר של ברזיל, בתקופה שבה הערים הגדולות שאפו להתעדכן בתרבות ובאומנות של מרכז אירופה בעוד ערי הספר המשיכו לחיות לפי התרבות והכלכלה של המאה ה-19. המוטיב המאגי האופייני לספרות דרום אמריקאית מאפשר לדל פואגו להחיות את דמותה החידתית של הרב-סבתא שלה: אישה שמקורה האתני לוט בערפל, אישה שבלטה מאוד בעורה הלבן ובעיניה הכחולות במשפחה כהת העור. בספר היא רוח האם שמתה בסופת הברקים, הרודפת את בנה הגמד.
אנדראה דל פואגו נולדה בסאו-פאולו בשנת 1975 בשם אדריאנה פטימה דוס נסטוס, על שם הקדושה הברזילאית הפטרונית של העיר הפורטוגלית פטימה (גבירתנו של פטימה). היא בת למשפחה קתולית אדוקה מאוד עם שורשים איטלקיים ופורטגזיים מצד אביה, ואינדיאניים ואפריקאיים – מתקופת העבדות בברזיל – מצד אמה. היא אימצה את שם העט "דל פואגו" (האש הבוערת, הלוהבת) בתחילת הקריירה שלה, כאשר ענתה על שאלות מאזינים בנושא סקס ברדיו סאו פאולו, ובטור דומה בעיתון. היא למדה תקשורת, והיום גם מגישה תוכנית תרבות וספרות מרכזית בטלוויזיה הברזילאית.
אנדראה דל פואגו ידועה מאוד בברזיל כסופרת סיפורים קצרים דחוסים ומלאי סמליות, מעין מקבילה לטינית לאליס מונרו. בית מלקיאס, רומן צלול ומכשף הפונה גם אל השכל, הוא הרומן הראשון שלה, וכמו סיפוריה הקצרים גם הוא זכה בפרסים רבים – בהם פרס סרמאגו – ותורגם לעשרות שפות. עם זאת, זו הפעם הראשונה שיצירתה מתורגמת לעברית.
כתיבתה משלבת דמיון ומציאות, פיוט וחספוס. משפטיה קצרים. פרקי הספר קצרים. היא מדלגת בין שלושת בני משפחת מלקיאס בוירטואוזיות מילולית ומשאירה את הקורא שבוי בתיאוריה הדימיוניים למחצה. הכישוף עובד בעיקר כשהיא מדברת על זֵ'רַלג'ינה, אמו של זֵ'רַלדוּ, שמתה מכבר והיתה ל"הווייה סמויה מן העין" (עמ' 22), המשנה את המולקולות שלה לפי הצורך והתנאים: "אחרי מותה יכלה ז'רלג'ינה להסתובב פה ושם כאוות נפשה… היא קורצה מן החומר שמטריארכיות קורצו ממנו: שרשרת של מולקולות, חלקיקים המסוגלים להתנועע במידה מסויימת בכוחות עצמם ובעלי כושר החלטה" (עמ' 45-44). מכאן ואילך מלווה האם המתה את כל בני המשפחה, נצמדת בכל פעם לאחר, ומגיבה בהשתנות מולקולרית לכל המתרחש בחייהם.
בדרכה המיוחדת משלבת אנדריאה דל פואגו בקורות המשפחה גם התרחשויות בנות הזמן בברזיל ומעסיקות את אוכלוסייתה המגוונת: הצפת העמק לטובת סכר וחשמל; גניבת תינוקות וסחר בהם; נזירות והתנהלותן בבתי היתומים; חקלאים בחוות ואפילו תבשילים ברזילאיים מעוררי תיאבון. הכל מסופר במלים קצרות ובפרקים המסתיימים תלויים באוויר וממריצים את הקורא להמשיך ולקרוא.
פז'ואדה – המאכל הלאומי של ברזיל
שפתה של דל פואגו עשירה (אם כי כמובן – הספר מתורגם, והשבח כאן הוא למתרגם המוכשר רמי סערי) ודימוייה מופלאים: "מתוך דחף בדלני חשה ז'רלג'ינה אי שקט כאשר התקרבה אל ז'רלדו (בנה) כדי לאלצו לעזוב את השלולית האמהית. הוא סולק כפי שהפרעוש מסולק מרגלה של החיה" (עמ' 45).
ז'וליה, הבת האחת מבין שלושת היתומים, נשלחת לאימוץ אצל גברת ערבייה המעבידה אותה, ועולמה בנוי משורה של עזיבות וחזרות: "שוב הרגישה שהיא מתגעגעת אל לילה, אל הטיפול המרוחק שזכתה בו, אל כלי החרסינה ללא רבב, אל התוכים הקטנים של פואד, אל החסות אשר העניק לה קיומה בתור משרתת" (עמ' 121).
המסתורין של דרום אמריקה
קראתי ספרים רבים של סופרים לטינו-אמריקאים ובכל ספר שקראתי הטרידה אותי מחדש השאלה: מה פשר המכנה המשותף לרבים כל כך מסופרי אמריקה הדרומית, הכתיבה באזור הדמדומים, בין המציאות לדמיון, בין אמת לפנטזיה, בין הריאלי להזוי? זוהי תופעה המייחדת את סופרי התרבות הלטינו-אמריקאית שבדרום אמריקה, ואין לה כמעט אח ורע בספרות של יבשות אחרות, תרבויות אחרות. הסופרים הישראלי, למשל, אינם נוטים לכיוון הזה. יוצא דופן הוא רק מאיר שלו בספריו, וגם אצלו ניכרת השפעתו של הסופר הדרום אמריקאי הבולט והמשפיע ביותר, גבריאל גרסייה מרקס.
דובים חומים בגן החיות
ניסיתי לברר לעצמי את התשובה לשאלה ומצאתי אותה אצל ידידי, ד"ר איתן גינזברג, מומחה ללטינו-אמריקה ובעיקר למכסיקו. איתן סיפר לי שהתשובה נעוצה ברשימה שכתב פעם הסופר והפילוסוף האיטלקי אומברטו אקו בעקבות מראה מזעזע שראו עיניו: יום אחד ביקר בגן החיות כשלפתע שמע זעקות שבר. הוא מיהר לעבר הזעקות וראה ששלושה נערים פורטוריקנים טיפסו ועברו את הגדר המפרידה בין המבקרים לבין מאורת הדובים. הם נכנסו ישר לגוב הדובים, שמיהרו ועשו בהם כלה. אומברטו אקו המזועזע ניסה להבין מדוע נערים נכנסים מרצונם החופשי אל גוב דובים טורפים. התשובה נעוצה בהיסטוריה של דרום ומרכז אמריקה ובתפיסת המציאות כפי שהתעצבה אצל שוכני היבשת הזאת ומשפיעה עליהם עד היום הזה. האוכלוסייה המקומית בדרום ובמרכז אמריקה עברה חוויה הטראומטית עם הכיבושים הספרדי והפורטוגלי החל מהמאה ה-15. הם חוו רצח עם והשמדתו בקנה מידה שאין לו תקדים. הם חוו השמדת תרבות והכחדתה. הם חוו שעבוד ומחלות שלא הכירו עד הכיבוש ושחיסלו אותם. תרבת עמי אמריקה הדרומית הייתה מיסודה תרבות של כוחות מיסטיים וכפיפות לישויות עליונות. לא ייפלא, אפוא, שלאחר שהושמדו מרביתם, הנותרים, שחיים עד היום במצוקה כלכלית ובמשטרים רודניים מתחלפים לפרקים, אימצו לעצמם תפיסת מציאות שונה מתפיסת המציאות המערבית, שהיא רציונלית ועניינית. הנערים ידעו על דובים רק את העובדה שהם חיות מחמד, Teddy Bears, ולא העלו על דעתם שהם עלולים לטרוף אותם. כך כל המציאות נשקפת לאנשי דרום ומרכז אמריקה דרך משקפיים של מציאות מפונטזת, לא ריאלית, קצת דמיונית. הסופרים של דרום אמריקה כותבים לקהל שלהם, לקהל שתפיסת המציאות שלו שונה מזו של המערב. כשהספרים הנפלאים הללו התחילו להגיע אל המערב, השמיעו אנשי המערב אנחת התפעלות ותמיהה והגדירו אותם בתור ספרים שמציאות ודמיון משמשים בהם בערבוביה. אבל לגבי אנשי דרום אמריקה- זוהי המציאות האמתית.
סופרים לטינו-אמריקאים הכותבים על עולם שמציאות ודמיון משמשים בו בערבוביה
(רשימה חלקית מאוד)
גבריאל גרסיה מארקס (קולומביה)
הסיפור העצוב שלא ייאמן על ארנדירה התמה וסבתה האכזרית, מספרדית: יואב הלוי, תל אביב, 1980
עיניים של כלב כחול, מספרדית: יוסף שריג, ירושלים, 1986
אהבה בימי כולרה, מספרדית: ריטה מלצר ואמציה פורת, תל אביב, 1989
כרוניקה של מוות ידוע מראש, מספרדית: טל ניצן, תל אביב, 1993
על אהבה ושדים אחרים, מספרדית: ריטה מלצר ואמציה פורת, תל אביב, 1994
מאה שנים של בדידות, מספרדית: ישעיהו אוסטרידן, תל אביב, 2002
איזבל איינדה (צ'ילה)
בית הרוחות , מספרדית: אביבה ברושי, שוקן, 1982.
סיפורי אוה לונה, מספרדית: אביבה ברושי, שוקן, 1982.
על אהבה וצללים, מספרדית: אביבה ברושי, שוקן, 1990.
עיר המפלצות, מספרדית: אביבה ברושי, שוקן, 2004.
רוברטו בולניו (צ'ילה)
בלשי הפרא (1998), מספרדית: משה רון ואדם רון בלומנטל, עם עובד, תל אביב 2011.
מריו ורגס יוסה (פרו)
העיר והכלבים (1963), תרגם יוסף דיין, עם עובד, תל אביב, 1974. על פי הספר נעשה סרט קולנוע.
הבית הירוק (1966), תרגם ליאו קורי, זמורה ביתן, תל אביב, 1990.
פנטליאון ושירות המבקרות (1973), תרגם יואב הלוי, שוקן, ירושלים, 1979. גם ספר זה הוסרט.
דודה חוליה והכתבן (1977), תרגמו ביאטריס ולואיס לנדאו, כתר, ירושלים, 1984.
מלחמת סוף העולם (1981), תרגם יואב הלוי, שוקן, תל אביב, 1987.
הדברן (1987), תרגמה טל ניצן, עם עובד, תל אביב, 1990.
ליטומה בהרי האנדים (1993), תרגמה אילנה המרמן, עם עובד, תל אביב, 1996.
חגיגת התיש (2000), תרגם יורם מלצר, כתר, ירושלים, 2005.
זורז'ה אמדו (ברזיל)
ים המוות (Mar Morto – 1936). תורגם לראשונה בידי מנשה לוין, הוצאת הקיבוץ הארצי (1951). תורגם שוב בידי אראלה לרר, זמורה ביתן (2003).
גבריאלה ציפורן וקינמון (Gabriela, Cravo e Canela – 1958). תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן 1983.
מותו ומותו של קינקאס שואג־מים (A Morte e a Morte de Quincas Berro Dágua – 1959). תרגמה מרים טבעון, הוצאת זמורה ביתן 1986.
רועי לילה (Os Pastores da Noite –1964). תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן 1986.
דונה פלור ושני בעליה (Dona Flor e Seus Dois Maridos – 1966). תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן 1982 ( על פיו הוסרט הסרט "דונה פלורה נשואה לשניים" ב-1978).
תרזה בטיסטה עייפה ממלחמות (Teresa Batista Cansada da Guerra – 1972). תרגמה מרים טבעון, זמורה ביתן 1986.
טוקאיה גרנדי: הצד הנסתר (Tocaia Grande – 1984). תרגמה רחל עוזיאל, זמורה ביתן 1992.
פאולו קואלו (ברזיל)
יומנו של מכשף (1987), מפורטוגלית יורם מלצר, כתר 1998.
האלכימאי (1988), מפורטוגלית רינה וגדעון ברוך ואנטוניו קוסטה, ידיעות אחרונות 2003.
ברידה (1990), מאנגלית: ברוך גפן. ידיעות ספרים, 2008.
חורחה לואיס בורחס (ארגנטינה)
גן השבילים המתפצלים, תרגם מספרדית יורם ברונובסקי, הקיבוץ המאוחד. 1978.
ספר הישויות הדמיוניות, איורים – יוני בן שלום, תרגם יורם ברונובסקי, שוקן, תשמ"א 1981.
דברי ימי תועבת העולם, תרגמה והוסיפה אחרית דבר רנה ליטוין, עם עובד, סדרת פרוזה אחרת, תשמ"ח 1988.
בדיונות, תרגם מספרדית יורם ברונובסקי, הספריה החדשה, הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, תשנ"ח 1998.
נפלא ותודה
תודה רבה.
אלינער