סיפור-ציור (ספרות סינית ויפנית)

 

לא לעתים קרובות מגיעה לידי ספרות סינית עכשווית. בנערותי קראתי בעיקר את הסופרת האמריקאית שבילתה שנים רבות בסין, פרל בָּק. פרל בָּ‏‏ק (‏1892- 1973) כלת פרס נובל לספרות ב-1938 והאישה הראשונה שזכתה בפרס פוליצר על ספרה הידוע ביותר "האדמה הטובה"). קראתי בשקיקה גם סופרים סיניים כגון לין יוטנג, שכתב רומן היסטורי על הולדת סין עד העת החדשה וקרא לו "רגע בפקין".

ברור שקראתי גם את ספרם של הסופרת הסיני ג'ונג צ'אנג (שהתפרסמה כבר גם בעברית הודות לספרה "ברבורי פרא" שמתאר חוויות מאותה מהפכת תרבות שנודעת כיום לשימצה) ושותפה ההיסטוריון ג'ון הלידיי, "מאו; הסיפור הלא נודע", שמציג את שליט סין הקומוניסטית מאו כמפלצת אדם שטנית שהביאה במכוון למותם של יותר מ-70 מיליון איש.

אבל מכאן ועד לקריאת ספרות סינית עכשווית, שנכתבה על ידי סופרים סיניים, שגדלו בתרבותה וחוו את המאורעות הקשים שעברו עליה במו עיניהם וגופם – רחוקה הדרך.

והנה נפלו לידיי שני ספרים, שניהם יצאו בהוצאת עם עובד, של שני סופרים סיניים ידועים מאוד במקומם וגם בעולם. כל אחד מהספרים הללו מכיל שלושאו ארבע נובלות, ופותח צוהר מופלא לעולם הסיני של אחרי המהפכה ושל ימינו.

 

הציור הסיני

הציור הסיני היה ידוע לי הרבה יותר מהספרות הסינית. כשטיילתי בסין לא יכולתי שלא לראות את מקור ההשפעה של הציור הסיני: הרי מחוז גווילין המתנשאים מעל גדתו המערבית של נהר לי, מטעי הבמבוק הרבים ועליהם המאוושים ברוח, ועצם הנוכחות העדינה והמרומזת של הנשים הסיניות.

אמנות הציור היא אחת האמנויות העתיקות בסין, שלה מערכת כללים וטכניקות מיוחדות ועצמאיות. לאורך ההיסטוריה היו אמנם תקופות שבהן הושפע הציור הסיני מהציור הבודהיסטי או אף מן הציור המערבי, אך במשך השנים הוא שמר על עצמאותו והתפתח ללא הפסקה מהתקופה שעוד לפני המצאת הכתב.

הציירים הסינים משתמשים במברשות, דיו ופיגמנטים סיניים, משי או נייר מיוחד. לציור הסיני שתי אסכולות: האחת היא "גונגבי", הזרם הריאליסטי, המתאפיין בעבודת מכחול עדינה ושימת לב לפרטים. השניה היא סיה-יי, הזרם האימפרסיוניסטי, שבו נראית עבודת מכחול חופשית, סצנות מלאות חיים, וקווי מתאר עבים ומודגשים.

לציור הסיני תבנית, נושאים ומאפיינים קבועים. מושאי הציור המסורתיים הם אנשים, נוף, פרחים וציפורים. לאחר לימוד מדוקדק של האובייקט, על האמן לגלות את החוקים שעומדים מאחורי הצורה שלפניו וליצור אותם בעזרת הדמיון על הדף. הציור הסיני לא עוסק בהעתקה או בחיקוי של האובייקט, אלא מנסה לשלב את תכונותיו הבסיסיות של מושא הציור עם התפישה האמנותית של הצייר שהופכת את מושא הציור ל"אימאג'". האמן מביע את רגשותיו ואת אישיותו דרך האובייקט המצויר ומטרתו להגשים את כלל היסוד של אמנות זו: "להיות דומה לא רק ברוח, אלא גם בצורה". הציור הסיני נוטה "להעלים" חלק מן האובייקטים שאמורים להיראות בסצינה, שחלקה נותרת ריקה ונותנת מקום לדמיון. מאפיין נוסף של הציור הסיני הוא הפרספקטיבה המשתנה – "פרספקטיבה לא קבועה") – באותו ציור אפשר לראות אותו אובייקט מזוויות שונות. עם הרים מיתמרים, מים מפכפכים, שבילי הרים מתפתלים, יערות עבותים, שורות על שורות של בתים ואנשים מתהלכים – ציירי הנוף הסינים יכולים ליצור סצנות נוף מלאות דמיון ופרטים.

טכניקת משיכות המכחול חשובה ביותר, ולאורך השנים נתקבעו חוקים וצורות שונות של משיכות מכחול. הקווים נקיים, מהירים, חדים ומשתנים בעוביים, ויחד עם אופן השימוש במכחול (לחיצה, משיכה או ניקוד) מראים את איכות האובייקט ואופיו. הציירים משתמשים במשיכות המכחול השונות כשהם מציירים נופים, פרחים, ציפורים, עננים, במבוק או אובייקטים אחרים.

 

בדיוק באותם מונחים, ואפילו באותן מלים, אפשר לתאר את יצירתם הספרותית של שני הסופרים הסיניים שן צונג-ון וג'אנג שיאנליאנג.

שן צונג-ון ‏(1902-1988) סופר סיני מודרני, אינטלקטואל סיני בולט וחוקר ארכיאולוגיה. למרות שספריו נאסרו לפרסום ונגנזו בשנות החמישים בסין, עדיין חשיבותו כסופר והשפעתו על הספרות הסינית המודרנית גדולה.

בהיותו בן 13 הוא נשלח לבית ספר צבאי ולאחר מכן אל הצבא. הוא קטע את שירותו הצבאי ב-1922 ובחר להקדיש עצמו ללימודים ולכתיבה, (בתקופת שירותו הצבאי הוא נחשף שוב לניגודים: מצד אחד המציאות הצבאית בה חי, ומאידך הוא נחשף בתקופת שירותו הצבאי לספרות המודרנית הסינית). בעקבות עליית הקומוניסטים לשלטון ב-1949, החל מסע רדיפות שיטתי נגדו, הוא הואשם באי נקיטת עמדה בתקופת מלחמת האזרחים הסינית. מכבש הלחצים שהופעל עליו הביאו בסמוך ל-1950 לנסות לשים קץ לחייו, ובמציאות הפוליטית הסינית הוא מצא עצמו מותקף מימין ומשמאל בגלל סירובו לוותר על עצמאותו כסופר ולשרת צד אידאולוגי כלשהו. ב-1950 הוא אולץ להפסיק להרצות ולעבוד באוניברסיטאות בסין וספריו נגנזו ולא היו נגישים לציבור הסיני. הוא אולץ לעבוד בתפקיד זוטר במוזיאון ההיסטורי של פקין. צונג התמסר אל תפקידו החדש ועד מהרה החל לפרסם מאמרים מקצועיים בתחום הארכיאולוגיה, חלק מהמאמרים אף פורסמו מחוץ לסין והקנו לצונג מוניטין כחוקר ארכיאולוגיה. צונג בניגוד לסופרים סינים אחרים שרד את מהפכת התרבות הסינית. בשנות השמונים עקב שינוי יחס המשטר אל חופש היצירה, החלו יצירותיו הגנוזות של צונג לצאת לאור לאחר שלושים שנות גניזה. כתביו מעוררים סקרנות גם מחוץ לתחומי סין וחלק מיצירותיו תורגמו למספר שפות.

בחודש מאי בשנת 1988 נפטר שן צונג-ון בפקין. טקס הלווייתו היה צנוע, סוכנות הידיעות הסינית דיווחה על הלווייתו של צונג באופן לקוני.

 

שן צונג-ון,  עיירת הגבול, הוצאת עם עובד, תרגמה מסינית והוסיפה הערות והאחרית דבר אמירה כץ, 1989.

הספר "עיירת הגבול" כולל נובלה ושלושה סיפורים שנכתבו ע"י שן צונג-שן בשנות השלושים של המאה העשרים. כולם מתרחשים בכפרים ובעיירות על רקע נוף מרהיב, שעיקרו הנהר. הדמויות ביצירות הן של כפריים ואנשי עמל פשוטים, אנשים צנועים, מסתפקים במועט, וגם אם יש ברשותם מותרות, הם מעדיפים על פניהן יושר ואהבה. על הרקע שובה הלב הזה מוצגת בכל אחת מהיצירות הסתבכות עלילתית. לעיניים מערביות עכשוויות העלילות עשויות להיראות קשות לעיכול, אבל על הרקע הסיני הנינוח של אז, עם כללי חיים שונים לגמרי, האירועים אמנם אינם קלים, אך מקובלים ופתירים כך או אחרת. בסיפור "סיאו-סיאו", כדוגמא, משיאים ילדה בת 11 לילד בן שנתיים. בעיני המקומיים שעליהם מספר צונג אין בכך כל חריג: הילדה מגדלת את הילד כאחות גדולה, וכינויו בפיה "דידי", שפירושו אח צעיר. היא חולמת על מקומות אחרים ועל חיים אחרים, אבל אין בסיפור אוירה של מרירות, גם כשחל בו סיבוך. הסיפור "הבעל" עוסק בסיטואציה שבה נשים מכפרים נחשלים עוברות למקומות מפותחים יותר ועובדות כזונות לפרנסת משפחתן, בעוד הבעלים נותרים במקומם. הסיפור מביא כמעט לכדי התנגשות את הפער שנוצר בין בני הזוג, אבל בהלך הרוח הסיני השקט וה"פסטורלי" יש מוצא ויש פתרון. וגם אם אין פתרון, יש השלמה.
כשקוראים את קורות חייו של שן צונג-ון מוצאים גם שם את השלווה ואת ההשלמה שמאפיינים את גיבורי יצירותיו. כך, לדוגמא, כשנרדף ע"י הקומוניסטים, הודח ממשרתו באוניברסיטה, כתביו נאסרו, והוא הוצב בתפקיד זוטר במוזיאון ההיסטורי, החל להעמיק בארכיאולוגיה, וקנה לו שם בתחום זה. השלמה – והסתגלות – זה סוד הקיום בעיניו. יש בסיפורים עצב, ויש גם מוות ועוני ומחסור, אבל יש גם המון יופי ואנושיות, ויש חיבה גדולה של המספר לדמויותיו, חיבה שמחלחלת אל הקורא.

כשקראתי את סיפוריו של שן צונג-ון לא יכולתי שלא לחשוב על הציורים הסיניים שאני מכירה: מצוירים בקו מינימלי, בעדינות, בנגיעה לא נגיעה, באהבה עמוקה, בהבנה רגישה. הציירים הסיניים תופסים ברגישות עצומה את מהות מושא הציור שלהם ומיטיבים לבטא אותה בכמה קווים. הכל בשקט, בשלווה בהשלמה. נראה שסיפוריו של שן צונג-ון הם ציורים כתובים. בולטים בעיקר תיאורי הנוף והשתנות שעות היום והלילה, חילופי העונות, המתוארים במכחול אמן. זהו ציור סיני במיטבו – ספרות במיטבה.

 

 

ג'אנג שיאנליאנג (2014-1936) סופר ומשורר סיני אשר היה אסיר פוליטי ובמשך עשרים ושלוש שנים לסירוגין היה כלוא במחנות כפייה, עבודה וחינוך מחדש בסין. ספריו תורגמו לשפות רבות ולעברית. אחד הסופרים החשובים ביותר בדורנו.

הוא נולד ב- 1936 בננג'ינג, למשפחה מהמעמד הבינוני. אביו תעשיין ומוכר כאיש ימין. בעקבות עליית המפלגה הקומוניסטית של סין לשלטון ב-1949 נכלא אביו של הסופר בכלא הסיני, הואשם בריגול ומת בכלא. ב- 1949 בהיותו בן שלוש עשרה החל ג'אנג לפרסם את שיריו ובשנת 1957 בעקבות פרסום שירו הרוח הגדולה בעיתון סיני Yan River עורר את אהדת הקוראים וזכה להצלחה רבה. אז הואשם בכך ששיריו אנטי קומוניסטים וימניים. הוא נשלח ונכלא במחנה עבודה לחינוך מחדש. משנת 1957 עד 1979 החל הסופר להיכלא בבתי כלא ומחנות עבודה לחינוך מחדש, לתקופות של שלוש שנים ויותר, בין היתר הוא הואשם בקונטרה- רבולוציונריות. ב-1970 אף בוימה הוצאתו להורג. ב-1979 בעקבות מדיניותו של מנהיג סין דנג שיאופינג, טוהר הסופר מפשעיו, וכבר לא נחשב בעיני השלטון לאויב העם הסיני ושוחרר מהכלא.

ב-5 ביוני 1993 נעצר שוב על רקע כוונתו לקיים טקס זיכרון ביום השנה הרביעי לטבח בכיכר טיאננמן. בלא משפט נגזרו עליו שלוש שנות מאסר.

 

ג'אנג שיאנליאנג, עץ המשי, הוצאת עם עובד, תרגם מאנגלית בהסכמת המחבר ובעידודו חנוך ברטוב, 2006.

הספר מורכב משלוש נובלות קצרות: “עץ המשי", “מעינות מרים” ו-”סיורו של רועה”. מקור ההשראה לסיפורים, כמו גם למרבית ספריו של ג'יאנג, היא 23 השנים בהן בילה במחנות לחינוך מחדש.

הנובלה הראשונה היא המרכזית שביניהם והיא זו שנתנה לספר את שמו.

ג'אנג יונגלין, גיבור הסיפור, נשלח לעבודת כפיים בכפר קטן במחוז מרוחק  בגבול מונגוליה הפנימית, לאחר שסיים את שהותו במחנה ל"חינוך מחדש".
החיים במחוז החדש לא קלים. העוני, הרעב, המחסור, העבודה הקשה מקיפים מכל עבר את ג'אנג, אך הוא לא נכנע לייאוש. מתנחם הוא בדברים הקטנים שיש בחייו.
החופש היחסי לעומת המחנה יחד עם ספר ה"קפיטל" (של מרקס) שקיבל ומלווה אותו בימים ובלילות הקשים בחומר למחשבה נותנים לג'אנג רגעים של תקווה.
אישה מקומית, אם לילדה, הידועה בכינוי "עץ המשי" עוזרת לו לשרוד את חיי היום יום ולגלות חלקים מנשמתו ורגשות כגון אהבה החיים בקרבו.

חלק גדול מהסיפור סובב סביב תחושת הרעב והמזון לו זוכה ג'אנג מ"עץ המשי" והמחבר מצליח להעביר לקורא את התחושה: "ארבע שנים תמימות לא ידעתי טעם קמח לבן, והוא נמס בפי כפתי שלג…ופתאום הבחנתי בטביעת אצבע ברורה בלחמנית,  המעגליםה קטנים שבמרכזה מתפשטים כאדוה שמרטיטים הדגים בבריכה... דמעה נשרה על הלחמנית"[עמוד 55]

אין פה תיאורים אכזריים, אין פה סיפור אהבה סוחף אך יש פה רגשות אנושיים, מחשבות וחלקי הרהורים שביחד מתחברים לסיפור סוחף ומרתק שנוגע בדילמות איתן מתמודד גיבור הסיפור ובדרך גם בנו, הקוראים.

עץ-המשי הוא סיפור עדין על אהבתו וייסורי זהותו של איש צעיר, המתרחש בערבות המדבריות למחצה של צפון-מערב סין, בגבול מונגוליה הפנימית, ברקע האכזרי של מחנות הריכוז שמתוכם שוחרר ואליהם ישוב בתוך זמן קצר.
עץ-המשי – וכמותו שני הסיפורים האחרים שבקובץ ראשון זה מן הסיפורת הסינית של זמננו – קורעים לקורא העברי חלון להווייתה חסרת הרחמים והבלתי-מוכרת של "מהפכת התרבות" הסינית. עם כל זאת, מה רבה רגישותו ועדינותו של הסופר, ובדומה לצייר הסיני הוא נוגע בנגיעות מכחול עדינות ומינימליות בחיים הקשים וברגשות המתעוררים לאיטם בלב הגיבור המעונה. למרות הרוע והסבל – יש שקט, שלווה והשלמה. יש כאן ידעה והבנה עמוקות ביותר על האפשרות להישאר בן אנוד ולשמור על שקט נפשי ושלווה יחסית בתוך לב הרוע.

 

ועכשיו במעבר חד (אבל לא נורא חד) לספרות אחרת, ציור אחר, תרבות אחרת, דומה מאוד אבל שונה מאוד – הסיפור והציור היפני.

הציור היפני

ציור הוא הביטוי האמנותי המועדף ביפן, ועוסקים בו החובבן והמקצוען גם יחד.

הציור היפני הושפע רבות מהציור הסיני, אולם משך השנים התפתח ביפן ציור המבטא רעיונות מקומיים המושפעים מתכונות מקומיות. הציורים נעשים בדרך כלל על נייר או משי, מברשת הציור חידודית ועשויה משער המחובר לפיסת במבוק, וצבעי המים מבוססים על פיגמנטים טבעיים.

הציור מופיע כמגילה אופקית המשמשת לתלייה, וכמגילה אופקית הנפרשת בקטעים ומשמשת, תוך כדי גלילה מימין לשמאל, לעיון וקריאה. ציורים אחרים מופיעים כפרגודים מצוירים, דלתות הזזה, וכדפי אלבום.

נושאי הציור רבים ומגוונים כגון: ציור בודהיסטי; מראות טבע ונוף; עלילות גבורה ואגדה; ציפורים ופרחים, דיוקנאות, ומראות הווי.

בעוד והצייר במערב שאף להגיע לדיוק חזותי ותכליתי, העדיף הצייר היפני לבטא את הרגשתו האישית. תיאור מציאות ממשית לא היה מענינו, והוא העדיף להציג את "רוחם של הדברים מאשר את הדברים עצמם". הציור מבוסס על קווי מתאר, אשר איכותם היא קנה מידה להערכת כשרונו של הצייר, לעתים הציור צבעוני וקישוטי, לעתים הוא מסוגנן ומופשט, אך תמיד ישמרו בו התכונות המסורתיות.

 

למרבה הפלא – אותם מונחים ואותם מלים יכולים לשמש גם כשמתארים את הסיפורת היפנית. הנובלה שקראתי היתה של אקירה יושימורה, ספינות טרופות.

 

אקירה יושימורה (2006-1927) סופר יפני שהיה גם נשיא אגודת הסופרים היפניים. חיבר כ-20 ספרים, כשמבין הידועים בהם ניתן למנות את "ספינות טרופות" ו"על תנאי" שתורגמו לשפות רבות וגם לעברית. בשנת 1984 זכה בפרס היפני היוקרתי לספרות – "פרס היומיורי".

הסופר היפני הרוקי מורקמי מוערך ביותר בישראל ורבים מספריו תורגמו לעברית. מעניין לקרוא השוואות שכתבו ישראלים בין שני הסופרים. נראה לי שאין כלל מקום להשוואה בינו לבין מורקמי מאחר וסגנון כתיבתם שונה לחלוטין. הסגנון של יושימורה הוא ריאליזם צרוף ואילו זה של מורקמי נמצא במרבית המקרים על גבול הפנטזיה. מבחינתי מעבר לכך ששניהם סופרים מעולים הדבר היחיד שמשותף להם הוא שהם חולקים אותו לאום.

אקירה יושימורה, ספינות טרופות, שוקן, תל אביב, 2002, עברית: עינת קופר.

הסיפור מתמקד בילד איסאקו שעול פרנסת משפחתו הונח לפתחו לאחר שאביו, עקב מצוקה כלכלית קיומית, שיעבד עצמו לקבלן עבודה למשך שלוש שנים תמורת סכום כסף ששולם למשפחתו מראש (מנהג מקובל ביפן הפיאודלית). הספר כתוב בריאליזם מאופק המתאר את שגרת חייהם הקשה של תושבי הכפר ואת כמיהתם הבלתי פוסקת לבואה של הספינה הטרופה התורנית שבלשונם נקראת "או-פונה-סמה". הספר מעלה מחשבות נוגות על טבע האדם ואיך הוא עומד למבחן בעת מצוקה קיומית, שאלות מוסריות כמו האם "טוב" או "רע" הם מושגים מוחלטים או יחסיים, איך מושג "הברירה הטבעית" של דארווין מתיישב עם ערכי מוסר בסיסיים ועוד.  דווקא דרך הכתיבה המאופקת של יושימורה מזינה את הסוף הטראגי בעוצמה בלתי רגילה..

ספינות טרופות הוא ספר על הישרדות. תושבי כפר דייגים נידח ועני  שתושביו על סף רעב מגייסים את כל משאביהם המנטליים כדי לשרוד עוד חודש, עוד שנה. התושבים עובדים בפרך מהילדות ועד המוות. החולים והקשישים נעזבים לנפשם. חלק מהמגיעים לבגרות נמכרים לשעבוד למספר שנים, ובכסף המתקבל המשפחה מרוויחה עוד כמה שנות חיים. האורז והסוכר נדירים ונחשבים למעדנים. תושבי המקום מגדלים מעט דוחן ואוכלים את הדגים שהם מצליחים לדוג.
הסיפור מתחיל ומסתיים בחוף הים, שם אנחנו פוגשים את איסאקו הילד בן התשע, שהסיפור מסופר מנקודת מבטו. בתחילת הסיפור הוא אוסף קרשים, ואנו מוצאים אותו מצר על כך שהקרש החזק שמצא יתבזבז על שריפת גופה במקום על חימום הבית. אנו מלווים את איסאקו ומשפחתו לאורך מספר שנים. הספר עוקב אחרי שלוש שנים בחייו של איסאקו בן התשע, החל מהעת בה אביו מכר עצמו בחוזה עבודה כדי לספק כסף למשפחתו, ועד לשובו של האב בתום תקופת שעבודו.

בעזרת הספר אנחנו חוזים בחילופי העונות, בעשיית המלח בחורף המושלג, בפריחת פרחי השזיף המבשרת על קץ החורף, בטקסים  הדתיים, בדיג המקרל הנעשה בעזרת כפות הידיים, ליקוט אצות בחוף, שום דבר אינו מתבזבז, לכל דבר יש שימוש. אפילו טווית האריגים נעשית מעצה של צמח. תיאור מלאכות היומיום הוא חלק מרכזי בספר וחלק ממחזור החיים בכפר. כל זה נעשה על רקע הציפיה והתפילה לספינות המתנפצות על חופי האי שמטענן, בדרך כלל שקי אורז ועוד סוגי מזון, יאפשרו לתושבי הכפר לשרוד עוד שנה שנתיים, מעבר לתפילות וטקסים, גם נערכים צעדים מעשיים למשיכתן של ספינות אל החוף, וכשהדבר מתרחש, גם העונש לא מאחר לבוא.

הספר מאופיין באיפוק ובמינימליסטיות; הסופר ממעט לתאר רגשות לשמם ומתרכז בתיאור המחוות החיצוניות המעידות על הרגשות, או בתיאור "יבש" של מחשבותיו של איסאקו ובאמירות כמו "הוא חש רצון לצרוח". אני נוטה לחשוב שהסגנון הזה הוא פשוט פועל יוצא של האופי היפני הכל-כך מאופק – אין בספר הזה מצבים בהם אנשים התפרצו בסערת רגשות; לבטח לא כי אין להם כאלה, אלא כי התרבות שלהם מכתיבה צורת התנהגות מסוימת. אבל כמו בספרים יפנים אחרים, יש מתחת למסכה הזו זרמים שניתן לחוש בהם היטב, ועוצמתם דווקא מודגשת על ידי המינימליסטיות של התיאורים. הצבעוניות החזקה של הסיפור הזה, האדום של השלכת בהרים, אש המדורות על המלח הלבן, הבגדים האדומים המסמלים אריכות ימים והופכים למבשרי מוות, השלג הלבן, וכל זה בלי טיפת פיוטיות, בשפה פשוטה ומינימליסטית – כל אלה מגבירים את עוצמתו של הספר, בדיוק כמו הקווים המינימליים והצבעים העזים של הציור היפני.