לפני שיֵרֵד הלילה

 

רֵינַלדו אָרֵנָס, לפני שירד הלילה; אוטוביוגרפיה. תרגם מספרדית והוסיף הערות ואחרית דבר: רמי סערי, כרמל, ירושלים 2008.

רינלדו ארנס (Reinaldo Arenas) היה סופר ומשורר קובני שנולד באולגין שבקובה בשנת 1943. את שנות ילדותו באולגין מיטיב הסופר לתאר בצבעוניות ובעסיסיות רבה בפרקים הראשונים של האוטוביוגרפיה שלו. על פי ספרו, שנכתב בסוף ימיו, כבר בילדותו ניכרו בו כל התכונות שיוליכו אותו במתווה ברור לאורך כל ימיו: מוקף כמעט רק בנשים; יחס אמביוולנטי לאמו, הערצה ללא גבול לסבו ולסבתו; בעל תאוות מיניות וגירוי בלתי נגמר; חולמני ולוחמני כאחת בעל דמיון מפותח, אבל יודע לעמוד על שלו. ארנס נולד לתוך קובה שתחת שלטונו הרודני של בטיסטה.

קובה לפני המהפכה

קובה היא המדינה המאוכלסת ביותר באיים הקריביים. תרבותה ומנהגיה הושפעו מהתרבות האינדיאנית המקומית, מהאימפריה הספרדית ששלטה בה במשך קרוב ל-400 שנה ומהעבדים האפריקאים שהובאו אליה. כתוצאה מסכסוכים בין ספרד וארה"ב פלשו האמריקאים לקובה בשנת 1898 והשתלטו על קובה כולה. אז קיבלה קובה את הכינוי הלא מחמיא "החצר האחורית של אמריקה". בשנת 1902 הסתיים השלטון האמריקאי, התקיימו בחירות וקובה הפכה למדינה דמוקרטית, אבל עדיין מאוד לא יציבה, עם מעורבות עמוקה של ממשלת ארצות הברית וחברות אמריקניות.

בשנת 1933 פרצה בקובה הפיכה צבאית שבעקבותיה עלה לשלטון הרודן פולחנסיו בטיסטה. בטיסטה שלט בתור רודן וכתוצאה מהפיכה נוספת שביצע עד שנת 1959. בטיסטה דיכא את הכוחות הסוציאליסטיים במדינה וארצות הברית תמכה בשלטונו.

ארנס מספר באוטוביוגרפיה שלו שאוכלוסיית האי כולו רחשה שנאה ובוז כלפי בטיסטה ומשטרו. "בטיסטה היה רודן מטומטם, ששליטתו במצב לא היתה מלאה והוא איבד את השלטון בגלל השחיתות האינסופית בקרב בעלי בריתו…" (עמ' 60). הוא כותב שהבורגנית הקובנית תיעבה את בטיסטה גם משום שהיה בן הגזע השחור. מעניינת האמרה המיוחסת לבטיסטה כשברח סופית מקובה: "נכנסתי דרך עמדת השמירה, יצאתי דרך מסלול ההמראה והשארתי מאחוריי את מגיפת הדבר" (שם).

המהפכה הקובנית

בשנת 1953החל פידל קסטרו בפעילות נגד השלטון. פעולותיו נכשלו, והוא נאסר, ולאחר מכן הוגלה. ב-1956 שב לקובה, והחל בלוחמת גרילה נגד צבאו של בטיסטה, עד להשלמתה של המהפכה הקובנית בשנת 1959 ועלייתו לשלטון. ארנס גדל במשפחה כפרית ענייה ובנעוריו הצטרף לשורות המהפכה של פידל קסטרו. באוטוביוגרפיה שלו ממעיט ארנס מגדולתה של המהפכה, כפי שתוארה לימים ולמעשה עד היום, בידי קסטרו וחסידיו. הוא מספר על מעשי עוולה שעשו המורדים ושהיה עד להם מצד אחד, ואת חולשת הלוחמים של בטיסטה, שלדבריו כלל לא לחמו, אלא עסקו יותר בכניעה. הוא מספר שרוב המתקוממים לא העלו על דעתם שהרודנות של בטיסטה תתמוטט בקלות כזאת . כאשר נפוצה השמועה שבטיסטה ברח מן הארץ, רבים מהמורדים לא האמינו לה. קסטרו עצמו היה מופתע יותר מכולם. "הוא ניצח במלחמה שלא היתה"(64).

קסטרו הפך את קובה למדינה קומוניסטית-מרכסיסטית ומבעלת ברית של ארצות הברית, היא הפכה ליריבתה המרה. ארצות הברית ניתקה את יחסיה הדיפלומטיים עם קובה, והטילה עליה אמברגו. המתיחות בין המדינות הגיע לשיאה בבפלישה למפרץ החזירים ב-1961 ובמשבר הטילים ב-1962.

מאז המהפכה הקובנית ב-1959, מתקיים בקובה משטר חד-מפלגתי קומוניסטי, שפיתח בה תשתיות ציבוריות ומערכות רווחה, חינוך ובריאות מסובסדות, אך גם הטיל מגבלות על זכויות האזרח בה. בשל האמברגו שהוטל עליה, הייתה כלכלתה של קובה תלויה בבעלת בריתה החדשה, ברית המועצות, ומרבית הסחר של קובה היה עם מדינה זו. המשטר הקובני נוקט במדיניות סוציאליסטית בניהול כלכלת המדינה, המולאמת ברובה. מרבית מפעלי הייצור שייכים למשטר ומנוהלים על ידיו, ומרבית כוח העבודה הקובני מועסק על ידי המדינה.

ב-2001 הראו מחקרים כי רמת החיים הממוצעת בקובה נמוכה משהייתה לפני התפוררות המשטר הסובייטי. המשכורות שמעניקה המדינה אינן מספקות את צורכיהם של רבים, ובמערכת תקצוב המנות חסרים מוצרים רבים. ככל שכמות ומבחר המוצרים שניתן לרכוש במערכת התקצוב פחתה, כך פנו יותר קובנים לשוק השחור כדי לרכוש מוצרי מזון בסיסיים, לבוש, מוצרים לבית ותרופות. בנוסף, בקובה עדיין נפוצה שחיתות בתעשיות הממשלתיות, וכך גם גניבת תוצרים של המדינה ומכירתם בשוק השחור.

ארנס תחת שלטון קסטרו

בשל חופש הביטוי שנטל לעצמו, ובשל נטיותיו ההומוסקסואליות, היה לצנינים בעיני משטרו של קסטרו. הוא הצליח להבריח חלק מכתבי היד של ספריו לצרפת, שם הם התפרסמו. הוא נעצר בחשד של אינוס קטינים, מעצר שממנו הצליח להימלט. במכתב שהצליח להבריח לידידיו צרפת, הוא כתב איגרת על רדיפתו בידי השלטונות, וביקש עזרה מהאו"ם ומכל גוף שיכול לעזור לו. האיגרת התפרסמה כמודעה בעיתון הצרפתי לה פיגארו, דבר שגרם ללחץ של השלטונות כלפיו. רצונו העז ביותר היה לעזוב את קובה. הוא ניסה להימלט לבסיס הצי האמריקאי במפרץ גואנטנמו, ניסיון שנכשל. הוא גם ניסה להימלט דרך הים עם אבוב, ניסיון שכמובן לא צלח. לבסוף נלכד בידי השלטונות והושם בכלא אל מורו הידוע לשמצה. במהלך משפטו הומרה האשמתו באישום פחות חמור, והוא נידון לשנתיים מאסר. במהלך מאסרו, הוא נחקר רבות בידי אנשי שירותי הביטחון, והסכים במידה מסוימת לשתף עימם פעולה. הוא מסר להם רשימה מחבריו שעסקו לכאורה בחתרנות, מתוך ידיעה שכל חבריו אלה הם משתפי פעולה בעצמם. לבסוף שוחרר מהכלא, אך היה נתון למעקב שירותי הביטחון כל הזמן.

פרקים רבים בספרו של ארנס הוקדשו לשנים קשות אלה. בפרקיו הרבים הוא נוקב בשמות רבים של סופרים וחברים מצד אחד, ושל משתפי פעולה ומלשינים מטעם השלטונות מן הצד האחר. הוא מתאר את תלאותיו בחיפוש אחר מקומות לינה ומסתור, החיפוש אחר מקורות הכנסה ומזון, ובעיקר מתאר את הרפתקאותיו המיניות. על פי ספרו זה אפשר לחשוב שכל הגברים בקובה הם הומוסקסואלים או לפחות ביסקסואלים. לפחות לפי ניסיונו האישי של ארנס והפרשנות שלו כמעט כל גבר קובני מוכן לקיים יחסי מין עם גברים, היה מוכן לפחות, בשנות הששים. עולם שבו רעש המצעד הצבאי מחניק את מקצב השירה וקצב החיים. במשטר כזה גם הארוטיקה לובשת צורה של מרדנות. כל רודנות היא מדכאת מינית ושוללת חיים.הארוטיקה המוגברת היא חלק מהנחמה של אנשים עניים מאוד שחייהם אינם חופשיים. רינלדו מתאר מקרים רבים של גברים שמצד אחד רצו לקיים יחסי מין מצד שני היו הומופובים שטופי מוח שהיכו את בני זוגם ההומואים או גרמו להם צרות אחרות. חלקים גדולים מוקדשים לתיאור משכביו, פיתוייו, תשוקותיו. לרוב השתוקק לגברים שחורים שמשכו אותו מאוד, מן הצד האחד, וא לחבורות שלמות של נערים שאיתם ביצע משכבים המוניים. הוא מרבה בתיאורי המשכבים, בתיאורי אברים זקורים. כמעט כל גבר שפגש וששכב איתו מתואר בתור יפה תואר, והתיאורים רבים ומפורטים.

הפרקים הקשים ביותר לקריאה הם הפרקים המוקדשים לתקופה שבה שהה בכלא הנורא אל מורו, מבצר גדול המשקיף אל הים מעל הוואנה. תיאורי החיים בכלא, ההתעללות באסירים, ההתעללות של האסירים האחד כלפי השני, בעיקר באסירים ההומוסקסואליים, תיאור תנאי החיים שם – כל אלה קשים מנשוא.

אל מורו מתואר כעין מיקרוקוסמוס בזעיר ענפיו של כל קובה שכל כולה היא בית סוהר אחד גדול. בספרו מתואר המהפך שעבר בחור צעיר ומורד בבטיסטה ומשטרו הרודני ומעריץ של המהפכה לשונא גדול של קסטרו ושל משטרו. את השנאה הזאת הוא מעביר יותר מכל בספרו שיש בו תיאור מעניין של אהדה בסיסית ההופכת לאיבה קשה משאול ככל שארנס נעשה מודע יותר ויותר לדרך שבה מדכא המשטר את אזרחי קובה ולהבדל הגדול העצום בין תדמיתו המטופחת היטב של קסטרו ובין המציאות הקשה והאפורה בשטח. כמדומה שאפשר להשוות אותו בכך לאנשים שהתפכחו מהקומוניזם המזרח אירופי לאחר שהיו מעריציו הגדולים במשך שנים. קובה מוצגת כ"גן עדן מורעל", ארץ מקסימה שהושחתה ונהרסה בידי מנהיגה שהפך אותה לבית סוהר אחד גדול.

מפתיע כמה סופרים ומשוררים מונה רינלדו ששמם לא הגיע אלינו. קשה להבין כמות כזאת של כותבים באי המצטייר כשדה קני סוכר ותירס. ונוראה מכל היא העובדה שכה רבים מהם התאבדו בשל הרדיפות. אחרים הצטרפו לכוחות הביטחון והמשטרה והסגירו חברים לכתיבה כדי להמשיך להתקיים. רינלדו מעמיד באור פוליטי כל מעשה. כתיבה, משטר, הומוסקסואליות. אין שום דבר שאין בו צד פוליטי.

העזיבה והפליטות

בשנת 1980 התחילו מאורעות מרדניים בקובה. אלפי איש פרצו לשגרירויות זרות, לבקש מקלט מדיני מפני המשטר הרודני, שלא אפשר לאנשים לנשום באופן חופשי ורדף אחרי צלו של כל מי שרק נחשד באיזה שהיא עבירה נגד המשטר. בלית ברירה נתנה קובה אפשרות לעשרות אלפי איש לעזוב את קובה בספינות לפלורידה. ארנס ביקש לכך אישור, וקיבל אישור, מתוך כך שהמשטרה לא הייתה מודעת לכך שמדובר בסופר ידוע, המואשם בחתרנות. ארנס שינה בכתב יד את שמו על האישור שהיה בידו, וכך הוא לא נתגלה ב"רשימת המסורבים" טרם עלותו לאנייה.

בארצות הברית, זכה ארנס לכבוד רב, והוא הוזמן להרצות במקומות רבים במדינה ובמערב אירופה. הוא היה מתוסכל מכך, שאנשי אקדמיה רבים, בעיקר מחוגי השמאל, לא הסכימו עם גישתו כלפי קובה, בה הם עדיין ראו "מדינה לדוגמה". ארנס גם האשים את הסופר הידוע גבריאל גרסיה מרקס בשיתוף פעולה ובחברות אישית עם קסטרו. בספרו הוא מגלה עוינות רבה נגד הסופר הקולומביאני הידוע וגם מזלזל בספריו ובכתיבתו.

ארנס לא זכה ליותר מידי נחת בחייו החופשיים לכאורה בארצות הברית של אמריקה. בתור פליט ממשטר קומוניסטי, נתקל ארנס במערב בניסיונות השתקה מצד השמאל האינטלקטואלי המערבי והלטינו-אמריקאי. ארנס מתעכב על הדיקטטורה האינטלקטואלית של השמאל ומציין כדוגמה לאחת העוולות האינטלקטואליות הגדולות של המאה ה-20 את אי הענקת פרס נובל לבורחס, הסופר הארגנטינאי הדגול, בגין אי-תקינותו הפוליטית. לארנס יש ביקורת רבה על המשטר הקפיטליסטי שגם בו הוא רואה משטר מדכא מבחינות רבות. התייחסות של ארנס לארצות הברית, ובעיקר למיאמי ולניו ירוק אופיינית לפליט, לגולֶה, שנאלץ לעזור את ארצו האהובה שאליה הוא מתגעגע עד אחרון ימיו, ולבלות את ימיו בגלות כפויה, תחת משטר שאינו אוהב ואף לועג לו. וזו דעתו על ההבדל בין שתי המערכות הפוליטיות הקוטביות שכמה שעות הפלגה מפרידות ביניהן: "ההבדל בין השיטה הקומוניסטית לבין השיטה הקפיטליסטית הוא שאם כי שתי השיטות נותנות לנו בעיטה בתחת, בקומוניסטית אתה חוטף ואמור למחוא כפיים, ואילו בקפיטליסטית אתה חוטף ומותר לך לצעוק. אני באתי הנה לצעוק" (עמ' 313). כעבור שבע שנים מעזיבתו את קובה, חלה ארנס באיידס. הוא התאבד בני יורק בשנת 1990. טרם התאבדותו הוא שלח מכתב לחבריו ובו האשים אדם אחד ויחיד במותו – את פידל קסטרו.

סיום לא מאושר

בין ספריו "עולם ההזיה", "שוב הים", "השוער", "סלסטינו לפני השחר", "ארטורו, הכוכב הזוהר ביותר", "צבע הקיץ", "פנטגוניה", "חדר המצורעים" ו"לפני שירד הלילה". בספרו האחרון, "שלום לאמא", כלולים סיפורים שכתב בעשרים שנות חייו האחרונות. אחדים מסיפוריו תורגמו לעברית וראו אור במוספים הספרותיים של הארץ ושל מעריב ובכתב-העת מאזניים.

ספרו האוטוביוגראפי "לפני שירד הלילה", נבחר כאחד מרשימת עשרת הספרים הטובים ביותר של העיתון ניו יורק טיימס לשנת 1993. הספר עובד גם לסרט בכיכובו של השחקן הספרדי חוויר ברדם.

ספרו של ארנס אינו יצירה ספרותית גדולה, אבל ראוייה ביותר לקריאה. היא מביאה לנו תובנות מרתקות באשר לחיים בקובה ואופיו של העם הקובני, ועל האופי הלטינו-אמריקאי בכלל. הקורא צריך להביא בחשבון את כתיבתו שלעתים היא פראית ובלתי מרוסנת, ולהבין את נקודת מבטו על העולם, נקודת מבט אגוצנטרית. דבר זה מודגש בעיקר מהזווית המינית. ההומוסקסואליזם הוא במרכז עולמו וכתיבתו על נושא זה מאופיינת בבוטות שאפשר, אם רוצים, לקרוא לה פתיחות. לארנס אין שום מעצורים או עכבות. הוא רוצה לבטא את עצמו והא עושה זאת בעוצמה שאין לה תקדים ולעתים היא עלולה להקשות על הקורא. כך גם לגבי ביקורתו על המשטר או תיאורי מאסריו ומעצריו. ארנס הוא מבקר קשוח של החברה האנושית. הוא שואף לחופש מוחלט, דבר שאינו יכול לקבלו לא בקובה ולא בארצות הברית. רצונותיו הם כנראה בלתי ניתנים להשגה ולכן התוצאה היא של חיים של תסכול בלתי פוסק. לא פלא איפוא שבחר לסיים את חייו בהתאבדות. ארנס מונה עשרות אנשי רוח, סופרים, משוררים ומתנגדים למשטרו של קסטרו, שסיימו את חייהם בהתאבדות, אם בקובה עצמה, ואם בתור גולים מחוץ לקובה. עובדה מצמררת ביותר.

קרדיטים

ערכים בויקיפדיה

חופשי, אריק גלסנר, סופר ומבקר ספרות https://arikglasner.wordpress.com/2008/07/18/%d7%a7%d7%a6%d7%a8%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%9c-%d7%a8%d7%99%d7%a0%d7%9c%d7%93%d7%95-%d7%90%d7%a8%d6%b5%d7%a0%d6%b8%d7%a1/

אימגו, מגזין מאמרים, כתב עת בנושאי תרבות ותוכן, אלי אשד, דן לחמן, http://www.e-mago.co.il/Editor/literature-3112.htm